ארכיון יומי: 15 באוגוסט 2012


Une histoire de familles-Abirmad-Abisdid

une-histoire-fe-famillesAbirmad

Nom patronymique d'origine arabe qui se prononce egalement Abourmad et qui signifie textuellement " le pere ou le propietaire des cendres ", sans doute pour designer une occupation professionnelle liee a la fabrication du charbon de bois, ou au figure un trait de caractere : l'extreme humilite, les ascetes se couvrant la tete de cendres les jours de deuil comme signe de denuement.

L'hypothese de l'origine hebraique du patronyme, de tradition dans la famille ne manque pas de charme meme si elle est un peu convaincante, car a l'evidence forgee apres coup : deformation de " abir meod " qui signifie tres noble.

C'est le titre donne dans la tradiction a Moise et, par modestie, les porteurs de ce nom l'auraient transforme au contaraire en titre le plus humble : celui de l'homme de cendres…..Aures orthographe : Abourmad. Au XXeme siecle. Nom typique du Maroc, extremement rare, porte dans la region du Sous, particulierement a Taroudant et a Agadir et par emigration aCasablanca.

Rabbi Moche Abirmad

1878 – 1955: Grand rabbin de taroudant, premiere moitie du XXeme siècle. La capitale de la riche region du Sous avait ete jusqu'aux persecutions et a l'exil du XVIIeme siecle, un grand centre d'etudes de Kabala et son esprit y etait fot ancre jusqu'a nos jours.

C'est ainsi que notre rabbin, apres des etudes a Marrakech, chez rabbi David Slush, se consacra totalement ala Kabbale.Sesecrits ont ete publies pae son fils, Khalifa aJerusalemen 1980 sous le titre de " Vayomer Moche " Paroles de Moche.

Maurice Abirmad

Officier du culte, ne a Agadir au Maroc, actuellement officiant de la grande synagogue deNeuilly, enFrance.

Abisdid

Nom ptronymique d'origine arabe, indicative d'un trait de caractere : le bon, le juste, le fort.Laredoavance une autre origine, berbere avec le sens de verger, a rapprocher de l'espagnol Vargas dont il serait la traduction. Autres orthographes : Abejdid, Abushdid, Abouchded, Aboujdid. Au XXeme siecle. Nom extrememnt rare porte au Maroc –Rabat, Tetouan,Casablancaet par amigration aJerusalem, ainsi qu'en Tunisise (Tunis)  

Rabbi Moche Abisdid

Rabbin enseignant natif de Rabat. Apres avoir longtemps enseigne a Fes, il monta a Jerrusalem ou il mourut a la fin du XVIIeme siecle

Abraham Abisdid

Riche et genereux notable et grand erudit de Rabat. En 1854, il se joignit arabbi David Bensimon dans sa alya a Jerusalem. Il fut avec lui un des pkus actifs dirigeants de la communaute Mghrebienne de la ville sainte et participa a sa lutte pur obtenir son independance de la vieille communaute sepharade accusee de discrimination et a la creation du Comite Maghrebienne : le Vaad Edat Hamaarabim.

Ses fils, Rahamim et Shelomo. Continuerent dans la meme voie au service de la communaute maghrebienne de la ville sainte.

Abraham Abisdid

Fils de Shelomo, petit fils du precedent. Il fut le premier juif palestinien a terminer ses etudes medicales a Constantinople avantla PremierGuerreMondiale,la Palestinefaisant alors partie de la province de Syrie du Sud au sein de l’empire ottoman.

Protege francais comme la majorute des originaires d'Afrique du Nord a l'epoque, il fut expulse en Corse par les turcs des le declenchement dela PemierGuerreMondiale comme sujet ennemi.

A son retour apres 1918, il fut un des animateurs de l'hopital de la communaute sepharade de Jerusalem, Misgav Ladakh. Jusqu'a sa mort en 1930.

Autre source

ABOUDJEDIDE : nom d’origine arabe associant ‘abu (pere ou homme) et jadid qui signifie neuf, nouveau, donc l’homme novateur, soit par sa profession, soit par son comportement

פתגמים

 

12 – המּ והמּ, פ-דאר בוי ולא

אם רק צרות וצרות, מוטב לי בבית אבי

 

14 – אל מרא בלא אולאד – כ'ימא בלא אותאד

אישה בלי ולדות, כאוהל בלי יתדות

 

15 – דאר בלא אולאד – כ'מא בלט אותאד

בית בלי ולדות – כאוהל בלי יתדות

 

16 – אל אולאד – הומא אל  אותאד

הבנים הם היתדות ( של הבית )

פתגמים- אוצר הפתגמים-חנניה דהן

17 – דאר אסלאהם, כ'יר מן דאר אדראהם

בית מלא מעילים טוב מבית  מלא נכסים

 

18 – דאר רזאל, כ'יר מן כ'זין אל מאל

בית שיש בו גברים, טוב מטאוצר הון

 

19 – דאר בשוואשי, ולא דאר בל-כ'נאשי

בית הכובעים, ולא בית מלא שקים ( של כסף )

 

20 – אלמרא באולאדהא

מא תוואלמהא גיר בלאדהא

אישה עם בנים, רק העיק שלה מתאימה לה.

