מורשת יהדות מרוקו

ד"ר דן אלבו

"תפיסת הצדיק בארבע זְכִירוֹת לרבנו עד"ן".

^{המלוב"ן בנסים רבי עמרם בן דיוואן}

מתוך: "ברית – כתב העת הדו-לשוני של יהודי מרוקו" בעריכת אשר כנפו

ויקטור טרנר (1920-1983 ,Victor Ttumer) ראה בעלייה לרגל תופעה בעלת סממנים של טקס מעבר. העלייה לרגל נעשית מחוץ למסגרת המשפחה, הקהילה והמדינה, כך שגם החוקים של מסגרות אלה אינם חלים עליה. לטענת טרנר, בעת העלייה לרגל, מטשטשים הבדלי המעמדות בין המשתתפים, הלבוש של כולם אחיד או דומה בין עולי הרגל, ואף לא ניתן להבחין בין כהן לבין אדם פשוט. עולה הרגל ניצב מול רצף של אובייקטים קדושים, ומשתתף בפעילויות סמליות, שלפי אמונתו יעילים בשינוי מצבו הפנימי ולעתים גם החיצוני. בספרו טרנר, מרהיב את המסגרת האנליטית של ואן גנפ, שלפיה ההתנהלות הטקסית מורכבת מתהליך בן שלושה שלבים: התנתקות משטף הפעילויות היומיומיות; מעבר דרך מצב לימינלי אל עולם טקסי – המרוחק מהמושגים היומיומיים של חלל וזמן – שבמסגרתו זוכים המבנים היומיומיים של החיים לפיתוח ולקריאת תיגר כאחד; וכניסה מחדש אל עולם היומיום. בשלב הלימינלי מתרחשת הדרמה החשובה מכול, זו הנוגעת בנורמות היומיומיות באמצעות ביצוע של פעולות הופכיות מבחינה חברתית והופכיות מבחינה טקסית. אי לכך, נקודת המוצא של טרנר שוללת מכול וכול את אחת המוסכמות המרכזיות הדומיננטית באנתרופולוגיה החברתית-תרבותית בכלל, ובפרט באנתרופולוגיה הבריטית אשר על ברכיה התחנך – הכוונה להנחה בדבר אופיים הצייתני של בני האדם.

הערת המחבר: לימינליות (מהמילה הלטינית ״לימן״, שפירושה ״מפתן״. בעברית: ספיות, liminality (from the (”a threshold״ Latin word Ilmen, meaning״ היא מושג בתחום האנתרופולוגיה של הדת המציין את השלב השני של טקס על פי התאוריות של ארנולד ון־גנפ, ויקטור טרנר ואחרים.

על פי טרנר, קברי הצדיקים הפופולריים והחשובים ביותר נמצאים מחוץ ליישובים האורבניים הגדולים, יש היררכיה של מקומות קדושים ובה לרוב – מקום הנמצא בתוך או נמצא קרוב לעיר גדולה יהיה בעל קדושה פחותה מאשר מקום הנמצא רחוק מהבית ושעל עולה הרגל, לעשות מסע ממושך אליו ולהתנסות בקשיים בדרכו אל אותו מקום. קשיי המסע מעצימים את הקדושה. קברו-ציונו של רבי עמרם בן דיוואן עונה על תפיסה זו של ויקטור טרנר. היותו מרוחק מכל יישוב "באמצע שומקום", בין שמיים וארץ, הפכה את העלייה אליו למסע שאינו רק גיאוגרפי, למסע סוציולוגי המוציא את עולה הרגל מסמכותה והשגחתה היום יומית של קהילתו, מסמכותו של רב הקהילה או בית הדין של הקהילה, ומהשגחת קהל המתפללים של בית הכנסת, שבו הוא מתפלל. העלייה לרגל הפכה גם, למסע פסיכולוגי ורוחני בלב עולי הרגל. לימינליות-ספיות, פירושו עמידה על הסף- בזמן ההילולה על ציון הצדיק, גברים ונשים התערבבו בניגוד להפרדה בבית הכנסת, עשירים ועניים, למדנים, רבנים גדולים ועמי ארצות, חולים במחלות מדבקות, נכים ובריאים. שבירת הספים והמחיצות המעמדיות, המגדריות והחברתיות, לתפיסתו של טרנר יצרה הוויה לימנלית, שהקלה על חריגה מסדר החיים הרגיל, התעלות רוחנית ואמונה בנסים ובנפלאות. טרנר ורעייתו אדית רואים בעלייה לרגל רגע של שחרור חלקי מאילוצי הסדר ההברתי הרוטיני-החילוני-השגרתי ומאילוצי המצוות של המנגנון "הכנסייתי" (הממסד הרבני במקרה היהודי). זה, לדעתם, משתקף בהגדלת הקשר של עולה הרגל לדת שלו, לגרעין המהותי של אמונתו, לעתים קרובות בהתנגדות פנאטית לדתות אחרות. זה מסביר לדעתו את המעבר של עולי רגל מסוימים לעבר מסע הצלב ולעבר הג'יהאד (1978: 9). כמיעוט בגלות, ייתכן והיהודים על פי תפיסה זו, חיזקו והעצימו את זהותם היהודית, והעלו חומות מוצקות בזכות חוויית העלייה לרגל וההילולה בינם והרוב המוסלמי. ההתעלות הרוחנית יצרה תחושת בידול מובהקת יותר מבחינה תודעתית בין היהודי וסביבתו הגויית. ואפילו אולי גם תחושת חוזקה ועוצמה ביחס לרוב המוסלמי המתנכל, בזבות הגנתו של הצדיק.

על כוחה של התפילה על קברי צדיקים ועל יכולתה לבטל גזרות אנו לומדים במסכת סוטה, אמר ר' חמא בר חנינא: מפני מה נסתתר קברו של משה מעיני בשר ודם? מפני שגלוי וידוע לפני הקב״ה שעתיד ביהמ״ק להיחרב ולהגלות את ישראל מארצם, שמא יבואו לקבורתו של משה באותה שעה ויעמדו בבכייה ויתחננו למשה ויאמרו לו: משה רבנו, עמוד בתפילה בעדנו! ועומד משה ומבטל את הגזרה, מפני שחביבים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם. בבבא מציעא מצאנו סיפור מופלא על כוחה של התפילה לשנות סדרי עולם, שאילו שלושת האבות ירבו תפילה יחד יבוא המשיח: אליהו הווה שכיח במתיבתא דרבי. יומא חד, ריש ירחא הוה, נגה ליה ולא אתא. א״ל: מאי טעמא נגה ליה למר? אמר ליה: אדאוקימנא לאברהם ומשינא ידיה ומצלי ומגנינא ליה, וכן ליצחק, וכן ליעקב. – ולוקמינהו בהדי הדדי? סברי תקפי ברחמי, ומייתי ליה למשיח בלא זמניה." בתקופת התלמוד נהגו לצאת להתפלל על קברות: "למה יוצאין לבית הקברות? פליגי בה רבי לוי בר חמא ורבי חנינא. חד אמר: הרי אנו חשובין לפניך כמתים, וחד אמר: כדי שיבקשו עלינו מתים רחמים."

ב. תפיסת הצדיק כרופא ומרפא

האמונה בכוחו של צדיק להתפלל לרפואתו של חולה מקורה בחומש, למראה חוליה של מרים בצרעת וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג; במלים ספורות מתפלל משה באופן ספונטני: "אל נא רפא נא לה" ( במדבר, י״ב, י״ג), והיא נרפאת. יש המפרשים את המילים ויתרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ כתנועות חריגות וביטוי פיזיולוגי-רפואי לעמידה על סף הפלה ותפילת יצחק ותפילת רבקה, מושיעות אותה. בגמרא חנינא בן דוסא מתואר בהקשרים נסיים: בתפילתו לבורא עולם, היה האל מרפא את החולים, ברכתו גרמה לקורות עץ קצרות של אישה עניה, להספיק לבניית בית שלם ולחומץ בו הודלקו נרות השבת של בתו להפוך לשמן. אמרו על רבי חנינא בן דוסא, כי זכותו עמדה לכל בני דורו, כמו שדרשו: "ונשוא פנים (ישעיה ג:ד) – זה שנושאין פנים לדורו בעבורו למעלה, כגון רבי חנינא בן דוסא".רבי חנינא בן דוסא התפלל על חולים, ממגוון סיפורי הנסים המצויים בירושלמי ובבבלי עולה דמות של בעל סגולות רפוי שנטעו בו בזכות התקבלות תפילותיו בשמים. בזכות אותה סגולת התקבלות רבים בקשוהו שיתפלל עליהם . "אמרו עליו על רבי חנינא בן דוסא כשהיה מתפלל על החולים ואומר זה חי וזה מת אמרו לו מנין אתה יודע אמר להם אם שגורה תפילתי בפי יודע אני שהוא מקובל ואם לאו יודע אני שהוא מטורף" על סגולת תפילתו מסופר "אמרו עליו, על ר' חנינא בן דוסא שהיה מתפלל ונשכו ערוד ולא הפסיק הלכו תלמידיו ומצאוהו מת על פי חורו, אמרו אילו לאדם שנשכו ערוד- הפרא, חמור בר המצוי באסיה המרכזית -אילו לערוד שנשכו לבן דוסא." על אנושיותו של הצדיק בתפיסה היהודית ניתן ללמוד מהסיפור הבא: "מעשה ברבי חנינא בן דוסא שהלך ללמוד תורה אצל רבי יוחנן בן זכאי וחלה בנו של רבי יוחנן בן זכאי. אמר לו: חנינא בני, בקש עליו רחמים ויחיה. הניח ראשו בין ברכיו ובקש עליו רחמים – וחיה."

על רבי עמרם בן דיוואן סופרו מאות סיפורי נסים. הרי אחד מעניין במיוחד המסופר על ידי עיתונאי ישראלי אשכנזי מעיתון חרות, שביקר בציון הצדיק בהילולה של שנת 1959, וזו לשונו"להבה אדומה פרצה מתוך ערימת האבנים, המסמנת את הקבר. להבה זו צריכה אך ללחך את אהד המאמינים, כדי, שיירפא מכל מחלותיו. סביב תופת זו של אש רקדו המאמינים, התפללו ושרו, בעוד שהאחרים חלשים ברוחם או בגופם מכדי שיוכלו להשתתף בשמחה עצמה נקשרו בידיהם וברגליהם ליד האש כדי להתחמם בחומה. אחד מקורבנות אלה היה נער כבן שבע, אשר כפי שנודע לי מדובר בילד לקוי במוחו. הוריו, שהפעילו כל אמצעי ריפוי מקובל, מבלי שהדבר יביא לתוצאות הרצויות. הביאו מחוסר ברירה את ילדם לווזאן. אם אמנם נרפא הילד או שלא נרפא, דבר זה לא הצלחתי לגלות.

וזאת משום שתשומת ליבי הופנתה לקטע אחר של ההילולה. במקרה זה נתמזל מזלי והייתי עד לריפוי פלא (או קראו לזה ככל שתקראו) ממש. המדובר הוא בנערה בת 14, דניס עמור, ממרקש. ילדה זו לקתה בילדותה בשיתוק ילדים, ששיתק את גופה מהמותניים ומטה. כאשר הצלחתי לפלס לי דרך בקרב הקהל החוגג של קרובים וידידים, ראיתי את דניס שהיא עומדת בכוחות עצמה על רגליה וצועדת מספר צעדים הססניים, כשהיא נתמכת מרחוק בידי הצופים, שעקבו אחרי המתרחש בחרדת קודש." (מרדכי לובלסקי, "חרות", יום שישי, 10 ביולי 1959 עמי 4) ארבע הקסידות מבטאות אמונה עתיקת יומין זו, בכוחו של הצדיק לרפא בזכות תפילה לאל על קברו.