ארכיון יומי: 11 במאי 2019


פעמים 24-1985 – בין ארץ-ישראל למארוקו הצרפתית 1914-1912 שמעון שורצפוקס

בין ארץ -ישראל למארוקו הצרפתית 1914-1912 שמעון שורצפוקס

א . חסות צרפתית בארץ-ישראל

לכיבוש מארוקו על-ידי צרפת בשנת 1912 היו השלכות מרחיקות לכת על הסטאטוס של היהודים המארוקאים בארץ-ישראל . כבר בהתחלת 1913 כתב הקונסול הכללי הצרפתי בארץ לשר החוץ שלו : 'ברגע שנודע כאן על ההסכם בין צרפת למעצמות האירופיות בדבר מארוקו, ביקשו מספר גדול של אזרחי האימפריה השריפית , ובמיוחד היהודים , לרשום אותם בקונסוליה הכללית הזאת' . לקונסול הצרפתי לא ניתנו כל הנחיות כיצד לנהוג בנדון , והוא לא ידע אם השלטונות התורכיים יכירו בחסות הצרפתית שתינתן ליוצאי מארוקו.

אולם לאור העובדה שהקונסול של ספרד , מעצמה שגם-כן השתלטה על חלק ממארוקו בשנת 1912 מיהר להענות ליוצאי מארוקו שביקשו את חסות ארצו, ובהתחשב בכך שיוצאי מארוקו מרובים היו במספרם בירושלים, רשם הקונסול את אלה מהפונים אליו שלא נרשמו במרשם התושבים התורכי , ויעץ לאחרים להתאזר בסבלנות עד שתיפתר הבעיה בכללותה.

 ביוני 1913 הגיע מספר היהודים בארץ -ישראל שנהנו מהחסות הצרפתית לאלף נפש, או 260 משפחות, מהן : 43 משפחות יוצאי אלג'יריה , 3 יוצאי תוניסיה , 155 יוצאי מארוקו , 59 מארצות אחרות. יוצאי מארוקו היוו אפוא 60 אחוז מכלל היהודים שבחסות צרפת בארץ . בהודיעו על כך, הוסיף הקונסול הצרפתי, כי מספר העולים ממארוקו הולך וגדל מדי יום ביומו, וחלק מהם משתקע בירושלים למספר חודשים או שנים וחלק אחר מתיישב באזורים אחרים בארץ . לפי הנחתו , כל יוצאי מארוקו המרובים , אשר התיישבו בירושלים לפני שארצם נכבשה בידי הצרפתים ונרשמו במרשם התושבים התורכי , יעברו בבוא הזמן לחסות צרפת.: בין מקבלי החסות הצרפתית החדשים היו לא-מעט מיוצאי מארוקו הספרדית, אשר קיבלו היתר מן הקונסול הספרדי ונרשמו בקונסוליה הצרפתית.

עצם גידול האוכלוסיה הזאת הביא את הקונסול הצרפתי לשאול עקרונית את שגריר צרפת בקונסטאנטינופול, אם להקפיד ולרשום רק את בעלי הדרכון הספרדי שהם ודאי יוצאי מארוקו , או להעלים עין ולרשום גם את אלה שקיבלו דרכון זה בחסד. שכן סגן-הקונסול הספרדי ביפו חילק דרכונים ספרדיים ביד נדיבה , ליוצאי האימפריה האוסטרית ובמיוחד ליוצאי ארצות הבאלקאן . הקונסול הצרפתי העיר, שלא חסרים בארץ יהודים ללא נתינות שישמחו על שבניהם , בתור בני חסות, ישוחררו מחובת השירות הצבאי. הקונסול היה מודאג מגידול מספר התושבים שזכו לחסות מטעם קונסולים שונים .