 

21 – תאזר אידא טלב לאולאד, יזיה אלמאל

אל מסכין אידא טלב אלמאל, יזיווה לאולאד

עשיר כי יבקש בנים – יבוא לו הון

עני כי יבקש הון – יבואו לו בנים

ברית- בעריכת אשר כנפו

החלק הראשון של השיר מביא דימויים לדמעות על מותו של האיש, כאילו איתני הטבע מצטרפים לבכייה, כך נמצא שורת מלים כמו ברק, רעם, גשמי דמעות. חלקו השני מצביע על המנוח כאיש חסד ובחלקו השלישי יש פנייה לנפש שעליה לשמוח כי הולכת היא לאן שמחכים לה בהדר.

בחלק זה של השיר חוזר המקונן לדימוי הראשון " ועין תזל דמעה מים ". רמז להיותו סופר נמצא במלים : " נעדר עתו גם עטו ", נעדר עתו במובן שזמנו תם אבל גם נעדר מכתב העת ונעדר עטו כפשוטו, כבר לא יקראו הקוראים מפרי עטו. תאריך הפטירה נמצא בגוף השיר בסופו שנת ואשלם נחומים לו ולאבליו שנים השוה לשנת….

מי הם אלה אשר חיברו את הכתובת על המצבה ? רק מצבות בודדות מגלות לנו את זהות המחבר. אחת מהן היא מצבת הקבר של רבי דוד יפלח. בתחתית הקבר כתוב : המקונן : ח' סבאג. במצבה של רבי דוד אלקיים יש רמז לזהות המחבר.

אנו יודעים שרבי מרדכי זעפרני ז"ל היה ידידו אשר העלה על הכתב את כל שירתו, הדיוואן הזה הוצא בזמנו על ידי בניו עם מבוא של פרופסור יוסף שטרית. והנה בגוף השיר אנו מגלים את המשפט הבא : " על כן חרט איש יהודי שורות אלו ".

והרי ידוע שבמגילת אסתר מרדכי נקרא " איש יהודי " מכאן ברור הוא כי רבי מרדכי זעפרני הוא מחבר הטקסט של מצבת רבי דוד אלקיים. מחברים ידועים אחרים הם רבי יוסף מלכא זצ"ל. נכדו, חיים מלכא, העביר אלי העתק של שמונה טיוטות למצבות בכתב ידו של סבו.

על אחת מהן המחבר אף נותן הוראות באשר לגודל האותיות " 1 – פרכמאה מא יחדאס סי אלכתבא בנקוט ( על השיש אין צורך לשים ניקוד ) – – אלקלמא די "פה " מא יתקונס מסרוקא מעא אלקלאם ( במילה " פה " לא צריכה להיות מחוברת למלים…)

רבי חיים שושנה זצ"ל ממראכש, חיבר כתובות מצבות לתושבים רבים ממראכש. לימים הוא הוציא אותם במרוכז בספרו " רחש לבי " ( רחש לבי דבר טוב תו חיים – רבי רפאל חיים שושנה בהוצאת המחבר. אבל הוא חיבר נוסחים גם לערים אחרות וביניהן למוגדור.  

הכתובות למצבות של סבי סבי דוד כנאפו ושל סבתי מרת דונה כנאפו הן מפרי עטו. אני זכיתי לשמוע מפיו את הנסיבות בהן דווקא הוא שחי במראכש חיבר את הכתובות לרבה של מוגדורץ וכך אמר לי באחת מפגישותינו בביתו שבאר שבע :

 " כאשר סבך רבי דוד כנאפו נפטר, אביך רבי שלמה –חי כנאפו, קיבל מרבנים שונים הצעות שונות לנוסח שייכתב על מצבתו. אף אחת מהן לא הייתה לרוחו, על כן שיגר לי מכבת בקשה שאכתוב אני את הנוסח.

זה היה כבוד גדול בשבילי כי הייתי חייב הרבה לסבך שחיתן אותי בביתו. זה שאביך פנה אלי היה לפלא גדול בעיני, הרי רבי דוד אלקים היה שם ורבי דוד יפלח היה שם והם הרי היו ידידיו של סבך ".

אין ספק שקבי דוד אלקיים היה החשוב מכל כותבי הנוסחים שעל המצבות. למרבית המזל, רבי דוד אלקיים שהיה ידוע בשל מיומנויותיו הרבות היה גם מעצב אץ המצבה, גם חורט את האותיות וגם מחבר את הכתובות שעל המצבה, כל יצא שבמוגדור יש מצבות רבות מאוד שאפשר בנקל ליחס אותן לרבי דוד אלקיים, הן על ידי השוואת סגנון האותיות החרוטות והן על ידי חקר השירים אשר חיבר למצבות השונות והשוואתם לשיריו הידועים משכבר.

היות ושי בידינו כתובת שברור לחלוטים שהיא נכתבה על ידו נביא כאן את סיפורה : כמה חודשים אחרי השהייה הארוכה שלי במוגדור חזרתי אליה והפעם כמשתתף ברב שיח בינלאומי על הגירת יהודי מרוקו. יחד אתי היו עוד ישראלים אחדים.

אני החלטתי להגיע מוקדם יותר למוגדור כדי להמשיך בחשיפת והעתקת מצבות. הפעם התלוותה אלי הדוקטורנטית על הוברמן שצילמה את המצבות שחשפנו. הפעם שכרתי פועלים שיעשו את עבודת החשיפה. באמצע בית העלמין היה תל עם עשבים בגובה של שני מטרים.

היה ברור לי שמתחת התל מצויים קברים אחדים, על כן החלטתי להתמקד בו. הפועלים הורידו את הצמחיה בחלק מן התל אחר כך החלו לפנות את האדמה כאשר אני משגיח עליהם לבל יפגעו באיזה קבר. כך חשפנו שורה של קברים, העתקנו וצילמנו קבר אחרי קבר. לפתע ראיתי קבר ועליו הכתובת :

" נפטר לבית עולמו, אור עינינו ותפארתנו…כה"ר יצחק קורייאט ז"ל בנן של קדושים בן להרב הגדול כה"ר רבי אברהם קורייאט ". התרגשתי מאוד כי חשבתי שהנה חשפתי את קברו של רבי יצחק קורייאט מחבר " נחלת אבות " הידוע, בנו של רבי אברהם קורייאט מחבר הספר " ברית אבות " שהיה רבו של מור זקני רבי יוסף כנאפו זיע"א.

עד מהרה התברר לי כי הוא אינו רבי יצחק קורייאט מחבר נחלת אבות מפני ששנת פטירתו – 1873, מוקדמת, אבל ברור היה שהוא שייך למשפחת רבני קורייאט הידועה.

ליד קברו של רבי יצחק הנ"ל, חשפנו את קברו של משה קורקוס שהיה בעלה של סטלה קורקוס המפורס מת.

סידניי קורקוס, דור רביעי לאותו משה קורקוס היה נוכח בשעת החשיפה הזאת, וכשהתחלתי להעתיק את הכתובת שעל המצבה אמר לי : " אין צורך ! יש בארכיון של משפחתי, ככל הנראה בכתב ידו של רבי דוד אלקיים נוסח המצבה הזאת : ואכן לאחר שחזרנו לישראל קיבלתי ממנו את המסמך הבא " :

אגב שני הקברים האלה סמוכים זה לזה, מפרידות ביניהם 19 שנים, וזה אחד מסימני חוסר הסדר שהיה בשעה שקברו מתים בבית העלמין הזה.

אתאר עתה כמה מן הקברים שבבית העלמין במעין הצצה שתאפשר לנו לראות עד כמה המצבות האלו יכולות, למרות הזמן שעבר, לדבר אלינו, לספר לנו על ההיסטוריה של העיר ולתת לנו מושג על הדברים הקטנים והגדולים שהתרחשו בה, ואחר כך אסיים בשיר אהבה נפלא אשר העתקתי מאחד הקברים.

נערה צעירה מתה קודם חתונתה :
קלארה בת רבי שלמה בן עזרא : נתאלמנה מן האירוסין וזה מרת נפשה בתולה היא ואיש לא ידעה.

צעיר מת לפני חתונתו והכינו לו מצבה במקום לכתוב לו כתובה :

יעק בוגאנים : מצבת שיש חרוטה וכתובה חלף חופה וכתובה.

אישה מתה בעת לדתה

ותקש בדלתה מרת עיא נ"ע אשת הרב משה כהן

נפטר בלי להשאיר ילדים

בן ארבעים שנה לא הניח פרי אחריו כל עין תבכה עליו יקח כל לבב רתת על שאול בו שטרית.

בן יחיד היה

יחיד לאימו ואביו אהבו יד ה' נגעה בקרב נקטף עובו באבו הבחור העלוב הרב משה דהאן נ"ע.

אב מבכה את בנו יחידו

ה\זאת הייתה תקוותי ? בני מחמד נפשי

להציב מצבה על קברך, ולחרוט בה מלים לתארך

מצבה שיש חרוטה וכתובה חף חופה וכתובה

בני יחידי ממיטוב זהב ושן, עדי מבשרך העפר דשן ? יעקב אוזנכוט

לאחר שמתה עליו אשתו נלקח ממנו גם בנו יחידו

על מות לבן, בני חמדת לבבי, נוסף על יגוני מרעייתי…הזאת הייתה תקוותי ? בני מחמד נפשי להציב מצבה על קברך ולרוט בה מלים לתארך ? יעקב אוזנכוט

הנפטר מבכה את עצמו – זה הקבר היחידי שמצאתי כתוב בגוף ראשון כביכול על ידי המת –

במקום גילה ורינה על שמחתי, נהפך לאבל תקות חופתי ובמקום הלכתי אל חתונתי הנה היום לקברות הובאתי – פנחס בן אדאהאן

הסבא שלה, רבי יוסף אלמליח, היה ציר אוסטריה והונגריה והיא צאצא לרבי חיים בן עטר.

אסתר אשת הרב א' הרב יוסף בן עטר ( היה חבר בית הדין של מוגדור עד שנסע לרבאט להחליף לזמן מה את רבי רפאל אלקוואה ושימש שנת אחת כרבה הראשי של מרוקו ) הגאון הקדוש כש"ת רבי אליעזר שי אבילה זלהה נין הרב הקדוש משה והגאון מאור הגולה חק"ו כש"ת חיים בן עטר הזקן זלה"ה. 

הערצת הקדושים אצל יהודי מרוקו

197 – לתורה ולתעודה אשיר – רלז

 פיוט יסדתי לכבוד שד"ר, החכם השלם הכולל, כהר"ר יעק עייאש, בן לאותו צדיק הרב המופלג, כמוהר"ר יהודה עייאש זלה"ה, שליח ירושלים תוב"ב. סימן לדויד בר אהרן חזק

לתודה ולתעודה

אשיר מזמור לתודה

לכבוד פטדה חמודה

מבית לחם יהודה

 

דודי לי ואני לו

לראותו עיני כלו

אספר מהללו

אביעה ואגידה

 

ושיר חדש אפצחה

לפניו אקריב מנחה

בו אעלצה ואשמחה

ואעשה סעודה

 

יאה נאה אילן זה

אשר אני אחזה

מזה בן מזה יזה

לבז בר לבש מדא

 

דרכיו מה נעמו

יעקב איש תם שמו

ריח טוב אליו כמו

מור אהלים וקדה

 

במצות אל נתכהן

דהינא ואדהן

בר אורין בר אבהן

גור אריה יהודה

 

רב רחומאי רב אחאי

מקבצאל בן איש חי

ואמרתם כה לחי

אשרי האם אשר ילדה

 

איש כמתנת ידו

יתן לו ממאדו

אחד לפי כבודו

רב הנ"א ורב חסד"א

 

הן קדשוהו שמים

חכמי ירושלים

הם לנו לעינים

בתורה ובעבודה

 

רצון אלהים עושה

גם אחרים מעשה

להקריב קרבן אשה

לפני אל צור תעודה

 

נדיבי עמים גורו

פן תכוו באורו

ובכבודו הזהרו

וגילו ברעדה

 

חכם שוקל וסופר

זריז וקל כעפר

קום לקרא בתוך ספר

תוך קהל וגם עדה

צדיקי מרוקו ונפלאותיהם – יששכר בן עמי

ספרי ״הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו״ שפורסם בתשמ״ד על-ידי הוצאת מאגנס של האוניברסיטה העברית בירושלים אזל תוך שנה ומאז היו אלי פניות רבות מאוד להוציא מהדורה נוספת. הישועה באה מצד מנהלי הוצאת יוסף לוגאסי שלא חסכו שום מאמץ כדי לשוות לספר לבוש נאה. המהדורה הנוכחית כוללת עדכונים רבים בעיקר בחלק המבואות ולא כוללת ההערות והמפתחות שבמהדורה הקודמת.

שלמי תודה למר אברהם פלדות שהקדיש לספרי שעות רבות בעצה ובהדרכה וכן לקלדנית המסורה והכשרונית הגב׳ חנה מזרחי. יבואו על הברכה מנהלי דפוס העיר העתיקה בע״מ ופועליו המסורים שלא חסכו עמל בסידורו ובהדפסתו של הספר.

רעיתי פאולינה היתה שותפה נאמנה בהוצאת ספר זה. היא לא רק עיצבה את המהדורה הנוכחית לפי המתכונת שנקבעה במשותף, אלא גם הציעה שיפורים רבים בצורה, בתוכן ובסגנון. תמיכתה בפרסום זה היוותה עבורי מקור השראה ועידוד תמידי. היא גם עברה על ההגהות ביסודיות המאפיינת אותה בכל עשייתה. תבורך מנשים.

מי יתן וספרי יפתח צוהר לעולמם העשיר והמרתק של יהודי מרוקו, יאפשר לדור הבנים להכיר את מורשת אבותיהם ולציבור בישראל להכיר קהלה גדולה שחזון משיחי, אמונה עמוקה ויצירה רוחנית כבירה ניווטו את דרכה עד לעלייתה לארץ.

ספרי ״הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו״ שפורסם בתשמ״ד על-ידי הוצאת מאגנס של האוניברסיטה העברית בירושלים אזל תוך שנה ומאז היו אלי פניות רבות מאוד להוציא מהדורה נוספת. הישועה באה מצד מנהלי הוצאת יוסף לוגאסי שלא חסכו שום מאמץ כדי לשוות לספר לבוש נאה. המהדורה הנוכחית כוללת עדכונים רבים בעיקר בחלק המבואות ולא כוללת ההערות והמפתחות שבמהדורה הקודמת.

שלמי תודה למר אברהם פלדות שהקדיש לספרי שעות רבות בעצה ובהדרכה וכן לקלדנית המסורה והכשרונית הגב׳ חנה מזרחי. יבואו על הברכה מנהלי דפוס העיר העתיקה בע״מ ופועליו המסורים שלא חסכו עמל בסידורו ובהדפסתו של הספר.

רעיתי פאולינה היתה שותפה נאמנה בהוצאת ספר זה. היא לא רק עיצבה את המהדורה הנוכחית לפי המתכונת שנקבעה במשותף, אלא גם הציעה שיפורים רבים בצורה, בתוכן ובסגנון. תמיכתה בפרסום זה היוותה עבורי מקור השראה ועידוד תמידי. היא גם עברה על ההגהות ביסודיות המאפיינת אותה בכל עשייתה. תבורך מנשים.

מי יתן וספרי יפתח צוהר לעולמם העשיר והמרתק של יהודי מרוקו, יאפשר לדור הבנים להכיר את מורשת אבותיהם ולציבור בישראל להכיר קהלה גדולה שחזון משיחי, אמונה עמוקה ויצירה רוחנית כבירה ניווטו את דרכה עד לעלייתה לארץ.

ר׳ אבא אביחצירא (בו־דניב)

בנו של ר׳ יצחק אכיחצירא ונכדו של ר׳ יעקב אביחצירא, הקבור בדמנהור.

יום אחד לפני מלחמת העולם השנייה הלכו שני מוסלמים. בין העיר ובין השכונה שלנו עובר נהר. שני המוסלמים רצו לעבור את הנהר שהיה מלא מים. פתאום ראו שתי אבנים רוקדות, אחת עולה על השנייה כאילו משחקות כדורגל.

המוסלמי תמה: הרי לא הייתה רוח ולא היה זרם, ואיך זה קורה ששתי האבנים עולות אחת על השנייה׳ לקח את שתי האבנים שהיו בגודל של חצי לירה. הביא אותן למשטרה וסיפר להם. אמרו לו שרק הרב אביחצירא יכול לפתור את זה.

 קראו לו. אמר להם שלמחרת יתן להם תשובה. הרב שם את האבנים האלה מתחת לראשו. בבוקר אמר להם: שמעו, שבע שנים של רעב ומלחמה תבואנה ולאחריהן יהיה שפע¡ ושהוא ימות באותה שנה ושאשתו תלד שני תאומים, וכך היה. היה רעב, יוקר. ראינו את זה במו עינינו.

ר׳ אבא אלבאז(צפרו)

הוא בן-דוד של ר׳ רפאל משה אלבאז. נולד בי״ד תשרי תרי״א ונפטר בכ״ו אלול תרצ״ח.

ר׳ אבנר אג׳ייני(צפרו)

אביו של ר׳ ראובן אג׳ייני ובנו של ר׳ רחמים יוסף אג׳ייני, המכונה רי״א. משפחת אגיייני היא משפחה ידועה בקהילת יהודי צפרו. ר׳ אבנר היה רב ודיין בקהילה. למד בבית- מדרשו של ר׳ רפאל מאמאן. נפטר בט״ו אדר תרע״ט.

ר׳ אבנר הצרפתי(פאס)

נולד בפאס ב-1827 ונפטר שם ב־1883. קבור ליד ר׳ יהודה בן-עטר ולאלה סוליכה.

בללאה [באלהים] ובצדיקים היקרים, הם ממלאים את בקשתו של כל אחד. אנחנו הולכים לצדיקים האלו להתחנן בפניהם. הם יותר טובים מהרופאים. הנה הרופאים נותנים כדורים. זה הכל. התרופה שלהם בהרבה יותר טובה.

 היה לי בן שכמעט מת לי ואני אמרתי, אני אלך לקבר של ר׳ אבנר הצרפתי. בשתים-עשרה בצהרים הלכתי. אמרתי: ר׳ אבנר הצרפתי, אני לא אקבל שום תרופה, לא של רופא ולא של מישהו אחר, אני מקבלת רק את התרופה שלך, תחון עלי שילדי לא ימות.

 אני הייתי בהריון והוא המשיך לינוק, אז זה רע בשבילו. לאחר מכן הפסקתי להניק אותו בקיץ, והרופא אמר לי, תמשיכי להניק אותו, אחרת ימות כמו כלב הנחנק. אמר לי שאין לו סיכויים לחיות. תניקי אותו וגם אז לא בטוח שיחיה.

 אני אמרתי, לא, אני לא אניק אותו. כשהלך הרופא, הלכתי לר׳ אבנר הצרפתי ואמרתי: אני לא מקבלת תרופה משום רופא אלא רק ממך. אז הלכתי ליד הקבורה ולקחתי חופן אדמה, ערבבתי אותו עם מים, ואחר כך סיננתי אותו עם מסננת, ונתתי לו לשתות עד שמילא את בטנו, ומשחתי אותו כולו עם המים האלו.

 כיסיתי אותו בשמיכה. אחרי רבע שעה, אני רואה שהוא פקח את עיניו ופניו אדומות כורד, והוא מזיע, ואמר לי תני לי לאכול. בעצם אמר לי, נאינה, כי הוא לא דיבר עדיין. אז נתתי לו לאכול ומאז הוא הבריא. הנה זה מראה שהצדיק טוב מהרופא. מי שמאמין בה׳ הוא יעזור לו. הנה רק העפר של הצדיק ריפא אותו, והרופא נתן לו הרבה תרופות ולא עזרו.

Ygal Bin-Nun- יגאל בן-נון

Les atteintes aux droits des Juifs et au statut de la communauté

Malgré les déclarations rassurantes des autorités et l’euphorie qu’a vécu la classe

intellectuelle juive, juste après l’indépendance, le souvenir douloureux de deux événements sanglants resta gravé dans sa mémoire collective16. L’incident qui marqua l’histoire de la communauté s’était produit dans la nuit du 7 au 8 juin 1948, trois semaines après la création de l’État d’Israël et le début du conflit avec ses pays voisins. 

 Le sultan Mohammed BenYoussef comprit le danger que représentait pour la communauté juive le conflit israélo arabe.Le 23 mai, il s’adressa à son peuple en lui rappelant son obligation de protéger ses citoyens juifs et demanda aussi à la communauté de ne pas manifester sa solidarité avec le nouvel état juif. Dans la ville orientale d’Oujda et dans le village voisin de Jerrada, distant de46 km, éclatèrent des émeutes qui restèrent profondément gravées dans la conscience juive. Oujda servait à cette époque de ville de transit pour les Juifs qui quittaient le Maroc à destination d’Israël, en passant par l’Algérie voisine. 

 En juillet 1948, dans le cadre des actions contre le pouvoir occupant français, des Musulmans attaquèrent ceux qu’ils considéraient comme leurs collaborateurs juifs. À Oujda, quatre Juifs, et un Musulman qui tentait de les protéger, furent assassinés. À Jerrada, 39 Juifs furent tués et 30 furent grièvement blessés. Le rabbin de la communauté, Moshe Cohen, trouva la mort dans ce pogrome. Cependant, il convient de souligner que dès le mois de mai, le président de la communauté d’Oujda, Obadia, avait averti les autorités françaises de l’effervescence antijuive dans la ville mais, étonnamment, le contrôleur civil, qui tenait lieu de gouverneur régional du Protectorat dans la ville, avait quitté les lieux un jour auparavant. 

. Ceci fait peser de lourds soupçons sur les autorités françaises d’avoir fomenté des troubles antijuifs pour semer la discorde entre les deux communautés. Néanmoins, le mobile des émeutes était peut être lié aussi à l’émigration versIsraël et à la situation au Moyen-Orient, et non à des mobiles locaux1. 

Un autre incident antijuif se produisit le 3 août 1954 dans la ville de Sidi Qassem (Petit Jean),où six commerçants juifs de Meknès furent tués. Contrairement au pogrome d’Oujda, cet incident n’avait pas de lien avec le conflit israélo-arabe. Dans cette petite ville habitaient seulement une cinquantaine de Juifs, mais des commerçants juifs de Meknès, la ville voisine,venaient y faire leurs affaires. Ce qui déclencha le massacre était l’exigence du mouvement national marocain de fermer les magasins le vendredi. 

Des pressions inverses furent exercées par les policiers français pour ouvrir les magasins, en dépit des menaces. Au cours de cette situation explosive, quelques manifestants marocains collèrent des photographies du roi en exil sur les magasins, y compris sur ceux appartenant aux Juifs. Un policier français qui tenta de retirer les photographies s’en sortit indemne, mais la foule en colère se retourna contre les commerçants juifs qui furent accusés de s’être opposés à la grève. 

 Les Juifs en subirent de lourdes conséquences : Samuel Boussidan, Shalom Elfassi et son fils âgé de 22 ans, Elie Toledano et son fils de 12 ans, et Abraham Amar furent assassinés, après avoir subi des traitements cruels et leurs corps furent brûlés par les manifestants. Cet incident tragique ne fut pas mentionné dans la presse israélienne de l’époque, bien que le ministère des Affaires étrangères eut reçu des photos et un compte-rendu de l’événement18. 

 Mais l’instabilité politique et l’incertitude planaient sur l’avenir de la communauté. Les déclarations sur l’arabisation prochaine de l’administration et l’adhésion du Maroc à la politique panarabe ravivèrent la mémoire de ces deux incidents, et incitèrent les Juifs à quitter un pays incapable de garantir leur sécurité. 

Après une courte période d’euphorie qui anima l’intelligentsia juive, et malgré les avantages acquis en matière de promotion professionnelle dans la fonction publique et dans les divers ministères, les difficultés commencèrent à surgirent. Elles concernaient principalement les entraves à l’octroi de passeports qui restreignaient la liberté de circulation, la rupture des relations postales avec Israël, la marocanisation des associations, l’arabisation de l’administration publique et l’adoption d’une nouvelle constitution définissant le Maroc comme un état islamique 

 En outre, les atteintes contre les Juifs de la part de policiers marocains lors de la visite d’Abdel Nasser à Casablanca après l’adhésion du Maroc àla Ligue

arabe et son ralliement à l’idéologie panarabe en politique étrangère ne firent qu’aggraver la situation déjà tendue. Cette série d’événements suscita progressivement un sentiment de méfiance envers les autorités, et la conviction grandissante qu’à long terme il n’y avait plus d’avenir dans ce pays et qu’il fallait se préparer à partir avant la catastrophe prochaine. Qui plus est, on ne peu nier le fait que la création d’un état juif en Israël, juste après la shoah,ranima des sentiments d’ordre messianiques, bien ancrés dans la liturgie juive, et toujoursardents dans la masse populaire juive

הספרייה הפרטית של אלי פילו-כתר קדושה – תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו

כתר קדושה – תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו

כתר קדושה

שרשים חסונים

ר׳ שלמה פינטו שעלה על המוקד ור יוסף אחיו

מחצב הנשמות

מחצב נשמות הצדיקים – אוצר אבני החן של מלך העולם הוא.

אוצרו החביב, בן טפוחיו, אותו ינצור כאישון עיניו.

משם חצב את נשמותיהן המבהיקות של חסידי עולם, מצוקי תבל, ושגרן בעל כרחן לעולם השפל. שם, בכור הנסיון והבחירה בין טוב לרע, ימרקו ויצחצחו את אורן, למען יזהירו ויבהיקו שבעתיים בחזרתן אליו לחיי נצח בעולם האמת, ויקבעו לעד במשבצות זהב בעיטורי כתרו של בורא עולמים.

והמחצב של סנפירנון הוא, בין טורי בהט ושש המיוסדות על אדני ספיר, נוצצות ככתם אופיר, רבבות אבני חן בשלל גוונים אין סופיים.

כי אין נגה תוכו של חסיד זה כברק פנימיותו של חסיד זה, ואין זיו אורו של צדיק זה כטוהר זוהרו של צדיק זה, כל אחד מפיק כדכד נגוהו בגוון שונה.

סדורים הם במחלקותיהם כחלוקת אבני חן לסוגים שונים, אבות ותולדות. לא הרי יהלום כברקת – חלקם יוסיפו כח לנושאיהם, וחלקם יתנו להם חן, ועוד ועוד סגולות רבות.

כך יתחלקו הצדיקים למשפחותם לבית אבותם. יש משפחות גדולי ארץ שגבורתם בהרבצת תורה והעמדת תלמידים, ויש משפחות אנשי שם שעבודתם בתפילה וברכת הרבים, יש מצוקי ארץ שכוחם בהחזרת בנים תועים, ויש עמודי תבל גומלי חסדים לעניים ושועים, ויש שענדו לראשם כמה וכמה כתרים.

הצד השוה שבהם: כולם כמהים וכוספים לעשות רצון קונם באמת, וכל אחד ואחד מאיר וזורח כלבנת הספיר, וכטוהר עצם השמים כפי כח מעשיו וצדקותיו.

לא זאת בלבד, אלא כפי שכל אבן מאירה בפני עצמה, זוהרת היא גם בקרב משפחתה.

צא ולמד מן הסוחר בהם, אשר גם אם ירבו בבית נכותה יהלומים ואזמרגדים, הרי הוא מונה במספר צבאם, ולכל אבן בשם יקרא. יספר בשבח כל אחת, יהלום זה יחיד במשקלו, וזה נדיר בניצוצי אורו. זה מבהיק בגוונים שונים, וזה חזק לא יפצחוהו קלשונים.

כך כל נפש צדיק מאירה בפני עצמה, ואף בין צדיקי משפחתה כל אחת מקומה המיוחד שמור לה.

טלו משל: משפחה אשר בניה התייחדו בגאונותם וגדולתם בתורה, מכל מקום אחד עיקר אורו יזריח בתלמוד ויעמיד תלמידים, ומשנהו בהוראה ידריך את הרבים. האחד יזיל אמרותיו ברבים בדרש ואגדה, וחברו בתורת הרז יהגה חרש לבל יוודע.

הוא אשר אמרנו, לא רק שלכל בית צדיקים זיו אורו המיוחד לו, אלא גם לכל צדיק וצדיק גוון מזהיר בפני עצמו, המבהיק בבוהק המיוחד רק לו, בו ישלים את נפשו לקונו.

מבין אותם סלעי המחצב נאצלה משפחת הצדיקים לבית פינטו, אשר ענדה כמה כתרים לראשה, והתעטרה לדורותיה בשלל גוונים.

כל צדיק וחסיד מבניה ודרך עבודתו המיוחדת לו.

זה בתורה, חברו בקדושה, ורעהו בטהרה. מהם צפונים וטמונים בחגוי קיטונם, ומהם אשר כל הארץ רעשה מגאונם. כל אחד צחצח מירק והשלים את כל זויות נשמתו בזיו שונה. אורחות קדושיה נשגבים טמירים ונעלמים, כל אחד לעצמו בבחינת נתיב לא ידעו עיט.

אולם צד שוה יש לכולם, אות היכר מהיכן נבט, לאיזה מדור ממחצב הנשמות הוא שייך, והסימן: ״מסירות נפש פשוטה״.

היא היתה הסמל החרוט על דגלם, היא המיוחדת ואופיינית לצדיקי משפחתם לבית אבותם. וכראות הרואה את ניצניה, ידע בבטחה, כי משורש צדיקי משפחה זו צמח, ועוד נצר מפארותיה הבשיל אשכולותיו.

שרשים, השם "פינטו", ר׳ שלמה פינטו הראשון ור׳ יוסף אחיו

היחס של צדיקי משפחת פינטו, עתיק יומין הוא, זרע קדש מחצבתו. שרשיו עמוקים וחסונים ומגיעים עד רב שרירא גאון ולמעלה בקודש. במשך הדורות הצמיחו שרשים אלו ענפים רבים, אשר עלו והשתרגו לאילן רב פארות, גאוני ארץ ,» קדושים וחסידים, אשר בצילם הנעים הסתופפו רבים מבני עמנו, וממגד פרות מעשיהם הטובים שבעה הארץ.

בראשית ימיה כונתה בשם משפחת ״גאון" – עדות והוראה על חשיבותה ויחוסה ״ בימי גירוש ספרד, כאשר חיות האינקויזיציה שרצו בכל פינה, ארבו לכל יהודי, וציפו להזדמנות הכי קלה להתגולל עליו בחמת זעם בעלילות רשע למיניהם, ראשי המשפחה פן יבולע להם מחמת שם זה – שהורה על חשיבותם בעולם . ונאלצו להמיר את שם משפחתם ל ״פינטו״, כשם עיר מגוריהם אשר ממנו יצאו

אמנם ימים ידברו, ובורא עולם – קורא הדורות מראש, קבע, כי שמם החדש יתעטר בכתר שם טוב, ויהפוך לשם ולתהלה בכל הארץ, עד שהמוני ישראל «.יזכירוהו בסילודין, כל אימת שיעלוהו על דל שפתותיהם.

בין ראשוני המשפחה הידועים לנו, נמנים ר׳ שלמה פינטו הקדוש ואחיו ר׳ יוסף ־זצ"ל אשר התגוררו בספרד בעיר הנמל הדרומית ״פינטו״.יש המיחסים את ראשוני המשפחה גם לר׳ דון יצחק אברבנאל זצ״ל, אך אין ידוע איך וכיצד.

בעת גירוש ספרד, בשנת ״מזרה״ ישראל – רנ״ב (1492 למניינם), כאשר נאלצו ליטול את מקל הנדודים, פנו יחד עם יהודים רבים לפורטוגל. אך גם שם לא ארכו מנוחתם, ובעת גירוש פורטוגל (שנת רנ״ז, 1497 למניינם) נאלצו לנדוד שנית. הפעם פנו למלכות רומא, שבהוראת האפיפיור יוליוס השלישי, פתחה את שעריה בפני הגולים בעת ההיא, שם התיישבו יחד עם עוד רבים מאחיהם גולי פורטוגל, בעיר אנקונה שהשתייכה למלכות רומא

כל הפרטים אודות שרשי צדיקי משפחת פינטו הם על פי המסורת שעברה בין צדיקי המשפחה מאב לבן. בספרי קורות הימים מובאות כמה גירסאות, אך רובן משובשות ולא מדויקות. לדוגמא: באנציקלופדיה אוצר ישראל כרך ח׳ עמי 249 נאמר: ר׳ יוסף פינטו בא מגלות פורטוגאל בשנת 1497 לדמשק, והיה שם עשיר גדול ובעל צדקה, בן בנו ר׳ יהושע פינטו (הרי׳׳ף) היה תלמיד ר׳ יעקב אבולעפיה, וכוי. קטע זה מלא שיבושים, ר׳ יוסף בא לדמשק יותר מ-50 שנה אחר כך כפי שיסופר להלן. הרי״ף תלמידו של ר׳ יעקב אבולעפיה, נקרא ר׳ יאשיהו ולא ר׳ יהושע, הוא היה בנו של ר׳ יוסף ולא בן בנו.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אוגוסט 2012
א ב ג ד ה ו ש
« יול   ספט »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר