החכם השלם-פרקי הגות, הלכה מנהג וציונות מתורתו של רבי יוסף משאש זלה"ה-אלעד  פורטל

כוחא דהיתרא

ברצוני לציין כאן שלשה מאורעות ועניינים בהם הפעיל הגר״י משאש את כוחא דהיתרא שלו. לגבי יתר המקרים נא לעיין בגוף הספר של ר׳ אלעד פורטל.

1. בגיל ארבע עשרה למדתי הלכות שחיטה יחד עם אחי וראש הרה״ג ר׳ דוד טולידאנו. התכוננו לעבור את מבחן הסמיכה לשחיטת עופות. היינו אז יתומים ואין אב, בתוך שנת פטירתו של אבינו ומורנו עט״ר ר׳ חביב טולידאנו זלה״ה. ר׳ דוד אחי, אז כבן שש עשרה, שחט עוף. הוא בדק שוב את כנפיו אחרי השחיטה, ומצא בו כנף שבורה. ביקש ממני לרוץ מיד אל הגר״י משאש:

האם אחיך בדק את כנפי העוף לפני השחיטה? – שאל הרב.

הוא אינו זוכר ־ עניתי – אבל מסתמא בדק, כי כך למד לעשות.

לך לבדוק אם השבר רחוק כאגודל מן הכתף, ואז העוף כשר – הציע

הגר״י משאש ע״ה.

ואם לא אמצא כך, מה יהיה רבי? – שאלתי בדאגה של ילד יתום שחי

בדלות.

מותר בני! מותר! מותר! מותר! – זעק הרב כשדמעות בעיניו.

אהבה עצומה לקב״ה ולתורתו השתלטה עלי. הרגשתי את רחמי ה׳.על כזה אמר דוד המלך ע״ה: ״כי עמך הסליחה למען תורא״(תהלים קל, ד). דוד המלך אומר כי הסליחה של הקב״ה מביאה לידי יראתו. וזה פרדוקס: היינו מניחים כי העונש הוא המביא לידי יראה! אלא פרדוקס זה נובע מהגדרה לא נכונה של יראת ה׳. יראת ה׳ אינה יראת העונש, היא אינה יראה מעריץ ח״ו. יראת ה׳ היא יראת הרוממות, היא תחושת הנשגב, היא גילוי בתודעת האדם של התהום המסחררת שבין אפסותו של האדם לבין אינסופיותו של האלהים, שבין זיהומו, טומאתו וחטאיו של האדם, לבין קדושתו של הקב״ה. יראה זו היא יראת הרוממות, והיא המבוא לאהבת ה׳.

אם הרב מרחם – אמרתי – אם הוא מוכן להתיר למרות ספקותיו, הרי שהתורה היא תורת רחמים.

2. ועוד זכורים לי שיעוריו בעניין הדלקת החשמל ביום טוב וכיבויו. רוב הקהל נהג על פי הוראתו, הדליקו וכיבו חשמל ביום טוב. הוא טען כי החשמל הוא אש מצויה, שהרי האלקטרונים מצויים באופן קבוע בתוך חוטי החשמל. ולגבי הכיבוי, הוא טען שאם נאסור את הכיבוי, לא ידליק אדם הרבה חשמל לצורך יום טוב, ונמצא שהוא נמנע משמחת יום טוב. והוא היה מסתמך על המשנה הבאה במסכת ביצה(פ״א, מ״ה): ״בית שמאי אומרים: אין מסלקין את התריסין ביום טוב, ובית הלל מתירין אף להחזיר״. ופירש רבנו עובדיה מברטנורא: ״תריסין – מוכרי בשמים יש להן חנויות העשויות כמין תיבות, ועומדות בשוק, ואינן מחוברות לקרקע. ותריסין הן דלתות שסוגרין בהן פתחי אותן תיבות, ופעמים שמסלקים אותן תריסין מפתח התיבה ושוטחין עליהן הסממנין שבחנות: מתירין אף להחזיר – בתריסין שאין להם ציר כלל, כולי עלמא לא פליגי דשרי אפילו לנעול בהן פתח בית שבתוך החצר; ובתריסין שיש להן ציר מן הצד, כולי עלמא לא פליגי דאסור לנעול בהן אפילו פתחי חנויות, דדמי לבנין; כי פליגי בתריסין שיש להן ציר באמצע כעין בליטה, ותוחבין אותה בחור שבאמצע דופן פתח החנות – ב״ש סברי גזרינן ציר באמצע אטו ציר מן הצד, וב״ה סברי לא גזרינן בתריסי חנויות, ושרי להחזיר, משום דבעי לאפוקי תבלין, ואי לא שרית ליה לאהדורי לא פתח ואתי לאמנועי משמחת יום טוב״.
3. ובכן אמר הגר״י משאש: איסור כיבוי החשמל אינו אלא מדרבנן אפילו בשבת, שהרי הכיבוי אינו עושה את הפתילה פחם, ולכן יש להתירו ביום טוב כדי שלא ימנע מלהדליק את החשמל לצורך יום טוב ויבוא לידי ביטול שמחת יום טוב.
4. אינני מספר סיפור זה כדי להתיר בימינו את הדלקת החשמל וכיבויו ביום טוב. בימינו כמעט כל הפוסקים הגיעו למסקנה שהאלקטרונים אינם חשובים אש מצויה. וכן האמצעים הטכנולוגיים העומדים כיום לרשותנו, כגון כל שעוני השבת המשוכללים למיניהם, מבטלים את הטענה שהאדם יבוא להימנע משמחת יום טוב. אבל בתנאים של אז, הטענה של הגר״י משאש היתה הגיונית, גם אם היתה נועזת עד מאד.
5. 3. והנה עוד סיפור שנוגע להוצאה מרשות לרשות: בעיר מכנאס היו שתי שכונות יהודיות צמודות: הרובע הישן והרובע החדש. שניהם היו מוקפים מחיצות שלימות לצורך העירוב של שבת, כדעת הרמב״ם ומרן. הרובע החדש היה מוקף במערב, בצפון ובמזרח, בחומה ההיסטורית של המלך מולאי אישמעיל. בצד דרום בנו היהודים קיר אבנים. בימים ההם עדיין לא הכירו היטב את הבטון, והמלט היה עשוי מחול בלבד. חלקים מן הקיר היו נופלים מדי פעם בפעם בגלל הרוחות, והיהודים דאגו לבנותם מחדש.

ויהי היום, לא הספיקו לסתום את הפרצות בזמן. הגר״ר ברוך טולידאנו זצוקלה״ה שלח שליח להגר״י משאש לאמר לו כדברים האלה: ״רוב הציבור במכנאס מגיע לדרשתך כל שבת. נא לפרסם בשעת דרשתך כי אין עירוב וכי אסור להוציא שום דבר מן הבית חוצה בשבת״. הגר״י משאש סירב, ופלט: ״מי אומר שאסור?״. אני גם זוכר כי הגר״י משאש אמר בפנינו: ״אני עצמי צריך שתהיינה עלי באופן קבוע, חמש ממחטות: אחת לנקות את האף, אחת לזיעה, אחת להתעטש … השמועה התפשטה כאש בשדה קוצים כי הגר״י משאש מתיר הוצאה בשבת. תוך כמה ימים קיבלנו בספריה התורנית של הקהילה, פסק בן שמונה עמודים בכתב צפוף, בו מנמק הגר״י משאש את ההיתר. אני זוכר איך כל החכמים ישבו ללמוד ולדון בנושא. עיקר ראייתו של הגר״י משאש ע״ה היתה שלדעת מרן אין רשות הרבים בזמן הזה. לפיכך הוא החליט שגם הגזירה של כרמלית אינה קיימת עוד, שכן אם בטל הטעם בטלה הגזירה, בעיקר בעניין שרוב הציבור אינו יכול לעמוד בו.

הגר״ר ברוך טולידאנו זצוקלה״ה שלח אז להגר״ש משאש שהיה דיין בקזבלנקה, כדי לבקש ממנו להגיב על ראיותיו של הגר״י משאש. הגר״ש משאש באמת דחה את ראיותיו של הגר״י משאש, ותשובתו הרמתה פורסמה בשו״ת ״תבואות שמ״ש״(חלק או״ח, סי׳ סה).

החכם השלם-פרקי הגות, הלכה מנהג וציונות מתורתו של רבי יוסף משאש זלה"ה-אלעד  פורטל

עמוד 13