ארכיון יומי: 6 בנובמבר 2017


שיר בעברית ובצרפתית על מאורעות פאס ב-1912-התריתל

יום רביעי כשנודע הדבר,

הגיעו גדודי המפקד.

 אוי לי איזה יום צרה!

 

ליל חמישי שמענו

חריקת הרובים,

אוי לנו, מה יארע?

 

ליל חמישי בחצות ליל

כשפרצו לתוך בית יהודה הלל,

מצאוהו מגשש ובידו מנורה.

 

אמרו: היש צרה גדולה מזו?                    

תני הכסף בת כופרים!

 

יום חמישי בצהריים,

העלונו לבית חברה קדישא,

 התבוססנו בבוץ ובעפר,

אוי לאותו כיעור !

 

 יום חמישי בערב לקחונו לסאחל,

כיוונו אלינו רוביהם,

היה ליל מחשכים.

 

יום חמישי המשיכו לשדוד,

אך יום שישי הגיעה החנינה,

הודיעו לנו ביד קורא,

 

התאספו בארמון הסולטן,

זקנים ונערים היזהרו לא לסטות,

 בארמון עליכם להתאסף.

 אלוהים, מלא לב(הסולטן) ברחמים.

לסאחל מקום בקצה בית הקברות, רוחוק מהבוזזים

TRADUCTION

C'est mercredi que l'alerte fut donnée,

 La troupe du commandant est arrivée.

Ah malheur à moi, quel jour ce fut!

La nuit de mercredi à jeudi, nous avons vu,

 Que les coups (de fusil) éclataient, nous avons vu.

O quel malheur, que va-t-il nous arriver?

La nuit de mercredi à jeudi, au milieu de la nuit,

Ils pénétrèrent dans la maison Juda Hillel.

Ils le surprirent alors qu'il tâtonnait, un candélabre à la main.

Ils commencèrent: Y a-t-il plus grande détresse?

Donne le trésor, hé fille de mécréant!

Jeudi au milieu de la journée,

Ils nous firent monter dans la chambre funéraire.

Nous étions empêtrés dans la fange et la poussière.

Quel malheur. Qu'est cette abomination?

Jeudi au soir, on nous emmena au sâhil

Ils pointèrent sur nous les fusils.

 Jeudi, ce fut la nuit de ténèbres.

Jeudi, ils continuaient à piller.

Vendredi arriva la trêve.

Ils nous firent dire par le crieur public.

«Vous devez vous rassembler dans le palais (du sultan)».

«Grands et petits, attention à ne pas vous perdre!

Dans le palais, vous devez vous rassembler».

O mon Dieu, emplis le cœur [du sultan] de compassion!

Complainte composée par le rabbin Haïm fils de Moïse Lévy, et disciple de rabbi Joseph BenNaïm, publiée dans Georgette Bensimon-Choukroun, «La Complainte du tritel», in: G. Drettas, J. Gutwirth (éds.), Homenagens à Jeanine Fribourg, (=Meridies 19-22 [1994]), pp. 301-337

על הפיוט, על סול ועל הפייטנים א. על הפיוט במרוקו-ז'ולייט חסין

על הפיוט, על סול ועל הפייטנים

א. על הפיוט במרוקו

לפיוט במרוקו במחצית הראשונה של המאה התשע־עשרה יש זיקה הדוקה לפיוט בספרד של תור הזהב ולפיוט בארץ ישראל מהמאה השישית עד המאה האחת־עשרה. כמורשת חשובה לפייטני מרוקו נזכיר גם את הפיוטים שנכללו בסידור התפילה כמו ״עלינו לשבח״, ״אל אדון על כל המעשים״ ותפילת ״שמונה־עשרה״ המיוחסים לתנאים. מתקופה מאוחרת יותר בארץ ישראל נציין את ״סדר העבודה״ ליום הכיפורים של יוסי בן יוסי ואת הפיוטים של יניי ושל אלעזר הקליר. מחוץ לארץ ישראל, במחצית הראשונה של המאה העשירית חיבר רב סעדיה גאון את יצירותיו המפורסמות. בסוף האלף הראשון ובראשית האלף השני נעשתה איטליה הדרומית אחד המרכזים החשובים לפריחת השירה הליטורגית, והשפעתה מסתעפת מצד אחד עד לצפון איטליה, לארצות אשכנז ולצרפת, ומצד אחר ליוון של התקופה הביזנטית. לדרכי העיצוב המיוחדים בשירה הליטורגית במאות העשירית והאחת־עשרה של משה בר קלונימוס ושל משולם בר קלונימוס ושל פייטנים אחרים, המושפעים מהפיוט הארץ־ישראלי, ניכרת השפעה על הכתיבה הליטורגית בצפון אפריקה ובדרום איטליה.

בספרד המוסלמית, בין המאה העשירית והמאה השלוש־עשרה, קיבל השיר הליטורגי ביטוי הודות לחיבורים מפורסמים של פייטנים כמו חסדאי אבן שפרוט(975-915), מנחם בן סרוק (970-920 לערך), שלמה אבן גבירול (1057-1020), שמואל הנגיד (המאה העשירית – המאה האחת־עשרה), יוסף אבן אביתור(המאה העשירית – המאה האחת־עשרה), יהודה הלוי(1141-1075), משה אבן עזרא(1135-1055) ואברהם אבן עזרא(1164-1089).

הרבה מהשירים הליטורגיים הראשונים נכללים בסדר התפילות. ברכת ״ברוך שאמר״ הנאמרת בכל יום; סדרת הפיוטים הנקראים ״קרובות״, הנאמרת בתפילת שחרית בחגים ובשבתות מיוחדות; ופיוטים מיוחדים לחגים, כמו פיוטי התקיעה לראש השנה ו״סדר העבודה״ ליום כיפור, ה״אזהרות לחג השבועות׳/ קינות לתשעה באב, פיוט של ברכת המזון, פיוט ״נשמת״(או ״ברכת השיר״), פיוטי הטל ופיוטי הגשם.

הפיוט המזרחי, שמקורו בארץ ישראל, הכניס מילים חדשות לאוצר המילים העברי. משוררי ספרד מתחו עליו ביקורת משום שיש בו מידה של חופש ביחס לחוקי הדקדוק והתחביר, כפי שהדבר משתקף בפירושו של אברהם אבן עזרא לספר קהלת (ה, א), שבו הוא בוחן מקרוב את שפתו של הקליר ואת סגנונו. הפייטנים שואבים ממקורות כמו התלמוד והמדרש לא רק רעיונות וידע אלא גם את הכתיבה ברמזים סתומים הדורשים פירוש. כך פיוטי אשכנז, שניכר בהם חותמו של הפיוט הקלירי, הלכו ונעשו נגישים פחות לקהל הרחב.

אסכולת ספרד שומרת על זיקה לפיוט המזרחי ולפיוט הארץ־ישראלי ובה בעת מיטיבה להשתחרר מן היסודות התלמודיים והמדרשיים. שירת ספרד, כפי שעולה משירתם של אבן גבירול ושל אחרים, מתאפיינת בבהירות ובדיוק של השפה התנ״כית. המופת של הסגנון ושל השפה של התנ״ך היה אבן דרך לכל משוררי ספרד. ברם, במשך השנים העברית התלמודית והרבנית, ובאותה מידה גם השפה הפילוסופית, נשזרות בשירה הזאת, ששמרה על זיקה למטריקה הערבית.

בשעה שהאסכולה הקלירית מגיעה לשיא מסוים בדרכי עיצוב פואטיים המושתתים על בית המחולק לארבעה טורים שכל אחד מהם כולל שתי מילים מוטעמות, ונשארה קפדנית בעניין מספר זהה של הברות והטעמות בכל בית, ניסחו משוררי ספרד שיטה קפדנית המבוססת על הקצב של השירה הערבית, הקצב הסילבי. אך כפי שטען משה אבן עזרא בשנת 1135 בספר העיונים והדיונים, משקל זה נשאר מושרש במודל התנ״כי. הפיוט הספרדי מצטיין בחריזתו העשירה בקודש ובחול בעברית של תור הזהב.

נדגיש שאבן גבירול, יהודה הלוי, אברהם אבן עזרא ובמועד מאוחר יותר יהודה אלחריזי הם בראש ובראשונה יודעי דקדוק (ומקצתם בלשנים ממש) המיטיבים להבחין בין יחידות מטריות ארוכות לקצרות על פי הניקוד והטעמים שבמקרא.

מורשת שירת ספרד התמידה במרוקו בזכות המגורשים. הקריאה המוזיקלית של הפיוטים בצפון אפריקה ״מורכבת״ (מלשון ״תרכיב״ בערבית), כלומר מותאמת, ללחן ידוע מן המוזיקה האנדלוסית על פי מאה ועשרים המקאמות שלה. הפייטנים מתאימים את הטקסטים הליטורגיים היהודיים למוזיקה האנדלוסית, בדומה למה שעשו המוסלמים לטקסטים שלהם, וכל זה מבלי לשבש את התמות המוזיקליות.

מלבד מקומם של הפיוטים בסידורי התפילה של שבת ושל מועד, נערכו במרוקו לילות בקשות שבהם נלמדו פרקי תנ״ך ומשניות ונאמרו פיוטים על ידי פייטני המקום ופייטנים אורחים. הבקשות נאמרו בליל שבת בין השעה השנייה והשישית לפנות בוקר, בבית אחד מהחברים בחבורת ״אומרי הבקשות״, וכל אחד אמר את חלקו בתורו. לילות בקשות היו חוויה דתית רבת עצמה שבה מבוגרים וצעירים חוברים יחד לזמר שירי הלל לה׳ על פי תהלים קיט, סב, ״חצות לילה אקום להודות לך על משפטי צדקך״.

אף על פי ששירת צפון אפריקה ממשיכה את שירת ספרד, היא היטיבה להתמסד בארבע המאות האחרונות כאסכולה בתר־ספרדית עצמאית בזכות רבי ישראל נג׳ארה, ששירתו הקרינה על המזרח ועל צפון אפריקה. בעקבות נג׳ארה והתפתחויות חיצוניות ופנימיות אחרות, כבשה לה השירה העברית בצפון אפריקה, שהיא ליטורגית בעיקרה, מקום מיוחד מבחינת המבנים הסגוליים שלה ככלל ומבחינת המאפיינים של האזורים השונים. עוד כמה ממאפייניה המרכזיים הם פשטות ועממיות בצורה לצד פשטות ועממיות בלשון.

משוררי המאה השש־עשרה במרוקו, אף על פי שדגלו במשקל הספרדי, במידות המחמירות של המשקל הכמותי ביתד ותנועה, העדיפו להשתמש במשקל ההברות האיטלקי הנוח יחסית. משקל זה אפשר להם להתגבר גם על ההגייה המיוחדת השגורה בפיהם של חכמי מרוקו ושל פייטניה. המשוררים התירו לעצמם להשתמש בכל רובדי הלשון העברית: משנה, תפילה, תלמוד ולשונות מתחום ההגות והקבלה, ואף הארמית על ניביה וזמניה. כמו כן התבטלה ההבחנה בין קודש לחול. מבחינה חיצונית התבטא הדבר בחירות בענייני המשקל ובקביעת אקרוסטיכון כמעט בכל שיר. שירי חשק אלגוריים ושירי שבח הועברו מן המסגרת החברתית אל בית הכנסת בדמות שירים לעלייה לתורה. אמנם הכתיבה הצטמצמה לתחום הליטורגי, אבל ניכרת התפתחות של כתיבה במעגלים אחרים כמו מעגל החיים (פיוטים לחגים ולמועדי השנה שלא במסגרת התפילה), מעגל היחיד והחברה(שירים אישיים, שירים בשבח ידידים וראשי קהל), קינות על מות מנהיגים גדולי תורה וידידים קרובים או קינות על הנרצחים בידי פורעים שונאי ישראל. המעגל הזה כולל גם תגובות שיריות למאורעות היסטוריים שהשאירו רושם עמוק על הקהילה. השירה הזאת פרצה אפיקים חדשים בזכות שירת הבקשות שהעניקה לשירה העברית תנופה מחודשת.

גלות וגאולה הפכו נושא מרכזי בפיוט של צפון אפריקה, המשתלב גם בשירים אשר מצד עניינם וייעודם לכאורה אינם שייכים לנושא הזה.

בדיון על ייחודו של הפיוט במרוקו חשוב לציין את הופעתה של תורת הקבלה, שכבשה מקום של כבוד בקרב רבנים ופייטנים עד המאה העשרים. בשירת צפון אפריקה מרובים ציורים אלגוריים בהשפעת הקבלה. אפשר להניח שקשירת כל שיר ושיר (בלי שתהיה לכך חשיבות כלשהי לתמה שלו) בנושאי גלות וגאולה נעוצה בזיקה שנוצרה בין היוצרים לחכמת הקבלה ולהשראתה, שהצליחה לפלס לה נתיב אל היצירה האמנותית יותר מאשר אל הכתיבה של חכמים ודיינים. הציפייה לגאולה התחזקה בשל המצב הקשה שבו היו נתונים היהודים בגלות במרוקו במשך מאות בשנים, ויש להוסיף שרוב הרבנים והדיינים שהיו בקיאים בתורה וברזיה ניסו את כוחם גם בשירה וחיברו פיוטים עשירים בלשונם ובמכמני האוצר התלמודי והמדרשי.

כמקובל בשירת צפון אפריקה, גם הפיוטים על סול כתובים בעיקר בלשון המקרא. זו לשון פשוטה וקולחת השואבת ביטויים ומטבעות לשון מהמקרא. עם זאת כיוון שרוב  הכותבים על סול בעברית היו רבנים ודיינים, מצויים בפיוטיהם ביטויים מלשון הספרות התלמודית ומלשון ההלכה. התופעה בולטת אצל מונסונייגו, שבסגנונו זכו פיגורות השאובות מן התנ״ך להתגלמות מחודשת ומיוחדת, וזאת גם תוך שימוש במטפורות ובניבים נדירים.

בפיוטים לשבחה של הרוגת המלכות ניכר השימוש במידה יתרה בכינויים לאויבי ישראל ולעם ישראל, שימוש המוכר עוד מראשיתו של הפיוט ומ״סדר העבודה״ שכתב יוסי בן יוסי.1

חשוב לציין תופעה נוספת הנוגעת לכתיבה על סול – השימוש במוטיבים פיגורטיביים שמתוכם נובעים תכנים המשותפים למחברי הפיוטים בעברית ולמחברי הקצות בערבית־ יהודית. אפשר לומר שהכתיבה על סול בשפות היהודיות במרוקו נבנתה על פי אותם הסולמות הרוחניים ועל פי אותם ההקשרים התרבותיים.

רצוי להדגיש שבשונה מהפיוטים, מיטיבות הקצות לבנות את החריזה סביב שמה של הרוגת המלכות. החריזה בקצות, מלבד היותה משמשת לתפארת המצלול, נושאת על כנפיה תכנים. למשל בקצא ״ביסם אללאה קאומי״ חורז השם ״סוליקא״ עם מילים כמו ״חקיקא״, ״חריקא״ ו״בדיקא״ (בהתאמה – אמתית, שרפה וכיליון), וכך סביב ״סוליקא״ מתלקחים שדות סמנטיים המעוררים הקשרים תרבותיים ואקסיולוגיים, ובמיוחד הקשרים חברתיים־דתיים. הפיוטים, לעומת זאת, לא היטיבו לבנות הקשרים ומשמעויות סביב השם ״סוליקא״, והוא לא שימש בסים למרקמים פואטיים ורטוריים.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 94 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

נובמבר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« אוק    
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930