הפזורה היהודית ספרדית אחרי הגירוש
הן בשל קרבתה הגיאוגרפית והן בשל הזיקה הפוליטית והתרבותית שהתקיימה במשך מאות בשנים בין ארצות המגרב לבין ספרד, צפון אפריקה שימשה בכל הזמנים ארץ מקלט ליהודי חצי האי האיברי, שנאלצו בשל תהפוכות ההיסטוריה לעקור מארצם.
המקרה של יהודי קטלוניה ומיורקה, שגורשו ב 1391 ובאו להתיישב בהמוניהם באלג'יריה, ידוע היטב. וכן ידועה שהותו של הרמב"ם בפאס באמצע המאה ה – 12, לאחר שנאלץ להימלט מפני הרדיפות של המייחדים בספרד ועבר למרוקו לפני שהתיישב במצרים.
כמו כל נתיב ראוי לשמו, הציר ספרד-מגרב לא היה חד סטרי, מאז הימים הראשונים של הכיבוש הערבי במאה השביעית עברו דרכו יהודים רבים מצפון אפריקה, בני כל המעמדות : בעלי מלאכה, קבצנים ורוכלים, שחיפשו אופקים חדשים לחייהם. שליחים ושגרירים מטעם שליטי ארצות המגרב, וכן רבנים ותלמידי חכמים, שביקשו להרוות את צימאונם בישיבות הספרדיות או שרצו להפיץ בקרב אחיהם מן הצפון את ידיעותיהם שרכשו אצל מורים בפס, בדרעה, בסיג'למאסה, בתאהרת , במהדיה ובקאירואן.
מסורת זו של קשר הדדי בין הקהיליות היהודיות משני עברי בים התיכון נמשכה חרף כל הקשיים עד סמוך מאוד לגירוש ספרד ב 1492. הרבנים חיים גאגין וסעדיה אבן דאנאן, שניהם יוצאי פאס חיו בספרד עד לגירוש. משעזבו הראשון, רבי חיים גאגין, את קסטיליה והשני, רבי סעדיה אבן דנאן, את גרנדה, שבו שניהם לפאס שבה הייתה להם השפעה עצומה על האוכלוסייה בעיר, הן על המגורשים והן על התושבים.
רבי חיים גאגין – אחת המשפחות המפוארות ביותר בתולדות ישראל בצפון אפריקה ובספרד היא משפחת גאגין שהעמידה רבנים רבים ואישי ציבור. ראשון למשפחה זו הידוע לנו בשמו הוא רבי חיים גאגין, יליד פאס אשר במרוקו בשנת ר"י . בגיל צעיר נדד מצפון אפריקה לספרד ושם למד תורה אצל רבי יצחק אבוהב, גאונה האחרון של קסטיליה ואצל רבי יוסף עוזיאל. מסתבר שברח מפאס בפרעות של שנת רכ"ה שבהן, לפי עדות אחת, נרצחה כמעט כל האוכלוסייה היהודית בפאס. 
זיקה הדדית בין שני עברי מיצרי ג'יברלטאר לא הייתה כמובן מוגבלת ליהודים בלבד, ואין להפרידה מן הקונטקסט הגיאופוליטי שלה : אחרי הכול, אנדלוסיה והמגרב היוו במשך זמן רב יחידה פוליטית ותרבותית אחת. ובשיאה של הרקונקיסטה – כיבוש מחדש של ספרד על ידי הנוצרים מידי המוסלמים – שבמהלכה איימו הנוצרים להשליך את המוסלמים של ספרד אל מעבר לים, אלה הפנו את בקשותיהם לעזרה למלכויות פאס, תלמסן ותוניס.
טבעי אפוא שהמלך האומלל בועבדיל, אחרון שליטי גרנדה הנאציים, רצה להגיע לתלמסן לאחר נפילת גרנדה. יתרה מזו, לא רק ספרדים מוסלמים פגשו המגורשים היהודים בצפון אפריקה, אלא אף את ספרד עצמה, שכן לא עבר זמן רב אחרי שהניחו רגליהם על אדמת המגרב, ומלכי ספרד שלחו את צבאם לכבוש כמה מערי החוץ של אלג'יריה, תוניסיה ולוב, כאשר בכל מקום שבו נחתו הם רדפו את הקהילות היהודיות שנקרו על דרכם וטבחו בהן באכזריות רבה. כך זה היה באוראן, בבוג'י ובטריפולי בין 1501 ל 1510, וכך יקרה ב 1535 ליהודי תוניס, ב 1541 ליהודי תלמסן וב 1550 ליהודי מהדיה – עיר חוף דרומה לעיר תוניס אשר בתוניסיה.
או בשמו המלא, ארמון המלכים הנוצריים, נבנה בשנת 1328 על ידי אלפונסו ה-11 על בסיס מבצר אמיי עתיק. המלכים פרננדו ואיזבל השתכנו בו ותכננו את מהלכיהם הצבאיים לקראת כיבוש גרנאדה מידי המורים ב-1492. בועבדיל המלך, "אל ריי ציקו", שליטה המורי האחרון של גרנאדה נכנע ומסר את מפתחות העיר לידי המלכים פרננדו ואיזבל ונכלא בארמון
. קולומבוס המפורסם ביקר בארמון, כדי לדווח לאיזבל על התקדמות הכנותיו לקראת הפלגתו מערבה. במשך 300 שנים שימש הארמון את ראשי האינקוויזיציה. המבצר מאופיין בחומותיו העבות ובשלושת מגדליו, שהמפואר בהם הוא מגדל האריות, המשקיף על העיר ובו משובץ גם שער האריות, שהוא הכניסה לארמון. כדאי ליעד את מרבית הזמן לביקור בגני הארמון – גנים מרהיבים בסגנון ערבי משובצים בבריכות, במזרקות, מרחצאות מוריים, סרקופג רומי משלהי המאה ה-2, פסיפסים רומיים וחצרות בסגנון מוסלמי.
1 – גולי ספרד במגרב – דיוקנה של הגירה. הפזורה היהודית
בשעה שאין תמימות דעים בין החוקרים באשר למספר הכולל של היהודים שעזבו את ספרד, אין כל אפשרות סבירה לדעת את מספרם המדויק של המגורשים שבאו להתיישב במגרב. עם זאת ביון אם מספרם 20.000, 30.000 או 40.000 ( מתוך בך הכול כולל של 160.000 עד 250.000 ) על פי ההערכות הרווחות ביותר, ניתן לקבוע את שלוש הקביעות שלהלן.
1 – מספר המגורשים שהגיעו למגרב, הגם שהוא עולה על מספר הגולים שהגיעו לאיטליה, קטן במידה רבה מזה של היהודים הספרדים שעברו לפורטוגל – כ 80.000 – ומזה אלה שהלכו להתיישב בטורקיה ובשטחים שבשליטה עות'מאנית, כולל מצרים וארץ ישראל כ – 40.000.
2 – משולש ארצות המגרב – מרוקו, אלג'יריה ותוניסיה – מרוקו היא זו שקלטה את המספר הגדול ביותר של מגורשי ספרד ב- 1492, ובכך מילאה תפקיד דומה לזה של אלג'יריה בזמן " בגירוש הקטן " של 1391 ( קנ"א ).אמנם לא כל המגורשים נשארו במרוקו, אבל בכך אין לגרוע מן העובדה, שמשולש קהילות צפון אפריקה, הקהילה המרוקאית הייתה זו שהושפעה ביותר מן המפגש עם מגורשי ספרד.
3 – המגורשים הגיעו לצפון אפריקה החל מחודש יוני 1492 – בהתאם לפקודת הגירוש. הם באו טיפין טיפין ולא בגל אחד, והגירתם נמשכה ללא הפסק עד לאמצע המאה ה- 16 , עם תקופות שיא אחדות בקיץ ובסתיו 1492, ואחר כך לאחר שמד פורטוגל ב 1497, ואחרי כינון האינקוויזיציה בליסבון ב – 1536.
ראשוני גולי ספרד, שעלו על החוף בצפון אפריקה ביוני 1492, באו ממלגה. הם סבלו מרדיפות קשות מאז כיבוש העיר ב 1486 על ידי המלכים הקתוליים , שפיזרו אותם ברחבי קסטיליה. מחוסרי כל הם הובלו ביוני 1492 למלגה, ששימשה יחד עם אלמריה נמל יציאה עיקרי עבור מגורשי ממלכת גרנדה שפנו לכוון צפון אפריקה. יהודי אנדלוסיה יצאו דרך קדיז או גיברלטר, בעוד שיהודי קסטיליה פקדו את נמלי קרתגינה וולנסיה, ששימשו בעיקר את היוצאים לאיטליה ולמזרח.
כרוניקאי ספרדי מבני התקופה סיפר בפרוטרוט על תלאותיה של שיירה בת 25 ספינות עמוסות ביהודים, שבהפליגו לכיוון אוראן, אשר נשלטה באותה תקופה על ידי שודד ים ממוצא איטלקי. משהגיעו למזח של הנמל האלג'ירי שיגרו הגולים אחד מבניהם – רבי לוי שמו – אל שודד הים, אשר מנע מהם את הירידה לחוף, כל תחינותיהם היו לשווא, וגם הצעתם לתת לו סכום נכבד של 10.000 דוקאטים זהב נותרה ללא מענה.
חלקם הגדול נתקף חרדה וייאוש והחליט לשוב על עקבותיו ולחזור לספרד. וכן קבוצה אחת בת 150 איש ירדה בקרתגינה וביקשה להיטבל כנוצרים, 400 אחרים המשיכו עד מלגה, ובה הורשו לשוב לקסטיליה לאחר שהמירו את דתם.
Tehila le David – Poemes de David ben Hassine Le chantre du judaisme marocain
Tehila le David
Poemes de David ben Hassine
Le chantre du judaisme marocain
Introduction
Vie et oeuvre de David Ben Hassine
Pour la premiere fois dans l'histoire des letters juives, l'oeuvre poetique complete d'un paytan marocain, replace dans son contexte historique et litteraire, fait l'objet d'une etude systematique, destinee aux specialistes comme au grand public.
L'interet grandissant de la communaute nord africaine pour son patrimoine culturel nous a encourages a presenter, en francais comme en hebreu, les resultats des longues recherches qui nous ont permis de restituer ici la vie et l'oeuvre de david Ben Hassine, encore peu connues malgre la popularite dont il jouit plus de deux siecles, aussi parmi les juifs maghrebiens que dans les communautes orientales.
Le texte des pemes suit l'edition d'Amesterdam de " tehila le david , etablie a partir d'un manuscrit prepare par David Ben Hassine lui meme, aisi que l'edition de Casablanca, qui contient dews poemes additionnels composes après la cloture de ce manuscript.
Nous publions egalement, dans notre edition, la longue elegie de David Ben Hassine sur les terribles persecutions de 1790, ainsi que trois piyoutims inedits, que nous avons decouverts dans un manuscript du Jewish Theological Seminary of America, a New York.
Nous avons tenu compte de variantes signicatives relevees dans de nombreuses anthologies manuscrites de l'oeuvre du poete, notamment dans les plus anciennes, qui datent de son vivant.
Nous reproduisons particulierement les preambules originaux de certains piyoutims, qui fournissent des renseignements precieux sur les circonstances de la composition de chaque poeme.
Nous avons procede a un remaniement complet des editions precedents de Tehila le David, adoptant un classement plus methodique des poemes de David Ben Hassine propement dits, ecartant les Azharot, que nous publions dans un volume separe, ainsi que Mequomam Shel Zevahim, une longue piece didactique sur l'abbatage ritual, qui meriterait, elle aussi, une etude speciale.
La nouvelle presentation des poemes, plus attrayante, met en evidence la structure des strophes, les refrains et meme les vers individuals. Tous les texts ont ete voyelles, et les passages difficiles expliques, et commentes.
Nous esperons ainsi mettre a la portee du public le plus large, et en particulier des enseignants et des etudiants, une des oeuvres poetiques les plus importantes, et laes plus attachantes, de la literature hebraique du Maroc.
La communaute juive de Meknes
David Ben Hassine 1727 –1792 avecu aMeknes, paendant une époque trublee de l'histoire du Maroc, une époque qui constitue aussi un tournant decisive de l'histpire juive
Origine de la communaute juive de Meknes
Une presence juive est attestee dans la region deMeknesdepuis l'epoque romaine.Dans les ruines de Volubilis, la ville principale dela MauretanieTingitane.A30 kmdu nord de Meknes, une inscription hebraique sur une tombe du IIe siecle ou III siecle temoigne de l'existence d'une communaute juive organisee, dirigee par un rabbin' qui se maintient probablement jusqu'a la conquete arabe au debut du VIIIeme siecle.
Le chantre du judaisme marocain
Position de la Maurétanie Tingitane dans l'Empire Romain
La Mauretaniefut d'abord un royaume client de Rome sous Boccush et Juba II, "le plus savant des rois". Le statut du royaume n'était pas cependant celui d'une reelle independance : des le regne d'Auguste le royaume de Mauretanie voit l'installation de colonies romaines.
Au Ier siecle, l’empereur Claude divisa la Mauretanie selon le trace du fleuve Mulucha (Moulouya), d'une part en Mauretanie-Cesarienneet d'autre part en Maurétanie-Tingitane.
La Mauretaniepasse sous administration romaine directe a la fin du regne de Caligula. Ce dernier elimina le dernier roi de Mauretanie, Ptolemee, en raison de sa participation possible a un complot destine a le renverser.
L'assassinat de Caligula, peu de temps apres l’empecha d'organiser cette prise de controle, et ce fut Claude qui transforma le royaume en deux provinces : a l'ouest la Mauretanie-Tingitane, avec Tingis comme capitale, sur un territoire correspondant globalement au nord de l'actuel Maroc; a l'est la Mauretanie-Cesarienne qui tire son nom, comme sa jumelle, de sa capitale Cesaree de Mauretanie (actuelle Cherchell) capitale de l'ancien royaume
La Mauretanie-Tingitanes'etendait du nord de la peninsule a Sale (Necropole de Chella) et Volubilisau sud et a l'est jusqu'a la riviere de Oued Laou. Les principales villes etaient Volubilis, Tingis, Lixus et Tamuda (Tetouan).
Idris Ier 788 – 791, premier souverain musulman du Maroc, fondateur de Fez , combat les juifs et les Berberes infideles de la region, qu'il force a se convertir a l'islam, mais Idris II 803 – 828, qui fait de Fez sa capitale, y s'installe des milliers de juifs des environs pour en assurer le developpement.
Au VIIIe siecle, selon certaines traditions " avant l'islam ". la tribu des Meknassa, une branche du grand groupe berbere Zenata, en partie judaise, fonde les villes de Meknassat-ez-Zitoun ( Meknes ) et de Taza.
Pour cette patie de l'histoire du Maroc' la documentation est fragementaire, et kes dates sont uncertaines. Bien que Rawd Al-Qirtas ne mentionne la ville de Meknes qu'au debut du IXe siecle, l'historien Jamil Abun-Nasr y signale la presence de sectaires kharijites en 757
Juifs du Maroc a travers le monde
Juifs du Maroc a travers le monde – Robert Assaraf
Alors qu'elle comptait près de 300 000 membres au lendemain dela Seconde Guerremondiale, la communauté juive du Maroc est réduite aujourd'hui à 3 000 individus. Ce qui ne signifie pas pour autant la disparition du judaïsme marocain dont se réclament environ un million de personnes dans le monde, installées pour la 
plupart en Israël et qui continuent à maintenir intactes leurs traditions culturelles et cultuelles. C'est à la formidable saga de ces originaires du Maroc que ce livre est consacré. Il retrace les circonstances dans lesquelles se déroula le grand exode des Juifs du Maroc et les conditions de leur installation en Israël, où ils jouent désormais un rôle déterminant dans la vie politique du pays. L'ouvrage évoque également l'installation de plusieurs milliers de Juifs marocains en France, en Espagne, en Grande-Bretagne, au Canada, aux États-Unis et en Amérique latine, notamment au Venezuela et au Brésil, où ils ont recréé des institutions spécifiques tout en s'insérant avec succès dans la société environnante.
Préface
« Zakhor (Souviens-toi ) c'est, selon Haïm Yosef Yerushalmi, le conœpt clé de l'historiographie juive, l'ardente obligation de faire mémoire des jours passés dont une prière émouvante, psalmodiée par les fidèles, demande le retour : « Tehadesh yamenou kekedem ! » (« Renouvelle la splendeur des jours d'antan ! »).
C'est la mission que s'est assignée, au fil de ses différents ouvrages, Robert Assaraf. Ceux qui le connaissent savent qu'il est avant tout un « passeur de mémoire », soucieux de préserver le souvenir de sa communauté d'origine, le judaïsme marocain. Contre vents et marées, en allant parfois à l'encontre de modes passagères, il a inlassablement œuvré pour mieux faire connaître ce monde qui a failli être englouti par les tempêtes tumul- tueuses de l'histoire.
Une anecdote en dira plus long à ce sujet que bien des thèses. Très jeune adolescent, au début des années soixante, je me souviens m'être rendu à Marrakech, où je fis l'acquisition, auprès d'un artisan, d'un superbe plateau en cuivre. La destinataire de ce cadeau, Clara Malraux, en fut d'autant plus touchée qu'elle remarqua immédiatement ce qui m'avait échappé. Les motifs habilement martelés dessinaient une étoile de David.
C'était l'un de ces objets usuels produits par les nombreux artisans juifs locaux qui ne désertaient leurs boutiques que pour se rendre à la prière dans les humbles synagogues voisines. Ces « voix du mellah », évoquées par le Prix Nobel de littérature Elias Canetti dais un texte célèbre, on ne les entend plus dans le Marrakech d'aujourd'hui.
Loin d'être un attachement nostalgique au passé, ce phénomène atteste l'extraordinaire renouveau du judaïsme marocain et sa volonté de préserver, partout où vivent des originaires du Maroc, ses traditions religieuses, culturelles, musicales, culinaires ou sociofamiliales.
Cet ouvrage Juifs du Maroc à travers le monde. Émigration et Identité retrouvée constitue un outil utile pour comprendre l'ouverture d'une nouvelle et prestigieuse page de l'histoire multiséculaire du judaïsme marocain.
Né en 1936 à Rabat, Robert Assaraf a occupé d'importantes fonctions publiques et privées au Maroc. Auteur de plusieurs ouvrages, dont Mohammed V et les Juifs (1997) et Une certaine Histoire des Juifs du Maroc, (2005), il a fondé en 1996 le Centre international de recherche sur les Juifs du Maroc. Au nombre des fondateurs de l'Union mondiale du judaïsme marocain, il est aussi le président du Comité de coordination des associations d'originaires du Maroc. Très actif dans le monde des médias, il a été vice-président de Marianne et il est président de Radio Shalom
Mon modeste plateau a, bien involontairement, acquis le prestigieux statut de judaica. Je ne pourrais plus l'acquérir dans une échoppe, mais devrais désormais en négocier âprement l'achat auprès d'un antiquaire qui me vanterait la rareté de la pièce, témoin d'une civilisation évanescente.
Parce que nous avons été les témoins directs de cette histoire, nous n'avons peut-être : ^ pris le temps de réaliser l'ampleur des mutations survenues en quelques décennies, à avoir la disparition des communautés juives qui vivaient jadis en Afrique du Nord, plus particulièrement au Maroc.
Pourtant, en parcourant les ruelles des anciens mellahs marocains, l'on sent imperceptiblement la présence de silhouettes se dissimulant derrière celles des passants d'aujourd'hui. En contemplant telle ou telle maison, le nom de la famille qui l'habitait vous revient à l'esprit en un flash, fulgurant et bouleversant, tout comme le souvenir de ces voix enfantines qui s'élevaient des murs de cette bâtisse dont plus rien n'indique qu'elle fut jadis une école israélite.
Que sont devenus ceux et celles qui peuplaient jadis ces lieux ? C'est à cette immense question que Robert Assaraf s'efforce de répondre dans son nouveau livre : Juifs du MarocEmigration et identité retrouvée. Cette saga contée avec minutie se lit d'une traite et permet de découvrir une extraordinaire aventure humaine qui a peu d'équivalent.
Un journaliste avait jadis consacré un essai à la « mémoire brisée des Juifs du Maroc Les pages qui suivent, dues à Robert Assaraf, montrent éloquemment que les pièces de ce puzzle ont été reunies, et composent desormais un nouvel ensemble, porteur d'une memoire retrouvee et enrichie.
Ces pages nous donnent à entendre que le passé, que ce passé a un présent et, surtout, un avenir. C'est là une leçon qu'il convient de méditer, car. loin de concerner le seul judaïsme marocain, elle a valeur universelle
Patrick Girard
-Victor Malka-Les veilleurs de l'aube
LES VEILLEURS DE L'AUBE – VICTOR MALKA
On l'a parfois comparé à Ray Charles, en version orientale. Non seulement parce qu'il était aveugle mais aussi parce qu'il avait une voix qui réveillait les cœurs. Le rabbin David Bouzaglo (1903-1975) a été et continue d'être pour tous les juifs marocains, qu'ils soient installés en France, au Québec, en Israël ou au Maroc, un modèle et une référence. Poète, rabbin et chantre, il a dirigé durant des décennies, la traditionnelle cérémonie dite des bakkachot (supplications) au cours. de laquelle les juifs d'Orient et singulièrement ceux de l'Empire chérifien se réveillent avant l'aube pour chanter dans leurs synagogues des textes et des poèmes religieux sur des airs de musique andalouse.
C'est à cette antique tradition et au rabbin David Bouzaglo qui lui a véritablement donné ses lettres de noblesse, que ce livre est consacré. L'auteur a mené durant deux ans une enquête sur ce que fut le parcours de vie de ce maître auprès de ceux qui l'ont connu ou de ceux qui ont été ses compagnons ou ses disciples.
Victor Malka est écrivain et journaliste. Il est producteur à France Culture et a longtemps enseigné a l'universite Paris-X Nanterre et a HEC
Le passé a besoin de notre mémoire.
Vladimir Jankélévitch, L'Imprescriptible.
Il me faut tout acquérir, non seulement le présent et l'avenir mais encore le passé, cette chose que tout homme reçoit gratuitement en partage.
Franz Kafka, Lettre à Milena.
Les vrais hommes de progrès sont ceux qui ont pour point de départ un respect profond du passé. Tout ce que nous faisons, tout ce que nous sommes est l'aboutissement d'un travail séculaire.
Renan
Préface
La communauté juive marocaine était non seulement la plus importante numériquement en Afrique du Nord, mais surtout la plus riche en chefs spirituels, en poètes religieux et en musiciens.
Au cours des siècles, elle fut la gardienne d'une tradition et d'une pratique religieuse intense. Ainsi elle a pu accueillir les milliers d'exilés d'Espagne, des rescapés de l'Inquisition, leur permettant de s'épanouir et de conserver l'immense héritage dont ils étaient les détenteurs.
Pour marquer l'importance de la spiritualité juive au sein de cette communauté, Victor Malka a choisi de célébrer David Bouzaglo, né au Maroc en 1903, et mort en Israël en 1975. Rabbin, poète, musicien, figure légendaire du judaïsme marocain et séfarade, du judaïsme tout court, il fut le gardien et le transmetteur d'un grand héritage.
Victor Malka, dont on admire la connaissance du judaïsme, est lui aussi un transmetteur de notre patrimoine dans ses diverses manifestations et dans l'ensemble de ses dimensions. Il a eu la chance et le privilège de connaître l'œuvre de Bouzaglo.
Il a interrogé ses proches, ses disciples. Il lui consacre cet ouvrage non seulement pour exprimer son admiration envers l'homme, mais également pour faire découvrir sa poésie, afin qu'elle puisse continuer à animer autant de personnes que dans le passé. Il a traduit un choix de ses poèmes qu'il publie en annexe de l'ouvrage.
Victor Malka commence par le point de départ. Des hommes se lèvent tôt, à l'aube, pour chanter des poèmes juifs des bakkachot, des supplications. Ils sont des veilleurs de l'aube
Bouzaglo en est l’emblème, l'épigone et, en même temps, lui- même un héritier, le continuateur d'une grande tradition. Victor Malka remonte à l'âge d'or des juifs d'Espagne, où les vers des Salomon Ibn Gabirol et des Yehouda Halévy étaient récités par toute une communauté, ceux-là que l'on entonne encore aujourd'hui, qui font parfois partie de la liturgie. Ils eurent au cours des siècles des disciples, de David Elkaïm, de David Hassine, de Chlomo Haloua, d'autres.
Leurs compositions sont des ornements de la prière qui accompa¬gnent la liturgie. Apport profondément juif transmis dans la langue de la Torah et des prophètes. L'Andalousie y est cepen¬dant présente. Ces chants livrés a cappella portent des conso¬nances arabes, d'abord d'Andalousie et ensuite du Maroc. Proches des musulmans dans les deux pays, les juifs partagent leurs mélodies et empruntent leurs musiques.
Bouzaglo n 'hésitait pas à adopter des chants populaires arabes actuels, les faisant entendre dans des vocables hébraïques. Victimes de l'Inquisition, les juifs séfarades sont demeurés, de génération en génération, fidèles à leur patrimoine
Comme des milliers d'autres juifs, David Bouzaglo a quitté son pays pour s'installer en 1966 en Israël, la terre des ancêtres. Dès lors, il ne psalmodiait plus l'exil mais la vitalité de la communauté dont il faisait partie.
Victor Malka nous fait vivre cet itinéraire et partager sa passion pour une poésie qui connaît une nouvelle naissance, de siècle en siècle. Elle est toujours vivante, au Maroc naturellement, mais désormais tout autant en Israël, en France, au Québec.
Pour le juif séfarade, c 'est une dimension de son identité, autant que les rites, les vêtements et la cuisine. Ce patrimoine lui fait intégrer un judaïsme reconnaissable à travers une diversité qui traverse les différences et les unifie.
Ces bakkachot appartiennent maintenant à tous les juifs, tous les nouveaux veilleurs de l'aube, quels que soient leurs lieux de naissance et les villes qu'ils habitent. C'est l'immense cadeau que leur offre David Bouzaglo ainsi que tous ses prédécesseurs.
Passion et feu intérieur que Victor Malka réussit admirablement à nous faire découvrir et partager. Il dresse un saisissant portrait historique et religieux de la communauté marocaine.
Sa grande enquête lui permet de faire état des composantes espagnole, berbère et arabe d'un judaïsme constamment vivant. Les Veilleurs de l'aube est un livre précieux, une lecture riche pour tout séfarade, tout juif.
Naïm Kattan.
Une histoire de familles
רשימת הנושאים באתר
Joseph Toledano
Ecrivain journaliste, conferencier, ne a Meknes, Maroc, en 1938, Monte1963 aJerusalem, comme premier delegue du mouvement Oded, il a ete journaliste a Kol Israel.
Diplomate au Ministere des Affaires etrangeres, chef de cabinet du Ministre des Affaires etrangeres, chef de cabinet des P.T.T charge d'information a l'Organisation Sioniste Mondiale.
Auteur de 8 livres sur l'histoire et le patrimoine culturel du judaism nord-africain en general et marocain en particulier, en francais et en hebreu
Avant – propos
Ecouter – moi, vous qui poursuivez la justice, vous qui recherchez l'Eternel !
Jetez les yeux sur le rocher d'ou vous futes tailles; sur le puits de carriere d'ou vous futes extraits
Isaie 51, 1.
Le plus grand des cadeaux, l'homme le recoit gratuitement et sans conditions – comme la vie. A lui de le faire fructifier ou de le renier. Par son nom de famille. L'homme se place d’emblee dans la continuite historique, provisoire dernier maillon, qu'a son tour il lui est demande de transmettre un jour – inchange.
Secret de la continuite juive, cette fidelite n'a plus aujourd'hui l'automatisme tranquille de naguere – et encore plus pour le judaisme maghrebin. Qui apres avoir perdu sa geographie est encore plus expose a l'oubli de son histoire – qu'il n'a jamais d'ailleurs particulierement bien connue
Tant mieux diront certains – presses d'entrer au XXIeme siecle sans trainer derriere eux de fardeau de souvenirs susceptible de ralentir leur course. Rien de plus dangereux dissent-ils que de regarder en arriere – au risque de se figer en statue de sel comme dans le recit dela Genese, la femme de Loth pour s'etre retournee vers les ruines de sa Sodome natale.
A ceux-la nous ne pouvons que rappeler l'avertissement du plus sage des homes, le roi Salomon dans l'Ecclesiaste, que " bonne renommee vaut mieux qu'huile parfumee ", et qu'un arbre pousse mieux et plus haut autant que ses rancunes sont plus profondes et qu'aussi imperative que soit l'avenir, il n'exige pas que sue l'autel on lui sacrifie le passe.
Modernite peut aussi rimer avec la fidelite. Connaitre le passe n'est pas sacrifier l'avenir, mais parfois mieux le preparer – et l'onomastique – L'onomastique (du grec onoma, nom) est la science qui étudie les noms propres – est le plus court chemin de la connaissance.
Le nom en effet, quel merveilleux raccourci de l'Histoire dont il est autant le reflet que le miroir.
Les noms de famille juifs parlent a ceux qui veulent les entendre. Leur importance ne vient-elle pas en effet paradoxalement ? Invention relativement recente, ne commencant a s'imposer qu'a partir du Moyen Age, ils sont infiniment plus bavards que les prenoms pouvant pourtant se prevaloir de plus de dignite et d'une plus haute antiquite
L Midrash Rabba affirme en effet que c'est par le merite de trois choses que les Hebreux ont pu resister a l'epreuve de l'esclavage et sortir finalement d'Egypte.
Ils ne changerent pas leur langue; ils ne changerent pas leurs prenoms; ils ne se calomniaient pas entre eux.
La fidelite jalouse dans la transmission des prenoms a ete sans conteste un des secrets de la survie miraculeuse du peuple juif. Donne huit jours apres la naissance, a l'heure de l'entree dans l'Alliance d'Abraham, le prenom accompagne et identifie exclusivement son porteur dans toutes les circonstances religieuses de la vie, de la naissance a la mort, le patronyme, le nom de famille n'ayant qu'une importance secondaire, plus sociologique que theologique.
Si jusqu'a la modernisation et l’emancipation, dans toutes les communautes juives les prenoms masculins ayant seuls une dimension religieuse etaient restes immuablement presque exclusivement hebraiques, les apports linguistiques etrangers avaient, dans tous les pays de la diaspora, deja largement modele les prenoms feminins, n'ayant pas de contenu religieux imperatif.
Ce meme phenomene d'evolution et d'adaptation a egalement de tout temps preside a la formation et a la l'adoption des noms de famille au point que l'on pourrait parier : dis moi quel est ton nom “ je te dirai d'ou tu viens.
N'ayant pas comme les prenoms de valeur religieuse immuable, les patronymes ont pu en effet evoluer plus librement, epouser le cours des evenements historiques, s'impregner de leurs echos, retenir leur empreinte. Etre a la fois un reflet et un miroir de l'Histoire.,
סאלי וחכמיה
סאלי וחכמיה – מאת אורי חנניה אלנקוה. –חקר הקהילה
הקדמה
העיר סאלי שבמרוקו, הייתה אחת הקהילות היהודיות המפוארות ביותר וקורותיה מן המרתקות ביותר. שמה יצא והלך לפניה לתהילה, בזכות חכמי העיר ורבניה שנודעו לגדולות, כפי שהדבר יתבאר בס"ד בחיבורי.
לגדלות הקהילה ורבניה, נתוודענו על ידי מו"ר אבי רבי חיים מסעוד זצ"ל בנם של קדושים, שסיפר לי רבות על חכמי העיר, על קורותיה ועל מנהגיה, בפרט על משפחתנו משפחת אלקואה – אלנקוה ובעיקר על עטרת ראשינו הרב המלאך רפאל אלנקואה זצוק"ל, על מור זקנו רבי מסעוד אלנקאוה זצוק"ל ושאר החכמים.
כיצד הגיעה קהילה זו לגדולה ולגדלות רוחנית בקנה מידה שאין דומה לו, כאשר קהילה זו הגיעה בשיאה לכ – 5.000 נפש בלבד ? מהם השורשים הרוחניים, התרבותיים, התורניים, שהצמיחו את אחד מענקי הרוח של עם ישראל בכל הדורות, אור החיים הקדוש – רבי חיים בן עטר זצוק"ל – יליד סאלי ?
תרומתה התורנית של קהילת סאלי לעם ישראל היא אדירה ומיוחדת במינה – למעלה ממאה יצירות תורניות נכתבו על ידי בניה, חלקן בהיותם בסאלי וחלקן כשגלו ממנה. כמה מהיצירות התורניות הללו, חוללו מהפכה, תפנית בדור יוצריה.
יצירה תורנית אחת, זכתה לחולל מהפכה יהודית ולהיות בעלת השפעה תורנית עולמית, כשהיא פורצת את כל הגבולות הגיאוגראפיים, הקהילתיים, גבולות הזמן, ההשקפה והמנהגים. זוהי יצירתו המופלאה של אור החיים הקדוש הרב חיים בן עטר זצוק"ל. יצירתו היא אחת היצירות התורניות הנלמדות ביותר בעולם !
מקהילת סאלי יצאו רבנים גדולים בתחומי היצירה התורנית המגוונת, כפי שהיה הדבר בספרד – רבנים, פוסקים, אב"ד, מקובלים, משוררים, מדקדקים ופרשנים. בחיבור הז אשתדל להראות הדברים כהווייתם, ביופיים ובהדרם לאקמא שכינתא מעפרא. אמן כן יהי רצון.
המחבר אורי חנניה אלנקוה.
היישוב היהודי במרוקו.
כבר בתקופת בית ראשון, בימי שלמה המלך, ישנן עדויות על יהודים שהגיעו לאזור מרוקו לצרכי מסחר באוניות. " נר המערב " מחזק ידי המסורות המספרות שרבים מבני עשרת השבטים התיישבו במרוקו ומצא לכך סימוכין בדברי הגמרא – סנהדרין צ"ד, המספרת על כך שעשרת השבטים הגיעו לאפריקה, לעיר " שוש " וכן ל " שוש תרי ", במרוקו ישנו מקום הנקרא " שוש " באזור זה ישנו חבל הקרוי " שוש " וחבל אחר הקרוי "שוש שטוקא " – שוש אחרת. שתי הלשונות " שוש תרי " ושוש שטוקא, מדברות על שתי " שוש ".
באחת מערי חבל שוש – איפראן, נמצאו כתובות עתיקות המאשרות סברה זו . בשנת ד"א רצ"ג שלח יוסטינוס צו לעיר סאלמון – כנראה סאלי – ובה פקודה בשם הקיסר לצוות על היהודים להמיר דתם לדת הנוצרית.
באותה תקופה שגשגה קהילה יהודית מפוארת בעיר בוריון ובה היה ביכנ״ס עתיק מימי שלמה המלך. בעיר אופראן גם בה הייתה קהילה יהודית עתיקה, נמצא בית העלמין העתיק ביותר במרוקו ובו כתובת עתיקה מלפני כ- 2000 שנה (ג״א תשנ״ו): ״יוסף בן מימון ג״א (ג׳ אלפים) תשנ״ו״.
המושלים שם היו אפרתים משבט אפרים וברבות השנים הפך שמם לאפריאט. על פי השערת ״נר המערב״ – בוריון היא אופראן, אך יש לדייק שעיר זו היא אופראן בדרום ולא איפראן הצפונית.
דרך אגב, העיר אופראן נקראה כך על שם אפר ר״ן – שיש בה מערת הנשרפים, צדיקים וחסידים שנהרגו עקד״ה, בסרבם להמיר את הדת ונשרפו ר״ן – מאתים וחמישים צדיקים וכן רומז שמה ליושבים בה האפרתים ־ אפריאט משבט אפרים.
בעיר הדרומית דאדס הייתה קהילה יהודית מיוחסת ובתוכה ־ משפחת פרץ, המיוחסת לפרץ בן יהודה, משפחה שגלתה מירושלים, וכן ישנן עדויות על שרידי קהילות יהודיות עתיקות באיזור הדרע – חבל המקובלים במרוקו.
על פי החיד"א, באיזור זה נמצאו גליונות הזוהר הקדוש לראשונה. כאן פעל המקובל הידוע רבי יצחק דמן עכו, רבי דוד דרע הלוי בעל ספר ״ המלכות ״ ועוד.
כן מספר ההיסטוריון הערבי איבן חלדון שלפני כ־1200 שנה הייתה מלכה יהודיה ששלטה באיזור דרום מרוקו וקראו לה כהנא דהיא, ולצידה סייעו לה אחיה גיבורי המלחמה. הדברים מעידים על קדמות הישוב היהודי במערב.
כך במרוקו כבעיר מאלי, האוכלוסייה התחלקה בכללותה לשתי קבוצות:
א. קבוצת המתיישבים ־ התיישבות בולטת במיוחד בחבלים הדרומיים של מרוקו.
ב. קבוצת המגורשים – בעיקר בערי החוף וכן בערי המרכז והצפון.
הראב״ד כתב
:
״… שאתה מוצא קהילות ישראל שהיו פושטות ממדינת סלה (סאלי) בקצה המערב עד תאהרת בראש המערב״.
כאן אנו רואים שכינויה של מרוקו היה המערב ־ אל – מגרב (מכאן בא שם המשפחה מוגרבי ־ המערבי).
כפי שנראה, אל סאלי ואל שאר הקהילות היהודיות, הגיעו מגורשי ספרד. בין המתיישבים הוותיקים למגורשים נתעוררה מחלוקת בענין ״הנפיחה״. השאלה הייתה האם להתיר בהמה שנמצאה סירכה בריאתה, יל ידי בדיקת הריאה בנפיחה ?
המגורשים נהגו להקל ולהתיר בהמה זו. המתיישבים התנגדו ולהגנתם הצטרף הרב חיים גאגין ־ גולה שהתיישב בעיר פז.
ממזרח שמש עד מבואו – אליעזר בשן-על יחסם של חכמי מרוקו במאות הי"ח והי"ט לחובת העלייה לארץ ישראל
ממזרח שמש עד מבואו – אליעזר בשן.
1 – על יחסם של חכמי מרוקו במאות הי"ח והי"ט לחובת העלייה לארץ ישראל
ליהודי המגרב ובכללם לאלה שחיו בארץ מבוא השמש, קשרים עם ארץ ישראל מתקופות קדומות, שנמשכו בכל הדורות, והיו גם יהודים שלו למרות המרחק, הקשיים והסכנות בדרך. עדויות על כך מתקופת הגאונים, וכן מהדורות הבאים בתקופה הממלוכית והעות'מאנית בארץ ישראל.
מהמאות הי"ח והי"ט מצויים יותר מקורות על הקשרים ברוח ובחומר, שביטוייהם היו דתיים ועממיים, כמו פיוטים שהביעו ערגה לארץ, הקדשות, חילופי אגרות, , והחל מתחילת המאה הי"ז ואילך פקדו שלוחי ירושלים, חברון, צפת וטבריה את הקהילות במרוקו.
נוסף לכסף שאספו, מילאו השלוחים גם תפקיד הטיפוח היחס הנפשי לארץ הקדושה, שעשויים היו לעודד עליות לארץ. עלייתו של רבי חיים בן עטר לארץ ישראל בשנת תק"א – 1741, עשתה רושם על הקהילות במרוקו כמו במקומות אחרים.
והשפיעו כנראה על אחרים בדורות הבאים לנסות וללכת בעקבותיו למרות הסכנות בדרכי היבשה והים. הסכנות מחמת מלחמות ושבייה בים היו תדירות במאה הי"ח ובשליש הראשון של הי"ט, ופתחו לאחר כיבושה של אלג'יר על ידי צרפת בשנת 1830.
ואמנם בספרות השאלות ותשובות של המאה הי"ח וראשית הי"ט מופיעים לעתים הביטויים " נמנע מהם הדרך "כשנאלצו לחזור מרצונם לעלות, בגלל שיבושים, גיסות ומלחמות.
פרטים על מצוקותיהם של העולים לארץ ישראל ממרוקו באמצע המאה הי"ח, והתנאים ששררו במרוקו ניתן ללמוד מאגרת המלצה שניתנה על ידי קהל ליוורנו ליהודי מתיטואן בשם יוסף בן סאמון ש " מגמת פניו לקבוע דירתו בירושלים, ובא למעוננו להכין טרף ההוצאה "
ליוורנו הייתה כידוע, בתקופה ההיא, תחנה חשובה לעולים לארץ. באגרת נמצאת בקובץ אגרות המלצה בכתב יד מונטיפיורי, במכון לתצלומי כתבי ידי בירושלים.
בין השאר מנויות המטרות למען הוא זקוק לכסף " מזונות ופרנסה בירושלים בשבילו, לאשתו ולבניו. ומוזכר גם פרט מאלף, נדרש כופר ליוצאים ממרוקו. ובפרט שהוא צריך ליתן למלך המערב צרור הכסף בעד כל נפש אדם לתת לו רשות לעקור דירתו ולצאת מתחום המערב.
בהמשך מופיע תיאור הזעזועים הפוליטיים והכלכליים במרוקו באמצע המאה הי"ח " שמועות יבהלוהו מן המערב תרות רבות ורעות אשר תכפום ממשא מלך ושרים ועבודת פרך ומלחמות גדולות והעדר משא ומתן והאחרון הכביד כי חדל המטר כל השנה הזאת "
הוא מתכוון כנראה למהומות שהיו בין השנים 1728 ל- 1757, בתקופת הריב בין יורשי איסמאעיל, עד עלייתו של מוחמד אבן עבד אללאה, כששקטה הארץ. אשר לבצורת ובעקבותיה הרעב, הראשונה של המאה הי"ח היו שנות רעב לעתים קרובות, ב-1713, 1721- 1724, 1729, 1730, 1738, 1741, 1742, 1744.
רעב וזעזועים פנימיים במשטר שגרמו לנדידה, עשויים היו להיות גורמים לעלייה לארץ הקודש.
יש לשער, כי במלים " מלחמות גדולות " המוזכר בכתב יד, הכוונה לא רק נגד בסיסי הקורס ארים סחוף המגרב, בייחוד אלג'יר וסלא, במטרה לחסל את פעילותם. ראייה להנחתי מאגרת אחרת באותו קובץ, המלצה שניתנה לשליח ירושלים רבי נסים הכהן שמגמת פניו הייתה להגיע למערב הפנימי ולערי הסוס ואגדיר.
בניסיון לשדלו לבל יסע לשם נאמר בין השאר " כי קול נשמע שיש מלחמות בין המלכים בים וביבשה. במקורות הדנים על עלייה לארץ ישראל מארצות המגרב לאחר שנת 1830 אין ידיעות על מלחמות וסכנות בדרך לארץ.
לאור תמורות אלה במצב הפוליטי ובמצב הביטחון, נבדוק מה היה יחסם של חכמי מרוקו בתקופה זו לחובת העלייה לארץ ישראל. עלינו להקדים כמה הנחות. נקודת המוצא לפוסקים בדיוניהם בנושא זה היא המשנה בכתובות קי ע"ב " הכל מעלין לארץ ישראל " והברייתא שם " הוא אומר לעלות והיא אומרת שלא לעלות כופין אותה לעלות ואם לאו – תצא בלא כתובה " וכן להיפך.
גם האישה, כופה בעלה ( פי הירושלמי, רק הבעל כופה אשתו ) אולם התוספות שם, לפי דברי רבי חיים הכהן, קובעים שההלכה במשנה ובברייתא אינה נוהגת בזמן הזה, כי ישי סכנת דרכים. וסיבה שנייה שיש כמה מצוות בארץ ישראל שאין אנו יכולים ליזהר בהם.
דברי התוספות נתפרשו בדורות הבאים בצורות שונות. היו פוסקים שקיבלו דבריהם והיו שהתנגדו להם. אולם ההנחה כי סכנת דרכים אמנם מבטלת את חובת העלייה לארץ ישראל – מקובלת על רוב הפוסקים.
הרשב"ש בן התשב"ץ, שפעל באלג'יר, נפטר בשנת רכ"ז – 1467, קבע קריטריון גיאוגרפי, לפיו המרחק מארץ ישראל קובע. לדבריו " בזמן ההוא בארצות הללו, רצוני לומר, כל שהוא מסוף המערב עד נא אמון איטן כופין לעלות, ונא אמון ולמעלה, מזרחה, כופין ביבשה וגם דרך ים בימות החמה אם אין לסטים בים "
הוא קבע כללית, כי ככל שיש בדבר סכנה, נסתלק דין הכפיה. עמדה זו של הרשב"ש אומצה גם על ידי רבי יוסף קארו בשלחן ערוך סימן עה. כיצד מתבטא נושא זה בספרות התשובות של חכמי מרוקו במאות הי"ח – הי"ט ? נביא דבריהם לפי סדר כרונולוגי.
מצוות העלייה קיימת – אך ישלם לה כתובה.
בתשובת רבי יעקב אבן צור תל"ג – תקי"ג – 01673 -1753, שפעל במכנאס ובפאס, נידונה שאלה זו בשני מקומות. בשני המקרים הרקע הוא שהאיש רוצה לעלות והאישה מסרבת. בסימן קנט תשובה שניתנה בפאס בשנת 1732, משיבים רבי יהודה בן עטר ורבי שלום דרעי, הוא מסתמך על התוספות אבל אינו מצטטם, שבזמן הזה יש סכנה בדרכים, לכן קיימת מצוות העלייה לארץ ישראל.
אך מסקנתו כי ישי להשפיע על האישה שתתרצה לעלות עמו, והיה אם לא יצליח – ישלם לה כתובתה. וגם אם אין לו עתה כל הסכום במזומן, יטול הנחוץ לו להוצאות הדרך והשאר יתן לה, ויתחייב על הסכום החסר.
הוא כותב, כי אמנם לפי דין התלמוד תצא בלא כתובה, אבל הוא בעד תשלום כתובתה, למרות שאין כל סכנת דרכים, וסירובה אינו מוצדק. אין הוא מזכיר כלל את גורם הסכנה בדרך או מחסור במזונות וקשיים כלכליים בארץ, כפי שהדבר מופיע אצל חכמים אחרים בתקופה זו.
חשש לסכנת דרכים ולמגבלות כלכליות.
בן הדור שאחריו רבי משה טולידאנו ממכנאס, בעל שאלות ותשובות " השמים החדשים " קובע החלטית כי מצווה לעלות ולדור בזמן הזה בארץ ישראל, אך אם הדרכים בחזקת כסנה, או שאין לו כדי הוצאות הדרך, כי איש עני הוא, אז ניתן להתיר נדרו שנדר לעלות.
הוא כותב זאת בהתייחסו לעמדתם של חכמים אחריו כי התרת נדר למי שנדר לעלות, מתבססת על ההנחה כי עתה אין מצווה לעלות ולדור בארץ. רבי משה דוחה הנחה זו, וקובע כי החובה קיימת, אלא שסכנת דרכים ומחסור כלכלי דיים כדי להתיר הנדר.
מלכי רבנן – רבי יוסף בן נאיים
מלכי רבנן לרבי יוסף בן נאיים זצ"ל
רבי יוסף בן נאיים ארזי הלבנון 944
רבי יוסף נולד באלול תרמ"ב – 1882 בפאס שבמרוקו.
משפחת בן נאיים, משפחה עתיקה ועתירת יחש היא, ומוצאה מספרד, וגדולי ישראל רבים נמנו עליה, בהם הגאון רבי יצחק בן נאיים זצ"ל, מגדולי פאס, שנולד לפני כמאה כחמישים שנה. בנו, הרב הגאון רבי יוסף למד תורה מפי חכמי פאס שבמרוקו, ובגיל צעיר, בהיותו כבן עשרים, כבר עמד בראש ישיבה משלו.
ואלה הם חיבוריו :
1 –מגיד לאדם – גרגרים אחדים ופירוש על הגדה של פסח
2 – תאמרו ליוסף – דרושים לזמנים לצדקה ולהספדים
3 – מלי מעלייתא – פירוש נביאים וכתובים על הדרך פשט ודרש
4 – צאן יוסף – שאלות ותשובות על ד' טורים כבר נדפס בירושלים עיר הקודש ( ההודר על ידי משה עמאר, לוד תש"ן
5 – כל חדש – שאלות ותשובות על עניינים חדשים שנתחדשו בימינו, נדפס והוהדר על ידי משה עמאר, לוד תש"ן
6 יבין לאחריתו – ליקוטי דינים על אבה"א וחו"ם, מערכות על סדר א"ב. הוא כעת על מכבש הדפוס בירושלים עיר הקודש תוב"ב, וכבר נדפס ברביע ממנו, הנהו תחת ידי ( לא נדפס עד היום )
7 – נפלאותך אשיחה – קונטריס שירים ובקשות ותחינות קוינות, וכבר נדפס
8 – מיני מתיקה – ליקוטי הקדמות יקרים ופירושים, שנתחדשו לי על סדר א"ב
9 – הגות לבי – הוא ספר חלוק לד' מרמרים. מאמר א' שמו, דברים היוצאים מן הלב\ על המצאת הנייר והדפוס ועניינים אחרים השייכים לזה. מאמר ב', תרנן לשוני, בגודל שבח השפה העברית. מאמר ג', לשוני ע"ט, לשונות מכתבים. מאמר ד', תולדות יוסף, תולדות וקורות ימי חייו.
10 – נוהג בחכמה – באו בו מנהגי המערב ויסוד כל מנהג ( ההוהדר על ידי משה עמאר.
11 – שירי דוד – פירוש על תהלים שני מהדורות, פשט ורמז ודרש
12 – אבי הנחל – ליקוטים דינים מהראשים נ"ן ומכתבי יד ראשונים שלא ראו אור הדפוס על סדר א"ב, ובסופו קונטריס – רגבי הנחל
13 – ןיקן יוסף – פירושי פסוקי נביאים וכתובים ואיזה מאמרים, ג' מהדורות
14 – אשכלות הגפן – ליקוטי מאמרים מחז"ל ממאות ספרים, וםירושים שחידשתי בעזרת היוצר על סדר א"ב
15 – זכרון דרשותי – רישמות דרשות שדרשתי על הנפטרים
16 – ראשי אבות – פירושים על מסכת אבות
17 – זובחי הזבח – קיצור ספר " זבחי ציון " דיני שחיטה ובדיקה כפי הדין ומנהגי המערב, כמו שסידרם הר"ש אבן צור זצ"ל.
18 – סגולת מלכים – סגולות ורפואות מלוקטים מכתבי הראשנים ומספרים נפרדים
19 – דרכיו לשמה – תולדות הנשר הגדול הרמב"ם ז"ל, וקורות ימי חייו וחיבוריו
20 – זכרון ליום האחרון – מאורעות וקורות תלאות המערב הפנימי, שני כרכים
21 – מלכי רבנן – תולדות רבני המערב וקורותיהם, כבר נדפס
22 – תשלום מלכי רבנן – עדיין בכתב יד
23 – כבוד מלכים – רשימות ספרי חכמי המערב שנדפסו כבר ושעדיין בכתב יד, מה שנודע לי, נדפס
24 – מעשה חרשים – דברי חכמים ז"ל ומוסרים, בדרך קצרה ובדרך חידה, כל דבר מתחיל " אמר החכם "
25 – מעט מעט – חידושי איזה אגדות מכל הש"ס, יש מהם דרך דרש ויש דרך פשט, ובסופו קונטריס מאמרי חז"ל, כמה מאמרים מפוזרים בדרל דרש
26 – רב טובך יביעו – והוא סיפורין נוראים מהצדיקים וזולתן, וכעת יש בו ארבע מאות וחשמים ותשעה סיפורים נפלאים.
27 – כתוב עליו ליוסף – מאמרים ודרושים בשבחי יוסף הצדיק עליו השלום, מערכות על סדר א"ב
28 – הדרת פני זקן – מוסרים ותוכחות ודינים על גילוח הזקן
29 – שארית הצאן – שאלות ותשובות על ארבעה טוראים, ארבע מהדורות, כעת יש בו ארבע מאות וארבע תשובות
30 – נמכר ליוסף – חידושים על התורה, יש מהם דרף פשט ויש דרך דרש. שני מהדורות, ובסופו קונטריס " אחרי נמכר " חידושי תורה
31 – מעשה צדיקים – סיפורי מעשה ידי הצדיקים מרבני המערב נ"ן
32 – מלה בלשוני – קונטריס מכתבים ואגרות, ונוסחי שטרות ואגרות נחומים, נוסחי מצבות, אשר חיברתי אני הכותב כפי עט לשוני
33 – חיות קטנות – קונטריס על טבעי חיות ועופות למיניהם
34 – כלו מחמדים – לקוטי מאמרי חז"ל, ופירושים והקדמות מלוקטים מספרים שונים על סדר א"ב
35 – כלל גדול – כללים בדרכי המקרא ובדברי חז"ל
36 – עולם בטבע – עניינים מלוקטים על חכמת הטבעיים
37 – הרי בשמים – לקוטי מאמרי חז"ל על סדר א"ב, ופירושים לפי דלות שכלי.
רבי יוסף נלב"ע במרוקו בט"ו שבט בשנת תשכ"א – 1961 ליצירה
הסכמת
הרבנים הגדולים רבי פעלים בתורה הגבירו חיילים, שופטים בצדק דלים. שבט מושלים. בי דינא רבא. מנהלי עדת ישורון עיר המהוללה פאס יע"א – מארוק – נרם יהיל נצח, ויאריכו ימים על ממלכתם אמן כן יהי רצון.
קוראים נכבדים, בבקשנו לדעת את החומה הנשגבה אשר התבצר בה העם המורם מראש מקדמי ארץ נוכח לדעת כי מבצר עז זה, היא התורה הקדושה, התורה הקדושה.
היא חיי רוחו ונשמתו. התורה הקדושה ועם ישורון הלכו תמיד שלובי זרוע כגויה ונפש אשר לא יכונו בהפרדה התורה. היא להם כמגן וצינה. וישראל הוא הארון לשמור בקרבו דברי אלהים חיים ולנוצרם כאישון. ואף בעת ספה תמה אגודתם הגשמית. התורה עוררה אותם להחזיק מעמד באגודתם הרוחנית.
והיא הייתה להם כבריח לברוח ולחבר את חלקי האגודה לכלל אחד. ולהיות שלשלת רבת הטבעות אחוזה ודבוקה בכל עז ותעצומות. גם בעת גלה ישראל מעל אדמתו וישלחהו אל אלהי הרוחות לכל עבר ורוח. רוח ה' המרחפת על פני התורה הזאת קבצם לדאוג איש דאגת אחיהו להיקרא כולם לשם גוף אחד.
נביט במבט טהור על מחוקקי התורה וגיבוריה. אשר בתכונותיהם הטובים אשר נטעו בקרבם, הועילו הרבה לפתח כשרונות העם הזה. ולהשפיע עליהם שפע טוב במדה נפרזה. במחוקק הגדול אדוננו ורבנו משה איש האלהים הצטיין בענותו הגדולה בלבבו המלא רגש אהבה ורחמים ברגשותיו העדינות וחפצו הכביר העשוי לבלי חת להחזיק במוסרות הנהגה עממית.
הוא היה המנהל האחד לששים רבוא משיראל על כן דבר ה'. נשיא וראש על כל רם ונשא בהם. מלא רוח חכמה. וגם אחרי נגנז אור הלאום הזה. קמו מתוכם אנשים נביאים. ויטיפו להם כפעם בפעם לקח מוסר השכל אשר לקחו לבבות במליצותיהם וחן ערך הודם. ויעוררום לשוב מדרך רעה.
נתפאר גם בגיבורי תורה שבעל פה הוא התלמוד תקופת התלמוד והרבנים. התלמוד והרבנים היו כעומדים בחרב שלופה נגד הכיליון החרוץ אשר התעופף על ראשי התורה והעם בעת גלה שיראל מעל אדמתו, בית בחירתו שמם וחרב.
גם חזון האלוהים חדל מקרבם ויבואו מים עד נפש. והרבנים בזו לנפשם ולמאדם ולכל אשר להם. הוריקו את דמיהם כמים בראש כל חוצות רק לשמור ולנצור את השריד החד. את התורה הטהורה לא רק לשומרה בלבם. כי אם גם להפיצם בישראל בארצות פזוריהם.
אזרו חיל חשפו זרוע ויתאמצו בכל כח ואל. ובעזרתם התאסף כל העם תחת דגל התלמוד ויאשרוהו ויקימוהו. ומן היום ההוא והלאה התלמוד הוא גוף עם ישראל בכל ארצות פזוריהם. רוח אפהו ונשמתו. התלמוד והרבנים, הם המאירים לחם על שדה החכמה והמדעים.
ארץ מארוקו לקחה לה חלק נכבד בתורת ישראל ובהעמדת רבנים גדולים ועצומים המודיעים לעם חוקי האלוהים ואת תורותיו. והפליאו עשות בתורתם וחכמתם למכביר. ולחשכת הארץ אשר הייתה עלוטה אופל וחוסר כל דבר חדש. וזמני המצוקה והכליון. כל ידיעם ועמלם וכתבי תורתם ופרי למודים, מתוך דוחק וצרה.
היה למרמס וטיט בחוצות. או לשריפת אש. רק מעט מהמה אשר היו לפליטה. בכן נשכחו ואין כל דבר למו. ואפריון נמטייה למעלת ידידנו איש רב פעלים. שקד על לימודו לילה כיום יעיר הלכם השלם והכולל, אור גולל, ספרא רבא שוחט ובודק חוקר קדמוניות כמה"ר יוסף בן נאיים הי"ו, אשר קם ונתעודד ואזר חיל וחפש חפוש מחיפוש אחר שם הגדולים הללו מפי סופרים ומפי ספרים וכתבי יד ישנים אשר היו למאכולת עש וקורי עכביש ארוגים עליהם.
והעלהאת שמם הטהור על ספר חקה הספר היקר הזה " מלכי רבנן , להיות למו לזכר עולם זכר צדיקים לברכה, וליה עינינו כי תעמוד לימינו זכות אבירי התורה הללו להיות לו מגן וצנה לו ולאשר באהלו אמן כן יהי רצון
הכ,ד החו"פ רועה צאן קדשים קהילת קודש פאס יע"א, בעי"א לחודש כסלו דהאי שתא התרצ"א ליצירה
ע"ה מתתיה סירירו י"ץ – ע"ה אהרן בוטבול הי"ו – ע"ה משה אבן דנאן בלא"א הרב הגאון המפורסם מהר"ר שלמה זצ"ל זיע"א בעה"מ ספר " אשר לשלמה " וספר " בקש שלמה ".
המימונה – מקורותיה ומנהגיה
חג המימונה של יהודי מרוקו
שעה שרוב יהודי העולם נפרדים מחג הפסח ביומו האחרון, ניכרת תכונה בלתי רגילה בקרב יהודי צפון־אפריקה. הפסח טרם יצא והם עוסקים במרץ רב בהכנות לקבלת החג הבא, הלא הוא חג המימונה.
מהו אופיו של חג המימונה הנהוג במוצאי חג הפסח וביום שלמחרתו ? אילו הם דרכי ביטויו, סמליו, משמעויותיו, ומקורותיו ? היש למצוא שרידים מחג זה אצל העדות השונות ? האם מנהג זה עתיק־יומין הוא או יליד המאות האחרונות ?
על כך נשתדל להשיב ברשימתנו זו. הרבה מאוד מהמנהגים המובאים כאן הינם פרי מחקרנו ומוזכרים זו הפעם הראשונה. יחד עם זאת סקרנו גם את המקורות החשובים הקיימים על נושא זה, אף כי בוודאי לא הגענו לידי מיצויים. רוב הדברים המובאים להלן נאמרים ברמיזה, כשהמטרה היא להראות מהי מידת הרב־גוניות והעושר המציינים את מנהגי המימונה. אין ספק שעדיין חייב להתפרסם מחקר מעמיק שישתדל לענות על הבעיות הגדולות הקשורות בתולדותיו ובהתפתחותו של חג זה.
ראש חודש ניסן
ליל ראש חודש ניסן היה כנראה פעם ליל חג אצל היהודים בצפון־אפריקה וכן במקומות אחרים בגולה וזכרו נותר בכמה מארצות צפון־אפריקה. יהודי לוב מכנים ערב זה בשם " ליל אל־בסיסה " או גם " בסיסת אל־מרקומה ".
באותו ערב נוהגים לאכול דייסה המכונה ״בסיסה״. והרי סדר הכנתה: ״מכינים בליל חיטים ושעורים קלויות, מוסיפים לו שמן ומערבבים בו אפונה, חרובים, גרעיני־שבת וגם שומשום שחוק היטב. כל זה מרככים בשמן או במי סוכר״
כל בני הבית מסובים ליד ראש המשפחה המחלק להם מן הדייסה. האמונה העממית מספרת שכל מי שלא יימצא באותו ערב בחיק משפחתו, לא יוציא את שנתו. בתחילת הערב, מטיל ראש המשפחה לתוך כוס מלאת שמן, שבה דולק פתיל, מטבע זהב.
מנהג דומה רווח גם בקרב יהודי טוניסיה. בקהילות אחרות נוהגים להטיל מטבעות לכל פינות החדר. ראש המשפחה אוחז ביד מפתח ומברך על הקערה מלאת ה״בסיסה״. הוא אומר בערבית:
יא פתאח בלא מפתאח
יא עמאי בלא מנה
תרזקנא ותרזא מננא.
אתה הפותח בלי מפתח
הנותן בלי בשר ודם
תן לנו צרכינו מידך לבדך.
באותו ערב מניחים על השולחן פירות ועוגות כדי שהשנה תהיה מתוקה. מאותו יום ואילך תקפיד האשד. היהודייה לאסוף את מי ״הגשמים שישמשו לה להכנת ה״כמירא״ (שמרים) בליל המימונה. זהו ראשיתו של מבצע ניקיון גדול, שנשים חרוצות עוסקות בו עוד בחודש אדר. שימת לב מיוחדת נתונה להכנת הקמח הכשר והמצות.
ליל המימונה
חג הפסח מצטיין במנהגים מעניינים, המקובלים על יהודי צפון־אפריקה, והם בודאי ראויים למחקר בפני עצמו. הפעם נתרכז רק באחד מהם—המימונה. ביום שמיני של פסח, אחרי הצהריים, הרבה לפני צאת החג, הומה המלאח (= הגיטו) של היהודים.
האורחים המוסלמים מביאים למלאח פרחים, שיבולי חיטה ושעורה, חסה, דבש, חלב, חמאה וכר, שנועדו לעטר את השולחן בערב. מעניין לראות מוסלמים רבים המביאים לבתי חבריהם היהודים פרחים, חלב, חמאה, דבש, פולים .
יחס הקירבה בין היהודים לבין המוסלמים בולט בחג הזה, ולא רק בצפון אפריקה. בכל ימי החג ובמימונה מעמידים המוסלמים לרשות ידידיהם היהודים את גניהם ומאפשרים להם לבלות יום בחיק הטבע. היהודים מצידם מחזירים להם מתנות. נראה, שהמוסלמים נטו במיוחד לקבל ולטעום מהמצה של היהודים וכן מטעמים אחרים.
ובארץ־ישראל ״הערבים יושבי הכפרים הסמוכים אשר גם מהם לא נעלם המנהג הזה, לא יימנעו מלהביא לבית כל איש אגודת שבלים במחיר חתיכת מצה אשר יקבלו תמורתם, והמנהג הזה ייקרא בערבית בשם ׳סנת אל חדרה/ לאמור: " שנה דשנה " .
מנשה מני מספר עוד על ספרדי ארץ ישראל: ״דאגנו לכבד את הערבים מן המאכלים המיוחדים של הפסח העשויים קמח מצה, שריחם נעים וטעמם ערב " בכורדיסטאן שולחים הכורדים לידידיהם היהודים מתנות רבות, לחם, הלב, ביצים, והם רואים במחוות אלה סימן טוב לשנה הבאה.
המנהג שהנשים העבריות העניות לוקחות לקט בשדות הישמעאלים ואין מוחה בידן, הריהו אצלם כעין מצווה ומקורו לא ידוע ״ מהעלים והשכלים שהיהודים מקבלים מהמוסלמים, נוהגים יהודי פאס לעטר את המנורות, המראות והשעונים הנמצאים בבית.
אין הם יודעים להסביר פשרו של מנהג זה. עוד בצהרי־יום, הולכים יהודי מרקש לגן הנקרא ״דזנאן אל־עאפיה״ ושם, ליד עץ זית עתיק יומין, הם מברכים את ברכת האילנות ומבקשים שנה פוריה.
תפילת ערבית בליל המימונה, שהיא תפילת־חול, נושאת אופי חגיגי. נוהגים לומר קטעים רבים מהתפילה. עבו מציין בספרו, שבבית כנסת אחד בפאס נוהגים בערב זה לתרגם ולשיר בספרדית את ״ קווה אל ה' י״ שלפני התפילה המסיימת ״עלינו לשבח״
.
באיזור תאפילאלת שבמרוקו נוהגים היהודים להתכבד בשתיית ה״מאחייא״ ( עראק ) בבית הכנסת ובאותה הזדמנות שרים את השיר הבא אשר אחרי כל בית בא פיזמון חוזר: יום גילה, יום גילה, יום גילה יבוא, יבוא יבוא יבוא! שיר זה הוקלט מפי הרב י"מ יליד אזור תאפילאלת. ההקלטה שמורה במרכז לחקר הפולקלור שליד האוניברסיטה העברית בירושלים.
יבוא אורה לישראל, יבוא ארירה ( קללה ) לישמעאל
יבואברבה לישראל, יבוא בלבול לישמעאל
יבוא גאולה לישראל, יבוא גלות לישמעאל
יבוא דעת לישראל, יבוא דבר לישמעאל
יבוא הוד והדר לישראל, יבוא הוי הוי לישמעאל
יבוא ועד טוב לישראל, יבוא וי וי לישמעאל
יבוא זכות לישראל, יבוא זרזבאנא ( כדור )לישמעאל
יבוא חינות ( חנינה ) לישראל, יבוא חרב לישמעאל
יבוא טהרה לישראל, יבוא טומאה לישמעאל
יבוא ישועה לישראל, יבוא ייסורין לישמעאל
יבוא כלכלה לישראל, יבוא כלייה לישמעאל
לבון ( לבן, אושר ) לישראל, יבוא לב־רע לישמעאל
יבוא מחייה לישראל, יבוא מיתה לישמעאל
יבוא נעימות לישראל, יבוא נקמה לישמעאל
יבוא סימן טוב לישראל, יבוא סימן רע לישמעאל
יבוא ענווה לישראל, יבוא עניות לישמעאל
יבוא פרנסה לישראל, יבוא פרעוש לישמעאל
יבוא צדקה לישראל, יבוא צרה לישמעאל
יבוא קדושה לישראל, יבוא קללה לישמעאל
יבוא רנה לישראל, יבוא רוח רעה לישמעאל
יבוא שלום לישראל, יבוא שממון לישמעאל
יבוא תהלה לישראל, יבוא תמה ( כלייה ) לישמעאל
פגיעות בחיי הדת וההתאסלמות במרוקו
פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו מימי הביניים עד הזמן החדש, הוצאת אורות המגרב. אליעזר בשן
הקדמה לספר מאת הרב ד"ר משה עמאר הי"ו.
פרופסור אליעזר בשן רגיש לסבלם של בני עמו בגולה ולמעמדם התלוי על בלימה, מעמד המותנה בחסדיהם של השליטים, מהם היו עריצים או שהיו אדישים למצבם של אנשי החסות. הוא בחן סוגיה זו של יחסי יהודים ונוכרים הן מההיבטים ההלכתיים וחוקיים והן לאור המציאות של חיי היומיום.
במספר מאמרים שכתב הוא התייחס גם למערכת היחסים בכלכליים, ובעיקר לשותפות שבין יהודים והנוכרים, כגון " המעמד המשפטי של היהודים בארצות האסלאם. יחס היהדות לנוכרים על פי מקורות ההלכה מימי הביניים ואילך. תעודה משנת שפ"ד על הוויכוח בדבר הלוואה לנוצרים בירושלים, שותפות כלכלית עם נוכרים, ההלכה והביצוע.
עלילה על יהודי באנתיפה שבמרוקו 1880 – 1881. תעודה על דרישה לקבלת מזון לעניים יהודים כמו למוסלמים במוגדור. חיוב יהודים במרוקו לחלוץ נעליהם בצאתם מהמללאח ובעוברם ליד מסגד.
פרופסור בשן התמיד בחקר הנושא, אסף בעין בוחנת פרט לפרט, חשף תיעוד ופרשיות חדשות, סיכם את כל מה שנכתב בסוגיה זו, מיין את הממצאים לנושאים, מהם ערך פרקים, וארג מסכת שלמה העוסקת בפגיעות בחיי הדת במרוקו.
המחקר מבוסס על מקורות יהודיים : ספרות השאלות ותשובות, הדרוש, שברי הימים מארכיוני חברת כל ישראל חברים, ממקורות זרים, ספרות נוסעים, דיווחי הקונסולים הזרים, מתיעוד הנמצא בספריות ציבוריות ברחבי תבל ומספרות המחקר ובאוספים פרטיים.
חיבור זה עוסק בשני נושאים : א. פגיעות בחיי הדת של יהודי מרוקו, המתבטאת בסגירת בתי כנסת או הריסתם, שריפתם של ספרי תורה, מניעת של תקיעת שופר, ובאילוצים לחלל את השבת. ב. התאסלמות במהלך הדורות מימי הביניים עד המאה ה-20. נושה זה חולק לפי תקופות ולתת נושאים.
הפרק הראשון עוסק מעמדם המשפטי של היהודים, וזכותם לשמירת חייהם הדתיים בארצות האסלאם. מעמדם של היהודים היה נסבל, כי האסלאם בראשית התפשטותו הבטיח לשמור על חייהם, רכושם של היהודים והנוצרים, ואת זכותם לחיות לפי אמונתם בתנאים מסויימים, הכוללים שורה של הגבלות והשפלות המנוסחות במסמך הנקרא " תנאי עומר "
תנאים אלו ניתנו לפרשנויות, ברצונם של השליטים מקילים, וברצונם מחמירים, ומוסיפים החמרות נוספות. בדרך כלל כשסמכות השלטון חזקה ויציבה הנטיה היא לפרשנות מקילה, לעומת זאת כשסמכותו רופפת קיימת פרשנות מחמירה.
לדוגמה לפרשנות מחמירה, במרוקו במקוות שונים ובתקופות שונות עד המאה העשרים, נאלצו יהודים לחלוץ נעליהם בצאתם מהמללאח למדינה – העיר המוסלמית, בה התנהלו חיי המסחר.
הפרק השני עוסק בחילולם של ספרי תורה והרס בי כנסת. מקורות עבריים ולועזיים עד הזמן החדש מספרים על פגיעות בחיי הדת של היהודים בעקבות פרעות על ידי המונים, או ביוזמתם של מושלים מקומיים, שלעתים אושרו גם על ידי הסולטאן.
במהומות אלו חוללו ושרפו בתי כנסת וספרי תורה. הוא סוקר פגיעות בבתי כנסת וספרי תורה החל מהמאה העשירית לספיר ואילך עד למאה העשרים. היו תקופות שפגיעות הללו היו קשות ביותר, כמו בתקופת האלמוואחידין במאה הי"ב בה כל יהדות צפון אפריקה ירדה למחתרת.
או בשלהי המאה הי"ח בתקופתו של המלך אלייזיד – 1790 -1792, בפאס נקרעו ונשרפו ספרי תורה, וכן נהרסו בתי כנסת, ובנו מסגדים במקומם, וכך נהג בערים אחרות. באופן פורמאלי לאחר התפשטות האסלאם היה אסור על היהודים לבנות בתי כנסת חדשים.
אומנם בפועל יהודים בנו מאות בתי כנסת במרוקו כמו בכל ארצות האסלאם, כי השלטונות העלימו עין מגזירה זו. אמנם בשעות קשות נהרסו על ידי השלטונות הרבה בתי כנסת בגין טענה זו, שהם נבנו לאחר הופעת האסלאם. כמו בשנת 1811 נשרפו במכנאס שלושה בתי כנסת, ובהם ספרי תורה וספרי קודש.
הפרק השלישי סוקר את יישום הסעיף " תנאי עומאר " האוסר על היהודים להפגין את דתם. כמו הרמת קול בתפילה ותקיעת שופר. דומה כי רק לעתים נדירות נדרשו היהודים להקפיד על איסור זה.
הפרק הרביעי עוסק באילוצם של יהודים לחלל שבת וחג. שמירת השבת הייתה אחד המאפיינים של הזהות היהודית בכל הדורות. יהודים שמרו על השבת למרות ההפסדים הכספיים, גם כשניהלו עסקים עם נוכרים במסחר מקומי ובינלאומי.
המוסלמים היו מודעים לכך, ובמקומות שרוב המסחר היה מרוכז בידי היהודים, סגרו את השווקים בשבת. אם כי בתקופות שונות היו מקרים שהמושלים כפו על היהודים עבודה בשבת. כי שמתאר שמואל רומאנילי, בלשונו הפיוטית בקשר לגזרות יזיד, שגברים ונשים נלקחו לעבוד בשביל השלטונות גם בשבת, הוא כותב :
" ביום השבת והנה ארחת ערביאים שומרי המלך באה בבית הכנסת בשפעת משיחתים וישאו על עושי מלאכה כל נושא סבל ויבהילו להביאם לעמוד לשרת במלאכת המלך איש איש על עבודתו ומשאו. וכן כל הנשים המתפרות כסתות או עושות מטפחות לעשות מלאכתן חנם. הנוגשים אצים במקל יד באבן או באגרוף יחזיקו בשפת בגדיהם על החזה ויסחבום באין חמלה ואוי לבורח ".( " משא בערב " עמוד 24-25 ).
בין המלאכות הבזויות שהוטלו על היהודים במרוקו היה למלוח הגולגולות של מורדים או פושעים שהומתו, כדי להוקיעם על שער העיר. בשנת 1873 ארבעים ושמונה מורדים שנתפשו נידונו למוות, והיהודים ברבאט נאלצו למלוח ראשיהם של המרדים בשבת.
הפרק החמישי סוקר איומים של מושלים להעביר את יום השוק לשבת, ומקרים של העברת יום השוק בפועל בשבת. ביודעם שהיהודים לא יחללו את השבת. החלפת יום השוק לשבת הייתה אחד האמצעים לדחוק את רגלי הסוחרים היהודים מהשוק, וכל לפגוע בפרנסתם.
הפרק השישי עוסק ברקע והגורם להתאסלמות במקורות ההלכה האסלאמית, ומה הדרכים שבהם חלה על הזר הדת האסלאמית. כמו כן עוסק במניעי התאסלמות מרצון, כי היו יחידים שהתאסלמו במרוצת הדורות. אמנם הייתה גם התאסלמות כפויה מצד השלטונות בתקופות שונות.
הפרש השביעי סוקר את התאסלמות מימי הביניים המוקדמים עד למאה הי"ב, על פי תשובות הגאונים והרי"ף, בהנחה שמרבית התשובות של הגאונים נשלחו לצפון אפריקה ; ההתאסלמות שכפו האלמווחידין על יהודי צפון אפריקה במאה הי"ב, בעקבותיה יהודים רבים מתו על קידוש ה'. ובמרבית הקהילות התאסלמו מאונס למראית עין.
מתאר את בואה של משפחת הרמב"ם לפאס ואת פעילותו של רבי מימון ובנו רבי משה, לביסוס אמונתה של יהדות זו ולחזק רוחה שעל אף חייה הכפולים, הם עדיין חלק חשוב מעם ישראל, ועל יהודיה להתמיד באורח חיים יהודי עד כמה שאפשר ולפוס צערא אגרא.
לְפוּם צַעֲרָא אַגְרָא
ת (אבות ה כג), לְפִי הַצַּעַר – הַשָּׂכָר, כְּלוֹמַר: הַשָּׂכָר שֶׁאָדָם מְקַבֵּל הוּא לְפִי שִׁעוּר הַטִּרְחָה וְהַיְּגִיעָה שֶׁהִשְׁקִיעַ בָּעֲבוֹדָה. מילון אבן שושן.
כפי שהדברים באו לידי ביטוי בחיבוריהם " אגרת הנחמה ", ו " אגרת השמד ". דומה כי בזכות השתדלותם ועוז רוחם, יהדות זו החזיקה מעמד תקופה ארוכה למעלה ממאה שנה. אם כי אורך הזמן גרם לשכחת התורה ולחיסולו של המרכז היהודי הגדול שהיה בחבל ארץ זו.
יוסף אבן יעקב 1269 – 1286, מייסד שלטון בני מרין, ביטל את גזירות המייחדים ואיפשר ליהודים לחזור ליהדותם, בתנאי שיעמדו ב " תנאי עומאר " – עליהם לנעול נעליים שחורות, ולהסירם כשיעברו ליד מסגד.
כמעט כל היהודים שהתאסלמו שמחו לחזור ליהדותם בגלוי. אם כי היו יהודים שהדיפו להישאר כמוסלמים, הם היוו קבוצה נפרדת והיו חשודים בחוסר נאמנות לאסלאם, לא התחתנו עמהם ונדרשו ללבוש בגדים מיוחדים, כדי להבדילם מהמוסלמים האמיתיים. כמו כן מוזכרים מקרים של התאסלמות מרצון במאות הי"ג והי"ד.
פאס העיר-אליעזר בשן
בקשתו של מונטיפיורי מהסולטאן הייתה שיהודי ארצו יהיו מוגנים בכל חלקי מדינתו, שלא יציקו להם, ושייהנו מהזכויות של יתר נתיניו ומעמדם יושווה לזה של הנוצרים החיים בנמלי מרוקו.
תגובת הסולטאן נמסרה ב-5 בפברואר בייתה ט'אהיר ( הצהרה מלכותית שהיהודים יזכו לשויון כמו יתר הנתינים, ולא ייאלצו לבצע עבודות בניגוד לרצונם. על המושלים לנהוג ביהודים לפי מידת הצדק, ומי שיעשה להם עוול ייענש.
ההצהרה חודשה בשנת 1872. יורשו חסן חזר עליה בשנת 1874. זו צוטטה על ידי אגודות ודיפלומטים אירופאים כאשר התנכלו ליהודים, כי ראו שההצהרה אינה מתבצעת. לפי הערכות שונות, ההתערבות החיצונית ליבתה את העוינות כלפי היהודים, ועוררה נגדם טענות שאין הן נותנים אמון ב " חסדו " של הממשל.
הפגיות ביהודים גברו, והתבטאו בשוד, בהתנפלויות, בעלילות בגירושים וברציחות. משנת 1864 עש 1880 נרצחו לפי מידע שהגיע לאירופה 307 יהודים, והרוצחים לא הועמדו לדין. נוצרים ויהודים נאורים הישלו את עצמם שיפסקו ההשפלות וההגבלות, ויהודי מרוקו יזכו לשוויון בפני החוק כמו המוסלמים לפי הדגם האירופי, דבר המנוגד לשריעה ( ההלכה ) האסלאמית.
ולא היו מודעים לכך שהסולטאן ונציגיו לא יתכחשו לנאמר בקוראן ול " תנאי עומר " שהתקדשו במסורת המוסלמית. רק בערי החוף, בייחוד בטנג'יר, שבה ישבו הדיפלומטים הזרים, שופר מצב היהודים, הותר להם לגור בכל מקום בעיר, ולא נאלצו לחלוץ נעליהם בלכתם ברובע המוסלמי.
ההסכמים עם המעצמות.
הסולטאן מוחמד הרביעי שאף למודרניזציה, שנתקלה בהתנגדותם של החוגים השמרניים, בייחוד בעת משבר קשה בשנת 1862. הוא פעל לפיתוח הכלכלי והמסחר. אותה שנה העניקה בריטניה למרוקו הלוואה גדולה כדי להקל את חובה לספרד, דבר שביסס את מעמדה בארץ זו וחיזק את התלות של הסולטאנים בבריטניה.
המדיניות הבריטית הייתה לשמור על עצמאות הסולטאנים ולחזקם על ידי שיפור המנגנון ופיתוח המסחר, תוך הבטחת האינטרסים הכלכליים של בריטניה. קצינים בריטיים הדריכו את צבא הסולטאן, יועצים ומהנדסים פעלו לשיפור התשתית הכלכלית.
עד שנת 1865 נערכו הסכמים בין מרוקו לרוב מדינות אירופה. אלה בייחוד צרפת, ספרד, איטליה, אוסטריה ובשלב מאוחר יותר גרמניה וארצות הברית התחרו ביניהן על ההשפעה והשליטה במרוקו. בהסכם ב-1863 זכתה צרפת לתנאים טובים יותר מאלה של בריטניה.
משלחת של קציני צבא צרפתיים שהתה במרוקו. לאחר שכבשה צרפת את תוניסיה בשנת 1881, התאמצה לספח את מרוקו. גרמניה שהביסה את צרפת בשנת 1871 לטשה עיניה לאפריקה, וביסמרק החליט לפתוח נציגות בטנג'יר וקונסוליות בערי הנמל החשובות במרוקו.
טאָטנבָאך שגריר גרמניה במרוקו ביקר אצל הסולטאן וביקש ממנו נמל לגרמנים, קרוב לעיר מלילה. חולשת הסולטאנים בתחום הצבאי והכלכלי, הגבירה את תלותם במדינות אלה.
המסחר איתן מילא את קופת הסולטאנים, והם נזקקו למוצרי התעשייה ובייחוד כלי נשק ותחמושת שהובאו מאירופה
בשנות ה-80 של המאה ה-19 היו 13 נציגויות זרות בטנג'יר. הסולטאנים הכירו בחשיבות המודרניזציה לביסוס מעמדם, אבל לא היו מסוגלים ליישם את העצות בדבר שיפורם במנגנון, ביטול עונשים אכזריים, תנאי מאסר קשים, ביטול הסחר בעבדים, והענקת הגנה על רכושם וחייהם של היהודים לפי המתכונת של מערב אירופה.
התערבותן של מדינות אלה למען היהודים ובקשותיהן להטבת תנאיהם ולהענקת חסות, היו חלק מהמערכה והתחרות של מעמד הבכורה במדינה חלשה זו.
חולשת הסולטאנים הניעתם בברך כלל לבקשת הדיפלומטים באשר להענשת המתפרעים ביהודים, אבל חוסר שליטתם על מקומות רחוקים מארמונותיהם ועל מעשיהם השרירותיים של מושלים עריצים, שמו לאל את כוונותיהם הטובות.
תעודות החסות.
בהתאם להסכמים בין מרוקו לבריטניה בשנת 1856, לספר בשנת 1861, לצרפת בשנת 1863, הותר לנציגיהן הדיפלומטיים במרוקו להעניק תעודות חסות לנתיני הסולטאן, המכהנים בתור תורגמנים, סוכנים ובתפקידים אחרים.
אלה פוטרות אותם מתשלום מס גולגולת ומההגבלות החלות על הד'מים. היהודים שכיהנו בתור סוכנים קונסולאריים ותורגמנים אצל הנציגים הזרים וכן סוכני הסוחרים הזרים קיבלו תעודות חסות.
בפועל נהנו מהחסות גם יהודים ומקומיים אחרים שלא היו זכאים לתעודות אלה, מהם שעמדו בקשרי מסחר עם אירופים ואחרים, וידם השיגה כדי תשלום עבור תעודות אלה. נוסף לאינטרס של מחזיקי התעודות, נהגו הקונסולים ממכירת התעודות.
הנושא היה שנוי במחלוקת, והדבר לא היה לרוחם של הסולטאנים מוחמד הרביעי, חסן עבד אלעזיז. האחרון תבע לסלק את נציגי בריטניה וצרפת בפאס בגלל סיבה זו. היו נטיות גם מצד גורמים אחרים להפסיק את מכירת תעודות החסות לאלה שאינם זכאים להן.
ג'והן דרומונד האי, קונסול כללי של בריטניה החל משנת 1845 ושגריר בין השנים 1860 -1886, אישיות דומיננטית ובעלת מעמד מכובד בחצר, שייצג את עמדתה של בריטניה בהגנה על יהודי מרוק, טען שרק מיעוט קטן ואמיד נהנה מהחסות, והרוב הוא קרבן שלה.
שכן כתוצאה מהענקת החסות גברה העוינות כלפי היהודים. יהודים בעלי תעודות גילו אומץ לב מול איום ואלימות של מוסלמים, מהם שהגנו על עצמם בנשק ופגעו במוסלמים שתקפום, בהסתמכם על הגנת הקונסול.
המוסלמים לא היו רגילים לתופעה כזו, שכן החזקת נשק ואפילו הרמת יד להגנה עצמית הייתה אסורה על היהודים, שגילו בדרך כלל פסיביות הוכח עלבונות ופגיעות גופניות. התנהגותם גרמה לעתים לתגובות תקיפות, והקורבנות היו יהודים שלא יכלו להרשות לעצמם לרכוש תעודות אלה.
תופעה זו גם הגבירה את הפער החברתי והכלכלי. עול המסים והתשלומים השרירותיים נפלו על כתפי השכבה הבינונית והנמוכה, ואילו העשירים בעלי תעודות החסות היו פטורים מהתשלומים. אנשי כל ישראל חברים, " אגודת אחים " וכן עשירי היהודים במרוקו תמכו בהמשך הענקת התעודות.
פאס העיר
פרופסור בשן
הרקע המדיני ומצב היהודים במרוקו 1873 – 1900
בשנים אלה שלטו שלושה סולטאנים מבית פילאלי " מוחמד הרביעי אבן עבד אלחמאן – מאוגוסט 1859 ועד ספטמבר 1873, יורשו חסן הראשון, מ-12 בספטמבר 1873 עד 9 ביוני 1894, עבד אלעזיז הרביעי 1894 – 1908.
בין המאפיינים תקופה זו הן מסעות מלחמה של הסולטאנים נגד שבטים מרדניים, חולשה צבאית ותלות כלכלית במדינות אירופה, שמעורבותן הלכה וגברה עד השתלטותה של צרפת, נסיונות להנהיג רפורמה ומודרניזציה, אבל ללא הצלחה רבה.
מכות בידי שמים כמו בצורות, ארבה, מגפות של מחלות, החלישו את האוכלוסייה וגרמו לתמותה רבה. שמועות על מחלת סולטאן או מותו גרמו למהומות, או לנסיון של התערבות צבאית. כל זעזוע ביציבות עלול היה לגרום לפרעות ביהודים.
מבחינת היהודים המאפיין את התקופה הוא כרסום במעמדם וירידה כלכלית, נהירה מהכפרים לערים, ומהן לארצות אחרות, ומעורבות של יהודי אירופה ולאחר מכן ארה"ב בסיוע כלכלי ופוליטי ותחילת ההתמערבות באמצעות מערכת חינוך לפי דגם אירופי וכן עיתונים יהודיים מאירופה ומארץ ישראל שהגיעו לכמה משכילים בעיקר במוגאדור.
ראשיתם של המאפיינים הנ"ל נעוצים כבר בימי שלטונו של עבד אלרחמאן השני שלט בשנים 1822 – 1859, כשהתגלתה חולשתה של מרוקו מול מדינות אירופה. בשנת 1822 שם הצי הבריטי מצור על טנג'יר, ושנה לאחר מכן הופצצו הערים ארזילה, לאראש ורבאט על ידי אוסטריה כתגובה להתקפות על אוניותיה.
לאחר שצרפת כבשה את אלג'יר בשנת 1830, גברה המתיחות בינה לבין מרוקו. זו תמכה ונתנה מקלט לעבר אלקאדר 1808 – 1883, שמרד בצרפתים. בשנת 1844 פרצה מלחמה בין צרפת למרוקו, וב-14 באוגוסט ניגף צבא הסולטאן.
צי צרפת הפציץ את הערים טנג'יר ומוגאדור. ההרס היה גדול במוגאדור, ויהודיה סבלו גם מהתנפלויות על ידי שבטי הסביבה. בספטמבר אותה שנה נערך הסכם ביניהן, כשידה של צרפת על העליונה, ובה התחייה הסולטאן לא לעזור למורדים באלג'יריה. ומאז פסקו הסולטאנים להעניק מקלט למורדים, ועשו לשיפור היחסים עם צרפת. יהודי מרוקו נחשדו בתמיכה באויב, ומעמדם הורע. ולבלוג
מעורבות ראשונה של יהודי אירופה.
בעקבות המצוקה של יהודי מוגאדור פנה משה מונטיפיורי 1874 – 1885, נשיא ועד שליחי הקהילות באנגליה משנת 1853 ועד 1874, לסולטאן בבקשה שיוציא ט'אהר שריפי – צו מלכותי להגנת היהודים. בלונדון הוקם ועד פעולה בראשות מונטיפיורי שיסד קרן בשם Morocco relief fund לעזרת הסובלים, ופעל לגיוס תרומות לנזקקים.
בשנת 1859 פתחה ספר במלחמה נגד מרוקו כתגובה להתקפות שבטי הריף על העיר סבתה שבידי ספרד. רבים מיהודי תיטואן וטנג'יר חששו לגורלם וכחמשת אלפים מהם מצאו מקלט בגיברלטאר. ספרד כבשה את תיטואן ב-5 בפברואר 1860, והפיכת מסגד לכנסיה הגבירה את העוינות לנוצרים.
העיר הוחזרה למרוקו לאחר הסכם בתיווכה של בריטניה, תמורת תשלום של עשרים מיליון דורוס ( כחמישה מילון לירות סטרלינג ). היהודים שנשארו בתיטואן הואשמו על ידי המוסלמים בסיוע לאויב. כשלונה של מרוקו במלחמה הגביר את הקנאות המוסלמית, שחציה הופנו נגד היהודים.
גם בעקבות המלחמה זו נעזרו יהודי מרוקו בקרן הנ"ל. גורל היהודים והרעת מצבם עודדו את יהודי אירופה וארצות הברית להתארגן לעזרת הקהילות שנקלעו למצוקה. ב-1860 נשלח משה חיים פיצ'יוטו על ידי משה מונטיפיורי בהשראת ועד שליחי הקהילות באנגליה, כדי לבדוק את מצבם של יהודי מרוקו.
ביקר גם בגיברלטאר בקשר להחזרת הפליטים למרוקו. הוא כתב דו"ח המתאר את המצב העגום של יהודי ארץ זו, היחס המשפיל של השלטונות כלפיהם, והמצב העלוב של החינוך. מסקנו שהפתרון למצבם תלוי בחינוך מודרני.
כי"ח ואגדת אחים.
בשנת 1860 נוסדה בפריס חברת כל ישראל חברים, ובשנת 1871 נובדה בלונדון החברה " אגודת אחים ", ששמו להן למטרה לפעול למען שויון שכויות ליהודים המקופחים בארצות שונות, בדומה לזה שזכו בו יהודי צרפת ובריטניה.
אגודות אלה ובעקבותיהן אגודות בארצות הברית, פעלו לשיפור מצבם הכלכלי והמשפטי של אחיהם במרוקו ובארצות אחרות. כשהגיעו תלונות על פגיעות ביהודי מרוקו, פנו לממשלותיהן, ואלה הורו לשגריריהן שישבו בטנג'יר לחקור את האירוע, ולפנות לסולטאן לענישת העבריין כולל המושל, למתן פיצוי לנפגע או למשפחתו, ולמניעת הישנות מקרים כאלה.
כי"ח יסדה בתי ספר בערי החוף במרוקו, תחילה לבנים ולאחר מכן לבנות, המטרה להעלות את רמת השכלתם ורמת חייהם. כך החלה ההתמערבות של יהודי מרוקו והפער החברתי והתרבותי בינם לבין המושלמים העמיק והוגבר המתח ביניהם.
מסעו של מונטיפיורי.
פגישתו של מונטיפיורי עם הסולטאן מוחמד הרביעי במראכש בפברואר 1864, הייתה בעלת משמעות חשובה ליהודי מרוקו, שתלו בה תקוות רבות, ואוכזבו נוכח איט מילוי ההבטחות. נוסף לדו"ח של פיציוטו שעשה רושם חזק, העילה למסעו בסוף שנת 1863 הייתה מכתב מקהילת גיברלטאר בסוף אוקטובר 1863, על סכנה הצפוייה ליהודי מרוקו בשל עלילה כי יהודים בעיר סאפי הרעילו גובה מס ספרדי.
ארבעה יהודים נעצרו, וסגן הקונסול הספרדי תבע להוציאם להורג. שניים מהם אבן הוצאו להורג, ומונטיפיורי הצליח לשחרר את שני הנותרים. מקרה זה כמו גם אירועים אחרים חשפו את מעמדם הרעוע של יהודי מרוקו ואת הסכנות שארבו להם.
עבודת שורשים לתלמיד
משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער
קהילת יהודי מרוקו – שורשים ומסורת – תשנ"ו – 1996
כתיבה פרופסור יוסף שטרית, ד"ר אברהם חיים, ד"ר שלום בר אשר
עריכה – ד"ר מאיר בר אשר- ד"ר חיים סעדון.
עריכה לשונית עיצוב והפקה – אמנון ששון
אנו מודים למכון בן צבי ולעובדיו על סיועם בכתיבתה ובהפקתה של חוברת זו.
1 – מבוא גיאוגרפי – היסטורי
נתוני יסוד
מבנה הארץ
מרוקו היא מדינה בצפון מערב אפריקה, בתחום מערכת הרע האטלס לחופי האוקיאנוס האטלנטי במערב והים התיכון בצפון. שטחה כ-450.000 קמ"ר ומספר התושבים הוא יותר מ-30 מיליון. היא קרובה ליבשת אירופה יותר מכל ארץ אחרת באפריקה. חופה הצפוני, בחלקו הצר ביותר של מיצרי גיברלטר, רחוק רק14.5 קילומטרמספרד.
הארץ נחלקת לשלושה אזורים גיאוגרפיים :
1 – המערב האטלנטי הכולל אזור של רמות שבין חוף האוקיאנוס האטלנטי לבין רכסי הרי האטלס במזרח, הבנוי סלעים עתיקים ומישורים שבהם זורמים נהרות .
2 – מערכת האטלס שגם היא מחולקת לרכסים – הריף, האטלס התיכון, האטלס הגבוה ומול האטלס, ששיאם הר טבקאל –4165 מ'– הפסגה הגבוהה ביותר במרוקו
3 – מרוקו המזרחית ושולי הסחרה – אזור של רמות גבוהות המשתרע ממזרח להרי האטלס התיכון. בשולי הסחרה שבדרום מזרח מרוקו משתרעים אזורי מישורים וגבעות.
הנהרות הגדולים המנקזים את מרוקו הם : מלוויה, שאורכו 515 ק"מ. מוצאו בהרי האטלס התיכון ושפכו בים התיכון, אום רביע, סבו, תנספית וסוס הנשפכים לאוקיאנוס האטלנטי, ונהר דרעא ( בחלקו אכזב ) הנשפך לאוקיאנוס האטלנטי.
האקלים-עבודת שורשים לתלמיד
אקלים מרוקו הוא ים תיכוני בצפון ובמרכז, ומדברי למחצה עד מדברי בדרום. כמות המשקעים השנתית הממוצעת ברכס אריף ובחלק הצפוני מערבי של הרי האטלס עולה על800 מ"מ. בשאר אזורי האטלס התיכון והאטלס הגבוה ובמחצית הצפונית של מישורי מרוקו האטלנטית כמות המשקעים השנתית הממוצעת נעה בין 400 ל –800 מ"מ.
ברכס האטלס הגבוה יורד בחורף שלג. לאורך חוף האוקיאנוס האטלנטי ובחלק הדרומי של הרי האטלס הגבוה הקיץ קריר. במישורי מרוקו האטלנטית הדרומית ובהרי מול האטלס כמות המשקעים הממוצעת נעה בין 200 במזרח מרוקו, וברום מערבה היא נעה בין 200 ל –100 מ"מ
האוכלוסייה.
האוכלוסייה מורכבת בעיקרה מערבים ומברברים ( התושבים הקדומים של צפון אפריקה ומרוקו בכללה ). כמו כן יש בה מיעוט יהודי ומיעוט נוצרי. הברברים, המהווים יותר משליש האוכלוסייה, מתרכזים ברובם בהרים, ואילו הערבים יושבים במישורים, במדבריות ובערים.
רוב התושבים הם מוסלמים. השפות המדוברות הן ערבית, ברברית וצרפתית. התושבים בזרים הם אירופים, בעיקר צרפתים וספרדים, שנתמעטו מאז קבלת העצמאות. האוכלוסייה מרוכזת בעיקר במישורים המערביים ולרגלי ההרים. כרבע יושבים בערבים. בין הערים הגדולות – רבאט הבירה, קזבלנקה, מראכש, פאס ומכנאס.
הכלכלה.
כלכלתה של מרוקו אופיינית לכלכלת מדינות מעוטות פיתוח. 3/4 מאכלוסי מרוקו מתגוררים באזורים חקלאיים ויותר משני שלישים מכוח העבודה מועסקים בחקלאות ובדיג. החקלאות מספקת כ – 90% מהמזון הנצרך ותורמת כ – 50% לערך היצוא.
המשק החקלאי מפוצל בן חוות קטנות שבבעלות בני המקום, המתבססות על גידול דגנים ומשק בעלי חיים, ובין חוות גדולות שבבעלות אירופים, שהן ממוכנות ברובן ומגדלים בהן מוצרים רווחיים, בעיקר ליצוא.
מוצרי צריכה העיקריים הם דגנים\ סוכר ומוצרי חלב. מוצרי היצוא העיקריים – פרי הדר – מרוקו היא יצואנית ההדרים השנייה בעולם אחרי ספרד – יין, עגבניות, קטניות ושמן זית. הדיג הוא ענף משגשג ותעשיית הדגים מרוכזת בנמלי הדיג. בעיקר סרדינים באיכות מעולה וכן שימורי טונה ומקארל.
מרוקו היא המדינה השנייה בעולם בייצור פוספאטים ( אחרי ארצות הברית ) והראשונה ביצואנים. מחצבים אחרים – ברזל, מנגן עופרת ואבץ. בסוף 1967 הוחל בקידוחי נפט בים ומ- 1969 הוחל בהפקתו.
התעשייה היא הענף הידנאמי ביותר במשק. המפעלים העיקריים הם עיבוד מזון – דגים, שימורי ירקות ושמני מאכל, כולם בעיקר לייצוא – מפעלי טקסטיל, בתי זיקוקו לסוכר, מפעלים לעיבוד טבק, תשלובת כימית לעיבוד פוספאטים, תעשיית עורות ותעשיית עץ.
מוצרי היצוא העיקריים הם פרי הדר, דגים, עגבניות, פוספאטים, מנגן, עופרת וחיטה, ויעדי היצוא העיקריים הם צרפת, גרמניה, בריטניה, איטליה וארצות הברית. מוצרי היבוא העיקריים הם סוכר, נפט ומוצריו, כלי רכב, ברזל ופלדה, מכונות תה ובדי כותנה. ארצות היבוא העיקריות הן צרפת, גרמניה, ארצות הברית ובריטניה.
למרוקו מערכת כבישים מפותחת היטב ונמלי האוויר העיקריים שלה הם קזבלנקה ורבאט. לאורך החופים פועלים 12 נמלים.