ארכיון יומי: 15 במאי 2019


להאיר באור החיים – לפרשת בהר.מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

 

להאיר באור החיים – לפרשת בהר.

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

"כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו,

            ובא גואלו הקרוב אליו וגאל את ממכר אחיו" (ויק' כה, כה).

צדיקי הדור ואדוני הארץ,

חייבים לפעול ביתר שאת,

למען גאולת השכינה ובנין המקדש.

"פרשה זו תרמוז ענין גדול

 ועל זה עתידים ליתן את הדין – כל אדוני הארץ גדולי ישראל,

ומהם יבקש ה' עלבון הבית העלוב".

 (רבנו-אוה"ח-הק'. בהר כה, כה).

רבנו-אוה"ח-הק': גאולת עם ישראל ובנין המקדש,

תלויים  בגדולי הדור, שמתפקידם לעורר את העם לבקש על הגאולה.

רמב"ן: "יאשים את ישראל בעבור כי הם בגלותם,

ישימו כל כוונתם בעסקי העולם…

 וראוי להם להיות בוכים  ולהתפלל אל ה',

שיכפר על עוון ישראל, ויחיש קץ הגאולה" (כ"ר ח"א עמ' שכד).

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס' הנ"ל:

"פרשה זו תרמוז ענין גדול… כשהתחתונים מטים מדרך הטוב – מסתלקות ההשפעות…

ואמר "ומכר מאחוזתו", ירצה על משכן העדות אשר הוא אחוזתו יתברך, שבו השרה שכינתו.

ובעוונותינו נמכר הבית ביד האומות… והודיע הכתוב, כי גאולתו היא ביד הצדיק אשר יהיה קרוב לה'…

והגאולה תהיה בהעיר לבות בני אדם {ע"י הצדיק שיעורר את הציבור} ויאמר להם:

הטוב לכם כי תשבו חוץ – גולים מעל שולחן אביכם. ומה יערב לכם החיים בעולם,

זולת החברה העליונה אשר הייתם סמוכים סביב לשולחן אביכם, הוא אלוקי עולם ברוך הוא…

וימאיס בעיניו תאוות הנדמים {תאוות דמיוניות}, ויעירם בחשק הרוחני… ובזה יגאל ה' ממכרו…

ועל זה עתידין ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל,

ומהם יבקש ה' עלבון הבית העלוב".

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר שהגאולה תלויה ב- "אדוני הארץ – גדולי ישראל". אחרת, "עתידין לתת את הדין כל אדוני הארץ – גדולי ישראל".

הסבר הפסוק ע"י רבנו-אוה"ח-הק':

"כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו": חורבן אחוזתו של הקב"ה  שהוא בית המקדש, נובע מכך "שהתחתונים מטין מדרך הטוב – מסתלקים ההשפעות, ומתמסכן {= כי ימוך} עמוד הקדושה, כי העיקר תלוי בתחתונים.

"ומכר מאחוזתו", ירצה על המשכן משכן העדות…". כלומר, חורבן המקדש.

"ובא גואלו הקרוב וגאל את ממכר אחיו":  "והודיע הכתוב כי גאולתנו היא ביד הצדיק אשר יהיה קרוב לה'. על דרך אומרו 'בקרובי אקדש'. הוא יגאל ממכר אחיו, כי האדון ברוך הוא יקרא לצדיקים "אח" {ולכן נאמר בפסוק "אחיך"} דכתיב "למען אחי ורעי". כלומר, הגאולה תלויה בצדיקי הדור.

רבנו-אור-החיים-הק' נאה דורש ונאה מקיים: הוא כתב רבות על גלות השכינה והדרכים לגאולה, על לימוד התורה והעליה לא"י, כשלבים בתהליך הגאולה, כפי שהם מתנוססים ומתנוצצים, מאירים ומזהירים בפירושו "אור החיים".

השתדלנו להאיר את המסרים המאירים בספר, כדי שכל אחד מאתנו יפעל לזירוז הגאולה, לאורו של רבנו-אוה"ח-הק'.

הדבר עולה גם מתפילתו המפורסמת על גאולת השכינה, אותה רבים וטובים קוראים, ובפרט אחרי תיקון חצות.

התפילה הנ"ל מבטאת דבקות בה', והיא נועדה במקורה לתפילת "ויעבור". היא חרוטה ב"ציפורן שמיר' על ציונו הק'.

התפילה על גאולת השכינה:

"יהי רצון מלפניך אבינו מלכנו ידידות אור נפשנו, רוחנו ונשמתנו.

למען בריתך אשר כרת לשלוש עשרה מידות שאינן חוזרות ריקם מלפניך.

זכור אהבתנו וחיבתנו, והשב שכינתך לבית קדשנו להשתעשע בנו כימי קדם,

כי קשה פרידתך ממנו כפרידת נפשנו מרוחנו.

המו מעינו וכלתה נפשנו אל גאולת שכינתך,

מתחננים ובוכים לפניך ה' אב הרחמן על גלות השכינה.

הושיעה ה' שכינתך, ודבק נפשנו באהבתך הנעימה והעריבה על נפשנו,

 רוחנו ונשמתנו, וייעול מלכנו בהיכלא אמן כן יהי רצון".

רבנו גם עלה לירושלים בראש תלמידיו וב"ב, כשלושים במספר, שכללו אברכים מובחרים וב"ב.

ברובע היהודי אל מול שריד בית קודשנו, פתח רבנו את ישיבת "מדרש כנסת ישראל", בה עסקו יומם וליל בתורת הנגלה ותורת הנסתר.

למעשה, עלייתו לארץ פתחה את שערי העליה ההמונית לארץ. בעקבותיו, עלו לארץ תלמידי הגר"א והבעש"ט, ובכך למעשה החל תהליך הגאולה כפי שכותב רבנו בהרחבה בתחילת פרשת "צו" (ו', א'):

"ובדרך רמז תרמוז כל הפרשה על גלות האחרון שאנו בו, לנחמנו מעצבון נפשנו…

והיה ה' למלך על כל הארץ" {עיין במאמר לפרשת "צו"}.

"אני יהוה אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים {י. מצרים},

          לתת לכם את ארץ כנען {ארץ ישראל},

להיות לכם לאלהים" {מעמד הר סיני}.

  (ויקרא, כה לח).

מטרת בואנו לארץ ישראל,

"להיות לכם לאלהים".

ת"ר: לעולם ידור אדם בא"י אפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים, ואל ידור בחו"ל, ואפילו בעיר שרובה ישראל. שכל הדר בא"י – דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוצה לארץ – דומה כמי שאין לו אלוה, שנא': "לתת לכם את ארץ כנען – להיות לכם לאלהים" (ויקרא כה לח). וכל שאינו דר בארץ, אין לו אלוקה?! אלא לומר לך: כל הדר בחו"ל – כאילו עובד עבודת כוכבים; וכן בדוד הוא אומר: (שמואל א, כו) "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת יהוה לאמר, לך עבוד אלהים אחרים", וכי מי אמר לו לדוד לך עבוד אלוקים אחרים? אלא לומר לך: כל הדר בחו"ל – כאילו עובד עבודת כוכבים (כתובות קי ע"ב).

את הביטוי הנ"ל ניתן להסביר כך. לכל אחת ממדינות העולם, הקב"ה מינה שר, כך שלכל עם ישנו שר ממונה, כמו שרו של עשיו אתו נלחם יעקב אבינו. כמובן שהקב"ה משגיח על אותם שרים.

לארץ ישראל אין שר ממונה, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו משגיח עלינו ככתוב: "ארץ אשר יהוה אלהיך דורש אותה תמיד. עיני יהוה אלהיך בה מראשית השנה, ועד אחרית שנה" (דב' יא, יב).

יוצא שיהודי הגר בחו"ל, הוא נשלט ע"י אותו שר ממונה לאותו עם, בו הוא נמצא.

רבנו-אור-החיים-הק' לומד מהפסוק הנ"ל בכותרת – "לתת לכם את ארץ כנען", שמטרת ביאתנו לא"י היא קבלת עול מלכות שמים, ולא כדי לאכול מפריה. וכלשון קדשו: "והגם שאני אומר לכם להוציא אתכם מארץ מצרים לתת לכם ארץ כנען, לא לאכול מטובה ולשבוע מפריה היא התכלית, אלא להיות לכם לאלוקים היא עיקר הארץ. ואמרו בתורת כהנים (ספרא בהר פרשה ה) "לתת לכם ארץ כנען להיות לכם לאלוקים – מכאן אמרו: כל בן ישראל היושב בארץ ישראל, מקבל עליו עול מלכות שמים".

את דבריו הקדושים המדגישים את מצות ישוב ארץ ישראל, ניתן ללמוד גם מסדר האירועים בפסוק, שאינו מתאים למהלך התרחשותם הכרונולוגית: יציאת מצרים, מעמד הר סיני, והכניסה לארץ ישראל.

הסדר בפסוק מתחיל ביציאת מצרים, עובר לכניסה לא"י, ולבסוף מעמד הר סיני = "להיות לכם לאלוקים", בניגוד לסדר התרחשות האירועים: יציאת מצרים, מעמד הר סיני, ורק לבסוף, כניסה לארץ.

מכאן ניתן ללמוד דבר חשוב בנושא יישוב ארץ ישראל:

 כניסת עם ישראל לארץ ישראל, מהווה צעד הכרחי כדי שהקב"ה יהיה אלוקי ישראל (דוד מגנצא).

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

"וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית.

הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו.

וצויתי את ברכתי לכם בשנה השישית,

 ועשת את התבואה לשלש שנים" (ויקרא כ – כא). 

  • 'ברכת ה' – לדעת רבנו-אוה"ח-הק'.

כאשר עם ישראל מקיים את מצות שמיטת הארץ כתיקונה, הקב"ה מברך את תנובת הארץ ככתוב (ויקרא כה יט):

 "ונתנה הארץ פריה, ואכלתם לשבע, וישבתם לבטח עליה וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו? (פסוק כ). וצויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלש השנים" (פסוק כא).

רבנו-אור-החיים-הק' חותם את פירושו לברכה בתבואה של השנה השישית המספיקה לשלוש שנים, כך:

"וכרחם אב על בנים, ירחם ה' על עמו, ע"פ הכתוב: "כרחם אב על בנים, ריחם יהוה על יראיו" (תהלים קי, יג), ובכך הוא רומז לדברי הזהר (ויחי רכט ע"ב) המסביר את רחמי ה' על עמו, בבחינת: "יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה". כי הקב"ה דן אותנו ברחמים ולפנים משורת הדין, בגלל אהבתו אלינו.

"וכי תאמרו מה נאכל". את השאלה הנ"ל ניתן לפרש בשתי משמעויות:

א. כטרוניה בפני ה'. הרי לא יתכן שלא נזרע ויהיה לנו מה לאכול.

ב. עם ישראל אכן אומר לקב"ה שאנחנו מוכנים לקיים את מצות השמיטה, ורק מבקשים לדעת איך נתפרנס, כבן המבקש מאביו. ולכן הקב"ה מרחם עלינו ומשפיע עלינו ברכה בעיסה. ולא חלילא וחס שבאו בטרוניא שהם שוללים את השמיטה, ורק אז יקיים בנו ה': "וציויתי את ברכתי" כדברי קדשו  .

"וצויתי את ברכתי לכם בשנה השישית…". רבנו אומר "ברכה זו אינה בצומח שכבר הבטיח 'ונתנה הארץ פריה' שהוא גבול שגבל ה' בכוחה, אלא שמבטיח ברכת התבואה, ככד קמח הצורפית" {מל"א יז. אליהו הנביא והאלמנה}.

רבנו-אור-החיים-הק' מדמה את ברכת התבואה לשלש שנים, לברכת "כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר כדבר ה' אשר דיבר ביד אליהו הנביא לאשה מצרפתה בצידון" (מל"א יז יד-טו), ולנס השמן ע"י אלישע הנביא לאשת עובדיה (מל"ב ד, ג-ד). כלומר, "הברכה שיצוו ה', תעשה ריבוי בתבואה כדי שתספיק לג' שנים, הגם שהארץ תוציא את צמחה כמידי שנה בשנה", וכפי שדקדק הכתוב לומר "ועשת את התבואה". כלומר, הארץ נותנת לפי כוחה כמידי שנה, אלא תהיה ברכה בעיסה.

רבנו מציין את הסיפור בגמרא על רבי אלעזר איש בירתא שנהג לתת צדקה ביד רחבה, עד כדי כך שכאשר ראו אותו גבאי צדקה, היו מסתתרים ממנו, היות וכל מה שהיה לו, היה נותן להם. פעם אחת, אחר שנתן את כספו לצדקה, נשאר לו זוז אחד בו קנה מעט תבואה, אותה הכניס למחסן. כאשר אשתו באה לפתוח את המחסן, גילתה שכל המחסן מלא בתבואה, בגלל ברכת ה' לבעלה הצדיק.

רבנו מזכיר בהקשר זה את ברכת ה' לאבות – "בכל מכל כל". רבנו מסביר את דברי יעקב לעשיו: "וכי יש לי כל" (בר' לג יא): "בחינת הקדושה שנקראת 'כל', ובחינה זו כשתהיה מושגת באדם – אין החיסרון עושה רושם, והחסר נשלם מעצמו… והיא ברכת 'כל', והיא סוד 'כד הקמח לא תכלה'.

בברכה זו, זכו כל האבות. אברהם בכל – "ויהוה ברך את אברהם בכל" (ב' כד א). יצחק מכל – ויבא לי ואוכל מכל…" (בר' כז, לג). יעקב כל – "וכי יש לי כל" (בר' לג יא). כל זה מסביר את דברי יעקב לעשיו:

'קח נא את ברכתי… כי חנני אלהים וכי יש לי 'כל' – והנחסר נשלם מעצמו" כדברי קדשו.

המסר החשוב מדברי רבנו-אוה"ח-הק':

"והנחסר – נשלם מעצמו".

'בכל, מכל כל': האבות ראו בכל מה שיש להם את מה שהם צריכים,

היות וזה מה שהקב"ה ראה לנכון לתת להם.

עלינו להאמין בקב"ה שהוא מקור הברכה,

וכל מה שיש לנו, מעט או הרבה – זה מה שאנו צריכים.

כאשר ברכת ה' שורה בתוכנו ובכיסנו – הכל מתברך על הצד הטוב ביותר.

"ברכת יהוה היא תעשיר – ולא יוסף עצב עמה" (משלי י כב).

  • "ברכת ה'" – בפרנסה.

בעבר הרחוק, בני האדם טרחו רבות ועבדו יומם ולילה בעיבוד האדמה כדי להוציא יבולים לפרנסתם. לצערנו, גם כיום בעידן הטכנולוגי, העובדים הופכים לעבדים, בכך שמבלים שעות רבות בעבודה, בשביל רכישת מותרות שבדרך כלל, לא נצרכות. כדוגמא, נציין את השכלולים הרבים במכוניות פאר, שאיש לא משתמש בהם, ולא נזקק להם.  
בעקבות חטא אדם הראשון, הקב"ה העניש אותו ואותנו, בכך שהאדמה תוציא את יבולה מתוך טורח ועצבון, בבחינת: "ארורה האדמה בעבורך – בעצבון תאכלנה כל ימי חייך" (בר' ג, יז).

החטא גרם לכך שהדברים באים בעצב. אך, יש מציאות בה יכולים לחזור למצב שלפני החטא, כאשר השפע מגיע בברכת ה', והוא איננו כרוך בעצב, כפי שהיה לפני החטא. העצב הכרוך בעושר שאינו בא מברכת ה', כרוך בשלושה מרכיבים:
1. ההשתדלות והטרחה בהשגת הממון, גורמים לעצב, כפי שקורה לרבים מהעמלים לפרנסתם.
2. בשמירת הממון. שמירת הממון גורמת טורח רב לאדם, ולכן בברכת כהנים מבקשים: יברכך ה' וישמרך".
3. בהוצאת הממון. רבים הם הקמצנים המצטערים על כל הוצאה ממונית.
ברכת ה' כפי שקראנו בפרשת השמיטה בה היבול של השנה השישית מספיק לשלוש שנים, גורם לכך שבעצם האדם לא עצוב, היות ולא טרח בעיבוד של האדמה, והפרנסה באה מתוך נועם, ויוכל לעזור לנצרכים מתוך שמחה.

בעצם, זו דוגמא טובה לשאר ההישגים להם אנו מצפים. על האדם לבטוח שהכול יושג בעזרת ה' ומתוך נועם ה', כדברי הכתוב החותם את הפרק בתהלים: "תפילה למשה איש האלהים" אותו מייחסים למשה רבנו: "ויהי נעם יהוה אלהינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו, ומעשה ידינו כוננהו" (תהלים צ, יז}.

"נעם ה'": מבקשים מהקב"ה: נעימות, מתיקות וערבות, כמו "ולחם סתרים ינעם" (משלי ט), כדברי מצודת דוד לפס': מבקשים מה' נעם של קדושה, בבחינת הכתוב: "לחזות בנועם ה' (תהלים כז).

"ומעשה ידינו כוננה עלינו": שנצליח במה שאנחנו עושים, ושהמעשה יצא לפועל מתוך נועם ה' – נעם של קדושה.

"ומעשה ידינו כוננהו": שמעשנו יכון על כנו, ולא ימוט בעתיד. יש המסבירים את עניין הכפילות בכך שהכוונה פה לעתיד. כלומר, במידה ויוזמתנו לא תצליח כעת, מבקשים אנו מה', שהיוזמה שלנו תצליח בעתיד.

כל זה מסביר את מעמד ירידת האש מן השמים בפרשת שמיני, בו התמנה אהרן הכהן לכהן גדול. אהרן בירך את העם בברכת כהנים ולא ירדה אש, ומאוד התבייש כדברי רש"י: "כיון שראה אהרן שקרבו כל הקרבנות… ולא ירדה שכינה לישראל. היה מצטער ואומר: יודע אני שכעס עלי הקב"ה…" (שמות ט כג). לאחר שנכנס אתו משה רבנו וברכו את העם בברכת "ויהי נעם יהוה אלהינו עלינו, יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם", מיד ירדה אש מן השמים ואכלה את הקרבן. העם החל סוף לסוף לשמוח ככתוב: "וירא כל העם, וירונו ויפלו על פניהם".

כלומר, לא מספיק להקריב קרבנות באופן מעשי, אלא מבקשים שהכל ילווה בנועם ובעזרת ה'. כן יהיה לכם ולנו אמן.

  • "ברכת ה'" – בלימוד תורה.

רבן יוחנן בן זכאי העיד על תלמידו רבי אלעזר בן ערך "כמעיין המתגבר" (פרקי אבות פרק שני י). כלומר, כמו שהמעיין מימיו שופעים תמיד, כך חכמתו ולימוד תורתו של רבי אלעזר, שופעים ללא מאמץ, היות והם מלווים ב"ברכת ה' כי תעשיר", כדברי הגמרא (ברכות ל"ב ע"ב) "מתוך שחסידים היו, תורתן משתמרת בקרבן". ולא עוד אלא שיהיה כמעין הנובע ולא יהיה צריך ליגיעה. וזהו: "ברכת ה'" – כאשר הקב"ה מברך את האדם בתורה – "היא תעשיר", שלא ישכח את מה שלמד, ויהיה שופע בחכמת התורה, וגם "ולא יוסף עצב עמה" – שלא יהיה צריך ליגיעה, אלא יהיה "כמעין המתגבר" כמו רבי אלעזר בן ערך.

רבנו הגר"א שכל ימיו עסק בתורה עד שידע את התלמוד בע"פ ישר והפוך אומר, שגם את התורה ניתן ללמוד מתוך נועם וללא יגיעה – "כמעיין המתגבר". גם פה ניתן לדבר על שלושת המרכיבים הנ"ל:

א. לימוד ללא טורח ומתוך נועם, כמו אצל רבי אלעזר בן ערך.

ב. הלימוד נשמר בזיכרון ולא משתכח, כמו אצל רבי אליעזר עליו אמר רבו ריב"ז: "בור סוד שאינו מאבד טיפה".

ג. ההליכה לאור התורה בחיי יום יום – זורמת מתוך נעם ה'. לכאורה יש כאן סתירה, הרי יש צורך ביגיעה בלימוד התורה? השם משמואל מביא את הט"ז: "ויך את הסלע במטהו פעמים" (פרשת חקת). אם משה לא היה מכה בו, לא היו טורחים התנאים והאמוראים בתורה שבעל פה הדומה לסלע, אלא נאמר בו "ודברתם אל הסלע ונתן מימיו" בלא טורח… והיה יוצא מים בלא קושיות ומחלוקת".

גם כאן, החטא גרם לצורך ביגיעה ובטרחה, שהיו נמנעים ללא החטא.

מוסר השכל: העולם נברא כך שהקב"ה משפיע עלינו מטובו ללא צורך ביגיעה.
מאז חטא אדם הראשון, האדם רוצה לקבוע את הישגיו לאור עמלו ללא קשר לברכת ה',

 ולקיים בכך הלכה למעשה "בזיעת אפיך תאכל לחם" הן בתורה והן בפרנסה.

יהי רצון שתקוים בכם ובנו הברכה: "נעם ה', ו"ברכת ה' היא תעשיר".

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

"אור זרוע לצדיק"

לראש ישיבת "פורת יוסף" – הרה"ג חכם עזרא עטיה ע"ה.

רבם של חכמי הדור הספרדים:

 הגר"ע יוסף ע"ה, הגר"מ אליהו ע"ה, הגר"ד שלוש ע"ה וכו'.

יום ההילולא שלו – י"ט אייר, למחרת ל"ג בעומר.

חכם עזרא עטיה ע"ה, שימש בקודש כר"י "פורת יוסף" האגדית במשך 45 שנה, החל משנת תרפ"ה {1925}, ועד לעלייתו לגנזי מרומים ביום י"ט אייר תש"ל {1970}. הוא זכה להעמיד דורות רבים ומבורכים של רבנים גאונים ספרדים, הלא הם: הרשל"צ חכם עובדיה יוסף ע"ה, הרשל"צ חכם מרדכי אליהו ע"ה, הרב הראשי לת"א חכם חיים דוד הלוי ע"ה, הרב הראשי לנתניה חכם דוד שלוש שליט"א שזכיתי לשמשו כראש לשכתו, ראשי ישיבת פורת יוסף בשכונת גאולה חכם יהודה צדקה וחכם בן ציון אבא שאול ע"ה, ראשי ישיבת פורת יוסף בקטמון ובעיר העתיקה חכם שמעון בעדני וחכם שלום כהן שליט"א אצלם זכיתי ללמוד. חכם ששון מזרחי ע"ה, חכם יצחק כדורי ע"ה, הרבנים למשפחת עדס, שרבני, וכו'.

חכם עזרא נולד בחלב שבסוריה בשנת תרמ"ז. את השם עזרא נתנו לו הוריו ע"ש עזרא הסופר, שבבית הכנסת המיוחס לו, התפללו הוריו לתינוק שיקדיש את חייו לתורה. אכן, תפילתם התקבלה, והוא זכה להתגדל בתורה, ולהיות כאחד הגדולים שהעמיד דורות של מאורי ופוסקי הלכה, דוגמת הגר"ע יוסף והגר"מ אליהו שהחזירו עטרה ליושנה, כפי שהייתה מאז ומעולם בדמותם של הרי"ף, דרך הרמב"ם, הרמב"ן ומרן רבי יוסף קארו ואילך.

חכם עזרא הוא נכד רבי ישעיה עטיה מחבר "בגדי ישע", ומצאצאי רבי שם טוב עטיה מתלמידי מרן רבי יוסף קארו.

בגיל 16 עלה לארץ עם הוריו שהתיישבו בירושלים. למרות הדלות ומות אביו, הנער הוכנס לישיבת "תורת חיים" שבעיר העתיקה, אח"כ ל"שושנים לדוד", ומאוחר יותר ל"אוהל מועד", שלימים נקראת "פורת יוסף".

ראש הישיבה הרה"ג רפאל שלמה לניאדו ע"ה שעמד על חריפותו, קירב אותו, ואף שימש לו כחברותא.

עם פטירתו, נבחר חכם עזרא עטיה ע"ה לשמש כראש הישיבה.

ה"חזון איש" שהתפלפל אתו בתורה, אמר עליו: "סברתו של הרב עטיה – כסברת הרשב"א".

"אנא, שמע בקולי. הבן שלך יהיה אור גדול לעם ישראל.

הקב"ה חנן אותו בשכל ובזיכרון. הנח לו לשוב ללימודו בישיבה".

כך דברי חכם עזרא ע"ה למר יעקב עובדיה, אביו של מרן הרב עובדיה אותו לקח אביו לעזור לו בחנות המכולת המשפחתית בשוק הבוכרים. האבא שהופתע מהאורח הנכבד השיב לו: "צר לי, עלי להאכיל את ילדי הרכים, ופרנסתי דחוקה. אינני יכול לשאת את עול הפרנסה לבדי, גם לשכור פועל אין ידי משגת. לכן, הוצאתי את עובדיה בני בכורי מהישיבה, כדי שיסייע לי בחנות".

חכם עזרא לא איבד תקוה וענה לו: "אם זו הסיבה, שלח בחזרה את הילד לישיבה, ואני אשמש עבורך כעוזר. ביטול התורה שלו – יותר גדול משלי". האב לא יכל לעמוד בפני דברי קודשו, ושלח בחזרה את הילד לישיבה, ובכך זכינו לפאר הדור והדרו שהחזיר את עטרת ההלכה ליושנה אליבא דמרן רבי יוסף קארו, והעמיד דורות של גדולים בתורה.

כאשר הגר"ע יוסף ביקש מרבו הגר"ע עטיה לחתום על תעודת ההסמכה לרבנות אותה קיבל. הרב עיין בתעודה שם נכתב: "החותם פה בישיבת פורת יוסף". הרב התנצל שלא יכול לחתום בגלל שהוא נמצא כעת במערב העיר ולא בפורת יוסף בעיר העתיקה שננטשה בגלל הקרבות שהתנהלו עם הערבים.

כדי להתרחק מ"מדבר שקר תרחק", החליט חכם עזרא לעשות את דרכו לישיבת "פורת יוסף" בעיר העתיקה למרות הסכנה, ולחתום בין כותלי הישיבה הריקה, דבר המלמד אותנו על נקיות הדעת של רבנו. אשריו ואשרי חלקו.

בכנס רבנים, ראה חכם עזרא ע"ה שאחד הרבנים עומד בגלל חוסר במקום פנוי.

חכם עזרא קם והתנצל שהוא חייב לעזוב מחמת צורך דחוף,

וכך נמצא מקום לאותו חכם שעמד. כאשר נשאל אח"כ, הוא אמר:

"לא יכולתי לסבול שיהיה תלמיד חכם עומד, ואני יושב".

חכם עזרא ע"ה נהג למסור שיעור קבוע לבעלי בתים. באחת הסוגיות למדו על מציאת קן ציפור על ראשו של אדם. אחד התלמידים שאל את הרב, הייתכן? הרב ענה שאם זה נאמר בגמרא חייב להיות נכון. לאחדים מהמשתתפים  בשיעור, היה קשה לקבל את התשובה.

הרב התפלל בינו לבין עצמו לקב"ה שיוכיח להם שתורתו אמת. להפתעת הרב, נכנס תלמיד שנעדר מהשיעור כחודש ימים. הרב שאל לשלומו, ומדוע נעדר במשך תקופה לא קצרה. התלמיד סיפר שהיה בהודו לרגל עסקיו. הוא גם סיפר שראה פקירים הודים העושים מדיטציה ויושבים ללא תנועה במשך ימים, ואחד מהם אף הגדיל לעשות שמרוב דבקותו במשימה, הוא לא הרגיש שציפור מקננת מעל ראשו.

חכם עזרא ע"ה הודה לקב"ה לעיני כולם, איך הקב"ה גילה להם ע"י המעשה, שתורתו – תורת חיים אמת.

בברכת תורת אלוקים חיים, משה אסולין שמיר.

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה.

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.  שלום בן עישה. יגאל חיון נ"י בן אסתר רינה. לברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאת הספר "להתהלך באור החיים", מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות .

הסלקציה- הסלקציה וההפחיה בעלייה ובקליטה שך יהודי מרוקו  וצפון אפריקה בשנים 1948-1956 חיים מלכה- ממשלת צרפת והסלקציה

ראש מחלקת העלייה, ש"ז שרגאי, שחזר מביקור קצר בפריס, עדכן את חברי ההנהלה ב-1 באוגוסט על המצב הביטחוני החמור של יהודי מרוקו. הוא אמר כי הוא חושש מפורענות, וכי שקל להעביר חלק מהיהודים מהמחנה בקזבלנקה לאיטליה ; אלא שמשרד החוץ המליץ שלא לעשות זאת, מחשש שמא יתפרש הדבר כחוסר יציבות של השלטון הצרפתי במרוקו.

שרגאי הציע להתחיל מיד בעלייה רחבה מצפון אפריקה – אף שעדיין לא קמה ממשלה חדשה – לאחר הבחירות.

משה קול דיווח, כי בשבועיים האחרונים קיבל מברקים ממנהלת עליית הנוער במרוקו, ובהם הוא מתבקש לאשר לה להעלות חניכים הישר ממרוקו לישראל – ולא דרך מרסיי -, כי יש לחץ גדול של משפחות.

א' דובקין אמר, כי לא ייתכן שהנהלת הסוכנות תחליט על הגברת העלייה ללא הסכמת הממשלה.

לבסוף התקבלו בדיון זה החלטות ההנהלה הבאות :

1 – יושב ראש ההנהלה יפנה לממשלה ויבקש לכנס בהקדם את "מוסד לתיאום"

2 – סדר היום של המליאה יכלול סעיף באשר להעלאת יהודי צפון אפריקה.

3 – אם "המוסד לתיאום" לא יתכנס תוך זמן קצר, תנהל ועדה מתוך חברי ההנהלה משא ומתן עם שרי הממשלה על בעיית העלייה מצפון אפריקה.

ואכן, ב-18 באוגוסט 1955 נערך דיון ב "מוסד לתיאום" בנושא עליית יהדות צפון אפריקה. ראש מחלקת העלייה, ש"ז שרגאי, תיאר את המצב הביטחוני החמור של יהודי מרוקו, והציע להגדיל את העלייה מאוקטובר 1955 ל-40.000 עולים לשנה. עוד ציין שרגאי, שעלייה זו תהא לפי כל כללי הסלקציה. לגבי מספר הרשומים לעלייה במרוקו דיווח שרגאי : במרוקו רשומים 60.000 איש לעלייה, ומתוכם נבדקו על ידי חוליות המיון 35.000 נפש ; ולולא הואט קצב ההרשמה, היו נרשמים עוד 40.000 איש. עוד הציע להקפיא את העלייה מכל הארצות למשך שישה חודשים לטובת עליית צפון אפריקה.

 גיורא יוספטל הסכים למספר של 45.000, כפי שהציע שרגאי – אולם בתנאי שרק 40.000 מהם יהיו מצפון אפריקה ;ושמימוש תוכנית זו לא יחל לפני 1 באפריל 1956, על מנת שיספיקו להכין מקומות קליטה ושיכון.

שר האוצר וראש מחלקת ההתיישבות, לוי אשכול, תמך בדעתו של יוספטל ובעלייה הסלקטיבית מצפון אפריקה :

"צריך לדאוג ולהסביר לציבור את עניין הסלקטיביות. כאשר רשומים לעלייה 60.000 איש שעברו את כל הבדיקות ועמדו בחוקי הסלקציה, הרי אין בכלל מקום לדבר על עליית אנשים שלא במסגרת חוקי הסלקציה.

א' דובקין, תמך בעמדת יוספטל ואשכול, אך הוסיף כי צריך להיות ברור, שלא תהיה כל הגבלה של עלייה מארצות המערב.

משה קול התנגד להצעת יוספטל, ואף תקף אותו : "הרי בהנהלת הסוכנות דיברנו כבר לפני שלושה חודשים על הגברת העלייה ממרוקו, ומדוע לא נעשה דבר?

יושב ראש הנהלת הסוכנות מניו יורק, ד"ר נחום גולדמן, המשיך להתנגד לכל הגברת העלייה מצפון אפריקה : "אם נשקפת סכנה ליציבות הכלכלית בארץ, זו לדעתי סכנה גדולה יותר מהסכנה הנשקפת ליהודים במרוקו, ואינני מוכן לסכן את היציבות של מדינת ישראל".

ראש הממשלה ושר החוץ, משה שרת, שהתנגד לעלייה מצפון אפריקה, סיכם הדיון בסיכום חמקני וללא כל התחייבות :

אנחנו מחליטים או אנחנו ממליצים – מחליטים או ממליצים? – בפני הגופים המהווים את המוסד הזה להגדיל בהדרגה את העלייה עד להכפלתה. בזה אנו אומרים שהוחלט להגדיל את העלייה וזה כאילו ( הדגשת המחבר) מיד, ובזה איננו קובעים שום תאריך – מיד, ללא תאריך? – אך בזה אנו קובעים את המטרה ויחד עם זאת אנחנו לא מתחייבים (הגדשת המחבר) דווקא להגיע למטרה זו – הגדרת מטרה, ללא יישומה – אבל שאיפתנו ומגמתנו היא להגיע להכפלת העלייה מצפון אפריקה.

ניסוחו של משה שרת מבהיר, כי הכרזה זו הייתה "מס שפתיים" : להלכה מתכוונים להגדיל את העלייה מצפון אפריקה – אך למעשה אין כל כוונה לממש זאת

מדיניו העלייה בשנת 1956.

הדיונים על העלייה לשנת תשט"ז – אוקטובר 1955 – ספטמבר 1956 – החלו במליאת הסוכנות היהודית במועדים 18 – 20 באוגוסט 1955.

הגזבר וראש מחלקת הקליטה, גיורא יוספטל, הגיש למליאה הצעת תקציב של 138.5 מיליון לירות לשנת תשט"ז, המבוסס על 45.000 עולים. ועוד אמר יוספטל, שמבחינת קליטת העלייה משתתפת הסוכנות ב20% מההוצאות, והממשלה – ב-80% ; והזהיר שאין להגדיל את מספר העולים ואין לבטל את הסלקציה.

מעניינת ותמוהה עמדתו של ראש מחלקת העלייה ש"ז שרגאי : מצד אחד אמר, כי במרוקו בלבד רשומים 60.000 איש ; ומהם אושרו על ידי חוליות המיון 35.000 ואלה מוכנים לעלות מיד, ועוד 40.000 תובעים להירשם לעלייה. רק ממרוקו ניתן אפוא להעלות תוך זמן קצר 100.000 יהודים. בתוניסיה רשומים לעלייה 20.000 יהודים, ומתוכם אושרו לפי כללי הסלקציה 5.000 יהודים. הנה כי כן, ממרוקו ומתוניסיה ניתן היה להעלות תוך זמן קצר 120.000 יהודים.  מאידך, תמך שרגאי בסלקציה, וטען כי אין להקל בה בגלל קשיי הקליטה. הוא קיבל אפוא את דעתו של יוספטל : בשנת תשט"ז יעלו 45.000 עולים, מתוכם 40.000 מצפון אפריקה – 36.000 ממרוקו ו 4.000 מתוניסיה.

אכן, ייתכן שדעה זו תמוהה, מקורה במחשבתו של שרגאי כי זוהי מלחמה אבודה מראש. עם זאת שב ודרש שסוגיית יהדות אפריקה תועלה לדיון במושב הוועד הפועל הציוני.

באותו דיון אמר א' דובקין :

אין לנו כסף להעלות 45.000 עולים בשנה ולא ניתן לגייס כסף מיהדות אמריקה לטובת עליית יהודי צפון אפריקה – אך אפשר לפנות ליהדות אמריקה בתביעה להעלאה נוספת של יהודים מצפון אפריקה. אתם יודעים את כל הטענות והנימוקים : אלה הם מרוקאים, שחורים. אילו היו נפתחים שערי רוסיה, או ארצות הקשורות איתה היינו אומרים להעלות משם 45 אלף יהודים – ההיענות הייתה אחרת.

וראש המחלקה הכלכלית, מ' גרוסמן :

אין מקום להעלות יהודים שאינם מוסיפים לנו לא כבוד ואל יציבות. אנו מתנגדים להורדת רמת החיים בארץ. אני תומך בהעלאה של מכסימום 45 אלף, אך לא רק מצפון אפריקה, אלא מהמעמד הבינוני בעולם.

ולדברי חבר הנהלה מניו יורק ל' סיגל :

אני מבין את החיוניות שבסלקטיביות ותומך בכך, אך יש להסתיר זאת מפני העם היהודי שלא יבין זאת. אין להביא את השאלה לעם באופן פומבי. במילים אחרות : אין להעלות זאת במושב הוועד הפועל הציוני.

חבר הנהלה בניו יורק, צבי לוריא, תקף את שרגאי.

אינני מבין את שרגאי שהוא בדרך כלל בעד עלייה המונית, והוא אף מזכיר שרק ממרוקו ניתן להעלות 100 אלף איש, אך מציע תכנון של 45 אלף בלבד. צריך לערוך תוכנית לעליית 100 אלף יהודים – 70 אלף ממרוקו ואלפים אחדים מתוניסה. ישאלו אותי כיצד לעשות את הדבר ואני אשיב שזהב עניינה של המדינה.

עוד אמר לוריא, כי יש להכריז על יהודי מרוקו כעל "יהדות הצלה", והכרזה זו תמריץ את יהדות אמריקה לתרום כסף. לגבי הצעת סיגל – לא לתת פומביות למצב יהודי מרוקו – עיר לוריא :  

אני מתנגד לכל השתקה פוליטית אין לזה ערך. השבר מזכיר לי הלצה. שקמה דליקה גדולה ושומרי המלך אינם נותנים לזעוק ולקרוא לעזרה, משום שהמלך ישן ואין להעירו. כך גם עניין צפון אפריקה – מסביב רעש ואנחנו צועקים שקט והס.

יהודה ברגינסקי תקף את שרגאי, יוספטל וגולדמן. על יוספטל אמר, שחישוב עלות הקליטה שלו אינו נכון ; הוא מחשב עלות גבוהה מדי, חלק מן הכסף ניתן למטרות אחרות ; ובכלל, צריך לדבר על יהדות מרוקו כעל "יהדות הצלה", ולכן אין צורך ראשית בבניית שיכונים, ורק לאחר מכן להעלות את העולים ;  "ואם זאת טרבלינקה – יש להכניס לאוהלים" דבר אחד ברור : צריכה להיות עלייה בלתי מוגבלת. גם אם יביאו 10.000 – נוכל לבלוע זאת.

על ד"ר גולדמן אמר: " כשהייתי במרוקו ודיברתי על עלייה, אמרו לי על מה אתה מדבר, ד"ר גולדמן אמר לנו שאי אפשר לקלוט יותר מ-30 אלף ". עוד תבע ברגינסקי לבטל  את הסלקציה.

הסלקציה- הסלקציה וההפחיה בעלייה ובקליטה שך יהודי מרוקו  וצפון אפריקה בשנים 1948-1956 חיים מלכה- ממשלת צרפת והסלקציה-עמ' 173-169

חיים שירמן-תולדות השירה העברית בספרד המוסלמית

כפי שקשה לקבוע את מוצאה של החריזה, כך אין לדעת מתי הופיעו לראשונה החתימות של שמות המחברים באקרוסטיכונים של שירי הקודש. אקרוסטיכונים של אותיות הא״ב מצויים כידוע בכמה וכמה מקומות בשירה המקראית (באיכה ובמזמורי תהילים אחדים), ויש להניח שהשתמשו אז בסידור הפסוקים לפי סדר הא״ב כדי להקל על אלה שאמרו אותם לפי הזכרון. אין במקרא דוגמה לחתימה של שמות בראשי הפסוקים; אבל התופעה ידועה מתרבויות שירה אחרות. נוסף על חתימות שמותיהם ציינו הפייטנים באקרוסטיכון גם עניינים אחרים, כגון את שם עיר מוצאם, את ייחוסם (כהן, לוי) ואף כינויים שונים (חזק ואמץ, הקטן וכו'). הם הפכו מידי פעם בפעם את סדר האותיות בא״ב, והשתמשו, על יד סדר א״ב, גם בסדרים של תשר״ק, אתב״ש וכד.

לא כאן המקום לדיון מפורט בבעיית הקשר האפשרי בין הפיוט העברי לשירת הכנסייה הנוצרית — אין אנו עוסקים כאן בפיוטים הראשונים שנתחברו בספרותנו אלא בפיוטי האסכולה הספרדית, והיא לא יצרה כאן יש מאין אלא המשיכה בפיתוחן של צורות שנקבעו על ידי פייטני המזרח, בעיקר בארץ־ישראל ובבבל. ברם עלינו להזכיר כאן שבמשך תקופה ארוכה קיימת היתה הנטייה לייחס חשיבות יתרה להשפעת המנונות הכנסייה המזרחית על צורות הפיוטים הראשונים. מחקר מדויק בתחום השוואתי זה קשה למדי. אמנם יש לנו לא מעט שרידי פיוטים קדומים ואף קדומים מאוד, אך לגבי רובם אין לנו אפשרות כעת לקבוע את זמן חיבורם. מכל מקום ידועים לנו שרידים מועטים של טקסטים פיוטיים השייכים למאות השנייה-השלישית לספירת הנוצרים. והנה לית מאן דפליג שהנוצרים הראשונים — שהיו לרוב יהודים מלידה — הושפעו השפעה ניכרת מתפילות ישראל, והשפעה זו הטביעה את חותמה על כמה מן התפילות באמונה החדשה. קשה לתאר כי היהודים, שניתקו את הקשר עם אחיהם שהמירו את דתם, היו מתאימים לצורכיהם צורות שירה של שכניהם המומרים. מה גם שיש בידינו סימנים להשפעה יהודית על הנצרות אפילו בתחום שלא נחשב מעולם לתחום יהודי במיוחד, הלא הוא תחום האמנויות הפלסטיות. עד לפני זמן מה היו כל החוקרים בטוחים כי האמנות הנוצרית הקדומה ינקה במישרין מן האמנות היוונית־הרומית המאוחרת, אלא שבשנת 1933-1932 נתגלו בעיר העתיקה דורא אורופוס שבסוריה שרידי בית־כנסת שבנייתו הושלמה בשנת 244־245 לספירה, ונתברר שבניין זה היה מקושט במספר גדול של תמונות קיר צבעוניות שתיארו דמויות ומאורעות מפורסמים מסיפורי המקרא. תמונות אלה נמצאו קרובות ברוחן ובדרך ביצוען ליצירות האמנות הביזנטית, וכך נאלצו החוקרים להודות כי אין זה מן הנמנע שמחזורי התמונות מסוגן של תמונות דורא אורופוס היו שלב ביניים בהתפתחותה של האמנות הקדומה, וכי הן, או דומות להן, שימשו דוגמה לציירי הכנסיות הראשונים.

יש אפוא יסוד להנחה שהפיוט הקדום היה מעיקרו יצירה יהודית, ואין לפקפק בכך שצור מחצבתו היה בארץ־ישראל; הוא הגיע שם לשגשוגו עוד בזמן שלטון ביזנטיון, היינו לפני 635, שנה שבה נכבשה ארץ־ישראל על ידי הערבים. אלא שעדיין איננו מסוגלים לקבוע בדיוק את זמן פעולתם של נציגיה הראשונים של השירה הזאת. הקדום מביניהם ששמו ידוע לנו הוא יוסי בן יוסי; לפי כל הסימנים שייך הוא עוד לתקופת האמוראים, אך אין דרך לקבוע את זמנו בדיוק. השני בין מניחי יסוד הפיוט היה יניי (במאות רביעית-חמישית), והשלישי והמפורסם שביניהם היה אלעזר בירבי קליר שהיה, לפי האגדה שסיפרו במאה הי״ב בלומברדיה, תלמידו ומתחרהו של יניי, ואם כן חי במאה החמישית או השישית. גם יניי וגם הקלירי הצטיינו בפוריותם המפליאה בתחומם, ותכונתם זו ראויה להוקרה, בשים לב לעובדה שמסגרת השירה הזאת לא היתה כל כך רחבה. נראה שהיתה קיימת אז מעין תורת שיר שבעל פה, שהפייטנים שמרו בהקפדה על כלליה. לפי כללים כאלה חיבר יניי בין השאר מחזור של מאה וחמישים קדושתאות לערך, שכל אחת מהן היתה מכוונת לאחד הסדרים שנקראו בבית הכנסת מן התורה, מידי שבת בשבתו. לפי מנהג ארץ־שראל הקדום סיימו את קריאת התורה תוך שלוש שנים לערך — ומכאן המספר הרב של קדושתאות יניי. אמנות הפיוט התפשטה לאט לאט בארצות המזרח, היינו עברה מארץ ישראל למצרים, לסוריה ולבבל. יהודי איטליה הדרומית עמדו בקשר הדוק עם ארץ־ישראל, ואכן איטליה היתה המדינה הראשונה באירופה שבה נתפתח פיוט מקומי רב ערך. פייטני ארץ־ישראל עיצבו לשיריהם סגנון ׳פייטני׳ מיוחד, שכמה מתכונותיו נתקבלו גם על ידי פייטני ספרד הקדומים; כפי שנראה מיד, חשיבותה של האסכולה הספרדית היתה דווקא בכך שהיא הרחיקה את הסגנון הפייטני משירתה.

הערות המחבר: ראשוני הפייטנים לא חתמו את שמותיהם על יצירתם, ולפיכך זכרם אבד. שמו של יוסי בן יוסי, שאף הוא לא נהג לחתום את פיוטיו, נזכר על כמה יצירות שלו בתעודות מאוחרות יותר. הכרונולוגיה של ראשוני הפייטנים, חוץ מאלעזר בירבי קיליר, עדיין מפוקפקת בידינו. על הפייטנים הראשונים ראה בהערותיו המעדכנות של שירמן לספרו של י״מ אלבוגן, התפילה בישראל בהתפתחותה ההיסטורית, תל־אביב תשל״ב, עט׳ 229 ואילך. לפי הדעה המקובלת כעת במחקר פעל יוסי בן יוסי סביב אמצע המאה החמישית. פיוטיו לוקטו במהדורת א׳ מירסקי, פיוטי יוסי בן יוסי, ירושלים תשנ״א. יוסי בן יוסי שייך לתקופת הפייטנות הקדם קלאסית; אין אצלו עדיין שימוש בחרוזים.

פיוטי יניי לוקטו מקטעי הגניזה במהדורה חלוצית על ידי מ׳ זולאי, פיוטי יניי, ברלין תרצ״ח. מהדורה מעודכנת ומפורשת של הפיוטים ראה: מחזור פיוטי רבי יניי לתורה ולמועדים, א-ב, מהד׳ צ״מ רבינוביץ, ירושלים תשמ״ה-תשמ״ז. על פיוטי יניי ראה: ח׳ שירמן, ׳יניי הפייטן, שירתו והשקפת עולמו׳, בספרו הנזכר לעיל, הערה 94, עמ׳ 41 ואילך. לפי הדעה המקובלת במחקר פעל יניי סביב אמצע המאה השישית.

מסורת אגדתית זו נרשמה בידי הפייטן ומפרש הפיוט האשכנזי ר׳ אפרים מבונא, בן המחצית השנייה של המאה הי״ב: היא מספרת שיניי ׳נתקנא בר׳ אלעזר [בירבי קליד] תלמידו, והטיל לו עקרב במנעלו והרגו׳. מפני זה נמנעו יהודי לומברדיה לומר פיוט משלו.

פיוטי ר׳ אלעזר בירבי קליר [צ״ל: קיליר], שמספרם נאמד בלמעלה מאלף, טרם זכו למהדורה מדעית. הם נמצאים מפוזרים בשפע רב במחזורים האיטלקיים הקדומים ובמחזורי אשכנז. קטעים רבים מפיוטיו נדפסו מן הגניזה בהקשרים מחקריים. אלעזר בירבי קיליר פעל בארץ־ישראל בשליש האחרון של המאה השישית ונפטר כנראה אחרי שנת 640. ראה לזה: ע׳ פליישר, ׳לפתרון שאלת זמנו ומקום פעילותו של ר׳ אלעזר בירבי קיליר׳, תרביץ, נד (תשמ״ה), עמ׳ 383 ואילך. קובצי פיוטים משלו ראה: ש׳ אליצור, קדושה ושיר, ירושלים תשמ״ח; הנ״ל, בתודה ושיר, ירושלים תשנ״א.

חיים שירמן-תולדות השירה העברית בספרד המוסלמית-עמ' 37-34

יששכר בן עמי-תפוח ההריון- בני הדג

בני הדג

היה היה מלך ולמלך אין ילדים. בעירו של המלך גר דייג עני וגם לו לא היו ילדים.

לילה אחד, הופיע המגיד בחלומו של המלך ואמר לו:

״יה סירי, אם אתה רוצה שאשתך תלד, דע שמחר יילך הדייג לדוג ויביא עימו דג אחד. קנה ממנו את הדג בכל מחיר. אם אשתך תאכל מהדג, היא תלד״.

המגיד הופיע גם בחלומו של הדייג ואמר לו: "מחר, כשתלך לדוג, תעלה בחכתך דג אחד בלבד ומהרג הזה תיבנה. כשיפגשו אותך שליחי המלך ויבקשו לקנות את הדג, אל תמכור להם, עד שיקרא לך המלך לארמונו. אז תאמר לו שיש לך רק דג אחד, ואם הוא מוכן להתחלק איתך בדג, תאכלנה ממנו שתי הנשים. אם לא ירצה המלך, אמור לו שלא תמכור את הדג גם במחיר חצי המלכות״.

קם הדייג בבוקר, הרים את סלו וחכתו והלך לים. הטיל את החכה, עלה דג אחד קטן, החזיר אותו למים. ניסה מזלו במקום אחר. שוב הטיל את החכה לים והעלה בחכתו אותו הדג.

״אולי זה הדג שעליו סיפר לי המגיד״, אמר הדייג לעצמו, "אקח אותו". הניח את הדג בסלו והלך. כשהגיע לפתח העיר, פגש את שליחי המלך. "דייג, מכור לנו דג היום״ אמרו לו. ״אין לי שום דג למכירה״, ענה. ״תן לנו דג במצוות המלך״, קראו. ״אימרו למלך שאין לי דג בשבילו״, אמר הדייג. הובילו שליחי המלך את הדייג לארמון. שאל אותו המלך: ״דייג, מדוע אינך מוכר לי את הדג״?

״יה סידי״ ענה הדייג, ״דג קטן זה לא מתאים למלך״. "אין דבר, נקוב את מחירו״.

"אדוני המלך״, השיב הדייג, ״תן לי בתמורה חצי ממלכותך, תאכלנה אשתך ואשתי מהדג ואז תלדנה. אם לא תסכים, לא אתן לך את הדג". בלית ברירה, הסכים המלך ואמר לדייג: ״אלוהים יעזור לך הדייג, מה אוכל לעשות? בשביל ילדים נותן האדם הכל״. כתב לו המלך שטר ושם עליו את חותם המלכות. הכריז שהמלך והדייג אחים הם ושותפים במלוכה.

אשת המלך ואשת הדייג בישלו את הדג ואכלו ממנו. עוד באותו לילה, התעברו שתי הנשים.

עברו ימים ובאו ימים, שלושה חודשי בחילות, שלושה חודשי תאווה ושלושה חודשי השמנה. כשהשלימו תשעה ירחי לידה, עזר להן אלוהים. ראשון נולד בן־הדייג וכעבור שבעה ימים, נולד בן־המלך. ערך הדייג טכס ברית־מילה לבנו וקרא לו היפה בן־הדייג.

כששמע המלך ששם בן־הדייג הוא היפה בן־הדייג, כעס מאוד והחליט לא לחגוג את הולדת בנו, משום שהשם שרצה עבורו, ניתן כבר לבן הדייג.

ראשי המדינה ממתינים. בן נולד למלך והנה עברו שבעה ימים, ועוד לא נערך טכס לכבודו. באים הוואזירים למלך: "יה סידי, האנשים הכינו מתנות, העם רוצה לחגוג ואתה לא רוצה לערוך לילד טכס״? "הניחו לי", אמר ליועציו, "מה שרציתי לעשות, עשה הדייג. השם שרציתי לתת, כבר השתמש בו הדייג״.

"יה סידי" אמרו לו הנכבדים, ״אתה מלך חכם. אם הדייג קרא לבנו היפה בן־הדייג, הענק אתה לבנך את השם בעל־היופי״. שמח המלך בעצתם, ערך חגיגות והעניק לבנו את השם בעל־היופי. כידוע לכם, בני מלכים מתבגרים מהר. עברו שנה שנתיים. נפגשו שני הילדים והם כאילו נפש אחת. אוכלים ביחד וישנים ביחד. הם עשו את הכל ביחד. הם נהפכו לאחים בלב ונפש. עברו ימים ושני הילדים נהגו לבוא לשכונת היהודים ולהטיל פחד בהם. הס נכנסו לחנויות, גזלו ושברו. אם פגשו את מוכר התבלינים, היו מפזרים את תבליניו. הם התנכלו ליהודי העיר ולא נתנו להם מנוח. יום אחד בא זקן ואמר ליהודים: "מה תיתנו לי אם אלך ואתלונן בפני המלך, כדי שירסן את ילדיו״? ״מה שתבקש ניתן לך", ענו.

״אם תיתנו לי ליטר אראק ומאה מטבעות, אלך למלך״. הסכימו ונתנו לו את מבוקשו. שתה הזקן את האראק והלך לארמון המלך שיכור, כשהוא לא מבחין בין ימינו לבין שמאלו. אמר למלך: ״יה סידי, בן־הדייג מבלבל את הבן שלך. הוא עושה כרצונו במדינה וכולם פוחדים ממנו. דע לך שאם לא תפריד ביניהם, ייצא בנך לתרבות רעה".

שמע המלך את דברי הזקן והבטיח לטפל בדבר. בערב, כשנכנסו הילדים לארמון, קרא המלך לבנו בעל־היופי ואמר לו: ״אינך מתבייש? חסר לך כסף או דבר־מה אחר? מדוע בן־הדייג לוקח אותך לרחוב היהודים״?

ענה הילד: ״אבא, מה רצונך? אולי אוכל להיפרד ממך אבי, אך מהיפה בן־הדייג לא אפרד״.

״בני, אני מקווה שאתה רואה לאן מובילה דרכך״, אמר המלך. המשיכו הילדים במעלליהם. עבר חודש, עברו חודשיים. בא הזקן ליהודי העיר. ״מה תיתנו לי, אם הילדים יעזבו ולא יעברו את הלילה בעיר״? שאל.

״אם תצליח, ניתץ לך שני ליטר אראק ומאתיים מטבעות״, ענו לו. הסכים הזקן. ספרו לידיו מאתיים מטבעות ונתנו לו שני ליטר אראק. שתה את האראק והוא מסתובב שיכור ושמח. פגשו בו שני הנערים והחלו מכים אותו.

אמר הזקן: ״מה שאתם עושים עכשיו זה הרבה, אבל אם תשאו את כלילת־היופי לאשה, לא תהיה משימה בעולם שלא תוכלו לעמוד בה". ״קיימת כלילת־יופי בעולם? היכן היא״? שאלו. ״חפשו אותה ותמצאו״, ענה הזקן והלך לדרכו.

כשחזרו הנערים לארמון, אמר היפה בן־הדייג לידידו: ״אחי, לך לאימך ובקש שתיתן לך סוס שנולד באותה שעה שנולדת אתה. בקש את החרב של אביך. מלא את האוכף בכסף וצידה לדרך מכל־טוב שבעולם. אני אלך לאימי ואמלא את אוכפי. נצא לסייר בעולם עד שנמצא את כלילת־היופי״.

כך עשו. בבוקר עלו על סוסיהם ועמוסי כל־טוב, יצאו לדרך. הם רוכבים ורוכבים, יוצאים מעיר אחת ומגיעים לעיר אחרת, יוצאים מעיר, ובאים לעיר ומחפשים את כלילת־היופי. הגיעו לעיר אחת. באותה עיר, נהוג שמי שמגלה לזר את מקום ארמון בת־המלך, כורתים את ראשו. שאלו אחד האנשים: ״ היכן ארמון בת־המלך"? ״לא אומר לכם גם אם תשרפו אותי", ענה האיש. עבר במקום חוטב עצים ועל ראשו ערימה של זרדים. אמר לו היפה בך הדייג: "יה חוטב, ניתן לך ממון רב, אם תאמר לנו היכן ארמונה של בת־המלך".

״אללה יה סידי", קרא החוטב, ״אם ישמע המלך, יכרות את ראשי״. ״יש לי עיצה״, אמר בן־הדייג. ״ניתן לך כסף רב ונלך אחריך, עד שתגיע לארמון בת־המלך. שם תניח לרגע את ערימת הזרדים שעל ראשך ותלך לדרכך".

הסכים החוטב. הלכו אחריו. הוא הלך עד שהגיעו לארמון. הניח כמוסכם את הזרדים והלך לדרכו.

חנו השניים במקום. הניחו את חפציהם, האכילו את הסוסים וישבו לסעוד את לבם.

לאחר שסיימו את ארוחתם, הלך היפה לשוק וקנה את חפירה, מגריפה וסל.

כשירד הלילה ובעל־היופי נרדם, החל חופר מתחת לאדמה. חופר וחופר עד שהגיע לפתח הארמון. והנה ראה שהשומרים ישנים והמשרתות נרדמו גם הן. לקח את כובעי השומרים וחבש על ראשי המשרתות, ואת הרעלות שהיו על ראשי המשרתות הניח על ראשי השומרים. נכנס לחדר של כלילת־היופי שנמה אותה שעה ואת הכרית שהייתה לראשה, הניח למרגלותיה ויצא.

הלך לבעל־היופי, העירו משנתו וסיפר לו שמצא את כלילת־היופי. בבוקר, התעוררה כלילת־היופי והנה, היא רואה שהכרית מונחת לרגליה. קראה למשרתות ולשומרים ואז היא רואה על ראשי המשרתות את כובעי השומרים ובראשי הגברים הרעלות. כעסה וקראה: "הביטו במראה! האם אתם בטוחים שרק אתם שומרים עליי? עתה חפשו מי עשה זאת. כאשר תתפשו אותו, אל תהרגוהו, הביאוהו אליי ואני אכרות את ראשו״.

למחרת בלילה, בא היפה בן־הדייג לארמון פעם נוספת, אבל הפעם חיכו לו השומרים. רק נכנס בשערי הארמון, תפסוהו והכניסוהו לחדר בת־המלך כלילת־היופי.

אמרה לו: "הו בן אדם, האם אתה בעל־היופי בעולם"? ״בעל־היופי מדבר איתך", שיקר לה. "תן לי הבטחה שתישא אותי לאשה", אמרה. ״אני מבטיח לך שבעל־היופי יישא אותך לאשה״, ענה היפה בן־הדייג.

שמחה כלילה־היופי. לאחר שהיפה אכל, שתה ונח, אמרה לו: ״אתה יודע שלא אדם אחד מת למעני וגם אתה עלול למות בגללי. כדי להצילך, אתן לך חפץ מחפציי כהוכחה לאבי". היא הורידה מצווארה שרשרת זהב ומסרה לו. ״מחר כשתלך לאבי ותבקש לשאת את בתו, יענה לך שאין לו בת. אם תעמוד על דעתך, יבקש שתביא לו הוכחה לקיומי. כשיאמר זאת, הראה לאבי את הענק ואז ירשה לנו להינשא״. הלך בן־הדייג לבעל־היופי ואמר לו: ״קום, שיר, צחק ושמח. מחר בעזרת האל, נראה את כלילת־היופי פה״.

בבוקר, לאחר שאכלו ושתו, לקחו מתנה מפוארת והלכו לארמון המלך. הכניסו אותם המשרתים, בירכו את המלך וישבו לרגליו. "מה אתם רוצים"? שאל המלך.

״יה סידי״, ענה היפה בן־הדייג. באנו בשם האל אליך כדי שתיתן את בתך לאשה לבעל־היופי״. ״אין לי בת״ אמר המלך. "יה סידי", השיב בן־הדייג, "יש לך בת״. ״אם יש לי בת, תן לי הוכחה לקיומה וארשה לבעל־היופי לשאת אותה לאשה", השיב המלך.

הוציא בן־הדייג את הענק והניחו בידו. הביט המלך בענק ואמר: ״נכון, עזר לך אלוהים, תקבל את בתי, אבל אתן לך אותה עירום ועריה, אפילו את שערותיה נגזוז. עכשיו לכו לביתכם ובערב אשלח אותה אליכם״.

הלכו הבחורים לשוק. קנו בגדים מפוארים רקומים בכסף וזהב,

מטפחות, תכשיטים, בשמים והכינו הכל לערב בו תבוא כלילת־היופי. בערב, הלך המלך לאשתו ואמר לה: ״דעי לך, שבתנו מסרה את עצמה במו ידיה ולכן תלך מאיתנו עירומה״.

״אללה יה סירי״ קראה האשה, ״איך ייתכן שמלך ישלח כך את בתו לחתונה״.

״אני נשבע שכך אעשה״ השיב המלך, והורה לשיפחה לעטוף את בתו בסדין ולהביאה לבית בעל־היופי.

כשראו הבחורים את בת־המלך והשיפחה מתקרבות, יצאו לקראתן וביקשו מהשיפחה להכניס את בת־המלך ולהלבישה בבגדים שהכינו. לאחר שהלבישה אותה מכף רגל ועד ראש, ראו את יופיה של בת־ המלך והוא מאיר כמו החמה. ערכו טכס קצר בו נישאו כלילת־היופי ובעל־היופי. לאחר הסעודה, הלך הזוג לחדרו וכך ישבו שלושה ימים שמחים ומאושרים.

בינתיים, אשת המלך בוכה ומורטת את שערותיה. ״אוי ואבוי, למי נתנו את בתי? אולי פושעים לקחו אותה". הלכה למלך ודרשה שיבוא איתה, כדי לברר מה עלה בגורל הבת. ״אם לא, אלך אני לבד", איימה המלכה.

כמו שאתם יודעים, אשה גוברת תמיד על הבעל. המלך שולט על העולם והאשה שולטת במלך. הפצירה בו האשה, הכריחה אותו, לקחו מתנות, בגדים וכל־טוב והלכו לביתם.

ראתה הבת את הוריה, נפלה על צווארם, מנשקת ומחבקת את אימה ואביה. ראה המלך את בגדי בתו ונדהם למראה פארם. שמח שבעזרת אלוהים, נישאה לבחור ממשפחה טובה. לקח אותם לארמונו וכעבור שלושה ימים, ערך להם המלך חתונה גדולה ומפוארת. כך ישבו בבית המלך שמחים ומאושרים.

כעבור חודש, פנה בעל־היופי למלך ואמר: ״אדוננו, אנו מבקשים ללכת לבית אבי המלך, אני בנו היחיד״. ערך להם המלך מסיבת פרידה ולמחרת בבוקר, שלח אותם לדרך, לאחר שצייד אותם והרעיף עליהם מתנות רבות.

יצאו השלושה לדרך, רכבו כל היום ובערב, נטו את אוהלם במקום שומם וישבו לאכול. פתאום הופיעה מפלצת רעבה, שביקשה לטרוף את הכלה. "היפה בן־הדייג! תן לי לאכול! מאלוהים וממך תן לי אוכל", קראה המפלצת. "מה את מבקשת לאכול״? שאל.

״אני מבקשת מאה פרות ומאה ראשי בקר", השיבה המפלצת. ״המתיני עד הבוקר ואביא לך״, אמר בן־הדייג. מוקדם בבוקר, קם בן־הדייג, הלך וקנה מאה פרות ומאה ראשי בקר והביאם למפלצת. החלה אוכלת. כשגמרה את כל הכמות שהביא ונרגעה, אמרה לו: ״בן־הדייג! מה תבקש שאתן לך לאות תודה"? ״אני מבקש מעט משיער בית השחי שלך. כשאהיה בצרה איעזר בך", השיב.

נתנה לו המפלצת קווצת שיער ואמרה: ״כשתהיה בצרה, זרוק שערה אחת לאש ומיד אבוא לעזרתך".

הודה לה היפה בן־הדייג, עלו השלושה על סוסיהם והמשיכו בדרכם.

 

כשירד הלילה, ביקש בן־הדייג מבן־המלך: ״הלילה תשמור אתה על אשתך. אני עייף״.

הלך היפה לישון ובן־המלך שמר. בחצות הלילה נרדם. בא ענק וגנב את כלילת־היופי. כשקמו בבוקר ולא מצאו את כלילת־היופי, שאל בך הדייג: ״בעל־היופי, היכן האשה״?

השיב לו: "זה מה שאלוהים רוצה, ה' נתן וה' לקח". ״שבו כאן ואל תזוזו. אני אלך לחפשה״, אמר בן־הדייג. הניח את האוכף על סוסו ויצא בדהרה לחפש את כלילה־היופי. כל היום דהר בשממה, עד שהגיע למקום בו רעה עדר ושאל את הרועה: ״האס ראית מישהו מוביל אשה"?

״ראיתי״, השיב הרועה. ״אם תמלא את בקשתי, אומר לך להיכן לקחו אותה".

״מה שתבקש אתן לך״ השיב בן־הדייג.

״אם כן, אל תלך אליו עד שיירד הערב״, אמר הרועה. ״פשוט את בגדיך, הנה קח מבגדיי, קח בידך את המקל הזה ולך אל בית הענק הנמצא למרגלות ההר. אס יברך אותך לשלום, אל תשיב לו שלום. אם יבקש ממך לשחוט כבש שמן, בחר בכבש רזה ואם יבקש כבש רזה, בחר בשמן. אם יאמר הנה הבאתי נערה יפהפיה, ענה לו: יה' יגמול לה, בת־בליעל׳. רק כשיילך הענק לדרכו, תעלה ליפהפיה״. חיכה היפה עד הערב, החליף את בגדיו בבגדי הרועה, לקח את המקל ויצא לדרך. הלך והלך, עד שהגיע לבית הענק הנמצא למרגלות ההר ושם מצאו. כשבירך אותו לשלום, לא השיב. כשאמר לו ייה סידי, הבאתי

היום יפהפיה׳, נהג כמצוות הרועה והחל מקלל אותה. ביקש ממנו הענק לשחוט כבש רזה ולהכינו. "אני הולך לחברי ועור מעט אחזור, ער אז, הכן את הכבש״, ציווה והלך לדרכו. בחר בן־הדייג כבש שמן, שחט אותו והביאו לכלילת־היופי. כשראתה אותו, החלה לבכות. הרגיע אותה ואמר: ״כשיעלה הענק לחדרך, אימרי לו שבנות מלכים אינן נישאות לגבר, עד שהבעל המיועד מספר היכן טמון סוד כוחו. כשאשמע את סוד כוחו, אמצא דרך להתגבר עליו״.

כשחזר הענק, אמרה לו כלילת־היופי: ״כידוע לך, בנות המלכים אינן נישאות לגבר, אלא לאחר שגילה לנו את סוד כוחו. אם לא תאמר לי מהו סוד כוחך, לא אנשא לך".

ענה הענק: "סוד כוחי טמון בחרב זו התלויה על הקיר. איש לא יוכל להוציאה ממקומה ולהכותני בה, מלבד היפה בן־הדייג״. שמח היפה למשמע הדברים. הענק, לאחר שאכל ושתה, נרדם ונחירתו נשמעה בכל הבית. עלה בן־הדייג לחדרו, הוציא את החרב ממקומה, היכה בענק בכל כוחו עד שחתך אותו לשניים. מיד מת הענק. גרר בן הדייג את הגופה החוצה. ישב עם כלילת־היופי, אכלו, שתו ושמחו עד שהאיר היום.

כשהאיר הבוקר, לקחו את כל הזהב והתכשיטים שהיו בבית הענק והלכו אל הרועה. נתנו לו את הדברים שלקחו מבית הענק, החזירו לו את בגדיו ושלחו אותו לדרכו בשלום.

כשחזרו למחנה, שמח בן־המלך לראות את אשתו כלילת־היופי בריאה ושלימה. אספו את חפציהם והמשיכו בדרכם. בערב, לאחר שחנו בשלישית וסעדו את לבם, אמר בן־הדייג לבעל־היופי: "הלילה, דאג לאשתך ושמור עליה".

לקח בעל־היופי את נישקו, וישב לשמור על כלילת־היופי אשתו. בחצות הלילה, בא ענק אחר, החל נלחם בבעל־היופי עד שניצח אותו והרגו. חטף את האשה וברח.

בבוקר, כשקם בן־הדייג, ראה והנה בן־המלך הרוג והאשה איננה. החל בוכה ובוכה עד שעייף. החליף את בגרי בן־המלך המגואלים בדם, הלבישו בגדים נקיים והכניס את הגופה לחדר. לאחר שנעל את דלת החדר, היתרה בשומרים לבל יעירו את אדונם. ״אל תיכנסו לחדר ואל תעירו אותו, אפילו יעברו יומיים או שלושה עד שאחזור״, אמר ועלה על סוסו. הוא רוכב והדמעות זולגות מעיניו. הגיע למדבר ומצא שם רועה. "האס ראית נערה עוברת מכאן״ שאל. ענה הרועה: ״יה סירי, נערה עברה הלילה לידי עם הענק ואין יפה ממנה בכל העולם. חבל שהיא בידי הענק. אבל אס תרצה לראותה, אתן לך עיצה".

״יתן לך אלוהים אושר וברכה״ אמר בן־הדייג. ישב עם הרועה עד הערב והחליף עימו את בגדיו(כמו בפעם הקודמת). אמר לו הרועה: "הענק גר למרגלות ההר. אם יגיד לך שלום, אל תשיב לו שלום. אם יאמר לך הנה הבאתי נערה יפה, קלל אותה. אם יאמר לך הענק לשחוט כבש שמן, בחר ברזה וכשיילך הענק לחבריו, תעלה לאשה״. כשהגיע בן־הדייג לבית, קידמו הענק: ״שלום לך הרועה" והוא לא השיב

לברכתו. ״הבאתי יפהפיה נהדרת", אמר הענק. החל הרועה מקלל: ״יחזיר לך אותה אלוהים בשעה מקוללת״. הענק ביקש ממנו לשחוט ולהכין כבש שמץ ומושלם לארוחת־הבוקר. הענק הלך לדרכו ובן־הדייג שחט כבש רזה. הוא בישל אותו לארוחת־ הערב ועלה לחדרה של כלילת־היופי. כשסיפר לה על מותו של בעל־ היופי, ישבו שניהם ובכו עד שכלו כוחותיהם. אמר לה: "כלילת־היופי! כשיבוא הענק ויבקש לעלות למיטתך, שאלי אותו מהו סוד כוחו, וכאשר הוא מת, איך משיבים אותו לתחייה. כשהוא יענה לך, אשמע מה יאמר ואדע כיצד לנהוג״. הגיע הענק והריח את ריח המזון. כשעלה לחדר היפהפיה, אמרה לו: ״הענק, אתה יודע שאנו בנות המלכים נישאות לאיש, רק כשהוא מגלה לנו מהו סוד כוחו וכיצד מחיים אותו".

השיב לה הענק: ״יפהפיה יקרה! בשקית התלויה מעל ראשך יש תפוחי־ חיים״.

״ומהו סוד כוחך״, חזרה ושאלה. לא רצה לספר לה. הפצירה בו והפצירה בו עד שאמר: ״כוחי ביונה, היונה באבן, האבן בבאר והבאר בתחתית הים״.

שמע בן־הדייג את הדברים והחל בוכה. אוי ואבוי, איך יתגבר על הענק? מה יעשה? והנה נזכר במפלצת. הוציא שערה אחת משערותיה והשליך לאש. לפתע, כמו רוח סערה הופיעה המפלצת. ״מה מבקש בן־הדייג״? שאלה.

״הנה הענק בן־המקולל אמר שכוחו ביונה, היונה באבן, האבן בבאר והבאר בתחתית הים. כיצר אשיג את האבן״, שאל. ״זה הכל״, אמרה המפלצת. ״שב פה, אני אביא לך את האבן״. הלכה, ירדה לבאר והביאה לו את האבן. היכה בה, יצאה מתוך האבץ יונה. היכה בידו בראש היונה, נתלש הראש ומיד, באותו רגע מת הענק. קם בן־הדייג ולקח את שקית תפוחי החיים של הענק.

למחרת בבוקר, לאחר שמילאו שק בזהב מבית הענק, יצאו בן־הדייג וכלילת־היופי לדרך. כשהגיעו לביתו של הרועה, נתנו לו את הזהב והמשיכו בדרכם.

רכבו שעות ארוכות וכשהתקרבו למחנה, אמר בעל־היופי לאשה: ״גבירתי, את בוודאי עייפה מהדרך. נוחי מעט ולאחר מכץ, בואי למחנה. אל תמהרי, כי בינתיים אתקדם ואכין את בעלך לקראת בואך". רץ בן־הדייג למקום בו שכב בן־המלך. לקח תפוח אחד מתפוחי החיים, חצה אותו וקירב אותו לפניו של בן־המלך. מיד התעורר בעל־היופי לחיים.

״מה התרדמה הזו״, שאל בן הדייג. ״אחי, השינה הזו היתה המתוקה ביותר בכל ימי חיי״, השיב. בן־הדייג, כל מה שעבר עליו הוא רושם. קווצת השיער שנתנה לו המפלצת, שמר בשק ואת אוזני הענקים שהרג, לקח והניח באותו שק. לאחר שאכלו ושתו, קמו, אספו את חפציהם ויצאו לדרך. כשהגיע הלילה הרביעי, אמר בן־הדייג לבעל־היופי: ״אתה יודע מה נעשה? ניקח את אשתך, נסתיר אותה בארגז המשמש לאכסון המטען ולא נאלץ לשמור עליה".

כך עשו. הכינו את הארגז, הציעו לה מיטה נוחה, כיסו אותה והלכו לישון.

הם ישנים והנה הופיעה חבורה של מאה אחים פחות אחד. הרימו את הארגז עם האשה והכל. חשבו שהוא מלא בכסף. לקחו אותה והחלו דוהרים עד שהתרחקו מהמחנה.

בבוקר, כשקמו בן־המלך ובן־הדייג, לא מצאו את הארגז, לא האשה ולא כלום. אמר בן־הדייג: ״בעל־היופי, אתה שב פה, אני אצא לחפש את אשתך".

היפה המסכן יצא לדרך, מחפש ומחפש עד שבא הערב. והנה ראה מאה אחים פחות אחד, מדליקים מדורות ויושבים סביבן לאכול ארוחת־ ערב. הארגז עומד במקום, עוד לא פתחו אותו. התגנב וישב ביניהם, מבלי שירגישו בו. הוציאו ארוחת־ערב, מאה כיכרות לחם פחות אחד. כל איש לקח כיכר וגם בן־הדייג לקח כיכר. כשגמרו לחלק, צעק אחד מהאחים: "אני לא קיבלתי".

הניחו כולם את כיכרות הלחם. כשספרו, מצאו שיש מאה כיכרות פחות אחת. שוב חילקו את הכיכרות וחסרה כיכר לחם אחת. הניחו את הלחם וקראו ״בשם אלוהים, מי שנוסף עלינו שידבר. אס הוא מעל האדמה, נדבר איתו בשלום ואם מתחת לאדמה, אין עימו שלום״. קם בן־הדייג ואמר: ״הנה אני, אותי ביקשתם, ואנוכי אדם בן־אדם, גנב בן־גנב ונוכל בן־נוכל. תדעו לכם שבמקום פלוני, יש שיירה עמוסה ומלאת ממון, אבל לא אוכל להתגבר עליה לבדי. אס תעזרו לי, נתחלק בשלל״.

אמרו לו: ״אנחנו מסכימים. הנה ארגז אותו הבאנו אתמול, עור אין אנו יודעים מה האוצרות שיש בתוכו. נתחלק איתך גם בזה״. ״יוסיף לכס אלוהים אושר״, בירך אותם בן־הדייג. כל אחר נתץ לו מעט ממזונו. לאחר שאכלו וישנו ער חצות הלילה, קמו והחלו מתכננים את פעולתם נגר השיירה. הציע בן־הדייג שיתחלקו לקבוצות, כרי שלא ירגישו בהם. בכל אחת חמישה אחים וכל קבוצה תלך בדרך אחרת. כשיינתן הסימן, תתאחרנה כל הקבוצות ותתקפנה את השיירה. הסכימו והחלו להתפזר בקבוצות, וכל אחת מהן הלכה בדרך אחרת. מה עשה בן הדייג? היה עובר בדרך אחת, הורג את החמישה שבקבוצה, קוצץ את אוזניהם ומניח בשקו; עובר לדרך אחרת והורג אותם, ער שהרג את כל תשעים ותשעה האחים. לאחר שסיים, חזר למקום בו חנו האחים בלילה, ובירך את כלילת־היופי שהייתה בארגז ויצאו לדרך. כשהגיעו לבעל־היופי, שמחו כולם, התחבקו והתנשקו.

כשנותר עורד יום אחר ער שיגיעו לעירם, ירדה דמות מהשמיים ואמרה לבן־הדייג: ״יה יפה בן־הדייג, הצלת את בעל־היופי מצרות וממוות, אבל כשתעברו בהרים, ימותו בעל־היופי ואשתו. אס יציל אותם ה׳ מההרים, נחש ימתין לבן־המלך בארמונו ויהרוג אותו בהיכנסו. לכן, חבל על כל המאמצים שלך בן־הדייג, כי הס לא יועילו. אל תוציא מפיך את הדברים שאמרתי לך עכשיו, כי אם תוציא מילה אחת מהדברים, תהפוך מיה לאבן״.

שמר בן־הדייג את הדברים בלבו. כשהגיעו להרים אמר לבן־המלך: אחי בעל־היופי, בוא נרכב ביחר על הסוסה שלי ער שנעבור את ההרים". כמו כדור אש המתגלגל במורד הדרך דהרו השניים, עד שיצאו מאזור ההרים וניצלו. ביקש בן־הדייג מבעל־היופי לחנות ולנוח, כדי שהוא יקדים להודיע למלך על בואם.

לקח בן־הדייג את סוסו, דהר עד שהגיע לארמון המלך והודיע למלך: ״הנה הגיע בעל־היופי״. קמה שמחה גדולה בארמון. ואילו בן־הדייג לא מביט לצדדים, בריצה עלה לארמון בן־המלך, פתח את הדלת, הרג את הנחש והניחו בשקו.

הלכו המשרתים למלך: ״הנה בן־הדייג עלה לארמון בן־המלך ולקח משם דבר־מה, אין אנו יודעים מה לקח״. ביקש לקרוא לבן־הדייג: ״מה לקחת מארמונו של בני״, שאל המלך. ״לא לקחתי כלום, הנח לי". ״אתה חייב להגיד לי״ המשיך המלך. ״יוסיף לך אלוהים אושר המלך״ אמר בן־הדייג. ״אתה חייב להראות לי מה לקחת״ התעקש המלך. פתח בן־הדייג את השק ואמר: ״הנה המלך, ראה מה עשיתי לבנך. הצלתי אותו מהמפלצת הראשונה והענק בא וחטף את האשה. הצלתי את האשה. בא הענק השני והוצאתי ממנו את התרופה שהצילה את בנך. שוב הצלתי את אשתו. הנה כל ההוכחות לפניך. כשהתקרבנו לעיר, ירדה דמות מהשמיים ואמרה לי שבנך ייהרג בהרים, או על ידי הנחש בארמון. הצלתי את בנך מההרים והנה הנחש שהרגתי בארמון בעל־היופי״.

סייס את דבריו, נפל ארצה והפך לאבן.

ראה המלך מה עולל ליפה בן־הדייג, החל סופק בכפיו. מה יגיד לבנו? מה יגיד לבעל־היופי?

הלכו המשרתים לבעל־היופי וסיפרו לו שידידו הפך לאבן. נטרפה דעתו, השתגע המסכן. עלה על סוסו ודהר לשממה. כלילת־היופי עלתה לארמונה, בוכה יומם ולילה והיא הרה ללדת. משוטט בעל־היופי במדבר ובשממה, מדבר אל העצים ואל האבנים: ״אחי בן־הדג, אחי בן־הדג איפה אתה? איפה אתה״? כך נדד תשעה חודשים. כעבור תשעה חודשים, ילדה כלילת־היופי בן. יצאה בת־קול מהשמיים ואמרה: ״בעל־היופי, אם אתה רוצה שאחיך היפה בן־הדייג יקום לתחייה, הנה אשתך ילדה בן. עתה, חזור לעירך, קח את התינוק וברגע שתניח אותו על האבן, יתעורר אחיך לחיים״. כששמע בן־המלך את הדברים, התעודד מעט ופנה בדהרה לכיוון עירו. יום ולילה דהר עד שהגיע, וכל מי שרואה אותו נבהל, נראה כמו רוח רפאים.

עלה לארמון, לקח את התינוק ומבלי להוציא הגה מפיו, רץ והניח את התינוק על האבן. באותו רגע מת התינוק, והיפה בן־הדייג קם לתחייה. התחבקו האחים בני הדג, מנשקים זה את זה בשמחה. ביקש המלך סליחה מבן־הדייג וסיפר לו, שהמשרתים הם שעוררו את  חשדותיו. לאחר שהשלימו, הזמינו לארמון את אביו ואימו של בן־הדייג. וכולם ישבו באושר שמחים וחוגגים.

יששכר בן עמי-תפוח ההריון- בני הדג-עמ' 171-154

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 132 מנויים נוספים

מאי 2019
א ב ג ד ה ו ש
« אפר   יונ »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר