מורשת יהדות מרוקו

יהודי קזבלנקה

היישוב היהודי בעיר הנמל החל בימי הביניים. עם הכיבוש הפורטוגזי הוא פוזר, והקהילה היהודית התאוששה רק בשנות ה־30 של המאה ה־19, עס בואם של סוחרים מערים האחרות. בתחילת המאה ה־20 מנתה העיר 6,000 יהודים. לרשותם עמדו שני בתי כנסת, שמונה תלמודי תורה וארבעה בתי ספר פרטיים. בחודש אוגוסט 1907 נערכו בהפרעות, שבמהלכן נהרגו 30 יהודים ונחטפו 250 נשים וילדים.

למרותזאתשבו והתבלטו יהודי העיר במהרה בחיי המסחר והתעשייה ובמקצועות החופשיים, וטיפלו במסירות בדלת העם, שהגיעה מטרי השדה והצטופפה ברובע היהודי הישן. בית הספר הראשון של ״כל ישראל חברים״ לחינוך חינם נוסד בה כבר ב־1897. עם שיחדור העיר משלטון צרפת(1942) נהרו לשם יהודים רבים ובשנת1960 ישבה בה למעלה ממחצית האוכלוסייה היהודית במרוקו. ב־1964 התחילה ההגירה היהודית הגדולה, וכעבור שלוש שנים נותרו בה 37 אלף יהודים מכלל 50 אלף במדינה כולה.

ידוע גם על יהודי צרפתי בשם דה פינטו. האיש, יצחק דה פינטו, התגורר בבורדו בתקופתו של הוגה הדעות והסופר הצרפתי וולטר. זה טיפח רעיונות אנטי־יהודיים והפיץ דעות קדומות על היהודים והיהדות. דיעותיו עוררו גל מחאות ודברי פולמוס ברחבי אירופה, ואחד מהם שהשיב לו היה יצחק דה פינטו. את זאת עשה בקונטרס ״אפולוגיה על האומה היהודית״, שיצא לאור ב-1762. לאחר פירסום הקונטרס ענה לו וולטר, כי לא התכוון להשמיץ את היהודים כעם.

נציג שהגיע לארה״ב הוא יצחק פינטו (1721-1791), חבר בקהילת שארית ישראל בניו יורק. הוא העתיק לאנגלית את תפלות ישראל לכל השנה בנוסח הספרדים, וזה הודפס בעיר (1766) בדפוס יוהן האלט. היה זה הסידור הראשון שהודפס בניו יורק.

ענף אחר של משפחת פינטו, שעקר למרוקו, הגיע בתחילה לעיר הנמל טאנג׳ר, משם עברו בני המשפחה למראקש, והחלו להתפרסם כאנשי מופת וצדיקים. אחד מהם הוא רבי יעקב פינטו, בעל החיבור על הזוהר ״מקדש מלך״. אחיו הצעיר, רבי שלמה פינטו, נשא לאשה את אחותו של האדמו״ר רבי כליפה בן מלכא זצ״ל, שהיה בעל נכסים מהעיר תאטוואן.

השניים הפכו לשותפים במסחר, ופרנסתו של רבי שלמה היתה מצוייה בריווח והוא יכול היה להקדיש את עיתותיו לתורה ולעבודת הי. בשלב מסוים עקר רבי שלמה פינטו עם בני משפחתו לעיר אגאדיר, בעקבות גיסו, וקבע שם את מושבו. שם פקד אסון את הרב שלמה: אשתו נפטרה בדמי ימיה, ובנים לא היו להם.

הרב שלמה פינטו יצא למראקש, ושם נשא אשה ממשפחת בנבנישתי. לאחר מכן שב לאגאדיר, ושם התמלא ביתו אורה בדמות בנו שנולד לו, וייקרא שמו בישראל חיים. 12 שנים לאחר מכן נפטר רבי שלמה.

מקור השם פינטו

השם פינטו מצוי בקרב יהודים יוצאי ספרד ופורטוגל. יהודים עם שמות משפחה אלה נקראים על שם ערים בשם פינטו, שהיו בספרד ובפורטוגל. בטרם אימצו הם לעצמם שם זה היו ליהודים בספרד ופורטוגל שמות עבריים, לטיניים ויווניים. היהודים הראשונים שהגיעו למדינות הללו עשו ואת בזמן האימפריה הרומית, במאה הראשונה והשנייה לספירה,לאתר שגלו עם חורבן הבית השני. בתחילת המאה השמינית. כשספרד נכבשה על ידי הערבים, אימצו לעצמם יהודים רבים שמות ערביים, כשבמקביל שמרו על השמות העבריים שלהם. כך נוצרה תערובת של שמות עבריים וערביים.

לאחר המאה העשירית, כשספרד נכבשה מחדש על ידי הנוצרים, היו השמות הללו בשימוש בקרב היהודים. זאת, עד המאה ה־16,אז נאלצו היהודים לשנות את שמותיהם מאימת האינקוויויציה. תקופה חשוכה וו בתולדות ספרד גרמה ליהודים רבים להמיר את דתם ואחרים חיו בוהות כפולה: נוצרים כלפי חוץ ויהודים בחשאי, האנוסים. אז גם אימצו שמות משפחה ספרדים נוצריים. אולם, הרוב הגדול שליהודי ספרד עזב אותה,בלית ברירה, בעת הגזירה על גירוש ספרד, 1492.כ־150 אלף מגורשים פליטים הגיעו לפורטוגל, ומצאו בה מיקלט, אך לא לזמן רב. ארבע שנים אחר כך,ב־1496, הוצא צו גירוש נגד יהודי פורטוגל. כדי למנוע נזק כלכלי מארצם ניסו השלטונות לנצר את היהודים בכוח. ילדים הוטבלו ונכלאו, אחרים נצטוו להתרכז בנמל ליסבון לשם נסיעה ושם הוטבלו בכוח כ־20 אלף יהודים. הענפים לבית פינטו מצאו מקלט במרוקו, אלגייר, אנגליה, הולנד ובמדינות האימפריה העותומנית.

גאון, צדיק ובעל מופתים

שנה לאחר מכן, כשחיים הנער בן 13, פקד משבר כלכלי את העיר אגאדיר, ונמלה, שהיה מקור פרנסה עיקרי לתושבים, נסגר. תחתיו פרח ושיגשג נמל חדיש במוגאדור (סווירא), ובני משפחת פינטו קבעו את מושבם בעיר זו. הם היו חלק ממספר רב של משפחות יהודיות, שהוכרחו לקחת את מקל הנדודים ולעקור למוגאדור. לזרם המהגרים היהודים סייע רבות הגביר היהודי גדליה יעקב, שהיפנה את חיים פינטו אל קרוב משפחה שלו – השר מאיר פינטו, ששימש במוגאדור בתפקיד סגן הקונסול הצרפתי. מאיר פינטו קיבל בסבר פנים יפות את שארי בשרו הצעיר, והכניס אותו ללמוד בישיבת הגאון רבי יעקב ביבאס זצ״ל, אב בית הדין של מוגאדור

בתוך זמן קצר יצא שימעו של הנער לפניו. תחילה כגאון ועילוי בתורה, ולאחר מכן כמשורר ופייטן, צדיק ובעל מופתים. שמו של חיים פינטו, שברבות הימים הפך להיות הרב חיים פינטו(הר״ח), התפרסם בקרב היהודים בכל ערי מרוקו. ולא רק יהודים – גם ערביי המדינה כיבדו את הר״ח, והתייחסו אליו כאל קדוש. שימעו הגיע למרחקים ויצא מתחומי מרוקו, והגיע עד למדינות רבות באירופה ובמזרח התיכון. לא אחת היו מגיעות בקשות ממרחקים לתפילה וברכה.

רוב הפונים אל הר״ח, בשאלת חכם, עצה, ברכה או תפילה, היו ממרוקו ובעיקר מהעיר מוגאדור. דלת בית הר״ח היתה פתוחה לכל, שוע או עני, והוא השתדל עבור כל אחד ואחד שפנה אליו. במקביל, לאחר פטירתו של הרב יעקב ביבאס, פנו אל הר״ח בבקשה כי ימלא את מקומו ויישב על כס הרבנות. לאחר הפצרות של פרנסי הקהילה היהודית ניאות הרב והכניס את צווארו תחת עול הציבור. סיוע ברבנות מצא בדמותו של עמיתו, רבי דוד בן חזאן, ששימש עזר כנגדו.

הר״ח שלח ידו בכתיבה, והוציא לאור מספר ספרים בהלכה, באגדה, בקבלה ובחידושים על הש״ס. אולם, בגלל בעיות טכנולוגיות של אותם ימים לא הצליח להדפיס את חיבוריו הרבים, ורובם אבדו. לפליטה נשארו מספר מועט של פיוטים ותשובות בענייני הלכה, שהובאו בספרי שו״ת של מחברים אחרים, שאיתם נשא ונתן הר״ח בענייני הלכה ופסיקה.

במלחמה שהיתה בין צרפת לפורטוגל נלקח הר״ח לשמש כ״מגן חי״ על ראש מגדל, הצופה לים. הפורטוגזים האמינו, כי מאחר והוא איש אלוקים, צדיק ובעל מופת, הרי שהוא יוכל להגן עליהם, אם יישב בצריח המגדל, הצופה אל הים לקדם פני פולשים. כך הוא הוחזק שישה חודשים, ואז ציוו השלטונות להוציאו להורג בכיכר העיר, למען יראו וייראו, מסיבה לא ברורה. בדרך נם הוא ניצל, וכשהשתחרר כתב את הפיוט ״חם ליבי בקרבי״, שבו כתב בין היתר: ״ידו הניף עליו צר, להכותו בלב אכזר, יבשה ידו ונעצר, גם ממקומו לא סר, עצר, נעצר, נאסר, כי חשב להשחיתו, איש האלוקים קדוש הוא, הוא רבי חיים פינטו״.

הר״ח התבקש לישיבה של מעלה בכ״ו באלול תר״ה (1845), ונטמן בבית העלמין הישן במוגאדור. הוא הותיר ארבעה בנים: רבי יהודה, המוכר יותר כרבי הדאן, רבי יוסף, רבי יאשיה ורבי יעקב. בטרם פטירתו ציווה האב את בניו, כי לא יקימו ציון על

קברו וכי לא יכתבו דברי שבח על המצבה, אלא רק את שמו בלבד. בהתייעצות שערכו רבני העיר הוחלט לכתוב את הנוסח הבא, המופיע על קבר הצדיק:

״מצבת קבורת הרב הגאון בישראל, מרנא ורבנא סבא דמשפטים כמוהר״ר חיים פינטו זצה״ל. נלב״ע כ״ו לחודש אלול שנת הר״ת לפ״ק, תנצב״ה״.