לפי אומדנו, העניק הקונסול הרוסי את החסות של ארצו לעשרת אלפים איש בקירוב, אוסטריה כינסה תחת חסותה 5-6 אלפים יהודים וגם הקונסול הגרמני עשה מאמץ גדול בכיוון זה , בזמן האחרון . הקונסול הגרמני סיפר לעמיתו הצרפתי , כי קיבל הנחיה המסמיכה אותו להעניק את חסות ארצו לכל המבקשים אותה ויש להם שורשים כלשהם בגרמניה , אפילו ויתרו על אזרחות זאת או איבדוה . ואכן הוא חידש את החסות לטמפלרים , אשר התנתקו מגרמניה לפני זמן רב , והיה בדעתו לעניין בכך את התנועה הציונית, שלא היו חסרים בה דוברי גרמנית. הוא הוסיף , כי גם בתי-ספר , בתי-חולים ובתי-כנסת זכו לחסות הקונסולים השונים. בתי- הספר של כי"ח , למרות האוריינטאציה הצרפתית שלהם , היו מוסדות עות'מאניים , לפי דעתו , ומכל מקום הפעילות של כי"ח בארץ היתה בסימן ירידה.

בהשוואה עם יהודי גרמניה , סבלו אחיהם יוצאי מארוקו , שנרשמו זה מקרוב בקונסוליה הצרפתית , מדלות משוועת . היהודים שבחסות צרפת, ובהם א' ענתבי מנהל כי"ח בירושלים , עודדו את הקונסול הצרפתי להעניק את החסות של ארצם לכל בעל דרכון ספרדי שזיהה את עצמו כמארוקאי, בלי לבדוק בציציותיו . נראה כי ההשפעה ההולכת וגוברת של גרמניה הציקה לקונסול הצרפתי. עם זאת הוא היה ער למצב הכלכלי הקשה של יוצאי מארוקו , אשר היו זקוקים לעזרה כספית , לעזרה רפואית וללימודי צרפתית.

הקונסול חשד, שהשלטונות הצרפתיים לא יהיו מוכנים להשקיע כספים במאמץ לשפר את המצב הכלכלי של היהודים. כדי לפתור את הסבך הזה הגה הקונסול תוכנית לשיפור מצבם של יהודי מארוקו בארץ , שלפיה יופנו למטרה זאת התרומות וההכנסות הרגילות שנאספו במארוקו לטובת קהילת המערבים בארץ . על תוכניתו זו הוא כתב לשר החתן הצרפתי בשניים ביוני 1913.

ב . תרומות ממארוקו לפיקוח צרפת

לפי הנתונים שאסף , קבע הקונסול, כי בשנים טובות מגיעים כ-000, 70 פראנקים צרפתיים מצפון-אפריקה (מארוקו, אלג'יריה ותוניסיה) למערבים בארץ . מסכום זה מקבלים המערבים בירושלים ישירות כ-25.000 פראנק , העדה הספרדית אוספת שם כ- 000, 20 פראנק ויש לשער כי הקהילות של המערבים בטבריה , בצפת ובחברון מקבלות 8-10 אלפים פראנק כל אחת . הקונסול ציין , כי הסכום הזה חושב, לאחר ניכוי של 25 עד 40 אחוזים בעבור ה'מקבץ' , כלשונו , כלומר השד"ר.

ומכאן המסקנה , כי בצפון-אפריקה נאספים למען הארץ 93.000 עד 116.000 פראנקים בשנה. לדעת הקונסול , אין זה מצב רצוי, משום שהכסף מגיע לפעמים לגורמים זרים ואף עוינים למדיניות הצרפתית, ומכל מקום גורמים שאינם תחת השגחתה של צרפת ואינם מביאים לה תועלת.

 הקונסול הציע לתקן את המשגה הזה ולהוציא את הכספים האלה בהתאם לאינטרס הצרפתי. לפי הצעתו, יש לאסור לחלוטין כל מגבית שלא באישור ובהרשאה של השלטונות במארוקו, באלג'יריה ובתוניסיה , ויש לחייב את השד"רים לקבל רשיון מהשלטונות, שיאשר כי כספי התרומות מיועדים ליהודים מערבים שעלו לארץ ונרשמו בקונסוליה הצרפתית. כדי לפקח על הוצאת הכספים בארץ , הציע הקונסול להקים בירושלים ועד של יהודים צרפתיים ~ Comite d'Israelites Francais , שיתפוס את מקומו של ועד עדת המערבים , שהיה קיים באותו זמן , וייעץ לקונסול למי להתיר לארגן מגבית בצפון-אפריקה . במקביל יתבקשו הרבנים בצפון- אפריקה שלא לשלוח את כספי קופות הצדקה שבבתי-הכנסת בקהילותיהם , שנועדו ליהודי ארץ -הקודש, לרב הראשי של העדה המערבית בארץ , אלא למסור אותם לידי השלטון הצרפתי בצפון-אפריקה. השלטונות ישלחו את הכספים באמצעות הקונסול הכללי בארץ-ישראל לועד המוצע או לרב הראשי , וכך יהיה אפשר לדאוג לצרכים החומריים והמוסריים של בני החסות החדשים .

בשלב ראשון , הציע הקונסול , להקים מרפאה או חדר-חולים , כיוון שבית-החולים המשותף של הספרדים והמערבים היה במצב כה עלוב , שרק העניים ביותר פנו אליו. ואילו לבית-החולים הצרפתי לא נזקקו היהודים , בגלל הקנאות הדתית שהיתה רווחת בירושלים , אלא דרשו בית-חולים יהודי , ששומרים בו על הכשרות, גם אם רמתו הרפואית תהיה נמוכה במקצת. הרבנים והציונים היו תמימי-דעים בעניין זה . הקונסול גם הכין הצעות תקציב למוסד הזה (בפראנקים צרפתיים( :

                                         מינימום       מקסימום

דמי שכירות למעון                 1500         2000

משכורות לשָרָתים                 1200         1500

תרופות לשנה                       3000         4000

רכישת כלים ומכשירים          1200         1500

הוצאות ראשוניות שונות        1000         1000

 

הקונסול מפרט גם-כן את רכוש העדה המערבית בירושלים וקובע , כי ערכו אינו רב.

תקציב זה לא כלל משכורות לאחים ולרופא. הקונסול הציע לשריין 2.400 פראנקים כשכר לאחים , ואילו כרופא הוא הציע להעסיק את ד"ר אבו-שדיד, יוצא אלג'יריה , שיהיה מוכן להתנדב לתפקיד זה ללא תשלום , למשך כמה שנים לפחות. לדעת הקונסול אפשר יהיה להשיג בקלות את המימון הדרוש להקמת מוסד זה , אם יגייסו המושלים הצרפתיים את הסכמת הרבנות בצפון-אפריקה לייעד למפעל הזה את הכספים הנאספים שם. איסוף של 12 – 13 אלפי פראנקים בשנה לא צריך להוות בעיה . אין להבין חוכמת גראנדיוזית ומפוקפקת זאת של הקונסול הצרפתי ואת להיטותו להיטיב עם היהודים , אלא על רקע התסיסה שגברה והלכה באותו זמן בין צרפת לגרמניה וגררה אותן כעבור שנה למלחמת-העולם הראשונה. שהרי קודם לכן השליכה הקונסוליה הצרפתית בארץ את יהבה על המוסדות הנוצריים ולא הגישה אפילו עזרה מזערית לבתי-הספר של כי"ח.

בפארים דנו ברצינות בהצעות הקונסול . משרד החוץ הצרפתי כתב למפקד הכוחות הצרפתיים במארוקו (ואולי במקביל גם למפקדים בתוניסיה ובאלג'יריה), הגנראל ליאוטיי Lyaatey  , ששימש גם בתור מושל מארוקו מטעם צרפת , וביקש ממנו לחקור בעניין. ליאוטיי, אשר גם קיבל העתק ממכתב הקונסול הכללי הצרפתי בירושלים , הורה מיד למזכירות הממשלה המארוקאית לבדוק את האפשרות להפנות את כספי המגביות היהודיות במארוקו, תוך הסכמה עם ראשי הקהילות היהודיות בה, למטרה החדשה. בהתאם לכך , נשלח ב- 9 בפברואר 1914  חוזר למפקדים האזוריים , לקונסולים ולסגני-הקונסולים הצרפתיים במארוקו , ובו בקשה להשפיע על ראשי הקהילות היהודיות שיסכימו לארגון מהדש של תמיכתם בבני עדתם בארץ-ישראל. בחוזר הודגש, כי דרך-פעולה דו תביא להגדלת כספי הסיוע, כתוצאה מביטול שכר הטירחה של השד"רים , וכי הממשל הצרפתי יהיה מוכן להעביר תרומות אלה לירושלים , לשם חלוקתן שם . כמו כן ביקש ליאוטיי לקבל מידע נוסף בדבר גובה הסכומים הנאספים למען ארץ-ישראל במארוקו.

 הפקידות הצרפתית במארוקו החלה לפעול. בקשת המושל 'לבדוק' את העניין הפכה בנקל להיות פקודה מבחינתה. הפקידות באה במגעים עם ראשי הקהילה היהודית, ואלה הודיעו על התוכנית החדשה לבני-עדתם בארץ . נראה כי רבני טבריה היו ראשונים ששמעו על התוכנית החדשה, ממכתב שקיבלו ב" בניסן תרע"ד ( 6 באפריל 1914 ) מאת נציגם הרב משה חי אליקים . מכתב זה אישר מכתב קודם שהגיע אליהם בשבוע לפני- כן מאת שליחם במזאגאן . שני המכתבים מסרו, כי נציג השלטונות הצרפתיים קרא לאסיפה של ראשי הקהילות היהודיות והודיעם , כי המושל החליט לאסור במארוקו את פעולת השד"רים הבאים מן הארץ , עקב ההוצאות הגדולות ושכר הטירחה שהם דורשים. להבא יוטל על כל קהילה במארוקו לארגן את המגבית ולשלוח את הכספים לקונסוליה הצרפתית בירושלים באמצעות השלטונות הצרפתיים.

רבני טבריה הגיבו בו ביום וכתבו לדיין יצחק נידם על התנגדותם המוחלטת לצעד המוצע . הם ציינו , כי השד"רים מקבלים רק 20 אחוז מהסכום שהם אוספים , ולא 40 אחוז, ולולא השתתפותם הנמרצת במגבית לא היו מצליחים לאסוף אפילו עשירית מהסכומים הנאספים עכשיו , כי השד"רים יודעים לעורר רגשי רחמים לטובת עניי ארץ-ישראל . נוסף לכך , בעיר כמו פאס יש לפעול כמה חודשים כדי לאסוף את התרומות, ומי יעשה זאת אם לא השד"ר? ביטול השיטה הישנה תגרום לפיזור עדת המערבים בארץ , לחיסול מוסדותיהם ולאווירת נכאים בבתי-הכנסת שלהם . יש הכרח להסביר את המצב לגנראל , מפקד פאס , וכמו-כן למושל. בסוף מכתבם מביעים רבני טבריה את בטחונם , כי שום יהודי מארוקאי לא יהיה מוכן לתמוך בעיוות זה , כיוון שאהבת ארץ-ישראל חקוקה בלבותיהם ובנשמותיהם , והם לא ירצו לבטל את סיבובי השד"רים .

משאלה זו של רבני טבריה , על אף ניסוחה הנחרץ , רומזת לשיתוף-פעולה כלשהו שהיה קיים בעניין זה בין השלטונות הצרפתיים לכמה מראשי הקהילות במארוקו. והראיה לכך – שמכתב הרבנים נמסר לשלטונות, בתרגום צרפתי משובש למדי של המתורגמן אברהם נידם החתום עליו.

הפקידות הצרפתית במארוקו המשיכה לגלגל את הרעיון והמציאה את הנתונים שביקש מהם המושל . ב-20 ביולי 1914 השיב ליאוטיי לשר החוץ הצרפתי, כי לפי הנתונים שנמסרו לו , מתארגנות במארוקו כמה מגביות יהודיות בכל שנה , לטובת עדות המערבים שבירושלים ושבערים אחרות. השד"רים מארץ-ישראל נשלחים על- ידי כולל     Cornitie המערבים , כולל הספרדים, כולל החסידים וועדים של טבריה , יפוי וחברון . כמעט בלתי אפשרי לדעת בדיוק, מהו גובה הסכומים הנאספים . על-פי המידע שבידי המושל נתרמים בכל שנה הסכומים הבאים (בדורו חאסני) : פאס – .400 – מראכש , 1000 – מאזאגאן, 400 – מוגאדור , 300 – קאזאבלאנקה , 800 הסכומים האלה עשויים להשתנות משנה לשנה , ולפעמים מתווספות להם תרומות חד-פעמיות לטובת הקדש כלשהו , המסתכמות בסכומים נכבדים. באשר לדמי הטירחה שגובים השד"רים , כותב ליאוטיי , מודים היהודים במארוקו כי מעורבותם עולה ביוקר וכי יש שהם גובים עד מחצית מסך-הכל התרומות כתשלום בעבור שירותיהם . אין ספק כי 'תשלומים' אלה לשד"רים הורידו את קרנם בעיני רבים , אולם יש לזכור כי בתור שלוחים של ערי-הקודש אופפת אותם קדושה מסוימת וכמו-כן יש בידם להבטיח ברכה מן השמים , לכן ראשי הקהילות המבוגרים יותר מתנגדים לכל שינוי של ההסדר הקיים , כי הם משוכנעים שהשינוי יגרור ירידה חריפה בהכנסות מתרומות. ואילו הצעירים מסכימים בהחלט לריכוז התרומות באמצעות ועדים מקומיים , שימסרו את הכספים לשלטונות כדי להעבירם לידי היהודים העניים בארץ-ישראל , קובע ליאוטיי. אך הוא מוסיף , כי הדרך החדשה נדונה לכישלון , אם הרבנים הראשיים בארץ -ישראל ימשיכו לשגר את שלוחיהם למארוקו , שכן , הועדים המתוכננים לא יוכלו לעמוד בהתחרות הזאת וללא שיתוף-פעולה מירושלים כמעט לא יהיה אפשר לפעול.

כל היהודים המארוקאים שדובר איתם בעניין זה – הן התומכים בשינוי והן השוללים אותו – תמימי-דעים , כי השינוי צריך לבוא מארץ- ישראל ומסרבים לנקוט פעולה חד-צדדית. רק הקונסול הצרפתי בירושלים יוכל לפעול : עליו לבוא בדברים עם הרבנים המערביים . ברור אפוא , כי ליאוטיי לא רצה להיכנס לעימות עם ראשי הקהילות היהודיות במארוקו , ולכן השיב : אם הקונסול בירושלים רוצה שינוי יבצע זאת בעצמו . המושל הוסיף נופך של אירוניה באומרו , כי הוא בטוח שהקונסול דן על הצעתו עם הרבנים הנוגעים בדבר, קודם שכתב לשר שלו . אבל עליו להעיר , כי יהודי אחד מפאס קיבל מכתב התנגדות חריף מאת חמישה רבני טבריה , והמושל מצרף אל תשובתו לשר את תרגום מכתבם , מבלי לנקוט עמדה , בהשאירו את ההחלטה לשר. ב- 6 באוגוסט, שבועיים לאחר מכתבו של ליאוטיי , הודיע קונסול צרפת בירושלים לשר שלו , כי עקב הגיוס התורכי עליו לדאוג לאינטרסים הצרפתיים בארץ -ישראל שתהיה מעתה ארץ עוינת. הוא הוסיף , כי את ייצוג האינטרסים הצרפתיים אי אפשר למסור לקונסול ארצות-הברית, כי הוא כומר פרוטסטאנטי וסגנו הוא יהודי . הקונסול הצרפתי הציע לפנות בנדון אל עמיתו הספרדי.

 כך נקטעה התוכנית באיבה , מלחמת-העולם שפרצה מנעה מיהודי מארוקו בארץ להיות מעין כדור בתחרות הפוליטית שבין גרמניה לצרפת.

פעמים 24-1985 – בין ארץ -ישראל למארוקו הצרפתית 1914-1912 שמעון שורצפוקס

שבחי צדיקים- מעשה מספר יב

חמי

אוסף מעשיות  זה מוקדש לעילוי נשמתו של רבי יצחק בן חיים, חמי זצוק"ל, שהיה לי כאב,  איש ענו וישר, כל ימיו בלימוד תורה, בנוסף למלאכתו לפרנס את משפחתו הענפה, כהרגלם של יהודי מרוקו, אשר שילבו בחכמתם הרבה גם עבודה וגם לימוד תורה ביחד. וזאת, על מנת לא ליפול כמעמסה על הקהילה או תרומות. לצערינו, תפיסה זו חלפה פסה לה מן העולם שלנו, ויש להם לחכמים דהיום ללמוד מנוהגם של רבני וחכמי מרוקו, וגם מסתם ירא שמים ששילבו עבודה ולימוד תורה לשמה.

התרגום לעברית הוא שלי, ואינו תרגום מילולי.

מעשה פי בלאד סטאמבול יע״א כאן ואחד עשיר כביר בזאף וכאן ענדו ולד ואחד.  ואחד אנהאר תכטף האדאך אלוד ודגייא תעמה מן עיניה רח״ל וזאוו טבבה כּאמלין באס ידאויוהּ ועמלו בזאף דרהאת דדואייאת וחתה דוה מה קדלו סי.

מעשה שהיה בעיר איסטנבול יע"א.היה עשיר מופלג ולו בן אחד. יום אחד נבהל הילד הזה, ומיד התעוור רח"ל. באו מאיטב הרופים לרפאו והשמשו בתרופות שונות, ודבר לא הועיל.
המושג "תכטף" אצל יהודי מרוקו, פירושו הוא , אדם שנבהל בצורה מוזרה, ותמיד היההזה קשור במחלה קשה , שבאה עקב "לכטאף"

 ובו האדאךּ לוולד מעה אומו רפדו קנעהום וקאלו באיין בנהום מה בקאלו חתה דוה לעיניה .דאזו סי נהאראת ורב בעל שם טוב זה להאדיךּ לבלאד ושמע האד לחאזה די טראט – יש אזורים מסויימים במרוקו, שמחליפים, בין האות ז' לאות ט', ולכן יש שאומרים, די זראט ולא די טראט– להאדאךּ לולד דלעשיר מסה רב בעל שם טוב ז״ל לענד בו לולד וקאלו אנה נדאוילךּ בנךּ בעז״ה.

אביו ואימו שך הילד התייאשו, והגיעו לנסקנה שלבנם אין תרופה לעיניו. כעבור ימים מספר, הגיע לעיירה הבעל שם טוב, ושמע על אודות המקרה שאירע לילד של העשיר. הלך הרב שם טוב ז"ל אצל אביו של הילד ואמר לו שיש בכוחו לרפא את ילדיך בעז"ה.

 כיף שמע בו לולד האגּדאךּ פרח פרחה כּבירה ודג'ייה עבאהּ לדארו בואחד לכּבוד כּביר בזאף וכּיף תכל רבעש״ט לדאר לעשיר שאפתו מראת לעשיר וחגּרתו בזאף ועמלתלו בזיון כביר לאיין מה כּאנס לאבם מליח כסאוי נקיין מן סבבה די זה מן למצאפרה וחואיזו תוסכו פטריק .

כאשר שמע אביו של הילד, שמח שמחה גדולה, ולקח את הרב לביתו, ועשה לו כבוד גדול. כאשר ראתה אשתו של העשיר את הרב הבעל שם טוב נכנס לביתה, החמיצה פניה וביזתה אותו, כיווון שלא היה לבוש בצורה נאותה וגם בגדיו מלוכלכים היו עקב הנסיעה הארוכה.

 דיךּ סאעה קאמת מראת לעשיר ותקלקת עלה ראזלהא וקאלתלו עלאס תזיבו ואס טבבה למכיירין מה קדרוםס ידאויוה בדואייאת כּאמלין ונתי זיבתי האדה ידאוי בני בשמות וחלת פמהא ותה תהדר קביח פשימות הקדש.

אשתו של העשיר, התאכזבה ממנו ואמרה לו, מדוע הבאת אותו, הרי גם הרופאים הטובים לא היה בכוחם לרפא את הילד, וגם התרופות הרבות לא הועילו, וניבלה היא את פיה בשמות הקדוש.

 דיך שאעה עזביה לחאל לרבעשיט ז״ל עלה די מה אמנתס פשימות הקדש וקאלהא פאיין הווא לולד די מריד בעיניה נחבךּ תזיבהולי ונדאויה ודאבה נית תסופו בעיניךּ תה יקרה מן אוצט למצחאף. הווא קאלהא האד לכּלאם והייא תזאזעת מן מודעהא וקאלת ואחד די תה יחב יגּדב תה יבעד מסהודו בלחק האדה קאללי דאבה נסופו תה יקרה.

הבעל שם טוב נעלב הוא על כך שלא האמינה בשמות הקדוש, שאל אותה היכן הילד חולה העיניים. רוצה אני שתביאי אותו וארפאאותו , ואפילו תראו אותו במו עיניכם קורא מאמצע הספר. הוא אמר לה את הדברים הללו נזעזעה האישה ממקומה ואמרה , אחד שרוצה לשקר ירחק מ….כיוון שהנ"ל אמר לי שנראה אותו(את הילד) קורא בספר

 פי האד סאעה יקדר יכון ידאויהּ דיךּ סאעה מסאת וזראת וזאבתלו בנהא וקּבּד רבעש״ט ואחד תגבירה ועמלאלהו פעינו דלוולד ודג'ייה קאלהום נחבכּום תמסיו ותזיבולי ואחד למצחאף דלגמרה וכיף זאבולו למצחאף קאלו רבעש״ט להאדאךּ לוולד נחבךּ תקרה דאבה מן אוצט האד למצחאף ודג'ייה קרה האדאךּ לוולד פחאל די כאן פלוול .

ואולי, יכול להיות שהוא ירפא אותו, רצה אצה להביא את ילדה, לקח הבעל שם טוב, אבקה ומרח אותה על עיניו של הילד. ווביקש שיביאו לו מיד ספר גמרא, ואיך שהביאו לו את הספר, אמר הבעל שם טוב לילד , מבקש אני שתקרא עכשיו מאמצע הספר , ומיד קרא הילד כפי שקרא לפני מחלתו.

 פהאדיך שאעה פרחו פרחה כבירה בוה ואומו. דיךּ שאעה רזע רבעש״ט' ודווז ידיה עלה עינין האדאךּ לוולד ותעמאוו פחאל די כּאן קבל מה יזי רבעש״ט. ודיךּ סאעה תעמאל ואחד נכּאד כביר פדאר וכאנו ידדאררעו מעה לחכם באס יעטיוה לפלוס די יטלב באס ידאוילהום בנהום מררה אוכרה.

אביו ואימו שמחו שמחה גדולה. באותה שעה חזר הבעל שם טוב והעביר את את ידו על עיני הילד, והתעוור, כפי שהיה לפני בואו של הבעל שם טוב. ובאותה שעה נעשה … גדול בבית והחלו להתווכח עם החכם על מנת לשלם לו כל סכום שיבקש על מנת שירפה את בנם בשנית.

ואזב לחכם למראת לעשיר וקאלהא יא רשעה הייא די כאנת תטנז עלה שימות הקודש ותקול חס ושלום מה פיהום ממש דאבה חראם עליךּ באס תנפע מנהום לאיין אנא מן לוול מה חבתם נעמל האדסי באס תעמלולי לכבוד ח״ו אוו באס עטיוני בזאף דלממון אנה חבת נעמל האדסי ג'יר באס תסוף קדדאש נהווא זהד דלקדושה באס נתי תסופהא בעיניךּ ותשוף קדדאש נהווא לכוח דשי״ת ודאבה מה תקדרסי תנפע מנהום וכרז לחכם ומסה. פחאלו לשלום:

ענה החכם לאשת העשיר ואמר לה, הוי רשעה את שזיךזלת בשמות הקדוש, ואמר שאים בהם ממש חס ושלום, כעת אסור לך ליהנות מהם, כיוון שאני מלכתחילה לא עשיתי זאת על מנת שאזכה בכבוד ח"ו או שתתנו לי ממון רב, אני רציתי לעשות כך, על מנת שתיווכחו מה כוחה של הקדושה ושתראי את זה במו עיניך את כוחו של השם יתברך , וכעת לא תוכלי ליהנות מהם, יצא לו החכם לשלום.

רפדנה מן האד למעשה באיין בנאדם חראם יכון יחגּר בלואחד סוא יכּון מוסמך סוא יכּון עווז מן סי חאזה לאיין קאלו חכמים ז"ל אל תשתכל בקנקן אלא במה שיש בו:

ונית באס בנאדם מה ירפד ארזא דייאלו מן שי״ת ויעמלהא פייד טביב לאיין טביב ג'יר שליח די הקב״ה . וברוך רופא חנם :

מוסר השכל מהמעשה שאסור לו לאדם לזלזל באחר, אם יהיה מוסמך או אפילו עקום ( דהיינו אינו יודע דבר), כפי שאמרו חכמינו, אל תסתכל בקנקנן אלא במה שיש בו.

וכמו כן שבן האדם שלא יסיר את תקוותו ואמונתו בשם יתברך, וישים את יהבו רק ברופאים, כיוון שהרופא הוא שליחו של הקב"ה. וברוך רופא חנם

שבחי צדיקים- מעשה מספר יב

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 124 מנויים נוספים

מאי 2019
א ב ג ד ה ו ש
« אפר    
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר