ארכיון יומי: 2 באוגוסט 2012


השירה היהודית העממית – לערובי-ייא נאס גולו בראבו היי !! אנשים אימרו בראבו

ייא נאס גולו בראבו

היי !! אנשים אימרו בראבו

 

ייא נאס ייא נאס גולו בראבו

אנשי, היי, אנשי אמרו הידד

 

עלא לערוצ ועלא צחאבו

על החתן ועל ידידיו יחד

 

פתס עלא אזזין חתתא צאבו

חיפש יופי ומצא אותו

 

פרחולו זמיע אהלו ווצחאבו

שמחו לו אנשי משפחתו ובני חברתו.

 

ייא נאס ייא נאס, גולו בראבא עליהא

אנשי, היי, אנשי, אמרו לה הידד

 

כדמת צצורא גיר בידיהא

הכינה נדוניה בידיה לבד

 

חתתא ווחד מא עאוונא פיהא

אף איש לא בא לעזרתה

 

גיר בוהא לחנין עליהא

רק אביה נמרחם אותה

ייא נאס ייא נאס, לא תעייבוס פייא

אנשי, היי אנשי אל תחפשו בפגמי

 

האדי גנייתי לוולאנייא

כי זהו השיר הראשון שלי

 

לומא לערוצ ללי עזיז עלייא

ואלמלא החתן אשר יקר עלי

 

מא תשמעוס חססי, יא דדאיירין בייא

לא תשמעו קולי, אתם היושבים סביבי

 

אנא נגנני עלא לוורדא פוצט לכאס

אני אשיר על שושן בתוך גביע

 

סעאדתו ללי עבבא לערוצא

מה רב אושרו, כי לקח הכלה והגיע

 

ווהייא לסיבא וובנת ננאס

אל בת רצינית וגם יחסנית

 

וואנא נגנני ווידדייא פלחננא

ואני שרה והחינה אני רוקחת

 

וויעטיב יא לערוצ, ללי ראני נתמננא

ויתן לי השם הו, כל איחול וברכה

השירה היהודית העממית – לערובי-לערוצ ולערוצא החתן והכלה

 

לערוצ ולערוצא

החתן והכלה

 

שאלוני עלאס ייא וולד למרצא

שאלוני, מדוע זה, בן המזח

 

תגנני וותרקצ פי האד לערסא

תזמר ותרקוד בזה הגן שפרח

 

קולת נגנני בזזהו ווטאצא

אמרתי, אשיר בעלזה ובידי גביע

 

פי לקייאן לערוצ מעא לערוצא

במפגש החתן, אל כלתו הגיע

 

פי חקק לערוצ נעללי צוטי

לכבוד החתן, אגביה בנעימות קולי

 

נמוול פלחסין, וונזיד בלחננ לוואטי

אסלסל הרינה בגרוני, ואוסיף במנגינות מהללי

 

וועלא לערוצא נוולי פי בצאטי

ולמען הכלה אהיה, במיטב הגיגים

 

יעיסו בזוזהום, עיסא כאליצא

יחדיו יחיו שניהם, חיים מושלמים

 

ייאהייא לערוצ שרב מן בירהא

ואתה החתן, שתה לך מבארה

 

וואייאכ תעטי קלבכ לגירהא

והזהר פן לבך תַטה אל זולתה

 

כון וולד ננאס, וואלא תגיירהא

היה בן מיוחסים, ואל תדאיב לה

 

כיף ממא ייגיירו וורדא מגרוצא

כמעציבי שושנה,תלושה מגינתה

 

ייא לערוצא נווצציכ בטטאעא

ואַת הכלה אצווה, במשמעת ובשבועה

 

וותפיק פלליל, מא ייאמר כלל סאעא

עורי לו בלילות, כדרישתו ובכל שעה

 

באס תעיסו פזזהו וולכילאעא

כדי שתחיו בעלזה ובשושנים

 

וותוולדו לולאד בלכמיס וולכמיסא

במספר חמש ובחמישיות תלדו בנים

מלכי רבנן – רבי יוסף בן נאיים

וגם פה פאס יום ד' לחודש הנזכר נכנסו שכנינו העבדים לשלול ולבוז אותנו ונכנסו כל השרים לפני כל שוביהם ורחמו עליהם לשוה להאלמללאח אחר עבור כ"א יום, ואם אמרנו לספר קצת מהקורות יכלה הזמן והמה לא יכלו, ה' יאמר לצרותינו די. אחר זמן מה בא לכאן שד"ר כבוד מורנו הרב נחמיה שליח טבריא תוב"ב וסיפר שבליל ט"ו באייר שנת תק"ן היו במערת הרשב"י עליו השלום שמנהג כל הקהל הולכים שם להילולת הרשב"י ז"ל שעלה לשמים בל"ג לעומר י"ח באייר.

ושמעו בלילה הייא קול יללה מהוללה משברת לב כל האנשים ויצאו וראו שלקתה הלבנה ותמהו כולם ואמרו יש שום מהומה בעולם. עד כאן. וכשנכנסנו לעיר חלקו ביניהם המבואות והבתים מי ישלול זה ומי ישלול זה. והיינו בורחים חדר בחדר וכל הנשים סופדות ושי שהפילו עוברות ולדותיהן מן הפחד שהיו מעותדין לקלון .

ובאותו לילה ליל ט"ז באייר לא לן שום אדם בביתו כי היו מקובצים משפחות משפחות בוכים למשפחותם, ונתן ה' בלב אם המיזי"ד ושלחה להם שלא ישללו אותנו וחזרו בפחי נפש, וכן עשה לקהילת קודש לקצאר שלח ושלל אותם ונתגלו להם מטמוניות הרבה, וכן לקהילת קודש תאזה שלח לשלול אותם ונתן את עירם לעבדים וגירשו משם היהודים ערומים יחפים וישבו המערות הסמוכות לעיר.

והגוים סתרו בית הכנסת ובנו בה בית תפלה שלהם, עד שהעיר ה' את רוח אלחאליף אחר זמן וביקש מהמזי"ד ומחל והחזיר להם עירם וחזרו לעירם תודה לאל. וביום י"ח לחודש אייר באה אגרת מתיטואן מהמזי"ד ליד שר העיר שיתנו לו קהל פאס מאה ככרי כסף, ואם לא יתנו ישרוף להם את המללאח.

וכשמענו זאת רידה אחזתנו ונתקבצו הקהל שנשארו בעיר כי ברחו הרבה מהם ועשו פנקס המס בהערכה והתחילו לגבות וגבו כמו י"ב ככרי כסף מלבד כמה שוחדות כמו ד' ככרים ונתנו באותו המס כל החכמים ונתתי אני ובית אבי כמו מאה וחמישים מתקאלים אולי תהיה ארכא ולא נצא מעירנו. ובעוונותינו הרבים לא הועלנו בתקנותינו לקינו הכפלים נטלו כל ממוננו ומכרנו כל מה שהיה לנו כדי לפרוע המס הנזכר.

ואחר כך בא המזי"ד לפאס ויצאו כל הקהל מן האלחרומאת שהיו שם ומנחה לקחו בידם להקביל פניו ולא השגיח בהל כלל ולא לקח מידם המנחה וחזרו בפחי נפש. ואמר המזי"ד לשר אם פרעו היהודים המס ואמר לו שלא נתנו אלא י"ב ככרי כסף, וביום א' בשבת קודש כ"ד לסיון שנה הנזכרת בבקר השכם שלח המזי"ד שר אחד ובא אלינו וקיבץ היהודים ואמר להם תנו לי סוכר'א אלץ מתקאלים כי מחל להם המזי"ד ונתנו לו כתב ידם ומיד אמר להם המחילה שמחל להם המזי"דהיא בגוויתכם וממנוכם שלא תנזקו כלל.

אבל גזר אומר שתצאו מהעיר ותדורו בהאלקסבא דסרארד'א, וכשמענו רעדה אחזתנו חיל כיולדה ונבהלנו להשיב כי היה דברו קומו צאו מן המקום הזה, ומיד באו כמה שרים ועבדים ועמדו עלינו לצאת מן העיר, והתחלנו ליסע, ואם אמרתי אספרה אל כל הקורות והמאורעות שאירעו לנו יכלה הזמן והמה לא יכלו שבאותו יום הייתה מהומה גדולה בנו כי יצאה חמה מנרתיקה תמוז ואנחנו הולכים על רגלינו יחפים להאלקסבא הנזכרת עם החמרים והסבלים שהיו נושאים מטלטלים שלנו ומניחין שם ברחובות והדרך רחוקה.

והיו באותו היום נוסעים העבדים שכנינו לגור במקנאס הם ונשיהם וטפם וגם האלודאיא שהיו דרים במקנאס כמו ג' אלפים באו לדור פה פאס הם ונשיהם וטפם ואלו יוצאים ואלו נכנסים והיה דוחק גדול ואבק רב וחום רב עד שהייתה הזיעה עלינו כמו מים, והיינו נושקים הכתלים של בתי כנסיות ע"ד כי רצו עבדיך את אבניה וכו'…

ובוכים ומבכים אחרים על כל התלאה אשר מצאתנו, ודזר אומר שמי שישאר עד עת ערב דמו בראשו ורבו כמה חטפנים וכמה גזלנים בדרך והיו חומסים אותנו עד שלא משאר לנו מעט מהרבה, וכמה בעלי בתים ועניים וחכמים ותשושי כוח שהניחו כל אשר להם בעיר מרוב הפחד ונתקיים בנו והבאתי מורך בלבבכם, ושיערנו  שיעור בעד טלטל וצמוקים ויין הרבה ומים שרופים כמו חמישים ככרי כסף שלא הניחו ליטול הצמוקים והיין ומים שרופים כי גזר למכור הוא על ידו דווקא מים שרופים בסך שש לקרעא.

והיה שותה מים שרופים הרבה והיין, והיין ומים שרופים שהניחו בעיר יעשה ממנו נהר גדול מרוב היין שעשינו באותה שנה אפילו עניים בישראל עשה יין וצמוקים ופחמים ועצים אין מספר, וכמה תיבות ושולחנות וחביות גדולות וקטנות וכלי חרס חמץ ומצה עד כי חדל לספור, ונכנסו הגויים לבתינו ונטלו כל המנעולים ודלתות הבית והחצרות, וכל בית כנסת ובית המדרש נטלו מהם כל הספסלים וההיכלות והתיבות וגנבו כמה ספרי תורה והיה ממש כחרבן בית המקדש.

ובית הועז נהפך למינות ובתי זונות והיו הורסים אותם ומבשלים בהם מים שרופים ויצא מבית פיס כל הדרה וגזר שלא יעשו עם בני ישראל מים שרופים והניח שר אחד למכור על כמה שנטלו ממנו, ונשינו טובה וישבנו בהאלקסבא לחורב ביום ולקרח בלילה ונתקיים בנו הרכה בך והענוגה אשר לא נסתה וכו'…ונהפף פנינו כשולי קדרה ששזפתנו השמש והיינו דרים באהלים כבני קדר וערב ולא נשאר לנו דעת ותבונה ולא עבודה ולא תפלה ולא תורה כי נטרפה שעתינו מרוב צער והיגון ולא היינו מוצאים מנוח לנפשנו.

כי אפילו מקום להניח בו ספר תורה לא מצינו מרוב הטינופת כי היו הכל מטילים ומשליכים צואתם ברחוב האלקסבא והיה ריח רע  הולך בכל האלקסבא והיינו בצער גדול על ביטול התפלה כי כל המקומות מלאים צואה בלי מקום, ונשים יקרות היו שואבים מים ומימינו בכסף שתינו  ועני שבישראל היה קונה מים בכל שבוע סך א"מ ד"ת.

ובאותו הקיץ רבו הזבובים והפרעושים והשרצים והעקרבים והמחשים ולא היינו ישנים עד שקצנו בחיינו ומתו כמה תינוקות מחמת החום הרב, ובכל יום ויום היה בא רוח סערה מפרק את ההרים ומשבר את הסלעים ומפיל כל האהלים והיו מתמלאים עינינו ואזנינו בעפר ואבן וכמה כל הנרות הלילה ובמחשכים הושיבני כמתי עולם.

חתונה במוגדור

תולדות הכתובה המאויירת

אני קרוב לודאי, אחרון השומרים על מסורת בת אלף שנים ההולכת ונעלמת: הכתובה המאויירת.

באופן תיאורטי החתונה היהודית היא פשוטה להפליא: מדובר, לגבי הגבר, במסירה לאישה שאינה נשואה ואשר מסכימה לכך, חפץ ממתכת יקרה תוך כדי הצהרה בפני עדים: ״את מקודשת לי בחפץ זה כדת משה וישראל."

למעשה, אם קיום מעשה פורמאלי זה מספיק כדי שהאישה תהיה מקודשת ולא תוכל להשתחרר, אלא בהליך מקובל של גט, הוא אינו מאפשר עדיין לבני הזוג להחשב כנשואים הלכה למעשה. צריך, לפי הלכה היהודית, שיתקיימו מעשים פורמאליים אחרים, כגון: קיום טכס שבע הברכות וקריאת הכתובה. ובל נשכח את העמדת החופה ושבירת הכוס.

הכתובה היא החוזה שעל פיו החתן מתחייב למלא את חובתו כבעל, לספק את הצרכים השונים של אשתו, להבטיח לה דמי מחיה אחרי מותו ולשלם לאשתו, במקרה של גירושין, תשלום שנקבע מראש, בדרך כלל בהתאם לגובה הנדוניא שהביאה עמה. חובות אחרות יכולות להיות מצויינות וכל הפרטים שהוסכמו בין הורי האישה (או האפוטרופסים שלה) לבין החתן: התחייבות שלא יקחנה לעיר אחרת או לארצות שמעבר לים (להוציא עלייה לארץ ישראל, שאין לאוסרה על יהודי כלשהו), התחייבות שלא יקח אישה אחרת על פניה (בארצות שהפוליגמיה הייתה מותרת), על פי איזה חוקים תהיה הירושה, ובאיזו מטבע ישולם התשלום של הגט וכו׳ וכוי.

החובה לכתוב כתובה היא כללית בכל הקהילות היהודיות ונראית עתיקה מאד. יש להניח שהייתה נכתבת על קלף או על שליל (כפי שמתחייב בגט עד היום) אבל אין יודעים מתי החלו לאייר אותן. נראה כי מסורת זאת בת יותר מאלף שנים, ואם אנו יודעים שהכתובה המאויירת הקדומה ביותר היא משנת 1010, ניתן להניח שאחרות קדמו לה.

מקום מציאתה של הכתובה הזאת (קהיר), הסגנון האיסלאמי של העיטורים כאשר הכתב עצמו מהווה את עיקר הקישוט, הקרבה למולדת היהדות ולמרכזים התלמודיים הראשונים שלה, מאפשרים לנו להניח שמנהג עטור הכתובה נולד במזרח התיכון, משם הוא מקרין קודם כל על הקהילות הספרדיות ואחר כך על קהילות אירופי הקשורות לנוסח הגרמני(האשכנזי), שהרי הכתובה העתיקה ביותר הידועה, אחרי זאת של קהיר, היא משנת 1391 (אוסטריה).

ברור הוא כי לארכיונים המשפחתיים היה סיכוי מועט לשרוד אחרי מעשי הטבח, הגירושים,  השוד, האילוץ לשמד, העינויים וזוועות אחרות שנעשו בעיקר על ידי עמי אירופהצריך איפוא, לחכות עד למאה השבע עשרה ובעיקר למאה השמונה עשרה ולהבהובים הראשונים של הסובלנות, כדי שתצוץ מחדש הכתובה המקושטת לעתים באופן עשיר ביותר, בסגנון הרנסאנס, הבארוק, הקלאסי או הרוקוקו, הכל לפי המקום והתקופה.

על מנת להבהיר עד כמה הרחיקו לכת בפאר של הכתובה, די אם אזכיר כתובה פדואנית משנת 1670 שהאיורים בה תופסים מקום גדול פי ארבעה מהטקסט.

ואיזה איורים! בשליש העליון, חצי עיגול, בו הגפן מציגה לראווה את עליה, אשכולותיה ושריגיה מסביב למדליון אובאלי שבתוכו מצויירת ירושלים האידילית. ששה מדליונים אחרים, קטנים יותר אך מעובדים יותר מפארים את האישה – אשת החיל: תריסר ציפורים שוכנות על הגפן המושקית על ידי שתי מזרקות מונומנטליות שהמים פורצים מהן משלושה כיוונים שונים.

בתוך הפינות העליונות, מעל לחצי העיגול, שני מדליונים ריקים שהיו ככל הנראה מיועדים להכיל את ראשי התיבות של שמות החתן והכלה.

בשני השלישים התחתוניים של שטח הכתובה, עשרים וארבעה מדליונים מציגים בצורת שתי וערב, את שנים עשר השבטים ושנים עשר המזלות, כל זה מסביב לריבוע שנוצר משני עמודים קלועים הנושאים, מעל למפתן מרוצף, קורה ועליה המלים : בסימנא טבא ובמזלא מעליא.

ובתוך הריבוע, הטקסט הכתוב באותיות אשוריות, שעל פיו, משה בן שמחה לוצאטו לוקח לו לאישה את לורה בת משה אלטריני ומבטיח לה, לאחר מותו, דמי קיום של 2500 דוקטים מוונציה.

ההגזמה בעניין קישוט הכתובות הייתה כה גדולה באיטליה שכמה קהילות נאלצו לקבוע לגבי קישוט הכתובה, מחיר מקסימאלי שאין לעבור עליו.

המאה התשע עשרה, הבורגנית-תעשייתית, המסחרית, התועלתנית, הפוזיטיבית והחומרנית, מיהרה לטאטא מהאמנות ומהמסורת את שרידי הסנטימנטליזם הזה, וראתה בכתובה, חוזה פורמאלי גרידא, ככל שטר-מכר או חוזה שכירות.

ארצות אחדות, אמנם, שנוגעו אך מעט על ידי הקידמה הכלכלית, המשיכו לקיים מנהג זה, אם כי בצורה יותר פשטנית ולפעמים יותר פרימיטיבית. מרוקו היא מן הארצות האלה. ולא בכל מרוקו אלא רק במוגמר, שם נשתמרה המסורת, לכל הפחות עד שיצאתי מעיר זאת זה כחמש עשרה שנה.

במוגדור התוודעתי לכתובה המאויירת ושם ירשתי את מסורתה.

המאסטרו הגדול באמנות זאת היה ללא ספק (זמן רב לפני שפתחתי את עיניי בעולמנו זה) רבי דוד אלקיים המכובד, יהי זכרו ברוך. הכרתיו, הערצתיו, כבדתיו ואהבתיו במשך עשרות שנים ובכל זאת איני מסוגל לשרטט ביוגראפיה שלו כי מעולם לא התעסקתי בחייו הפרטיים, למרות שניתנה לי בכמה הזדמנויות (מעטות מדי) האפשרות להקל על סבלו.

זה היה אמן במובן המקסימאליסטי של המילה. הוא למד אך ורק במוסדות החינוך היהודיים, היה בעל שליטה מושלמת בשפה העברית כשהוא מחבר שירי קודש, וכיתובים של מצבות מחורזים, בנוסח משוררי ספרד, היחידים שהכיר. אבל, נוסף לכך הוא היה בעל מלאכה-אומן, מיומן, שגילה או המציא מחדש שיטות ותהליכים של יוצרי אמנות שהוא לא הכיר. הוא בנה רהיטים יפהפיים, מגולפים בתוך גוש עץ במיטב המסורת של אמני העץ מהעבר.

הוא היה חותך, מגלף, חורט, מפסל ומלטש את השיש כדי ליצור מרצפות, ומצבות קבורה שעליהם רשם בחריטה או בבליטה כתובות־קבורה שלרוב חיבר בעצמו. הוא עסק בצביעת בתים ובנינים בכל הסממנים שהיו אז באופנה, החל מדמוי-העץ ודמוי־השיש ששום סוד מעשייתם לא נעלם ממנו, גם לא התבליטים מאחזי – העיניים וגם לא כל הביצועים האמנותיים ויהיו המסובכים ביותר ( תמונתו של מסעוד אלמוזנינ ו).

ניצחונו הגדול היה בכתובה המאויירת. קרה אומנם שהוא השתמש בדקלקומאניות או במוטיבים קטנים מוזהבים שליקט פה ושם, אבל ידו ציירה בקלילות עמודי שיש, אגרטלים, גירלאנדות-וורדים, אותיות מוזהבות וארבסקות בעלות חן וקלילות שעלו בהרבה על אותם אמצעי עזר שבהם הוא העשיר אחדות מיצירותיו. הוא השתמש ללא אבחנה בצבעי שמן או מים, אבל כל יצירותיו ניחנו באפיון אסתטי שאין עוררין עליו, אפילו כאשר לא היה יכול להציג את מלוא כשרונו בגלל לחצים כלכליים או בגלל הנסיבות, או, אפילו, בגלל שידיו כבדו מזוקן.

יתרה מזו, הוא הכין בעצמו את הקלף שבו השתמש, בתהליך הפרימיטיבי ביותר, תהליך שניתן לי לראות אצל סופר סתם וכורך ספרים אחר.

מתוך

 Ketouba, Le Mémorial de Mogador, Ot Brit Kodesh

הכתובה המודפסת – יצחק כנפו

מלאכת הכנת הכתובה, היא עבודה מייגעת שאני עושה מתוך שמחה כאשר מדובר בנישואין של קרובי משפחתי. הנאה נוספת, אמיתית, יש לי מכך, בגלל העובדה שאני מסייע במידת האפשרויות שלי, שהן צנועות יחסית, לשמר­­ את האור המעומעם של מסורת זו ההולכת ואובדת לצערי הרב. הכסף, במקרה של כתובה, תופש מקום משני לחלוטין. כאשר חשבתי על כך, שצריך להפיץ מעט או, יותר נכון לומר, לחדש את השימוש בכתובה, חשבתי במיוחד על יהודי מרוקו, כי מנהג זה היה אוניברסאלי לכל הפחות עד המאה התשע עשרה.

 אני מתכוון לכתובה המעוטרת, כמובן, כי הכתובה הפשוטה, נשארת בשימוש חובה אצל כל נאמני הדת היהודית. כשאבי היה בחיים, זוכר אני, היינו מקבלים מוינה שבאוסטריה (שלזינגר) כתובות מודפסות בצבעים עשירים ועטירות זהבים, עם ציור של קשתות כפולות, משהו בסגנון זה:

החלל שנוצר היה מיועד להכיל את הכתובה בעברית-ארמית מצד אחד והתרגום בשפת הארץ מצד שני. כאשר בדרך כלשהי הודיעו לשלזינגר שבמרוקו אין נותנים לכתוב את תרגום הכתובה הוא מיהר להדפיס כתובה חדשה אבל ללא העמוד האמצעי.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אוגוסט 2012
א ב ג ד ה ו ש
« יול   ספט »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר