שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון

מתוקה שנת העובד

״אם בחוקות׳ תלכו וכו' ונתתי גשמיכם בעיתם. ויש לפרש על דרך שאמרו חז"ל, כ׳ כשברא ה׳ אדם הראשון לא בראו לשבת בעולם הזה לעולמי עד, כשלא יחטא, שאם כן הרי ירידה היא לו ושיפלות,כי תכלית התקווה היא בעולם העליון. אלא היתה הכוונה,כ׳ עלה יעלה לשמיים ולאוצרות החיים בעת אשר יחפוץ,ויהיה כמי שדר בבית ועלייה על גבה, וכשירצה לעלות ולהשתעשע יעלה,כמו שמצינו שעלה אליהו בסערה השמיימה. אך על יד החטא הוצרך להפשיט עורו מעליו ויניח את הגוף בעולם הזה. והודיע הכתוב כאן,כי בהתעצמות האדם בעסק התורה יכול להשיג באמצעותה,שלא ירגיש במוות, אלא כאדם ההולך ממקום למקום. ותמצא שהצדיקים אינם מרגישים בצער הפרידה, על דרך שאמרו: מתוקה שנת העובד. כ׳ מ׳ שהוא עובד הי שינתו היא המיתה, מתוקה ועריבה עליו. ואם יתעצם יותר הנה לך אליהו, שעל ידי התעצמות תורתו לאמת.״(אור הח״ם, ויקרא, כ״ו )

שפל דוח בפני כל אדם

הענווה והפשטות, כאמור, היו מרכיבים עיקריים באישיותו של הרב. כשהגיעו אליו תלמידי חכמים לקבל ברכה, היה הרב מושך את ידו, לאחר שהושיטה ללחיצת שלום, כדי שלא ינשקו אותה. לאחר מכן היה מנסה להתחמק מהבקשה, באומרו ״מי אני ומה אני כי אברך אתכם – אתם תלמידי חכמים היושבים באוהלה של תורה ועוסקים בהוויות אביי ורבא. אשריכם, שזכות גדולה שכזו נפלה בחלקכם, להיות עסוקים בתורה הקדושה״. בסופו של דבר היה נעתר לבקשתם ומברך אותם, אך מסרב לקחת תרומה מהם. השיחה עם צורבא דרבנן היתה נמשכת והולכת, ולא נפטר הרב מאורחיו, תלמידי החכמים, עד שבסופו של דבר היו אלה מברכים אותו. לעיתים היו מגיעים אליו תלמידי חכמים כדי לתהות על קנקנו או ללמוד ממנו, אך הוא הצטנע והצניע את ידיעותיו וביטל את עצמו בפניהם, כעפרא דארעא.

״הווה שפל רוח בפני כל אדם״, אומר רבי מאיר בפרקי אבות, והרב משה אהרון לקח את הדברים כפשוטם. כשהיה מגיע בשבתות לבית הכנסת, היה מנמיך את קומתו בכניסה כמנסה להצטמק וכדי שלא להתבלט. כשהיו מגיעים אליו מתפללים לנשק את ידו, היה נחרד ומתנגד וממעיט בערך עצמו. כשניגש אליו פלוני אלמוני, שוע או אביון, מכובד או פשוט, היה הרב קם ממקומו לכבוד האיש. כששאל אותו בנו על כך השיב לו הרב, כי בכל יהודי יש חלק אלוה ממעל, ו״אני קם בפני אותו חלק. אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו״, סיים את תשובתו.

כך יובן גם המקרה הבא. באחת השבתות, בדרכו לתפילה, ראה הרב עיוור העטוף בטליתו, המגשש את דרכו לבית הכנסת. ניגש אליו הרב, ומבלי להזדהות לקח את יד העיוור בידו והינחה אותו אל בית הכנסת. שם הוליך אותו עד למקומו והושיב אותו.

ימים אחדים אחר כך התייצב העיוור בבית הרב, וביקש מחילה על כך שהטריח את מעלת כבוד הרב והפך אותו בלא־יודעין להיות לו מורה דרך. הדברים ציערו את הרב, שכן הוא קיווה שגמילות החסד שעשה עם העיוור תישאר בינו לבין קונו, ולא תצער את העיוור.

דבר דומה אירע בערוב ימיו, לאחר שחלה. כשהתקשה ללכת, ביקש בנו מהמתפללים אומרי הקדיש כי יתייצבו ליד אביו, ולא כהרגלם מול ארון הקודש, כדי לומר יחד איתו את הקדיש. זאת, כדי למנוע מאביו את הטירחה שבהליכה עד ארון הקודש. שמע זאת האב והתנגד בצורה החלטית ונמרצת. ״לא יקום ולא יהיה״, אמר לבנו. ״אני אקום ואגש מול הארון, יחד עם כולם. אין לשנות ממינהג אבותינו״.

באותה רוח נהג עם אורחים. בימים שהיה מקבל קהל והיה לבד בבית, והגיע אליו אורח ממרחק כדי לקבל ברכה או להתייעץ בנושא מסרים, היה הרב מצווה על אורחו לסעוד את הסעודה, שהשאירה לו הרבנית. כשזו שבה הביתה ושאלה את הרב אם כבר אכל – ענה לה הרב בחיוב. יום אחד תפסה אותו הרבנית ב״קלקלתו״, כשנתן את ארוחתו לאחר, ומאז, בכל פעם שיצאה מהבית, נהגה להכין כמה וכמה ארוחות, כדי שגם לרב יישאר משהו, לאחר שינהג מינהג הכנסת אורחים עם מבקריו.

דומה, שמאמר חז״ל על דרכה של תורה – ״פת במלח תאכל ועל הארץ תישן״, היה עקרון שהינחה את הרב. חיי הגשמיות היו עבורו כורח המציאות, והנאות העולם הזה היו דברים הזרים לרוחו. הגיעו הדברים עד כדי כך, שבעת שהגיע לגיל 45 נשרו כל שיניו מפיו. רופא שיניים, שביקר אצלו, הציע לרב להתקין מערכת של שיניים תותבות. הרב פסל את הרעיון על הסף. ״אם הקב״ה לקח ממני את שיני, אין לי רשות להחזיר אותן. ואם תאמר שעלי להתקינן כדי ליהנות מאוכל בעולם הזה – גם בזה אין לי חפץ. איני רוצה בהנאה זו. אני אוכל רק כדי להחזיק את גופי, וכפי שביקש יעקב אבינו בתפילתו בעת שיצא מבאר שבע לחרן – ׳ונתת לי לחם לאכולי. די לי בלחם ובמים״.