שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון

עמוד 1 מתוך 512345

שושלת לבית פינטו

בס"ד

השושלת לבית פינטו – אהוד מיכלסון

תולדות רבני המשפחה ומעשי מופת

זהו סיפורה של משפחת רבנים חשובה במרוקו, שחיה ופעלה בערים אגאדיר ומוגאדור מהמאה ה-18 ועד עלותה לישראל, לאחר קום המדינה.

הרבנים לבית פינטו, גדולי תורה וחכמים מלומדים, האירו במעשיהם את הדרך לבני הקהילות היהודיות במרוקו. במקביל לתפקידם הרבני יצא שימעם של הרבנים, בכל דור ודור, כבעלי מופתים ומלומדים בניסים, שסייעו וייעצו לכל יהודי, שהתדפק על דלתם.

משפחת פינטו קבעה את מושבה באשדוד, והקימה בעיר מוסדות תורניים וחינוכיים. בראש המוסדות עומד הרב חיים פינטו לליט״א, המשמש במקביל כרבה הראשי של קרית מלאכי.

פתח דבר

״ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל אשר ציווה את אבותינו להודיעם לבניהם. למען יידעו דור אחרון בנים ייוולדו יקומו ויספרו לבניהם״. (תהילים ע״ז)

במשך כל הדורות שימשו צדיקי ורבני העם היהודי עמוד האש שהלך לפני המחנה. לאורם התחנכו ומדרכיהם למדו, והם היו אלה שנתנו דוגמה ושימשו מודל לחיקוי בכל הקשור לאורח חיים יהודי של תורה, עבודה וגמילות חסדים.

תפקיד שכזה מילאה במרוקו הספרדית משפחת פינטו. מהמאה ה״18 ועד ימינו אלה, דור אחרי דור, בן אחר אביו, היו ראשי המשפחה מוקד יהודי לסביבה, מעין הנהגה מקומית. זו קיבצה סביבה תומכים וחסידים, אשר למדו מדרכי הרבנים וקיבלו מהם עידוד בשעות קשות פחות או יותר של החיים בגלות.

את המאמר בפרקי אבות ״עשה לך רב וקנה לך חבר״ מימשו יהודי הערים אגאדיר ומוגאדור שבמרוקו בשושלת הרבנים למשפחת פינטו, גדולי תורה וחכמים מלומדים. במקביל לתפקיד הרבני של הרבנים למשפחת פינטו יצא שימעם כבעלי מופתים ומלומדים בניסים, וגם משום כך הפך ביתו של ראש המשפחה, בכל דור ודור, מוקד עלייה לרגל של יהודים המבקשים עצה, ברכה או תפילה.

מעשי מופת אלה של רבני משפחת פינטו טרם באו לדפוס בצורה מסודרת, ובמרוצת השנים אבדו רבים מהם. כדי לשמר את אותם מעשים יוצא בין היתר ספר זה, המביא את סיפורה של השושלת המשפחתית, החל מימיו של הרי״ף, הרב יאשיהו פינטו, שחי במאה ה*16, וחיבר את הפירוש ״מאור עיניים״ על אגדות הש״ס (״עין יעקב״).

גם בפרק היסטורי זה של הספר חסרים פרטים רבים, שכן הנצחת פועלם והרצון להתבלט ולהשאיר רושם לדורות הבאים לא עמדו בראש מעייניהם של רבני המשפחה, שהקדישו את זמנם לתורה ולעבודה והתמסרו לעסוק בצורכי ציבור. לימוד ועיון באורח חייהם של הצדיקים יכול לשמש נר לרגליהם של מחנכים ותלמידים, המבקשים לצעוד בנתיב התורה והמצוות.

יש לציין, כי בדרום מרוקו חיו ופעלו למעלה מי800 צדיקים, שמעשיהם ופועלם טרם הועלו על הכתב, מסיבות שונות. רבנים וצדיקים אלה לא זכו להתייחסות הראויה, שתנציח את פועלם המבורך בהיסטוריה היהודית של האיזור.

שבוע טוב ומבורך

שושלת לבית פינטו

יפה נוף

מה מקור השם פינטו,או דה־פינטו? בידי המשפחה נמצאת מסורת, הכורכת את שם המשפחה לעיר בשם זה, הקיימת בספרד.״דה פינטו״ פירושו ״מפינטו״. בשפה הספרדית או הפורטוגזית יש למילה בת ימינו בעלת צליל דומה מובן של נוף,ציור, או מראה יפה.

מרוקו. הרי האטלס, מדבר סהרה, האוקיאנוס האטלנטי והים התיכון. אקלים ים-תיכוני בצפון ומדברי למחצה בדרום. הנהר מלויה שאורכו 515 ק״מ והוא מתחיל בהרי האטלס ונשפך לים התיכון, 800 מ׳׳מ גשם בצפון מערב הרי האטלס ו־100 בלבד בשולי הסהרה.

תושבי הממלכה, ששטחה כ־450 אלף קמ״ר, הם ערבים, ברברים וכושים. מתוך כ־20 מיליון התושבים ישנו גם מיעוט יהודי, כיום כ־40 אלף, אך בעבר הלא־רחוק, בטרם החל גל העלייה הגדול לישראל, הסתכם מספרם בכי250 אלף.

בין העולים לישראל, בשנות ה־60 של המאה הזו, מצויה גם משפחת הרב משה אהרון פינטו. הוא עולה עם אשתו וילדיו, קובע את מושבו באשדוד, אך לא שוכח מניין הוא בא, גם בגלל מה שהשאיר מאחור: קברות אבותיו הצדיקים, מלומדים ובעלי מופת, שקבריהם משמשים אתר לאלה הפוקדים ומשתטחים על קברי צדיקים, להיוושע ולהתברך.

משפחת פינטו הגיעה למרוקו מספרד. בטרם תיסקר השושלת המשפחתית, ענפיה ונדודיה, יש לעיין בתולדות יהודי מרוקו, שאליהם הגיעה המשפחה והפכה לחלק בלתי נפרד מהווייתה.

העדויות הקדומות ביותר על יהודים במרוקו מצויות במאה השלישית לספירה. כ־300 שנה לאחר מכן, בשנת 536, גזרו עליהם הביזנטים, שליטי הארץ, גזירות שונות ומשונות והיפלו אותם לרעה. בשלהי שלטון הביזנטים הירפו אלה את ידם הקשה מעל צוואר היהודים, ולמרוקו הגיעו יהודים נוספים, פליטים מספרד. כאן המקום לציין, כי הקירוב הפיזי בין מרוקו לספרד, המתבטא בלשון מים צרה במיצר גיברלטר, סייע טבעית להגירה מספרד למרוקו.

שושלת לבית פינטו

עם הכיבוש המוסלמי, במאות היד וה־8, הפכו היהודים לבני חסות וחוייבו במס גולגולת. במקביל ניתנה להם רשות להתיישב ברוב הערים החדשות שניבנו במרוקו. כך יובן איפוא, שהעיר פאס, אז הבירה, היתה מאוכלסת במאה ה־11 ברוב יהודי. קהילות יהודיות גדולות אחרות היו סג׳למאסה, דרעה, ארבימת ומאקנס.

 עם עליית המוראביטון להנהגת המדינה חלה החמרה בעול המיסים, הוצא צו גירוש ליהודי מראקש – ובעקבות אירועים אלה היגרו יהודים רבים לספרד. השתלטות שושלת המוחדון הביאה חורבן גדול יותר לקהילות היהודיות, וגרמה שמד ודילדול. רבי אברהם אבן עזרא מציין כי 23 קהילות יהודיות נחרבו, רבים נהרגו על קידוש השם, ביניהם רבי יהודה הכהן אבן סוסאן מפאס, ואלפים נאלצו להמיר את דתם למראית עין, מחשש לחייהם. היו שעזבו את המדינה, כמו משפחתו של הרמב״ם. אלה שנשארו רוכזו בגיטאות וחוייבו לשאת את אות הקלון.

במאה ה־12, בימי אלמנצור, חלו גזירות אלה גם על האנוסים. עם התייחסות שכזו יובן איפוא, כי בכל פעם שצרות פקדו את המדינה, כמו שנות בצורת, הפכו היהודים שעירים לעזאזל. כך גם בשנות רעב, חילופי שילטון או מרידות של שבטים.

קשות במיוחד היו השנים שבהן שלט מולאי יזיד המורד, בין 1790 ל־1792, ויורשו, מולאי סלימן, שישב על כסאו במשך 10 שנים, פקד על הקמת גיטאות ליהודים בקהילות העשירות תאטוואן, רבאט, סלא ומוגאדור. במקביל, רצונו להפחית את הקשרים עם אירופה, כדי להקטין את השפעתה על מרוקו, פגע בראש ובראשונה ביהודים, שהתעסקו במסחר והתרכזו בערי הנמל. במאה ה־18 התרוקן איזור האטלס התיכון מיהודים, ואלה נהרו מהכפרים למלאח (גטו), והפכו רבעים שלמים למשכנות עוני ומצוקה. גם ערי פנים המדינה התרוקנו מיושביהם היהודים, והמנהיגות עברה לערי הנמל.

במאה ה-19 חדרו מעצמות אירופה למרוקו והעניקו הגנה קונסולרית ליהודים. כתוצאה מהקשרים החדשים התפתחה בין היהודים שכבה של עשירים, סוחרים, בנקאים וסוכנים של גופים אירופאיים, ואחדים מהם הפכו לקונסולים של מדינות אירופה במרוקו.

שושלת לבית פינטו

שינוי במצבם חל לאחר הכיבוש הצרפתי(1830) של אלג׳יריה. השר משה מונטיפיורי, שחש להציל את אחיו, קיבל הבטחה ב-1864 ממוחמד מולאי כי יעניק ליהודים שוויון זכויות, אך זו לא קויימה. עד אמצע המאה ה-20 היו יהודי מרוקו נתונים להשפלה, ורובם הגדול חי בעוני ובדחקות.

בכל התקופות, קשות יותר או פחות, לא פסקו חיים יהודיים תרבותיים ולא פסקה היצירה הדתית תורנית. במקביל הרביצו רבנים תורה בתינוקות של בית רבן, והוקמו ישיבות ובתי ספר יהודיים.

עם חתימת חוזה החסות בין צרפת למרוקו, נהרו למרוקו רבים מיהודי אלג׳יר ותוניס הסמוכות. לכל קהילה נבחרה מועצה, וליהודים היתה אוטונומיה מוחלטת בענייני השיפוט והמעמד האישי. בשנים 1940 עד 1942, בשנות שלטונו של וישי בצרפת, בן חסותם של הנאצים, הוקמו במרוקו 12 מחנות ריכוז ועבודה ונקבעה הגבלה במספר היהודים בבתי״ס ממשלתיים (״נומרוס קלאוזוס״).

עם קום המדינה היו במרוקו 265 אלף יהודים. עד 1955 עלו כי70 אלף מהם, בעיקר בגלל גל של התנכלויות ופגיעות מצד המקומיים. עם עצמאות מרוקו, בי1956, העניק המלך מוחמד החמישי שויוון זכויות ליהודים, והעלים עין מגל ההגירה ההמוני, שנמשך כל העת.

עד שנת 1960 עלו עוד כ-50 אלף יהודים. המלך חסן השני, השולט מאז 1962, התיר את העלייה, מסר תפקידים בכירים ליהודים במימשל המרוקני ודאג לבטחון תושביו היהודיים. אולם, למרות המדיניות הרשמית הסובלנית נוהלה מערכת תעמולה אנטי-יהודית על ידי המון העם.

היציאה ממרוקו נמשכה גם בשנות ה-70. מהקמת המדינה ועד ימינו אלה עלו ממרוקו לישראל כ־220 אלף יהודים. כיום מסתכם מספר היהודים שם בכ־40 אלף, הקיבוץ היהודי הגדול ביותר הקיים במדינה ערבית.

שושלת לבית פינטו

תולדות המשפחה

שורשיה של משפחת פינטו, משפחת רבנים, חכמים וסופרים, נטועים בספרד. גירוש ספרד (1492) והרדיפות בעקבותיו הרחיק את בני המשפחה למרוקו, לפורטוגל, לטורקיה, להולנד ולמדינות אחרות באירופה. בטרם הגירוש נקראה משפחה זו בשם גאון, ולפי מגילת היוחסין היא מגיעה עד לרב שרירא גאון. השם גאון משך אליו צוררים ושונאי ישראל, ומשום כך העדיפו בני המשפחה להשמיט את השם ולהיקרא פינטו, על שם העיר פינטו בספרד, שבה התגוררו.

למעשה שם המשפחה הוא ״ דה פינט ו״, וחלק מבני המשפחה, שעקרו להולנד, אכן נקראים עדיין כך. ענפים אחרים של המשפחה, שגלו לארצות ערב, השמיטו את התואר ״ דה ״ משמם, ושמם הוא כשם העיר – פינטו. זאת, כדי שלא יתגלה מוצאם האירופאי, מחשש להתנכלויות.

הפרט ההיסטורי הקדום ביחס למשפחה זו הוא בדמותו של רבי יוסף פינטו, שעזב את פורטוגל בשנת 1497 ועקר לדמשק. שם עשה האיש חיל, והפך לעשיר גדול. אולם, עם כל זאת לא גבה ליבו ולא רמו עיניו והוא היה ידוע ומוכר כבעל צדקה וגומל חסדים.

נכדו של רבי יוסף הוא הרב יאשיהו פינטו, בן אחותו של הרב חיים ויטאל. הרב ויטאל היה תלמידו המובהק של האר״י הקדוש, מגדולי המקובלים של צפת, עמוד התווך של שיטת האר״י בקבלה. הרב יאשיהו, נין ונכד לרבי יצחק אברבנאל, מוכר בעיקר מהפירוש שחיבר על הספר ״עין יעקב״.

 הרב יאשיהו פינטו, ובראשי תיבות-הרי״ף, היה מחכמי העיר דמשק. הוא היה רב, גאון בהלכה ובאגדה, דרשן וסופר, שחיבר כמה וכמה ספרים. הוא נולד בשנת 1565 (שכ״ה), השנה שבה נולד המהרש״א, ולמד תורה אצל הרב יעקב אבולעפיה. הוא היה זה שנתן לו את הסמיכה לרבנות, בשנת שע״ז(1617), בעת שחודשה הסמיכה בצפת. היה זה בעת שהרי״ף יצא לבקר שם, שכן רק בארץ ישראל היתה נהוגה אז הסמיכה. הרב אבולעפיה, אגב, הסמיך רק שני תלמידים לרבנות בימי חייו: את בנו שלו – ואת הרי״ף.

את רוב שנותיו העביר הרי״ף בדמשק, אך שהה גם תקופה מסויימת בחאלב.

אחרי מותו בשנת ש״פ (1620) של הרב חיים ויטאל, שבנו, רבי שמואל (גאון ומקובל מפורסם שהפיץ את שיטת הקבלה של אביו, מחבר ״מקור חיים״ ו״באר מיים חיים״), היה חתנו – התמנה הרי״ף תחתיו לרב של דמשק. בשנת 1625 יצא הרי״ף לצפת בכוונה להתיישב שם דרך קבע, אך מחמת מות בנו, שנה לאחר מכן, חזר לדמשק ושימש בה רב עד לפטירתו, בחודש אדר שנת ת״ח (1648).

שושלת לבית פינטו

הספרים שחיבר הרי״ף זצ׳יל הם ״כסף נבחר״(1616), שיצא לאור בדפוס של אברהם אשכנזי בדמשק, והוא מכיל דרשות על התורה. ההדפסה לא הצליחה במיוחד, ומשום כך חזר הרי״ף והדפיס את הספר מחדש בוונציה, בשנת 1621. ספר אחר שלו הוא ״כסף מזוקק׳/ גם הוא על פרשיות התורה, והוא מפרש אותם על דרך הדרש.

ספר זה יצא לאור בשנת 1628 בוונציה, ובסופו מצוי הקונטרס ״כסף תועפות״. ספרים אחרים היו ״כסף צרוף״(1714, ונציה) – פירוש על משלי, שהודפס באמסטרדם בשנת 1629, פירוש על איכה בשם ״כסף נמאס״, וספר שאלות ותשובות ״נבחר מכסף״. ״נבחר מכסף״ נכתב לפני 400 שנה, היה בכתב יד במשך 300 שנה והודפס בתרכ״ט(1869) בארם צובה(חאלב) ע״י המו״ל אברהם ששון.

מדוע מופיעה המילה כסף בשמות של ספריו? הסיבה אינה קשורה כלל וכלל לממון. בהקדמה ל״כסף צרוף״ נותן הרי״ף הסבר, ומציין כי הסיבה לכך היא ״על דבר הכסף, שנכספה וגם כלתה נפשי לעבוד את ה׳ אלוקי קודשי כל ימי היותי על אדמתי״. בהקדמה ל״כסף מזוקק״ הוא כתב, ״ואוהב כסף – בתשוקה לבוא לחדרי משכיות חמדת התורה – לא ישבע כסף״.

הידוע ביותר מבין הספריו הוא פירושו ״מאור עיניים״ ל״עין יעקב״ על אגדות הש״ס, שנדפס (1643, ונציה) בשם ״פירוש הרי״ף״. על פירוש זה כתב הרב אזולאי, כי ״בכל הארץ יצא קו תהילתו״. ואכן, פירוש זה הפך לחלק בלתי נפרד מ״עין יעקב״, והוא מופיע מתחתיו, למען ירוץ הקורא בו. הפירוש הוא עיון מפורט, מדוקדק ורחב היקף, מעשה אמן, על אגדות הש״ס.

הרי״ף אכן קיים את הנאמר ״ועשרת ספרים הרבה״. הוא חיבר גם ספר פסקי־הלכות בדיני נשים וממונות על הרמב״ם, בשם ״קבוצת כסף״, וכמה מתשובותיו ההלכתיות מופיעות בספרים שהוציאו לאור בני דורו, וביניהם בשו״ת של רבי יום טוב צהלון ובספר ״יד אהרון״ של הרב אהרון אלפנדרי.

ספריו של הרי״ף התקבלו בקרב היהודים, וזכו להסכמות ולשבחים. רבו ומורו של הרי״ף, הרב אבולעפיה, כתב על תלמידו בהקדמה לספר ״כסף נבחר״: ״סיני ועוקר הרים, לן בעומקה של הלכה, דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא, כל מן דין וכל מן דיןסמוכו לנא, יורה יורה ידין ידין… יהיו נטיעותיו וצאצאיו כמוהו״. בהסכמת חכמי ארם צובא ל״נבחר מכסף נכתב: ״הרב המוסמך הגאון, אחד מהראשונים כמלאכים, מימר קדישין ודעת זקנים״. גאוני דמשק כתבו בהסכמתם, ״פעולת צדיק גדול, אדוננו מורנו ורבנו וגאון עוזנו, הרב המוסמך״. גם המו״ל של הספר, רבי אברהם ששון (מחבר הספר ״יגל אברהם״), לא חסך שבחים: ״היה משיירי כנסת הגדולה, מאור הגולה, תורה וגדולה, האשל הגדול״. הוא נפטר בשנת ת״ח (1648) ונקבר בדמשק, כשחתנו, הרב שמואל ויטאל, מספיד אותו.

ישיבה בבית המשפחה

בנו של הרי״ף, הרב דניאל פינטו, היה מגדולי הרבנים שלארם צובה. הוא חיבר את הספר ״לחם חמודות״, ונפטר בי״ז אב תמ״א. בנו, רבי שמואל פינטו, היה רב גאון ומפורסם, שכיהן גם הוא בארם צובה. הוא נפטר בשנת ת״ע.

עדות על בני משפחת פינטו בהולנד מצויה בספר ״אוהלי יעקב״. מחברו, רבי יעקב ששפורטס, מציין כי ״בשנת תג״ל יעקב״ (1673) הוא נסע לאמסטרדם, ״בהזמנת האחים הנכבדים רבי יצחק, רבי יעקב ורבי משה דה פינטו״. הוא מספר, כי האחים מינוהו לראש הישיבה, שהיתה בביתם, שבה עסקו בתורה 12 מהתלמידים המובחרים בעיר.

משפחה זו יסדה ב-1702 בית כנסת משלה בעיר. הולנדי אחר הוא רבי אברהם דה פינטו, עורך דין יליד האג, (1878־1819) דוקטור למשפטים, שעסק גם בעריכת כתבי עת. דה פינטו עסק בצורכי ציבור באמונה והיה ראש קהילת הספרדים במדינה. במשך 20 שנה, עד יום מותו, כיהן כחבר מועצת העיר אמסטרדם. כן שימש כפרקליט המדינה. במקביל לפעילותו הציבורית והיהודית חיבר מספר ספרים, בענייני דת ומשפט.

שושלת לבית פינטו

יהודי קזבלנקה

היישוב היהודי בעיר הנמל החל בימי הביניים. עם הכיבוש הפורטוגזי הוא פוזר, והקהילה היהודית התאוששה רק בשנות ה־30 של המאה ה־19, עס בואם של סוחרים מערים האחרות. בתחילת המאה ה־20 מנתה העיר 6,000 יהודים. לרשותם עמדו שני בתי כנסת, שמונה תלמודי תורה וארבעה בתי ספר פרטיים. בחודש אוגוסט 1907 נערכו בהפרעות, שבמהלכן נהרגו 30 יהודים ונחטפו 250 נשים וילדים.

למרותזאתשבו והתבלטו יהודי העיר במהרה בחיי המסחר והתעשייה ובמקצועות החופשיים, וטיפלו במסירות בדלת העם, שהגיעה מטרי השדה והצטופפה ברובע היהודי הישן. בית הספר הראשון של ״כל ישראל חברים״ לחינוך חינם נוסד בה כבר ב־1897. עם שיחדור העיר משלטון צרפת(1942) נהרו לשם יהודים רבים ובשנת1960 ישבה בה למעלה ממחצית האוכלוסייה היהודית במרוקו. ב־1964 התחילה ההגירה היהודית הגדולה, וכעבור שלוש שנים נותרו בה 37 אלף יהודים מכלל 50 אלף במדינה כולה.

ידוע גם על יהודי צרפתי בשם דה פינטו. האיש, יצחק דה פינטו, התגורר בבורדו בתקופתו של הוגה הדעות והסופר הצרפתי וולטר. זה טיפח רעיונות אנטי־יהודיים והפיץ דעות קדומות על היהודים והיהדות. דיעותיו עוררו גל מחאות ודברי פולמוס ברחבי אירופה, ואחד מהם שהשיב לו היה יצחק דה פינטו. את זאת עשה בקונטרס ״אפולוגיה על האומה היהודית״, שיצא לאור ב-1762. לאחר פירסום הקונטרס ענה לו וולטר, כי לא התכוון להשמיץ את היהודים כעם.

נציג שהגיע לארה״ב הוא יצחק פינטו (1721-1791), חבר בקהילת שארית ישראל בניו יורק. הוא העתיק לאנגלית את תפלות ישראל לכל השנה בנוסח הספרדים, וזה הודפס בעיר (1766) בדפוס יוהן האלט. היה זה הסידור הראשון שהודפס בניו יורק.

ענף אחר של משפחת פינטו, שעקר למרוקו, הגיע בתחילה לעיר הנמל טאנג׳ר, משם עברו בני המשפחה למראקש, והחלו להתפרסם כאנשי מופת וצדיקים. אחד מהם הוא רבי יעקב פינטו, בעל החיבור על הזוהר ״מקדש מלך״. אחיו הצעיר, רבי שלמה פינטו, נשא לאשה את אחותו של האדמו״ר רבי כליפה בן מלכא זצ״ל, שהיה בעל נכסים מהעיר תאטוואן.

השניים הפכו לשותפים במסחר, ופרנסתו של רבי שלמה היתה מצוייה בריווח והוא יכול היה להקדיש את עיתותיו לתורה ולעבודת הי. בשלב מסוים עקר רבי שלמה פינטו עם בני משפחתו לעיר אגאדיר, בעקבות גיסו, וקבע שם את מושבו. שם פקד אסון את הרב שלמה: אשתו נפטרה בדמי ימיה, ובנים לא היו להם.

הרב שלמה פינטו יצא למראקש, ושם נשא אשה ממשפחת בנבנישתי. לאחר מכן שב לאגאדיר, ושם התמלא ביתו אורה בדמות בנו שנולד לו, וייקרא שמו בישראל חיים. 12 שנים לאחר מכן נפטר רבי שלמה.

שושלת לבית פינטו

 

 

מקור השם פינטו

 

השם פינטו מצוי בקרב יהודים יוצאי ספרד ופורטוגל. יהודים עם שמות משפחה אלה נקראים על שם ערים בשם פינטו, שהיו בספרד ובפורטוגל. בטרם אימצו הם לעצמם שם זה היו ליהודים בספרד ופורטוגל שמות עבריים, לטיניים ויווניים. היהודים הראשונים שהגיעו למדינות הללו עשו ואת בזמן האימפריה הרומית, במאה הראשונה והשנייה לספירה,לאתר שגלו עם חורבן הבית השני. בתחילת המאה השמינית. כשספרד נכבשה על ידי הערבים, אימצו לעצמם יהודים רבים שמות ערביים, כשבמקביל שמרו על השמות העבריים שלהם. כך נוצרה תערובת של שמות עבריים וערביים.

 

לאחר המאה העשירית, כשספרד נכבשה מחדש על ידי הנוצרים, היו השמות הללו בשימוש בקרב היהודים. זאת, עד המאה ה־16,אז נאלצו היהודים לשנות את שמותיהם מאימת האינקוויויציה. תקופה חשוכה וו בתולדות ספרד גרמה ליהודים רבים להמיר את דתם ואחרים חיו בוהות כפולה: נוצרים כלפי חוץ ויהודים בחשאי, האנוסים. אז גם אימצו שמות משפחה ספרדים נוצריים. אולם, הרוב הגדול שליהודי ספרד עזב אותה,בלית ברירה, בעת הגזירה על גירוש ספרד, 1492.כ־150 אלף מגורשים פליטים הגיעו לפורטוגל, ומצאו בה מיקלט, אך לא לזמן רב. ארבע שנים אחר כך,ב־1496, הוצא צו גירוש נגד יהודי פורטוגל. כדי למנוע נזק כלכלי מארצם ניסו השלטונות לנצר את היהודים בכוח. ילדים הוטבלו ונכלאו, אחרים נצטוו להתרכז בנמל ליסבון לשם נסיעה ושם הוטבלו בכוח כ־20 אלף יהודים. הענפים לבית פינטו מצאו מקלט במרוקו, אלגייר, אנגליה, הולנד ובמדינות האימפריה העותומנית.

שושלת לבית פינטו

גאון, צדיק ובעל מופתים

שנה לאחר מכן, כשחיים הנער בן 13, פקד משבר כלכלי את העיר אגאדיר, ונמלה, שהיה מקור פרנסה עיקרי לתושבים, נסגר. תחתיו פרח ושיגשג נמל חדיש במוגאדור (סווירא), ובני משפחת פינטו קבעו את מושבם בעיר זו. הם היו חלק ממספר רב של משפחות יהודיות, שהוכרחו לקחת את מקל הנדודים ולעקור למוגאדור. לזרם המהגרים היהודים סייע רבות הגביר היהודי גדליה יעקב, שהיפנה את חיים פינטו אל קרוב משפחה שלו – השר מאיר פינטו, ששימש במוגאדור בתפקיד סגן הקונסול הצרפתי. מאיר פינטו קיבל בסבר פנים יפות את שארי בשרו הצעיר, והכניס אותו ללמוד בישיבת הגאון רבי יעקב ביבאס זצ״ל, אב בית הדין של מוגאדור

בתוך זמן קצר יצא שימעו של הנער לפניו. תחילה כגאון ועילוי בתורה, ולאחר מכן כמשורר ופייטן, צדיק ובעל מופתים. שמו של חיים פינטו, שברבות הימים הפך להיות הרב חיים פינטו(הר״ח), התפרסם בקרב היהודים בכל ערי מרוקו. ולא רק יהודים – גם ערביי המדינה כיבדו את הר״ח, והתייחסו אליו כאל קדוש. שימעו הגיע למרחקים ויצא מתחומי מרוקו, והגיע עד למדינות רבות באירופה ובמזרח התיכון. לא אחת היו מגיעות בקשות ממרחקים לתפילה וברכה.

רוב הפונים אל הר״ח, בשאלת חכם, עצה, ברכה או תפילה, היו ממרוקו ובעיקר מהעיר מוגאדור. דלת בית הר״ח היתה פתוחה לכל, שוע או עני, והוא השתדל עבור כל אחד ואחד שפנה אליו. במקביל, לאחר פטירתו של הרב יעקב ביבאס, פנו אל הר״ח בבקשה כי ימלא את מקומו ויישב על כס הרבנות. לאחר הפצרות של פרנסי הקהילה היהודית ניאות הרב והכניס את צווארו תחת עול הציבור. סיוע ברבנות מצא בדמותו של עמיתו, רבי דוד בן חזאן, ששימש עזר כנגדו.

הר״ח שלח ידו בכתיבה, והוציא לאור מספר ספרים בהלכה, באגדה, בקבלה ובחידושים על הש״ס. אולם, בגלל בעיות טכנולוגיות של אותם ימים לא הצליח להדפיס את חיבוריו הרבים, ורובם אבדו. לפליטה נשארו מספר מועט של פיוטים ותשובות בענייני הלכה, שהובאו בספרי שו״ת של מחברים אחרים, שאיתם נשא ונתן הר״ח בענייני הלכה ופסיקה.

במלחמה שהיתה בין צרפת לפורטוגל נלקח הר״ח לשמש כ״מגן חי״ על ראש מגדל, הצופה לים. הפורטוגזים האמינו, כי מאחר והוא איש אלוקים, צדיק ובעל מופת, הרי שהוא יוכל להגן עליהם, אם יישב בצריח המגדל, הצופה אל הים לקדם פני פולשים. כך הוא הוחזק שישה חודשים, ואז ציוו השלטונות להוציאו להורג בכיכר העיר, למען יראו וייראו, מסיבה לא ברורה. בדרך נם הוא ניצל, וכשהשתחרר כתב את הפיוט ״חם ליבי בקרבי״, שבו כתב בין היתר: ״ידו הניף עליו צר, להכותו בלב אכזר, יבשה ידו ונעצר, גם ממקומו לא סר, עצר, נעצר, נאסר, כי חשב להשחיתו, איש האלוקים קדוש הוא, הוא רבי חיים פינטו״.

הר״ח התבקש לישיבה של מעלה בכ״ו באלול תר״ה (1845), ונטמן בבית העלמין הישן במוגאדור. הוא הותיר ארבעה בנים: רבי יהודה, המוכר יותר כרבי הדאן, רבי יוסף, רבי יאשיה ורבי יעקב. בטרם פטירתו ציווה האב את בניו, כי לא יקימו ציון על

קברו וכי לא יכתבו דברי שבח על המצבה, אלא רק את שמו בלבד. בהתייעצות שערכו רבני העיר הוחלט לכתוב את הנוסח הבא, המופיע על קבר הצדיק:

״מצבת קבורת הרב הגאון בישראל, מרנא ורבנא סבא דמשפטים כמוהר״ר חיים פינטו זצה״ל. נלב״ע כ״ו לחודש אלול שנת הר״ת לפ״ק, תנצב״ה״.

שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון

 

ויקרא שם המקום ההוא

 

איזור הנמל של אגאדיר וכמה מאות דונמים הסמוכים לו קרויים פונטי. השם, כמובן, קשור למשפחה, והוא נקרא כך על ידי התושבים בעקבות עסקיו ומסחרו הימי של הרב שלמה פינטו, שאוניותיו עגנו בנמל ואת סחורותיו פרקו במקום. בתחילה נקרא המקום פינטו, אך השנים שחלפו מאז גרמו לשיבוש ופינטו הפך לפונטי. בבית העלמין הישן של אגאדיר נטמנו צדיקים כמו הרב כליפא בן מלכה, הרב שלמה פינטו, רבי אברהם אבודרהם ועוד, זכותם תגן עלינו. אולם, המקום לא נשמר כיאות, ולא ניתך לאתר עתה את ציוך קבורת הצדיקים. חבל על דאבדיך ולא משתכחיך.

רבי מאיר פינטו היה נשוי לאחותו של רבי חיים בן עטר,״ אור החיים״ הקדוש. כשרבי חיים בן עטר עזב את העיר סאלי, בגלל מחלוקת עם בן אחותו, ר׳ אליעזר דאווילה, שהה אצל רבי מאיר פינטו במוגארור במשך שנתיים, ואחר כך עלה (1742) לירושלים. שנה לאחר עלייתו-נפטר.

היזהרו בבני עניים

את מקום הר״ח זצ״ל תפס בנו, רבי הדאן. הרב הדאן, כאביו, היה איש תם וישר, צדיק ובעל מופת. הוא הירבה לחלק את ממונו לצדקה, וראה חובה לעצמו לרכוש טלית, תפילין ובגדים חדשים לבני עניים, שהגיעו למצוות. גם מאוחר יותר, כשהגיעו לחופה, סייע להם וקיים מצוות הכנסת כלה.

הרב הדאן היה גדול בתורה ובקבלה, בעל עצה ותושייה, ששמו יצא לפניו. בכירים בעיר ובמדינה, וכן נציגים זרים, נהגו להתייעץ עימו בעניינים שונים ורבים, בעיקר בתכתובת דרך הקונסוליות הרבות שהיו במוגאדור. תרמה לכך גם ידיעתו ושליטתו בשפות אנגלית, צרפתית וספרדית, ויכולתו להבין דבר מתוך דבר ולנתח מהלכים עתידיים.

לפי מיסמכים שנמצאו בארכיון במרוקו מסתבר, כי ראש ממשלתה היהודי של בריטניה, בנימין דיזרעלי, שהיה בנו של מומר איטלקי שעקר לאנגליה, נועץ ברב הדאן בנושאים שונים, הקשורים למדיניותה הכלכלית והמדינית של המדינה, שבראשה עמד. נוכח הקשרים שנוצרו ביניהם הזמין דיזרעלי את הרב הדאן לביקור באנגליה, ושם נפגש הרב עם מלכת בריטניה, ויקטוריה, שהיתה אז באבל לאחר מות בעלה, הנסיך אדוארד, ובירך אותה בברכת הרואה פני מלכים. בעת הביקור התארח הרב בבית חבר הפרלמנט היהודי, לורד רוטשילד. בין שתי המשפחות היו גם קשרי חתונה: דורותי, בתו של הרב ברוך פינטו, היתה נשואה לג׳יימס רוטשילד, חבר הפרלמנט, והפכה לליידי.

הרב הדאן נפטר בט״ו באב שנת התרמ״א. קברו מצוי סמוך לקבר אביו, בבית העלמין הישן במוגאדור.

בנו המפורסם של רבי הדאן הוא הרב חיים פינטו הקטן. הוא עקר מהעיר מוגאדור ועבר לקזבלנקה, שם היתה עיקר פעילותו. העיר, שבה היתה קהילה יהודית גדולה, קיבלה את הרב בכבוד גדול. גדולי העיר וחכמיה רחשו לרב הערכה רבה, והקהילה רכשה עבורו ועבור בניו דירה מרוווחת. עד מהרה התפרסם שמו והלך לפניו, ובעקבות זאת פקדו את ביתו רבים לתפילה ולברכה. למאמר ״היזהרו בבני עניים״ היתה חשיבות עליונה בעיניו. הוא יצר קשר עם עניים והיה כאחד מהם, כשהוא נותן להם הרגשה כי לא אשמתם היא בעוניים. הוא לא חדל מלבוא בדרישות אל העשירים כי יעשו יותר למען אחיהם, הנתונים במצוקה כלכלית.

הרב חיים פינטו השני חי את חייו בפשטות ובצניעות. הוא התלבש כעני והירבה להסתובב בין העניים. ממינהגו שינה רק בשבתות ובימים טובים, ואז עטה על עצמו בגדים מהודרים ומכובדים, לכבוד קדושת שבת ויום טוב. באחת משנות הרעב הקשות, שפקדו תכופות את המדינה וגרמו למצוקה כלכלית, ביקש מאשתו הרבנית כי תוריד את כיסויי המזרונים שבבית ותהפוך אותם למלבושים. את הבגדים הללו, הסביר, יש לתת לנשים עניות, שבגדיהן כבר בלו מעליהן והן עלולות להיכשל בהלכות צניעות ולחשוף איברים מגופן.

רבים היו אלה שפקדו את ביתו, לתפילה ולברכה. אלה מביניהם שביקשו להעלות מזור למחלתם ונושעו לאחר שבירך אותם, חזרו והודו לו על כך. הרב חיים פינטו מיהר להעמיד דברים על דיוקם והודיע להם, כי עליהם להודות לבורא עולם. ״תנו לו תודה על שהציל את נפשותיכם מן המקטרגים, שעמדו לטרוף את נפשותיכם. דעו לכם, כי אילמלא היו לכם זכויות, שבגינן ניצלתם והחלמתם, ברכותי לא היו מועילות כהוא זה. אני רגיל בתפילותי להזכיר את זכות אבותי הקדושים, שהלכו בתמים עם בורא עולם. הרפואה השלמה באה בגלל זכויותיכם. אין יהודי שאין לו זכויות, הסביר.

שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון

מי שביקש את הרב וחיפש אותו ידע לבטח, כי ימצא אותו בין העניים. שם הירבה לשבת, לשוחח איתם כשווה אל שווים ולבקש מעשירים סרבנים צדקה עבורם. הוא נהג להטיף להם מוסר על כך שהם מעלימים עין ממגיניהם, שכן זכות מצוות הצדקה מגינה ושומרת עליהם. ״הכסף הגיע אליכם בפיקדון וכעירבון, ואתם רק ממונים על חלוקתו״, נזף בהם.

נכבדי העיר לא ראו בעין יפה את ישיבתו בין דלת העם, והוא הסביר להם: ״יש פגם מסויים בראייה שלכם. אינכם רואים כי אני יושב במקום קדושה ושכינה? אין לכם מושג כמה אושר והנאה נגרמים למסכנים הללו כשאני יושב ביניהם ומדבר על ליבם. ׳ה׳ מלך גאות לבש׳; אנחנו עפר ואפר, גדול או קטון. אנשים הנראים לנו כגדולים ומורמים מעם בעולם הזה, הם בעצם קטנים. הגדול האמיתי בעולם האמת מתגלה בעולם הזה כאיש קטן״.

מידת הענווה ורוח הקודש

בסוף ימיו איבד הרב את מאור עיניו. עם זאת, היתה לו אבחנה דקה וראייה שמעבר לחושים, והוא הרגיש וידע מה מתרחש סביבו, מי ניצב לידו ומי בדרך אליו. אלה שהגיעו אליו לעצה או ברכה הופתעו לקבל ממנו אבחנה דקה על מצבם הבריאותי או הכלכלי, ואין פלא איפוא שבימים שבהם היה סגי נהור כינו אותו גדולי הדור בתואר ״הנביא״.

ארבע שנים לאחר שעקר לקזבלנקה החזיר הרב את נשמתו לבוראה. ימים ספורים לפני כן, בשעת בוקר מוקדמת, ניעורו בני הבית לקול חבטה. הם מיהרו ומצאו כי הרב חיים פינטו, עטור תפילין ומעוטף בטלית, שעמד בתפילת שחרית, התמוטט ושכב על הרצפה. הם מיהרו להשכיבו על המיטה, ולאחר שלושה ימים יצאה נשמתו בקדושה ובטהרה, בט׳׳ו חשוון. בנו, הרב משה אהרון, מיהר להלווייה מביתו במוגאדור, שבה שהה בעיצומה של תקופת ההסגר שלו, ובתום ימי השבעה שב להסתגר בבית. הרב חיים פינטו זצ״ל נטמן בעיר קזבלנקה

אחד היכול לספר היום על יום פטירת הצדיק הוא רבי יהודה ערמא: ״למדתי אז בישיבה. כשהגיעה הבשורה המרה על הסתלקותו של הרב חיים פינטו זצ״ל הופסק הלימוד וכל התלמידים רוכזו ויצאו יחד עם הרבנים להשתתף בהלווייה. בעיר קזבלנקה, מבלי שאיש הורה לעשות זאת, סגרו בעלי העסקים את חנויותיהם – ולא רק יהודים. רבים מהישמעלים, שהעריכו וכיבדו את הרב זצי׳ל, ראו חובה לעצמם להפסיק את מסחרם ולהשתתף בהלווייה. קהל עצום ורב גמל עם הרב זצ״ל חסד של אמת וליווהו מביתו ועד לבית העלמין הישן״.

שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון

בעת שנטמן נשאו על הקבר הספדים רבני העיר. ראש אב בתי הדין של קזבלנקה,־הגאון משה חי אליקים זצ״ל, אמר עליו: ״מורי ורבותי, מי אני ומה אני שאספיד נביא בישראל. נאמר כי ביום שמת רבי בטלה ענווה ויראת חטא. רבי פנחס בן יאיר אומר באותה מישנה, כי הקדושה מביאה לידי ענווה וענווה מביאה לידי יראת חטא, יראת יחטא מביאה לידי חסידות וחסידות מביאה לידי רוח הקודש. הצדיק רבי חיים פינטו זצ״ל הינו בעל אותן מידות, וכשעמד לפנינו ראינו אותן. הוא ישב עם פשוטי עם, עניים ומדודים, עודד אותם ודיבר על ליבם.

אם עבר לידו יהודי מוכה יגון וצער חש הצדיק בכך, ונתן לו עצה טובה. יהודים אחרים שמר מכל צרה ופגע בכך שזיכה אותם במצווה. מרוב קדושתו תמימותו נזרקה בו רוח נבואה, ומה שיצא מפיו התקיים״.

רב אחר שהספיד היה הגאון שמעון אבקסיס זצ״ל: ״מפחד אני להספיד שר וגדול בישראל, שחי היה בעולם הזה אך היה בעל נשמות של דורות עברו. אשרי הדור הזה שזכה לחיות במחיצת הרב זצ״ל, ומי ייתן לנו תמורתו וחליפתו״.

שכר מצווה

בעת קבורת הרב חיים פינטו הקטן זצ״ל קיימו המתעסקים בקבורתו את המינהג למכור את הזכות להוריד את הגוף לקבר. שני נדיבי לב יראי שמיים קנו את המצווה, אחד מהס-יעיש ביטון. בעת שהוריד את הרב זצ׳יל לאדמה הרגיש ביטון כי צרור כסף, שהיה עליו, נעלם. הוא השלים את המצווה, וכשסיים שטח תחינה לפני קונו: ״ריבונו של עולם, בצרור שאבד היה מונח כל כספי״. בעוד הוא ממתין לראות מאין יבוא עזרו הגיע אליו יהודי מבוהל, ובידו תרמיל הכסף.לאחר שנרגע מעט סיפר לו, כי מצא את האוצר בעת ההלווייה.

 הוא הרים ופתח אותו, ושמח על המציאה הגדולה. הוא החליט לעזוב את ההלווייה, והחל לפלס את דרכו נגד הזרם, מול רבבות המלווים. אלא שאז חש כאילו יד תופסת אותו ומחזירה אותו למקומו. ״היה זה הצדיק רבי חיים פינטו הקטן זצ״ל, שציווה עלי להחזיר לך מייד את התיק, והודיע לי כי אם לא אעשה זאת הוא ייקח אותי איתו וכאן תהיה קבורתי. כך הרגשתי את אחיזתו עד שהבאתי לך את התיק״.

כשנפרדו רב נחמן ורב יצחק זה מזה אמר לו רב נחמן לרב יצחק: ברכני מר. אמרלו: אמשול לך משל. למה הדבר דומה ?לאדם שהיה הולך במדבר והיה רעב וצמא, ומצא אילן שפירותיו מתוקים וצילו נאה ואמת המים שברת תחתיו. אכל מפירותיו ושתה ממימיו וישב בצילו. כשביקש לילך אמר לו: אילן אילן,במה אברכך ? אם אומר לך שיהיו פירותיך מתוקים – הרי פירותיך מתוקים, שיהא צילך נאה-הרי צילך נאה,שתהא אמת המים עוברת תחתיך- הרי אמת המים עוברת תחתיך. אלא יהי רצון,שכל נטיעות שנוטעין ממך יהיו כמותך.

אף אתה- במה אברכך ? אם בתורה-הרי יש לך תורה,אם בעושר-הרי עושר, אם בבנים -הרי בנים.אלא יהי רצון שיהיו צאצאי מעין כמוך. (תעניתה:)

שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון

מוגאדור ויהודיה

 

מוגאדור (סווירה), עיר נמל, שוכנת לחוף האוקיאנוס האטלנטי. מימי הביניים ועד למאה ה־17 פעלו בקירבת העיר מיפעלים לעיבוד קני סוכר, והמסחר בסוכר היה מרוכז בידי היהודים. במחצית השנייה של המאה ה־18 פקד שיגשוג כלכלי את העיר, עם חידוש העיר והרחבת הנמל לצורכי סחר בינלאומי. המשפחות היהודיות החשובות ביותר שלחו נציגים לעיר החדשה, ולעשרה מהם העניק הסולטן, מוחמד אבן עבדאללה, את התואר ״סוחרי המלך״. לתואר זה היו זכויות וחובות: הם קיבלו את הבתים המפוארים ביותר בעיר והוטל עליהם לנהל את האוצר, לצייד ספינות ולשמש שגרירים בארצות אירופה.

 כך נמשך המצב 150 שנה. קבוצת הנכבדים המיוחסים שימשה גרעין לקהילה יהודית דינאמית, ששיוותה צביון יהודי מובהק לעיר עד לדורות האחרונים: במוגאדור היתה השבת יום מנוחה לכל, וכך היה הדין בכל מועדי ישראל. פרק שחור בתולדות יהודי העיר היא מגיפת הדבר, בשנת 1799, שהבריחה רבים מהם לאנגליה ולאמריקה.

היהודים התגוררו בכל חלקי העיר, אך ב־1808 רוכזו בשכונה מיוחדת, ״מלאח״, פרט למשפחות של ״סוחרי המלך״ ואנשי עסקים מאירופה.

אחרי ההפגזה הצרפתית, בשנת 1844, פשטו על המלאח שבטים מהסביבה. היהודים התגוננו עם נשק ביד, אך רבים העדיפו לנטוש אותה. במקומם באו אלפים מערי השדה, והצפיפות ברובע היתה ללא נשוא. משה מונטיפיורי וראשי הקהילה ביקשו להקל טל המצב בהשגת קרקע לשכונה נוספת, אך זרם ההגירה הלך וגבר. במאה ה־19 גדל היישוב היהודי במקום מ־4,000 ל־14,000 איש. רמת ההשכלה בעיר בקרב היהודים היתה בדרך כלל גבוהה.

בשיא הפריחה של החיים היהודיים בה היו בעיר בתי כנסת יפים, בתי מדרש וישיבות. ב־1800 פעלו בה שני בתי ספר יהודיים עם אנגלית כשפת ההוראה, וההשפעה האנגלית היתה חזקה ביישוב. בשנים 1862 ו־1864 נוסדו בעיר שני בתי ספר נוספים, וב־1887 סייעה ״אגודת אחים״ מאנגליה להקים בית ספר לבנות. בבית הספר של כל ישראל חברים, שנוסד ב־1867, התחנכו בעיקר ילדים ממשפחות עניות.

בשנות השלטון הצרפתי על מרוקו ירדה חשיבותה הכלכלית של מוגאדור, והקהילה הצטמצמה לכדי 5,000 איש בערך. חלקם הגדול של היהודים היגר בשנות ה־50 וה־60 לאירופה, אמריקה וישראל. כיום נותרו בעיר כמה מאות יהודים בלבד.

עמוד 1 מתוך 512345

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 95 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

דצמבר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« נוב    
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31