ישראל והעלייה מצפון אפריקה. מיכאל מ.לסקר

 

ציינו שהקבוצה היהודית שתמכה ב׳הסכמה׳ לא הייתה אחידה בשום פנים. נכללו בה קיצונים בעלי נטייה חזקה לסוציאליזם, ברוח הפלג השמאלני של מפלגת האסתקלאל בראשות המנהיג הלאומי מהדי בן־ברכה, ומלבדם שמאלנים מתונים ואף שמרנים. היו יהודים במסגרת זו שהטיפו ל׳מיזוג טוטלי׳ בין מוסלמים ליהודים ברוב התחומים, להוציא ענייני דת, ושאפו לגשר על הפערים הפוליטיים והתרבותיים בין שני העמים. אחרים, אף שתמכו ב׳הסכמה׳, היו זהירים יותר באשר ל׳מיזוג הקדוש׳. אחדים תמכו בצורך לראות במדינת ישראל ׳בית רוחני׳, והיו נחושים בדעתם לשמר גם את התרבות הצרפתית במידת מה, ולא להיכנע בכל תנאי לתהליכי הערביזציה של מרוקו העצמאית.

מן התומכים הבולטים ב׳הסכמה׳ היו מרק סבאח, מורה בבית ספר תיכון ברבאט, ולאחר זמן פעיל בהנהגה בקהילת קזבלנקה: מאיר טולדנו המקורב לבן־ברכה ולעבדררהים בועביד ממנהיגי השמאל במפלגת האסתקלאל, ששירת כנספח כלכלי של מרוקו בוושינגטון עד 1959 : אלבר אפללו וארמן אסולין, אף הם מתומכי הפלג השמאלני במפלגת האסתקלאל ופעילים באיגוד המקצועי, שנודעו בביקורתם הקשה על מדינת ישראל! מאיר עובדיה, מאנשי הפלג השמרני במפלגת האסתקלאל, ששימש יושב ראש הקהילה היהודית בקזבלנקה מאז 1957 ועד שנות השישים; ג׳ו אוחנה, יהודי אמיד ופעיל בתנועות לאומיות שנים אחדות לפני עצמאות מרוקו: ודוד אזולאי, ממנהיגי קהילת קזבלנקה. אחדים מהם, אם כי לא כולם, ותומכים אחרים בקרב היהודים והמוסלמים, רובם תומכי מפלגת האסתקלאל, ייסדו בינואר 1956 תנועה יהודית־מוסלמית בהשראת מפלגת האסתקלאל שנודעה בשם ׳אל־ויפאק׳(׳ההסכמה׳). מתנגדי ׳אל־ויפאק׳ תיארו את הקבוצה ואת מנהיגה הבולט ביותר מרק סבאח כחברה סגורה שחבריה מנותקים מן ה׳מלאח׳ זה שנים. סבאח תואר כעושה דברו של מהדי בן־ברכה, ממנהיגי האסתקלאל, יושב ראש המועצה המייעצת ועורך העיתון אל־אסתקלאל.

במטיפים לאינטגרציה נכללו מאיר טולדנו המוזכר לעיל ומקס לב (Loeub) יליד סאפי ותושב קזבלנקה, יהודי אמיד, בעל מפעל זרעים ותבואה משגשג שב־1968 עלה לישראל. הם לא השתייכו ל׳אל־ויפאק׳ דווקא, אך היו חברים במפלגת האסתקלאל, ובספטמבר 1959 פרשו עם הפלג השמאלני של בן־ברכה, בועביד ועבדאללה איבראהים מן האסתקלאל כדי להקים את ׳האיחוד הלאומי של הכוחות העממיים׳ (UNFP). בשנות המאבק לעצמאות הסתיר מקס לב במפעלו לוחמי שחרור, והעסיקם כפועלים מוסווים כדי למנוע את מעצרם, לדבריו:

לאחר הגליית הסולטאן מוחמד בן־יוסוף למדגסקר [ב־20 באוגוסט 1953] נרתמתי למאבק הלאומי והייתי שותף ב־1954 להקמת ׳אל־מונצ׳ם אל־סיררי׳, אחד מארגוני השחרור העירוניים האנטי־צרפתיים. בראשו עמד מוחמד פקיה בצרי, מעין יאסר ערפאת מרוקני, אשר מאוחר יותר היה למנהיג מרכזי ב־UNFP ועורך עיתון התנועה [אל־תחריר] בשפה הערבית. פעלנו יחד כקבוצת לחץ להחזיר את הסולטאן למרוקו. אותו ארגון חשאי, שגם בן־בדכה היה מעורב בו, קיבל מימון ממקורות שונים. מכיוון שבשנים ההם הייתי בעל אמצעים כספיים, סייעתי לממן חלק ניכר מן ההוצאות הכספיות של המונצ׳ם.

לב מודה שלמרות העניין העקרוני שלו במאבק לעצמאות, לא תמיד התלהב מן הדרישות התכופות ממנו לממן את הארגון ולהסתיר לוחמים במפעלו. הוא העדיף שלא להסתבך עם הצרפתים, ובעת ובעונה אחת חשש שאם יסרב להמשיך לשתף פעולה, אנשי הארגון יתנכלו לו ולבני משפחתו ויפגעו בעסקיו. עם שובו של הסולטאן למרוקו בנובמבר 1955 ליוו בן־ברכה ועבדאללה איבראהים (לימים ראש ממשלת מרוקו) את לב לפגישה עמו, והציגוהו בפניו כידיד ושותף של המאבק הלאומי. לב אומר כי היה נבוך מתגובת הסולטאן שהודה לו על מאמציו, אך בה בעת הביע תמיהה על היהודים שנלחמים לעצמאותן של ארצות מושבם. לב מעיר כי בן־ברכה היה איש חזון בעל דעות מקוריות, אם כי לא עקיבות ומנותקות מן המציאות. בפגישה שארגן לב בביתו, ובה נכחו בן־ברכה, מאיר טולדנו ומאיר עובדיה הצהיר בן־ברכה שהגיע הזמן לקיים שיתוף פעולה מרוקני־ישראלי, ויש לבדוק אפשרות של פיתוח תעשיות ישראליות־מרוקאיות משותפות, בעיקר בתחום הביגוד.

לב לא היה מן המטיפים לשינויים רדיקליים במבנה ההיררכי של ההנהגה הקהילתית, לעומת סבאח ותומכיו הקולניים שביקרו בחריפות את ׳מועצת הקהילות היהודיות׳ ואת המנהיגות של ועדי הקהילות השונות. במאמר מערכת באל־אסתקלאל תקף סבאח בגלוי את המנהיגות היהודית. לדבריו, הציבור היהודי היה נבוך וחסר ביטחון. הקהילות היהודיות קיבלו מידע מוטעה בנוגע לבעיותיהן, בעטיים של המנהיגים שהחזיקו בתואר ובזכויות היתר, ונמלאו אומץ רק כאשר מעמדם היה נתון בסכנה. הם לא חשו את העתיד הצפוי, ולא העריכו נכונה את ההתקדמות הבלתי נמנעת של העם המרוקני לעצמאותו הלאומית. הם לא השכילו להכין את אנשיהם לתנאים החדשים, להפך, הם הוליכו אותם לכיוון שונה, ולפיכך לא היו מסוגלים לענות על השאלות שהפנה אליהם הציבור היהודי. ועתה, המשיך סבאח ואמר, אף שצריך היה לומר לציבור היהודי המודאג שאף אחת מהחירויות שלהם לא נפגעה, שיש להם חופש תנועה כמו למוסלמים, לא הייתה מנהיגות ראויה שתוכל לעשות זאת. רק התומכים באינטגרציה, חסידי ההשתלבות, לדעת סבאח, הם המנהיגים הכשירים להנהיג את יהודי מרוקו.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 94 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר
נובמבר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« אוק    
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930