סיפור יום הולדת למורה מרדושי/דויד
הידידים המוסלמים בעיר מוגדור היו קוראים לכל סוחר יהודי, "טנג'ר" (עשיר) שם של כבוד. כך היה גם עם אבי ז"ל קראו לו "טג'ר רופייל"(רפאל) ואני יודע שאבי היה סוחר אך לא היה עשיר אף פעם. אך שם הכבוד "טנג'ר" נשאר והשפיע גם על מנהלת בבית הספר ב"אליאנס" במוגדור. לבית הספר היגיעה תרומה מיוחדת מיהודי אמריקה נעליים חדשות לילדים. כשאימי בקשה נעלים עבורי אמרה לה המנהלת "אתם לא ברשימה מצבכם טוב מאחרים". "נשארתי עם הכבוד אך ללא נעלים".
רבים מאשרים את הסיפור שסיפרה לי אימי שהייתה מעתיקה דוגמאות בגדי ילדים מחלון ראווה ואחר כך גוזרת ותופרת אותם עבורנו הילדים, הם נראו ממש כמו המקור(יש לי תמונה משפחתית ישנה לרוב הילדים בגדים מאותו בד עניין של חיסכון) הכול היה תלוי באימא מה עשתה עם הכסף שאבא הביא הביתה. כבוד…כבוד זה לא מספיק, צריך לעבוד.
לעיר "מוגדור" קוראים גם "העיר הלבנה" כי כל בתיה לבנים לפי הוראת הסולטאן, כל עיר והצבע שמאפיין אותה ול"מוגדור" נתנו את הצבע הלבן שהולם אותה מאוד, בתיה הלבנים בולטים על רקע הים הצבוע טורקיז, מרפסות הבתים צבועים ורוד והחלונות בכחול עמוק כמו השמים המלאים שחפים לבנים שמנים וצעקנים "מוגדור "נחשבת ליפה בערי החוף היא מוקפת חומה ופתוחה רק לכוון הים. כששלטו הפורטוגזים במרוקו הם בנו את החומה והמצודה הימית המפוארת "סקלה" על המצודה למעלה כמה תותחי ברונזה גדולים וכבדים מאותה תקופה. בנמל הדייגים שולחנות ערוכים ועליהם כל סוגי דגי הים וכל מיני שרצים, סרדינים טריים על האש נמכרים שם רצוי לאכול חם במקום וללקק את האצבעות. כמה דייגים מתחממים ליד מדורה שעליה בישלו לא מזמן קפה.השמש שוקעת בים וצובעת את השמים בכל צבעי הקשת.
הייתי כבר בן 6 שעברנו ממרקש למוגדור ומיד נכנסתי לבית הספר מהימים הראשונים בכיתה הראשונה של בית הספר "אליאנס איזראליט"* הבנתי שהמקום נוצר ממש בשבילי , המורים דברו צרפתית שפה שהייתה שגורה בפי מילדות והכול היה נינוח ושקט והתחלתי להתרגל לפניהם של הילדים שהיו בכיתה והכל נראה טוב ויפה לא ידעתי מה צופן לי העתיד.
משפחתי נחשבה למשפחה מהמעמד הבינוני אבי היה סוחר והייתה לו חנות קטנה לממכר תה וסוכר שלא הכניסה כסף רב, לא חשוב שתמיד קראו לו "תאג'ר רופייל". אימי מצידה השתדלה בכל כוחה להעלות אותנו הילדים ברמה באמצעים הפשוטים שהיו ברשותה ובכסף קטן. רינה אימי הלבישה אותי ואת אחי כנסיכים ואני הייתי בולט בכיתה בניקיוני ובבגדי שנראו תמיד חדשים. יום יום נדף ממני ניחוח של בושם וסבון מסוג טוב כאשר לשאר הילדים לא היה ריח כלל או נדף מהם ריח לא נעים והסוד היה רק בידי אימי היא הייתה עומדת לפעמים שעות ליד חנויות בגדי ילדים מציירת ומעתיקה את הדוגמאות האחרונות של בגדי הילדים ותופרת לנו בדיוק כמוהם, כך נראינו תמיד באופנה האחרונה… ב
רבע מחיר אך אליה וקוץ בה..הייתי כבר בכיתה השנייה, כאשר הורי רצו לרשום אותי ל"קנטינה" לארוחת צהריים בבית הספר שלכל הדעות הייתה מגיעה לי והמנהלת אמרה לה : אתם עשירים ! יש לכם כסף הקנטינה רק למיעוטי יכולת. אותו הדבר קרה גם עם זוגות נעליים חומות יפות חדשות ומבריקות שהתקבלו תרומה מיהודי אמריקה לפני חג הפסח ואני כל כך רציתי זוג נעלים חדש לחג הפסח. וכשאימי באה איתי לבית הספר ובקשה מהמנהל נעלים בשבילי הוא אמר לה אתם לא ברשימה מצבכם טוב מאחרים."עניי עירנו קודמים".כילד כאב לי מאוד שלא קבלתי נעלים חדשות כמו תלמידי הכיתה, אבי לא היה יכל לקנות לי נעלים חדשות . כמו כן מנעו ממני ארוחה חמה ואף פעם לא הבנתי למה?
באותו הזמן התחילו הצרות שלי וזאת הייתה רק ההתחלה וזה שלא ידעתי לדבר ערבית כלל רק החמיר את המצב העגום. הילדים הוציאו אותי מכללם, הם דברו ביניהם ערבית, סחו זה לזה מעשיות שהתקשיתי להבינם. היו נפגשים כל בוקר ליד חצר בית הספר ולוחצים זה את יד זה בלבביות . ואני הייתי בצד. אני דנתי בחומרה את התנהגותם, ונחשבתי לבחור חמור סבר ורציני. יותר מאוחר הבנתי שאני חייב להשתלב ללמוד מהם ערבית, כי אם לא, אנתק את עצמי בכורח הדברים מהסביבה החדשה ואהיה תלוי ועומד בין שתי תרבויות הערבית והצרפתית. עתיד הייתי למצוא את עצמי בין שתי שכבות ומבקש לשבת על שני כיסאות ואיני יושב בשום מקום.
השנה הראשונה בבית הספר אליאנס איזראליט תיזכר אצלי כשנה הכי טובה בבית הספר. היא עברה כמעט ללא תקלות מיוחדות חוץ מפעם אחת שהמורה שכחה אותי בחוף הים. כשהרגשתי שאני לבד התחלתי לרוץ עד לבית הספר התקבלתי ועל ידי אימי המודאגת ובמחיאות כפיים של ההורים שהמתינו לילדיהם.
מה יהיה בהמשך חברי וידידי זה לא ידעתי? הייתי כנראה תלמיד כל כך טוב שהקפיצו אותי כיתה מהכיתה הראשונה ישר לכיתה השלישית!! כאן מצאתי מורה נחמדה וחיכנית והיה נדמה לי כאילו שכל הילדים היו מבית טוב לבושים בטעם ומסורקים היטב ונודף מהם "מי- קולון" משובח.
המורה החדשה לימדה אותנו הרבה מאוד שירים בצרפתית כבר מהתחלה הם לא מצאו חן בעיני אבי המחמיר תמיד. בשליש הראשון של השנה החליטה המורה שנעשה הצגה וכל השיעורים היו למעשה חזרות על המופע. נבחרו כמה תלמידים ואני ביניהם וחולקו לנו תפקידים. שמחתי הייתה רבה מיד ידעתי את התפקיד שלי ושל שאר הילדים בעל פה. הכול היה טוב ויפה עד שדיברתי עם אבי על כסף.לצורך ההצגה היה צורך בתשלום לקנית חומרים לתלבושות ולכובעי מלחים וזה היה הקש ששבר את גב הגמל. אבי כעס מאוד כשביקשתי ממנו כסף עבור התלבושות ועכשיו פתאום הכל לא בסדר ובכלל לא נראה לו כל העניין שהקפיצו אותי כיתה ושבכיתה הזאת רק שרים כל היום ולא לומדים . הוא אומר לאימי כדי להיות גבר אני חייב לעבור דרך כיתה שנייה של המורה מרדושי אוחיון שהיה קרוב משפחה והתברר לי יותר מאוחר שהיה קרוב של כל יהודי מוגדור.
לא עזרו לי בקשותי ותחנוני ודמעותיי אבי הלך למנהל בית הספר ואני עברתי לכיתה השנייה שהייתה עולם שונה לגמרי ממה שהכרתי.
התלמידים בכיתה השנייה היו גדולים שובבים ומגולחי ראש. היו ביניהם גם כאלה שלא עלו כיתה כמה שנים. המורה מרדושי אוחיון גבוה מכל המורים בבית סיפרנו בראש לפחות, תמיד סדור ומונח היטב בתוך חליפתו הכחולה, דיבורו רהוט ולשונו צרפתית כל העת וערבית לא דיבר מעולם. המורה "המלומד" שלט בתלמידים ביד רמה במקלו המחודד ובעונשים שונים ומגוונים. פניו היו חיכניות ולבביות אך לא כך ידיו ,ידי עשו היו, שפגיעתן קשה כשהם מצוידות בסרגל ברזל דק שקצותיו חדות כסכין. ללא חליפתו הכחולה המהודרת והסרגל שבידו אפשר היה לחשוב שהוא השמש של בית הספר.
מי שאיחר לבא לבית הספר או שלא הכין את שיעוריו ,מי שהכין שיעורים אך ה"טבלייה" לא עליו או שלא עשה את ציפורניו, מי שנתפס מפריע ועלה בחכת עיניו של מסייה אוחיון, היה קם ביוזמתו האישית ומתקדם לעבר,מסייה אוחיון הליכתו מרושלת וכאילו המלקות אינן נוגעות לו כלל וכלל ובשעה שעשה דרכו חזרה , היה המוכה מנסה לאחות את שברי חיוכו בלא הועיל ממהר ויושב במקומו. כל התלמידים היגיע אל מסיה אוחיון באיזו שהיא דרך. אולם כאשר היגיע הרגע בו היינו צריכים להושיט את ידינו לקבלת מנת המלקות יש בודדים בלבד שהושיטו ידיים כנועות לפניו. ויש כאלה שמיד עם הגיעם אל המורה היו מתחננים על נפשם ובוכים בדמעות תנין,על אלה אמר לנו המורה מרדושה, "אם הוא כבר בוכה לפני המלקות אז כיצד יגיב כשינחית עליו את הסרגל ".
ג'וג'ו היה קטן ורזה וישב תמיד בסוף הכיתה נעצר מעט רחוק מהמורה, רגליו משותקות מפחד ואינו חוסך כל מאמץ לעורר רחמיו. ואז המורה היה מטריח את עצמו ובא עד אליו ומקבל מכות כפל כפליים ואף יותר. כך או כך אל אחד לא ברח מהמלקות, לא נמצא ולא תלמיד אחד בכיתתנו שלא ישב במועד זה או אחר כפוף ומכונס סביב כותרות אצבעותיו, נושף בהם להניס ולהפיג את הכאב הצורב ולהפיח בהם רוח חיים.
התמזל מזלי לא יודע למה (אולי בגלל הקרבה המשפחתית) ולא נקראתי למורה אלה פעם אחת והמעשה שהיה כך היה. לאימי הייתה אחת צעירה נאומי שמה שגרה בעיר ספי ובאה יום אחד לביקור אצלנו נומי גבוהה הייתה בלונדינית ויפה מאוד, והורי בקשו שאני אצא איתה כדי לשמור עליה, או יותר נכון היא תשמור עלי והיא בצבע השיער הבלונד שלה בלבלה את כל הגברים ברחוב הראשי ולא היה אותו ערב מי שלא הבחין בה מהקרוב והרחוק ואפילו רוכב אופניים אחד נפל מהאופניים כאשר המשיך להסתכל עליה והאופניים שלו נכנסו בדוכן ירקות . וראה איזה מעשה סטן את מי לא פגשתי אותו ערב כמעט את כל תלמידי הכיתה ולבסוף גם את המורה מרדושה בכבודו ובעצמו ולא ידעתי היכן אקבור את עצמי.
אותו לילה הלכתי לישון מאוחר וכמובן ולא הספקתי להכין את השיעורים ולא למדתי בעל פה את לוח הכפל של הספרה 5. כאשר קרה לי המורה אליו לקבל את מה מנה צעקו כל הילדים "מגיע לו" "מגיע לו" ואלברט צעק שהסתובבתי כל הערב עם בלונדינית. קבלתי את המלקות בגבורה וחזרתי לשבת על כיסאי.
יש תלמידים שידעו עם כניסתם לכיתה שהם מועמדים לקבל את מנת המלקות והכינו בעוד מועד את עצמם הם לקחו שום ומרחו את כותרות אצבעותיהם אבל חוץ מהריח החריף שהיה בכיתה שעה שלימה זה לא עזר להם הרבה.
היה עונש חמור עוד יותר וזה מהמלקות על האצבעות "הפלקה" סד עץ עבה ומנעול הכולא את כפות הרגליים וסוגר עליהם לבל תהיה כל אפשרות להזיזן או להימלט ממטר המלקות. מלקות הפלקה מלאות ושלימות עד תום אין אפשרות להימלט מהם . המגלב חובט על כפות רגליך היחפות עד זוב דם ושוב אינך יכול לעמוד עליהם ונבצר ממך ללכת עליהם שעות ואף ימים.
התלמידים הבוגרים מגולחי הראש ומלאי הצלקות בראש חשבו שאני חריג בנוף הכללי של הכיתה, ובנוסף לכך לא ידעתי מילה ערבית. הם החלו להתעלל בי לא עזרו השיחות בכיתה של המורה מרדושי קרוב המשפחה ולא עזרו העונשים הרבים עם המקל המחודד. ואפילו אחרי שמנהיג הקבוצה אלברט באמצע השיעור נקרא על ידי שני אנשים שביקשו שיתלווה אליהם לחדר האפל. אלברט קם חירש וגם אנחנו שידענו לאן פניו מועדים לא נטפלנו אליו במבטינו בעת שיצא בעקבותיהם. כי חשבנו שאחרי "הטיפול" הוא חוזר לכיתה ויפליא מכותיו באלה מבן התלמידים שצחקו כשבאו לקחת אותו לפלקה ואחרי שחיבלו בו ללא רחם צעקותיו שפרצו מהחדר הקטן והחשוך היו קורעות אוזן ולב .
הצעקות והקולות התגלגלו בראשינו ימים ולילות. אחריהם הייתה דממה מוות באליאנס אפילו אני שקבלתי ממנו מכות כל הפסקה ריחמתי עליו. ואלברט הנער שב לכיתה נישא בידי שני מלאכי החבלה ומוגש אחר כבוד אל כיסאו ונעליו בידו, הם נפרדו ממנו לשלום.כל זה עזר רק כמה ימים בדיוק הזמן שנרפאו רגליו מהפצעים שעשה לו השוט והיה יכול כבר לרוץ החלו שוב ההתעללויות והמכות..
ביום אחד בהפסקה אחד התלמידים בעט לי באף ויצא לי דם שמיאן להפסיק. אחרי כמה ימים נודע לי שהילד שבעט בי נדרס על ידי מכונית, הוא היה ילד שובב מאוד. לא ידעתי מה לחשוב אך הרגשתי מאז שיש בידי כוח שאן לאחרים דבר שלא היה נכון כמובן.
יום אחר נודע לנו שיש יום הולדת למורה מדרושה הנערץ בכל מוגדור והסביבה וצריך להביא לו מתנה, אני לא הבאתי מתנה אך כמעט כל התלמידים הביאו מתנות מעניינות ואפילו יקרות. למורה מרדושה שהיה רגיל לקבל מתנות . בארון אחד בכיתה שהיה סגור רוב הזמן היו מלא קופסאות אכסון מעוטרות בנייר צבעוני בהם היה שומר את המתנות שהביאו הילדים והוריהם. היו שם עשרות קופסאות חתומות.
עם קבלת המתנות שהתלמידים פיזרו על כמה שולחנות בכיתה המורה ביקש להודות להורים שלנו על המתנות. הביא מהארון קופסת קרטון גדולה מעוטרת פרחים כפריים הניח אותה על השולחן והחל דוחף בערבוביה את המתנות שקבל. קודם עוגת השוקולד ועליה העניבות הפרחוניות והחולצות הלבנות עטים שונים פסלים מברונזה ושוב עוגת קצפת ואחריהם שאר הספרים והמחברות ושוב עוגה ו… עניבות משובצות כל הילדים ואני ישבו פעורי פה כל המתנות שהביאו ושחשבו שיעזרו להם כשיצטרכו להגיש את הידיים למסייה אוחיון הלכו לפח הזבל אני לא הבנתי מה קורה האם המורה מזלזל במתנות היקרות אני עד היום לא שוכח את המראה הזה. לא היה עדיף לחלק לילדים פרוסת עוגה ?
ההתעללות בי המשיכה כל השנה ולא היה ברור לי למה?. עד שיום בהיר אחד בסוף שנת הלימודים כשיצא לי לשבת בכיתה ליד אלברט וקבלתי תשובה.
דויד אבא שלך יהודי?
כן, עניתי
ואימה שלך יהודיה
כן בוודאי. |