יוסף-טולדנו-רדיפה-והצלה-יהודי-מרוקו


יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז

עקב ההד השלילי של התקריות והתרעומת בקרב הקהילה הצרפתית והשלטונות, הפיץ נשיא ועד הקהילה יחיא זגורי, אגרת אזהרה בכל בתי הכנסת בעיר בשבת, כדי שלא ישנו התפרצויות כאלה בעתיד: ״התקריות שאירעו בימים האחרונים ידועות לכם, והם פגעו בקהילתנו השקטה. מספר אישים יהודים התלוננו בפניי על כך שכמה צעירים יהודים התיימרו להתעסק בסוגיות שאינן שלהם, ואשר היו עלולים להזיק קשות לציבור שלנו״.

במכנאס, מעוז האנטישמיות הקולוניאלית, צעד גדוד הלגיון וצעק ״יחי היטלר, מוות ליהודים!״ חוגי העסקים הצרפתים, שחששו לזכויות היתר שלהם והיו בעד השארתו בתפקיד של נציב עליון הנאמן להם, התגייסו כדי להבהיל את הפוליטיקאים הפריזאים, ואיימו במרי ערבי קרוב. נשיא לשכת המסחר המרוקאי, מר בוזי(Bozzi), הזהיר את ראש הממשלה ליאון בלום מליבוי התסיסה בקרב האוכלוסייה המוסלמית, אשר עלולה לגרום החזרתו של הנציב הכללי:

״מיעוט רעשני גייס תומכים, בעיקר בקרב צעירים מרוקנים לאומנים וצעירים יהודים. ההמון הילידי, המוסת פעם נגד האירופים ופעם נגד היהודים, מוכן לצאת נגד השכונות היהודיות ולאחר מכן נגד השכונות האירופיות. המתיישבים הפזורים בכפרים יהיו הקורבנות הראשונים. שום כוח לא יעצור מאה ועשרים אלף ילידים בקזבלנקה, מאה אלף ילידים בפאס ומאה אלף ילידים במרקש, כשתתלקח האש״.

באוגוסט 1936, הופץ כרוז בניסוח אלים במיוחד בשכונות מוסלמיות, וקרא למוסלמים להצטרף למסע הזה בהשראת המסורת האנטישמית האירופית הקלאסית, מבלי להתחשב במצבה השונה של מרוקו:

״כעת חותרים האלמנטים הבזויים האלה, שהצטרפו למפלגות אי הסדר, תחת מר פֶירוטון הנציב העליון החדש, והם דורשים את סילוקו מיהדות פריז. יהודי אלג׳ירי שפל, נבזה ורמאי, עורך דין נוכל בשם סולטן המתגורר בקזבלנקה, עומד בראש התנועה נגד הנציב. על היהודים לזכור את התרבוש השחור והמטונף, את הפיאות, הגלבייה ונעלי העור השחורות שאסור היה להרשות להם בשום מקרה להשיל. על היהודי לחזור ולהיות היהודי השפל, הכנוע והזוחל ללא גבורה וחיל שהכירו אבותינו. ברגע שיהודי מרים את ראשו צריך לערוף אותו. עלינו כולנו ביחד, ואם צריך גם בכוח, להכריח את היהודים לחזור למללאח ולמנוע מהם להצטרף לכל מפלגה פוליטית, תהיה אשר תהיה. עליכם אחינו המוסלמים, לדבר בקול רם יותר, כדי שאנשי פריז ישמעו. אנחנו נהיה לצדכם ! ״

בפאס, הציגה חנות הספרים פְלְה Pleux״ בשדרה הראשית של העיר החדשה, במרכז חלון הראווה, ספר אנטישמי ארסי שיצא באלג׳יר – ״הסכנה היהודית, זעקת אזהרה נגד הורסי המין האנושי ״ מאת שארל האגל (Charles Hagel). למרות מחאות הקהילה היהודית, התעקש בעל החנות לא להסירו, עד שקומנדו של הנוער הסוציאליסטי שבו חברים יהודים אמיצים אילצו אותו להוציא את הספר מחלון הראווה ולהפסיק להפיץ אותו.

הפעם אם כן מסע התעמולה לא נשאר מוגבל לעיתונות, למילים, והוא גלש לשטח. אחד מביטויו החריפים היה הסירוב להעסיק יהודים. בקזבלנקה התלונן מנהל לשכת התעסוקה בפני הנציבות ב-1936 שאינו מוצא מספיק מועמדים אשר סיימו שמונה שנות לימוד, כדי להיענות לכל הצעות העבודה המגיעות אליו. אולם במקביל סירב בעקשנות להציע משרות לעשרות צעירים יהודים בעלי הכישורים הדרושים, שהיו דוכנים לעבוד בכל מחיר. הסוחרים והתעשיינים הצרפתים של הכרך טענו בזמנו כי אי אפשר לסמוך על כישוריהם״. כעת כשאין ערעור על הכישורים, הם מצדיקים את אי-העסקתם בהאשמה של ההתנשאות ושאיפות מוגזמות ברוח המהפכה של החזית העממית. מספר סוחרים ותעשיינים צרפתים אף ייסדו ליגה סודית הנחושה להחרים את ישראל במרוקו״, כפי שצוין בדוח שירותי המודיעין. בסופו של דבר התעלמה הממשלה הצרפתית של החזית העממית מהתסיסה, החזירה את פירוטון ומינתה תחתיו ״מרוקאי זקן״, אחד מחבריו לנשק של המרשל ליאוטי האגדי, הגנרל שארל נוגס (Charles Nogues). ברם אכזבת מנהיגי התנועה הלאומית, שתלו תקוות ד־גזמות בעליית החזית העממית לשלטון, פתחה פתח לתקופה חדשה של מתח ומהומות.

העוררות הלאומנות המרוקאית

הקהילה היהודית, שהייתה עדיין כמעט חסרת מודעות פוליטית, ראתה עצמה כחסרת זכויות פוליטיות וכאורחת במרוקו. משום כך לא נטלה כל חלק בייסוד התנועה הלאומית המרוקאית המודרנית. יחד עם זאת, מייסדיה הראשונים של התנועה, שהושפעו מרוח האחווה של החזית העממית הצרפתית, ואשר היו בקשרים הדוקים עם המפלגה הסוציאליסטית הצרפתית והליגה לזכויות האדם, ניסו בזהירות לגייס תומכים יהודים.

את ״ועד הפעולה המרוקאי״ (Action Marocaine׳Comité d), ייסדו אינטלקטואלים שצמחו באוניברסיטאות צרפתיות. כבר מרגע היווסדו היו כמה ניסיונות לפתוח בדו-שיח עם האליטות היהודיות שנחשפו למערב. ביטאון הוועד ילה וולנטה דו פפל״ (La Volonté du Peuple) קרא להם לזנוח הן ״את האוטופיה הציונית והן את האשליה של התבוללות בחברה הצרפתית״:

״מנהיגי ועד הפעולה המרוקאי ממשיכים לקרוא לבני ארצנו היהודים לדחות כל רעיון של לאומנות קנאית, לטובת האינטרס של העם המרוקאי, ולאחד את מאמציהם לאלה של המוסלמים, כדי להבטיח לארצם את הגורל ההולם ביותר לשאיפותיה הלגיטימיות, באווירה של שלום והסכמה״ (מאמר מערכת מ-2 במרס 1934).

״חברים יהודים, דעו לכם פעם אחת ולתמיד, שיש לכם מולדת – לא הארץ המובטחת, אלא הארץ שאתם חיים בה – הארץ הזאת ראתה אתכם נולדים, הזינה אתכם, נשמתם את אווירה, חייתם תחת שמיה הנהדרים, אבותיכם קבורים בה; אתם בניה של הארץ הנדיבה הזאת״ (לאקסיון דו פןפל, 20 במאי 1937).

אולם האופי המוסלמי המובהק של התנועה הרתיע והרחיק את האליטות החדשות, שהתחנכו על יסוד החילוניות של בתי ספר הצרפתיים. האליטות המסורתיות – רבנים ונכבדי הקהילה – שהיו רחוקים מכל עיסוק פוליטי, היו מוכנים להסתפק בשיפור קל במעמדם כבני חסות במדינה מוסלמית, ללא שאיפה למעמד של אזרחים שווי זכויות וחובות. כך שלא אלה ולא אלה הבינו את הרגע המכונן של הלאומיות בדמות ההתנגדות לדהיר הברברי ב-1930, ובוודאי לא היה להם כל חלק בה ולא חשו שהיא מדברת אליהם. הדהיר הברברי ביטל, כזכור, את האזורים הברברים מכפיפות למשפט המוסלמי, השריעה. הוא נתפס כניסיון לפלג את העם המרוקאי, וכהכנה למסע צלב כדי לגרום לברברים להמיר את דת האסלאם ולהצטרף לנצרות.

גם העיתון המודרניסטי ׳לאבניר אילוטסרה״, שבדרך כלל ראה את הנולד, העריך כי ״הדהיר על המשפט הברברי אינו מחדש דבר, והוא מאשר נהגים קיימים מקדמת דנא, ללא כל פגיעה בחוקי היסוד של האסלאם; רק בעל דעה קדומה פוליטית יכול למצוא בו נושא לסכסוך״.

לממד הפן־ערבי ולאנטי-ציונות שנלוותה לה היו, אם כן, חלק מכריע בהתרחקות של הקהילה היהודית מהלאומנות המרוקאית העולה כבר מראשית דרכה.

יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז-עמ' 30-29

יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז-השלכות המאורעות בפלסטינה

השלכות המאורעות בפלסטינה

מתחילת דרכה גילתה התנועה הלאומית המרוקאית את הכוח של הפן־ערביות על ההמון נטול הצביון הפוליטי, ובמיוחד את כוחו של הסכסוך היהודי-ערבי בפלסטינה. התנועה לא היססה להשתמש בסכסוך זה כקרדום לחפור בו. הדבר נכון במיוחד ללאומנים באזור הצפוני של המדינה. אלה נהנו מחופש פעולה כמעט מלא מצד השלטונות הספרדיים, אשר ראו בניצול הסכסוך עוד דרך להציק לצרפתים השנואים על שלקחו מהם את הבכורה על מרוקו.

ההשלכות של הסכסוך באו לידי ביטוי לראשונה בעת המאורעות בירושלים בין יהודים ומוסלמים ב-1929, סביב שמירת הסטטוס קוו בכותל המערבי. לעימות היה הד מיוחד בשל נוכחותם בו בזמן של יהודים ומוסלמים יוצאי מרוקו בעיר העתיקה בירושלים. היהודים היו מאורגנים מאז שנת 1860 בוועד עדת המערבים, ואילו ־מוסלמים גרו בשכונת המוגרבים. שכונה זו – הסמוכה לכותל המערבי, השריד ־אחרון של בית המקדש – שימשה עולי רגל מוסלמים ממרוקו, שבתום העלייה לרגל ־למכה בחרו להתיישב בירושלים לצמיתות.

משרד החוץ הצרפתי שעקב מקרוב אחרי המאורעות, דיווח על העימותים וציין את שמו של יוסף אמסלם, יהודי יליד מרוקו, שגר ברובע היהודי אשר הפורעים המוסלמים הבטיחו סכום גבוה עבור ראשו, והוא נאלץ לעזוב ומצא מקלט במרוקו. בפרוץ מהומות 1936 הוא חזר לפלסטינה.

דבר דומה אירע שנים לאחר מכן לעקיבא אזולאי, אז בן 16, ולעתיד לבוא נשיא ועד עדת המערבים וסגן ראש עריית ירושלים. אזולאי נולד בירושלים למשפחה יוצאת מרקש. במאורעות 1936 הוא פצע קשה מפגין ערבי. הוא נאלץ לברוח מפני קרובי משפחתו של הקורבן ולמצוא מקלט אצל קרוב משפחה בקזבלנקה. לאחר כשנה, כשהשתפרה בריאותו של הפצוע, וסכנת הנקמה פחתה, חזר אזולאי אחוז געגועים לירושלים.

אברהם אלמליח, נשיא ועד עדת המערבים באותה תקופה, פנה לראשי הקהילות הגדולות במרוקו כדי לארגן מגבית לטובת קורבנות המאורעות. מפקח המוסדות היהודים יחיא זגורי, ביקש מהנציבות לערוך את המגבית, וקיבל את אישור הנציבות בתנאי שתיערך בדיסקרטיות מרובה. הסכום שנאסף הועבר לקהילת יוצאי מרוקו בירושלים דרך קונסול צרפת בעיר. לעומת זאת לא נענתה בקשת הלאומנים לארגן מגבית לטובת ״האחים בפלסטינה״. בתגובה למחאת הלאומנים טען הנציב כי היהודים ענו רק לקריאות עזרה מקרובי משפחה או בני ארצם הגרים בארץ הקודש״, ואילו מחוות המוסלמים הייתה ״פוליטית במהותה״.

למרות התנגדות השלטון הצרפתי, שיגרו הלאומנים למשרד החוץ הבריטי עצומת מחאה ״נגד התמיכה המתמדת של ממשלת בריטניה בדרישות המגוחכות של הציונים ובמעשיהם הנפשעים״. אף על פי כן, הגיעו הדי המאורעות רק לאליטות המעורות בפוליטיקה, הן בצד היהודי והן בצד המוסלמי, והם דעכו במהרה בלי להשאיר עקבות.

לעומת זאת השפעתו של המרד הערבי הגדול בארץ ישראל ב-1936 הייתה עמוקה. המנהיגים הלאומנים ניצלו אותו היטב, והוא שימש אותם כדי לשמור על ערנות ההמונים חסרי התודעה הפוליטית. במסגדים אורגנו תפילות קולקטיביות ״לניצחון האסלאם בפלסטינה״. כמו כן הופצו כרוזים הקוראים להתגייסות למען ״פלסטינה המרטירית״ (Palestine martyre). עלונים ובהם הכותרת ״שרפה וחורבן בפלסטינה המרטירית״ הגיעו ממצרים לאזור הצפוני של מרוקו באוקטובר 1937. לרגל ציון יום פלסטינה, הזהיר מייסד מפלגת האיחוד הלאומי(Parti de 1'Union Nationaie le), מקי נאסירי, את יהודי מרוקו מפני הפיתוי הציוני. בעיתונו ״אל וואהדה אל מגרבייה״ הוא כתב:

״הציונים הפנאטיים הם אלה המהווים את הסכנה הגדולה ביותר עבור הגזע היהודי היושב בארצות האסלאם. במדיניותם ההרפתקנית הם מכינים במו ידיהם את חורבן הדו-קיום בין מוסלמים ויהודים בארצות האסלאם. ביחסים בין יהודים ומוסלמים קיים תנאי בל יעבור שאינו נתון למשא ומתן והוא: להשאיר את פלסטינה לערבים ולהילחם בתיאבון הציוני, אחרת יהיה על היהודים לשאת באחריות לגדולה שבמלחמות הגזעים של זמננו״.

מפאס, שבה החלו ב־1934 מגעים לקירוב בין אינטלקטואלים יהודים ולאומנים מוסלמים, שיגרה ב-8 באוגוסט 1937 קבוצה בת 32 אינטלקטואלים (16 יהודים ו-16 מוסלמים) מברק מחאה נגד תכנית ועדת פיל לחלוקת ארץ ישראל, תכנית שההסתדרות הציונית העולמית אימצה, ושהמופתי הגדול של ירושלים דחה בתוקף:

״אנו מתכבדים להציג בפניכם, בשם כלל המרוקאים, מוסלמים ויהודים כאחד, את מחאתנו הנמרצת נגד דוח הוועדה המלכותית הבריטית על חלוקת פלסטינה, חלוקה המציבה את המקומות הקדושים תחת הסמכות הכפולה – הדתית והאזרחית של האומה הבריטית. אנו מבקשים להזהיר אתכם מהשלכות הרות אסון שיבואו בעקבותיה בדמות מהומות לא רצויות בין שני האלמנטים: הערבי והיהודי. אל יתפלא העולם לראות תחייה של מסעי הצלב. על כן אנחנו, ערבים ויהודים המאוחדים במרוקו, משמיעים את קולנו הנמרץ ומייחלים לביטול מוחלט של הדוח, שאנו רואים אותו כהרסני לשני העמים. יש לנו יסוד לקוות שגם אתם תצטרפו לאיחולינו הלגיטימיים למען הקמת מדינה פלסטינית עצמאית אחת, בניהול מוסדות דמוקרטים ופרלמנטרים, שהם בעינינו המשטר היחיד המסוגל להבטיח לשני האלמנטים הפלסטינים, היהודי והערבי, זכויות שוות בארצם היקרה״.

מנהיגים לאומנים מהאזור הספרדי נסחפו להפרזות חריפות עוד יותר בעיתונות שלהם. הם אימצו קלישאות אנטישמיות אירופיות ותכנים של תעמולה גרמנית ואיטלקית, והשתמשו במאורעות המזרח הקרוב כדי לגייס תומכים חדשים.

שנה לאחר מכן, ביוני 1938, לרגל יום השנה לדהיר הברברי, קרא מקי נאסירי לבני ארצו ״לגרש את צרפת ממרוקו כפי שהיטלר גירש את היהודים מגרמניה״. יריבו המר עבדלחאק טורֵס (Torrès), ראש המפלגה הלאומית לרפורמות (  National des Reformes PNR- Le Parti ( התנגד כמוהו לקלוט במרוקו פליטים יהודים מגרמניה, והאשים את צרפת שהיא רוצה ״לצרף לגזע המרוקאי הטהור והחופשי קבוצה אתנית צרפתית, שבה מעורב דם יהודי נתעב״ (שבועון ׳דיפעה 12 בפברואר 1938).

צורם יותר היה קולו של השבועון 'לה וואה נאסיתאל ״(La voix Nationale), מיסודו של עבדללטיף סביחי, לאומני מהעיר סאלה, שאימץ את הקלישאות הארסיות ביותר של האנטישמיות האירופית. הוא האשים את היהודים ב״טפילות, בהשתלטות מסיבית על מקצועות חופשיים על המשרות הטובות ביותר״. עיתון זה סבר שכך הם מונעים עבודה מהמוסלמים המשכילים ודנים את ההמונים המוסלמים לעוני בשל ״ריבוי היהודים בשירותים, השתלטותם על ענפי המסחר ובהתרבותם המרקיבה בכל ענפי הפעילות של ארצנו״. הוא סיכם את מאמרו בקביעה ש״זאת מדיניות גרועה לרצות לבנות מדינה מוסלמית בעזרת מיעוט יהודי״.

העיתון הפרו-ציוני של קזבלנקה ׳לאבניר אילוסטרה״, שלעתים התעמת אתו, ענה במילים אלה, במאמר מערכת מ-30 ביולי 1938 :

״בכותרות מרעישות כמו ״האימפריאליזם המדמם״, ״הטרור היהודי בפלסטינה״, ״טרגדיית הלבנט״, החל ״הקול הלאומי ״, עיתונו הרפורמיסטי של מר עבדללטיף סביחי, לעסוק בסוגיה הפלסטינית עבור קוראיו המוסלמים. נכון יותר לומר שהחל לשלהב את המרוקאים המוסלמים נגד היהודים… ׳לרצות לבנות מדינה מוסלמית בעזרת מיעוט יהודי היא מדיניות גרועה׳, כתב לפני כמה ימים 'לה וואה נאסיונאל'. אנו חוזרים על הדברים האלה ואומרים:

אפילו, ובעיקר בארץ מוסלמית, זאת מדיניות גרועה לרצות לבנות מדינה נגד מיעוט יהודי. כל סוגיית הבעיה היהודית במרוקו שונתה בתכלית על ידי המדיניות הצרפתית. אנו מבינים כי מר סביחי וחבריו מלינים על היתרון המכריע שניתן ליהדות מרוקו עם הכנסת הרוח הצרפתית למרוקו. אבל מעבר לכך שגם המוסלמים נהנו מרוח זו באותה מידה, ואולי אף יותר, עובדה היא שכלל המרוקאים ראו בעין יפה, וללא קנאה, את השיפור במצבם החומרי והאינטלקטואלי של היהודים… כשאדון סביחי חוזר ואומר: ׳אנחנו לא אנטישמים׳, אנו מבינים שבשבילו נידון היהודי לעולם למצב חברתי נחות.

להתקומם נגד היהודי הרואה עצמו חופשי ושווה למוסלמי ומבקש להתנהג בהתאם, זה לדעתו להעמיד את הדברים על דיוקם. לא אדון סביחי, זה לא להעמיד את הדברים על דיוקם״.

בשיחותיו הפרטיות הרחיק לכת עבדללטיף סביחי עוד יותר וריסן עוד פחות את רגשותיו האנטי יהודיים, כפי שציטט מפיו יעקב אוחיון, עיתונאי של ״לאבניר אילוסטרה״.'

״היהודים רוששו את הערבים. הם התעשרו על חשבונם בזכות ידיעת הצרפתית. הם לעולם לא מיהרו ללמוד ערבית, שפת המדינה שבה נולדו, וכדי ללעוג לנו עוד יותר הם אפילו עושים עצמם שאינם דוברים שפה אחרת זולת הצרפתית. אבל אל דאגה, אנו נתפוס אותם בקרוב וננקום בהם. בכל מקרה היו בטוחים שאז לא נשאיר להם דבר – גם לא את החולצה שהם לובשים.

'לוניון מרוקן״ (L’Union Marocaine), עיתון אנשי כי״ח אוהדי הטמיעה בתרבות הצרפתית, התקומם גם הוא במאמר מערכת מ-31 באוגוסט 1938, ודרש מהשלטונות לנקוט צעדים נגד התפרצות השנאה:

״נדהמנו מאוד כשקראנו את הגיליון האחרון של'לה וואה נאסינאל'. זאת ממש גרסה מרוקאית של הצהובון הנאצי המסית ׳77 שטורמר. לפי דעתנו הגיע הזמן ששלטונות המדינה יתייחסו ברצינות למקרה ויצאו מאדישותם, נוכח ההסתה לשנאה וליבוי סכסוכים בין קבוצות שעד כה חיו בהרמוניה מושלמת״.

לחידוש הלהיטות הדתית בשילוב עם הלאומיות הפן־ערבית הייתה גם השפעה עקיפה ובלתי צפויה, שעוררה מחדש את שאלת המעמד המשפטי והמדיני האמביוולנטי של יהודי מרוקו. בתפיסה החילונית של הפרוטקטורט הפכו היהודים לנתינים שווי זכויות, אבל בעיני הממשל המסורתי התיאוקרטי (המחזן), הם נשארו נתינים בעלי מעמד נחות, כבני חסות – ד׳ימים.

יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז-עמ' 36

יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז

 

שלילת המגורים ברובע המדינה

אחרי מאות שנים של בידוד בתוך חומות המללאח, החלו היהודים לגור מחוץ לשכונה היהודית. התהליך החל עוד לפני סוף תקופת מרוקו העצמאית, אך המגמה גברה לאחר כינון הפרוטקטורט ב-1912. השלטונות הצרפתיים ראו בחיים המשותפים בלב השכונות הערביות (״מדינה״), את אחד הביטויים החיוביים הבולטים לסיומו של המעמד הנחות הנפרד של היהודים. אולם עוד בתחילת שנות השלושים של המאה העשרים הביעו שלטונות המחזן הסתייגות גוברת מערבוב זה. הבעיה הייתה רגישה במיוחד בערים קזבלנקה ומרקש.

ב־7 בדצמבר 1934 ביקש מפקד הפיקוח האזרחי של נפת קזבלנקה הנחיות מהנציבות בעניין חוזר שהווזיר הגדול ביקש ממנו להעביר לפאשה של קזבנלקה. המסמך הנפיץ נועד לאסור בעתיד, מסיבות דתיות ותרבותיות, התיישבות של משפחות יהודיות ברובעי המדינה לצדם של מוסלמים, בין כבעלים של הנכס ובין כשוכרים. הנחיות אלה לפאשה הביכו את הנציבות, משום שהיו מנוגדות למדיניותה מאז כינון הפרוטקטורט. לאחר התייעצויות של כמה שבועות, הבהירה הנציבות למחזן את עמדתה העקרונית בסוגיה העדינה:

״היועץ לממשל השריפי הציג את תוצאות החקירה בפני הווזיר הגדול. הווזיר סי אל מוקדי אכן אישר כי תופעת מגורי יהודים במדינה של קזבלנקה אינה דבר חדש. מאז כינון הפרוטקטורט עזבו משפחות יהודיות עשירות את המללאח והתיישבו במדינה. הווזיר הגדול מודע לעובדה שמדובר במצב הקיים כבר זמן מה, וכי צריך לנהוג בו בזהירות רבה. לעומת זאת לא התרחש עד כה ערבוב אוכלוסייה במדינה החדשה ובשכונת החאבוס (הקדש מוסלמי) של קזבלנקה – למעט מקרים בודדים, כפי שגם ציין ראש הנפה האזרחית, מר קורטין. זאת בדיוק מטרתו העיקרית של הווזיר הגדול, אשר הזכיר מחדש את דאגתו של הוד מלכותו השואף למנוע בעתיד, לפחות ברבעים אלה, מגורים משותפים, שבהם ראה פגם חמור הן בהיבט הדתי והן בהיבט הפוליטי. בתנאים אלה, רשאי מר אורתליב להסכים לצעדים ולהציג… בפני הפאשה את רצונות המחזן, ולהדגיש שאין לשנות את המצב הקיים, אלא רק למנוע בעתיד מיהודים לעבור לגור במדינה החדשה ובשכונת החאבוס״.

שנה לאחר מכן, בנובמבר 1936, חזר הווזיר הגדול והעלה את הנושא בפני הנציבות בעת ביקור הסולטן במרקש! כך הוא הציג את המצב המיוחד בבירת הדרום:

״הובא לידיעת הוד מלכותו הסולטאן המצב המיוחד במרקש. מצד אחד, מגורים משותפים של תושבים יהודים ומוסלמים בכמה שכונות בעלות אופי מוסלמי מובהק הסמוכות למללאח. ומצד שני, העסקת משרתות מוסלמיות אצל מספר רב של משפחות יהודיות, המתגוררות בתוך המללאח. להוד מלכותו הגיעו תלונות רבות של מוסלמים המתנגדים למגורים המשותפים. הם מתריעים כי מגורים כאלה יוצרים תקריות רבות. אמנם עד כה התקריות אינן חמורות, אך הן עלולות להחמיר אם לא יושם להן קץ. במיוחד צצות שערוריות במללאח, עקב יחסים אינטימיים אסורים שמנהלים כמה ראשי משפחות או בניהם עם המשרתות המוסלמיות. שערוריות אלה פוגעות עמוקות במוסר וברגשות המוסלמים״.

במרקש כמו בקזבלנקה, הסכימו השלטונות השריפים והצרפתיים לא לשנות את המצב הקיים, אבל ניאותו להרחיב את שטח המללאח במרקש, כדי לנסות לפתור את בעיית צפיפות המגורים החמורה של יהודי העיר. באשר להעסקת המשרתות המוסלמיות הושגה פשרה – רק משרתות מבוגרות יורשו לעבוד במללאח ולא צעירות.

השלכות מלחמת האזרחים בספרד

נפילת המלוכה בספרד ועליית הרפובליקה לשלטון באביב 1931 התקבלה בתקוות גדולות אצל כ-20,000 בני הקהילות היהודיות של אזור הפרוטקטורט הספרדי וטנג׳יר. צעירים רבים הצהירו על תמיכתם ברפובליקה מתוך אמונה בספרד הליברלית, ואף התגייסו למפלגות השמאל והשמאל הקיצוני, דבר שסיכן את חייהם עקב פרוץ מרד הלאומנים הספרדים. למרות שהגנרל פרנקו עצמו לא אימץ מעולם את הרעיונות הגזענים של בני בריתו הנאצים והפשיסטים, השפיעו רעיונות אלה רבות על האידיאולוגיה של חברי הפלנגות תומכיו והכתיבו את התנהגותם היומיומית כלפי האוכלוסייה היהודית. כך רוששו השלטונות חלק נכבד מהאוכלוסייה, ולא הותירו ברירה לחלק מהם אלא להגר למרוקו הצרפתית.

בטיטואן, יצא העיתון הלאומני ״אל קוררו ״ (El Correro) בשצף קצף נגד היהדות הבינלאומית, המרקסיסטים והבונים החופשיים. העיתון דרש את כינונה מחדש של האינקוויזיציה באזור הצפוני של מרוקו. בנוסף להתקפות פיזיות והגבלות במסחר, התנכלו השלטונות החדשים לקהילות היהודיות כפי שדיווח מנהל בית הספר של אליאנס בטנג׳יר בנובמבר 1936 :

״היהודים החיים באזור הספרדי, חיים במצב של חוסר ביטחון ופחד. אלה שיכלו לעזוב את העיר ומצאו מקלט בטנג׳יר שותקים, ושתיקתם אומרת הרבה מאוד על המאורעות שלהם היו עדים. השלטונות מתנכלים בעיקר להונם ולרכושם. האוכלוסייה, גם הספרדית וגם הערבית, יונקת את השראתה מהתנהגות השלטונות הרשמיים, ואלה מנצלים כל תירוץ כדי לסחוט הן את הקהילות היהודיות כקולקטיב והן את היהודים האמידים כפרטים. לעומת זאת אין מבקשים מהם, כפי שמבקשים מהמוסלמים, להילחם למען ספרד. כך שהאנטישמיות לובשת בעיקר אופי רשמי ודבקה בהמונים רק באופן שטחי… השלטונות מבצעים את הפעולות הפיננסיות דרך בנק חסן (היהודי) מטנג׳יר, באמצעות מַמַן וטולדנו סוכניו בטיטואן, סוחרים יהודים מטפלים בכל הרכישות של הממשל הספרדי״.

 השנה הנוראה

היהודים חוו את תלאות העימות המשמעותי הראשון בין התנועה הלאומית המרוקאית ושלטונות הפרוטקטורט הצרפתי כצופים מודאגים, הנסחפים שלא מרצונם בסופה, על רקע של קשיים כלכליים ומצוקה כללית. במאמר מערכת מינואר 1937 הצביע ״לאבניר אילוסטרה״ עד כמה מצוקת ההמונים, שנבעה מהמשבר הכלכלי העולמי ומבצורת מתמשכת, העמיקה את מורת הרוח הציבורית:

״אם קיים היום הלך רוח כה שפל המתפשט בההרגה בשכבות חברתיות מסוימות, יש לחפש את מקורו אך ורק במצוקה הנוראה העושה שמות במשפחות רבות. הפרולטריון הילידי סובל מאוד מן המשבר, ומשבר זה עלול להימשך עוד זמן רב״.

כזכור, מנהיגי התנועה הלאומית תלו תקוות מוגזמות ביכולתה של ממשלת החזית ״עממית להגיע אתם לפתרונות שלווים של רפורמות ליברליות במשטר הפרוטקטורט. ״הם התאכזבו במהרה מההתנגדות העזה של החוגים הקולוניאליסטיים, שהמשיכו למעשה לשלוט במדיניות החוץ של צרפת. ב-1935 הגיש ועד הפעולה המרוקאי תכנית רפורמות מתונה ונמנע מכל דרישה לעצמאות. סירובה של פריז לבחון ברצינות תכנית זו גרם לפיצול הוועד. חבר הוועד מוחמד וואזאני. ייסד את המפלגה הלאומית לרפורמות (PNRR-Parti National pour la Réalisation des Réformes) והורה לתומכיו לעבור לפעולה ישירה, דהיינו לארגן הפגנות המונים בערים הגדולות במרוקו.

לאחר סדרה של הפגנות רחוב ללא השלכות מיוחדות בכל מרוקו, חל בעיר מכנאס, שעד כה נותרה שלווה, מפנה שזיכה את 1937 בתואר ״השנה הנוראה״ וטבע אותה בזיכרון הקולקטיבי. עם הטיית אפיק נחל ״ואדי בו-פקרַאן, העובר בעיר לטובת מתיישבים צרפתים, פרצה ״מלחמת המים״, וזו נוצלה בהרחבה בידי המנהיגים הלאומנים שהאשימו את הצרפתים ״בגניבת המים״ לאחר שנישלו את אדמותיהם.

ב-2 בספטמבר 1937, התארגנה הפגנה גדולה כדי לדרוש את שחרור המפגינים שנעצרו יום קודם. ההפגנה הידרדרה למהומה: המשטרה פתחה באש על ההמון ללא התראה. 13 בני אדם נהרגו וכמאה נפצעו. בין הקורבנות היה צעיר יהודי שהתאסלם זמן מה קודם וקיבל את השם סעיד אל אסלאמי. המפגינים התנפלו במנוסתם על חנויות הסוחרים היהודים במדינה, בעיקר על חנויות מוכרי התכשיטים והבדים. הם בזזו ושרפו 42 חנויות, ועוצר הוכרז במללאח. לא היו קרבנות בנפש, אך הנזקים ברכוש היו גדולים, וגדול יותר היה ההלם הפסיכולוגי. כלומר גם תחת משטר הפרוטקטורט לא השתנה דבר, וכל התגודדות המונים עלולה הייתה להפוך למתקפה על יהודים ועל רכושם ללא סיבה. דוח שירותי המודיעין הדגיש את הסכנה בהלך רוח זה בחוגים היהודים במכנאס:

״הם התאכזבו מאוד מהעמדה שגילו כלפיהם החוגים המוסלמים. הם קיוו למצוא אצלם יותר הבנה בעקבות מאמצי ההתקרבות שנוהלו על ידי ברנרד לאקאש (Bernard Lacache), נשיא הליגה הבינלאומית נגד האנטישמיות, בעת שהותו בעיר בתחילת אותה שנה. הם מזכירים שפרויקט התקרבות זה התחיל לשאת פרי בשתי הזדמנויות: א. בזמן הדיונים בוועדה העירונית על פתיחת הבריכה למוסלמים וליהודים, הם תמכו במוסלמים ובתביעותיהם, ואף הציעו לארגן הפגנה בבאב עמר, יוזמה שלא יצאה לפועל בשל האיסור שהטיל הפאשה; ב. ערב מאורעות ה-2 בספטמבר 1937, היה זה יהודי שכתב בערבית את העצומה לסולטאן בעניין הטיית מי ואדי בו־פקראן״.

היהודים התאכזבו גם מעמדת הנציבות, שהתנגדה לעיקרון של פיצוי מלא על הגניבות והנזקים שנגרמו עקב ההפגנות והמהומה. משמעות הדבר הייתה הכרה באחריותה של הנציבות, ולכך היא לא הסכימה מחשש ליצירת תקדים. על כך התווספה מחלוקת פנימית מיותרת על גובה הפיצויים שיש לדרוש. יוסף בירדוגו, נשיא ועד הקהילה חשב שהם מוגזמים, ויתר חברי הוועדה חלקו על דעתו. בירדוגו הגיש את התפטרותו, אך השלטונות סירבו לקבלה.

לבסוף הסכימה הנציבות ״מסיבות הומניטריות גרידא״ להקצאה כוללת של סיוע לקורבנות הנצרכים ביותר, והחלוקה הופקדה בידי יוסף בירדוגו.

יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז-עמ'- 40

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

דצמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« נוב    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

רשימת הנושאים באתר