ארכיון יומי: 12 באוגוסט 2012


ממזרח שמש עד מבואו – א. בשן-מגבלות כלכליות כגורם מונע קיום מצוות העלייה לארץ

מגבלות כלכליות כגורם מונע קיום מצוות העלייה לארץממזרח שמש עד מבואו

רבי משה מטראני – המבי"ט ר"ס – ש"מ – 1500 – 1580, מחכמי צפת החשובים בתקופת פריחתה, המחייב כפיית אישה לעלות, ודוחה רצון הורים למנוע מבנם לעלות לארץ, מתחשב אף הוא במגבלה הכלכלית של החיים בארץ. שני נימוקים מובאים על ידו לדין, שאין בית דין כופין אותו לעלות לארץ ישראל.

1 – זו מצווה שמתן שכרה בצידה

2 – " שלב כל אדם נוקפו אם יוכל להתפרנס בה, ולא יצטרך לחזור ולצאת בשביל מזונותיו, שמותר לצאת מארץ ישראל, ויש בזה כמו פיקוח נפש.

היו מהחכמים שרצו כי לעולה תהיה אומנות שיוכל לפרנס בה משפחתו. כך למשל דעתו של רבי דוד בן זמרא – הרדב"ז, יליד ספרד, ר"מ – 1480, שפעל בארץ שיראל ובמצרים ונפטר בשנת של\,ג – 1573.

מעשה בזוג שנישא בחו"ל והבעל נשבע לה שלא יפרידנה מאמה ומאחיה, וכעבור זמן חשקה נפשו לעלות לארץ ישראל. השאלה האם היא רשאית לעכבו בהסתמך על השבועה. הרדב"ז תולה תשובתו במעמדן המקצועי של הבעל ובסיכויו להרוויח.

לפי שאין המחייה מצויה שם בעוונותינו, אלא אם כן נתברר אצלנו שיש לא אומנות שאפשר שיחיה ממנו אפילו בדוחק, אז אנחנו דנין בו אחר שנעשה חקירה גדולה בדבר.

גם במקרה אחר, כאשר אישה רצתה לעלות והבעל סירב, עומד הרדב"ז על המצב בכלכלי בארץ " ואין הריוח מצוי שם, ולא ימצא להתפרנס ". החכם חושש שהצהרתה בדבר העלייה לארץ היא רק אמתלה להתגרש ולקבל כתובתה.

אבל אם אמת כי אינה רוצה להתגרש, אלא רק לקבל כסף להוצאות הדרך לארץ ישראל ולקיומה מכספי נדונייתה, מחייב החכם את הבעל לתת לה את הכסף, ובלבד שלא יהיה אחראי לנדוניה.

חולק עליו רבי יעקב קאשטרו, שכיהן בתור דיין בקהיר לאחר הרדב"ז ( נפטר בשנת ש"ע  – 1610, הדוחה את ההנחה שאין הפרנסה מצויה בארץ ישראל. לדעתו, אין המצב שונה מזה שבמצרים. " ידוע הוא בעונות הרבים שהפרנסה מעוטה ופחותה במצרים בזמן הזה "

לדבריו, שולחים יהודי הגולה תורמה ללומדי התורה בארץ, כך שהמצב הכלכלי טוב מזה של אחיהם במצרים. ועוד " שמסתפקים שם במועט ". כלומר, רמת החיים המקובלת בארץ נמוכה יותר, זו תגובתו לענין כדלקמן :

יהודי שחלה במצרים, גמר בדעתו שאם יזכה לקום מחולו, יעלה לארץ. אבל אשתו מעכבת בידו משום סכנת דרכים " וצער המזונות שיש שם ". מסקנתו, כי הוא רשאי לכוף את אשתו לעלות אתו ואם מסרבת תפסיד כתובתה.

קיימים אפוא הבדלי השקפה בין שני חכמים אלה. הראשון שולל הסתמכות על הצדקה, אלא דוגל בעבודה עצמית ושאדם יפרנס עצמו אפילו בדוחק ולא יצטרך לבריות. ואילו רבי יעקב קאשטרו מסתמך על תרומותיהן של תפוצות הגולה, המספקות רמת חיים מינימלית.

ראויה לתשומת לב הערתו של האחרון על המצב הכלכלי במצרים, שאינו טוב מזה שבארץ ישראל, דבר שאינו מוזכר על ידי הרדב"ז. הדבר נעוץ בהבדלי הזמן בהם חיו שני חכמים אלה. החל בשליש האחרון של המאה הט"ז ( לאחר פטירתו של הרדב"ז ) פקד משבר כלכלי את האימפריה העותמאנית, שהקיף גם את מצרים ושתוצאותיו היו אינפלציה, מחסור במזון, חוסר בטחון כלכלי ועוד, ולכן רומז רבי יעקב קאשטרו. שינויים בתנאים בכלכליים, הביאו לגישה שונה באשר לעלייה לארץ.

בשאלה על רקע האינפלציה והשינויים בערכי המטבעות, דן רבי שלמה הכהן 1520 – 1601, שכיהן בתור דיין במונסטיר ( היום בדרום יוגוסלביה ) מעשה בארבעה יהודים מעיר זו שנדרו לעלות לארץ עם משפחותיהם. אולם אירעו כמה " אונסין " בלתי צפויים, ומשום כך רוצים להתיר נדרם. הם טוענים :

כי בשעת השבועה והנדר לא עלה במחשבה שהמלך ירום הודו יגזור על כל בני מלכותו שהמעות יפחיתו מערכם, כי בסיבה זו ירדו מנכסיהם, ואם הולכים לארץ ישראל, לא יישאר להם קרן, כי ההוצאה היא רבה, ואיך ישאו ויתנו לכלכל את טפם והם אינם יודעים שום מלאכה כדי שיתפרנסו וחס ושלום יבואו להצטרך לבריות.

ובהמשך נאמר שתורכים חייבים להם כסף רב, ואלה אינם פורעים חובם, ואם יעלו לארץ יאבדו ממונם.

לפי בגנון הדברים ורוחם נראה, כי אנשים אלה, ואולי אף החכם, אין דעתם נוחה מכך שאדם ניזון מכספי צדקה. מסקנתו שישי להתיר הנדר, אבל דורש מהם שישלחו " מנה יפה " כתרומה לעניי ארץ ישראל " כופר נפשם לה " והדבר ייחשב להם כאילו עלו לארץ.

כימי דור אחרי החכם הנ"ל, חי באיטליה רבי יהודה אריה ממודינה ( של"א – ת"ח – 1571 – 1648 ), והוא תומך ברצונו של תלמיד חכם להתיר נדרו לעלות לארץ.

כי העני הוא, בעל אישה ורוב בנים וביתו ריקן ולא ידע אנה ימצא כסף וצידה להוצאות הדרך, ועל הכל במה יתפרנס אחרי היותו שם, כי ג' פעמים הוכרח לצאת משם לכתת רגליו מקום למקום, ולהניח לימודו, כדי למצוא טרף לביתו.

מן ההמשך מתברר, כי בחו"ל, נמצא נדבן אשר מוכן לכלכלו עד סוף ימיו וגם את בניו אחריו, אם ישאר בחו"ל.

מסקנה דומה מסיק רבי רפאל מילדולה, שפעל בפיזה בשליש הראשון של המאה הי"ח, לאחר היותו שליח ארץ ישראל. הוא מספר על יהודי שחזר בתשובה, ולאחר מכן נדר, נדר לעלות לארץ, כדי ללמוד תורה בטהרה, אבל חזר בו וביקש להתיר נדרו, כי שמע על הסכנו " וההוצאה מרובה וממונו אינו מספיק, ויש חשש שהמועט שיוליך עמו, יושבי הארץ יתנו עיניהם בו ויוציאוהו מידו ". נוסף לכך, אמו זקנה ואם יעזבנה שמא תמות מצרתה וכאבה.

החכם מונה שורה של נימוקים להתרת נדרו : סכנות בדרכים, ויש כמה מצוות שאין אנו יכולים להיזהר בהן " וחלילה עניותו יעבירו על דעתו ועל דעת קונו, וכל שכן אם הוא רך וענוג " הוא מגיע למסקנה שיישב במקומו.

עד אשר יצרה ה' ויזדמן לו ולנו שעת כושר לעלות בריווח ולא בצמצום, בנחת ולא בצער, ונזכה לעלות וליראות במקום הר קודשו.

לא לכולם האירה הגולה פניה בפרנסה. היו כאלו שעניותם בחו"ל הרתיעה את בת זוגם לעלות, מחשש שאם בחו"ל אינו מצליח בעסקיו כל שכן בארץ, בה האפשרויות מגבלות ביותר.

על מעשה כזה מספר רבי ברוך קאלומיטי, שפעל במניסה ובאיזמיר ( נפטר תקפ"ה – 1825 ). אישה מיאנה להצטרף לבעלה שנדר לעלות, כי לדבריה " אפילו בהיותו בחו"ל אין לו פרנסה כדרך אנשי העיר, כי אם בדוחק ובצער, וכל שכן כשיך לארץ ישראל כי אין שם משא ומתן ".

מקנס – ירושלים דמרוקו – יצחק טולידאנו-משפחת טולידאנו

רבי חביב החסיד

מגדולי הרבנים של משפחת טולידאנו היה הגאון הנודע רבי חביב זצ׳׳ל, שבשל גודל קדושתו וחסידותו נקרא בפי כל ״רבי חביב החסיד׳, היה מורה צדק במקנס ונגיד הקהילה, וחי בימיו של מולאי איסמעיל — מלך מרוקו.

 היה לו יד ושם בחצר המלוכה, והיה שליחו המיוחד של המלך לאנגליה. רבי חביב ניצל את קשריו עם המלכות כדי להיות לעזר לאחיו היהודים, ובעושר שברכו ה׳ היה משען לדלים ולאביונים.

על רבי חביב מספרים שאף זכה לגילוי אליהו — בכל לילה בשעה שישב ועסק בתורה היה נגלה אליו אליהו הנביא ולומד איתו תורה. לרבי חביב היו שתי בנות. לילה אחד ניעורה אחת הבנות משנתה וזכתה לשמוע את קולו של אליהו הנביא.

בלילה הבא שוב שמעה הבת את קולו של אליהו הנביא וכך אירע ארבע לילות, ובכל פעם הייתה הבת קוראת לאחותה שתשמע אף היא ותהא עדה לדבר המופלא הזה, אך אביה השתיקה. אבל פעם אחת מתוך אותם פעמים זכתה גם הבת השנייה לשמוע את קולו של אליהו הנביא.

כשרצה אליהו לילך אמר לרבי חביב, הבת ששמעה קול אחד תזכה לבן צדיק. ואילו הבת ששמעה ארבע קולות, תזכה לארבעה בנים צדיקים, ואכן לבת הגדולה נולד בן אשר גדל בתורה מאוד והוא רבי משה ברדוגו — הנודע בשם המשבי״ר והיה מפורסם בכל ארץ המערב.

ולבת השנייה נולדו ארבעה בנים והם: רבי ברוך שהיה דיין בירושלים. רבי אהרן שהיה מורה צדק בטנג'יר. רבי חיים — המהרחי״ט. ורבי יעקב המהרי״ט. ארבעתם התפרסמו בגדולתם וצדקתם, ושמם נודע לשם ותהילה בבל הארץ.

רבי חיים — אחד מארבעת הבנים — הקדיש את כל זמנו ועתותיו לתורה, והיה אב בית דין במקנס, השאיר אחריו כתבי יד רבים, אך רובם לא ראו אור הדפום ורק הספר ״פסקי מהרח״ט״ שנדפס בשם ״חק ומשפט״, ראה אור על ידי נצר המשפחה הוא מו״ר רבי רפאל ברוך טולידאנו זצ״ל.

רבי יעקב — המהרי״ט — היה תלמיד מובהק של בן דודתו — המשבי״ר. וזכה להנהיג את קהילת מקנם יותר מארבעים שנה. נחשב לגדול הדור ונשא דגל ההוראה בכל ארץ המערב. השאיר אחריו כתבי יד רבים, וביניהם: ביאור על התורה, פירוש אגדות לתלמוד, ביאור על הש״ס, וספר אהל יעקב על השלחן ערוך.

אחיהם הגדול — רבי ברוך עלה לארץ ישראל ושימש בה כדיין. ונפטר בירושלים, כשהגיעה הבשורה המרה לארצות צפון אפריקה הספידוהו בבל קהילות מרוקו ואלג׳יר.

עוד בטרם הגיעה הידיעה למרוקו, חזה אחיו המהרי"ט שרבי ברוך אחיו נלקח לבית עולמו, חלץ את נעליו וישב על הארץ כאבל. כאשר שאלוהו הנוכחים לפשר מעשיו, השיב: אתמול נתבקש אחי ברוך לישיבה של מעלה, השתוממו הכל על מעשיו, כי עדיין לא נודע הדבר לאיש. לאחר שחלפו מספר שבועות הגיעה הידיעה למרוקו שרבי ברךן נפטר בירושלים.

רבי יעקב טולידאנו

נינו של המהרי"ט — היה הגאון רבי יעקב טולידאנו, נודע כמופלג בתורה וביראה, ובהיותו צעיר לימים נתמנה לראש בית דין בעיר מראכש. לימים נקרא לכהן פאר כרבה של מקנם, רבי יעקב היה נכבד ונערץ על היהודים ועל המוסלמים כאחד, גם בקרב שליטי הארץ היו לו מהלכים, ובהשפעתו נתרצו השלטונות להכיר רשמית ברבנים, והיו מקבלים את משכורתם מהשילטון, לבל יהיו תלויים בחסדי הקהל.

רבי יעקב היה בעל הדרת פנים, פניו כפני חמה ותוארו כמלאך אלוקים, כשהיה עובר ברחוב היו הכל מביטים עליו בחרדת קודש.

בשנת תר״נ זרח אור יקרות במקנס, לרבה של העיר — רבי יעקב ולרעיתו הרבנית מרת חנה נולד בן במזל טוב ושמו נקרא בישראל — ברוך.

רבי ברוך בילדותו

מילדותו נתגלה הנער ברוך כבעל נפש זכה וטהורה, ומשנה לשנה דאה מעלה מעלה בתורה וביראת שמים.

כל מעייניו היו רק בתורה עד שהיה בקי בה בכל מכמניה, נגלה ונסתר. התורה הקדושה היתה חמדתו, תשוקתו, ובאהבתה ישגה תמיד. היה עז כנמר לעשות רצון אביו שבשמים.

משחר ילדותו ניכרו בנער ברוך מעלותיו הרוחניות ואצילות נפשו, והם שהבדילוהו משאר הנערים בני גילו. היה בעל רגש גדול, ובעל חמלה וחנינה לאחיו העניים

מוותר על טובתו כדי לגמול חסד עם אחרים.

בצמאונו העז לתורה — הלך והתקרב אל גדולי החכמים במקנס ודלה ממעין תורתם. רבו המובהק היה הגאון המופלא רבי חיים ברדוגו, ראש הישיבה במקנס שפתח לפניו את הצוהר לרדת לעמקה של תורה, תוך שנים מועטות נעשה רבי ברוך בקי מופלג בש״ס ובפוסקים, ונתגלה כעילוי שמעטים היו כמותו.

מורו הרוחני ומעצב דרכו ואישיותו היה דיין העיר מקנס, הגאון ר׳ חיים משאש זצוק"ל, איש אלקים קדוש ומלומד בניסים, רבו זה היה מתפלל ברתת ואימה ומלהיב את כל הלבבות, שיחותיו המוסריות היו חוצבות להבות אש, הנער ברוך קיבל מרבו — רבי חיים את דרכי הנהגתו ואורחות חייו, וכך נהג כל ימי חייו.

נר המערב-פרק שלישי. 808 – 1040

פרק שלישי. 808 – 1040

אדריס בו אדריס, בנין פאס עיר הראשה, הגירת יהודים מחוץ אליה, התפתחות שבאה לרגלם, רבי יהודה בן קריש, לברט ודונש בנו, דור החדש, אבודני, חיוג, השפעת הגאונים השבוים באפריקי, שאלות חכמי מרוקו מרב שרירא ור"ה גאוני בבל, רב נסים גאון, רבי שמואל הכהן אבן יאשיה, מהפכו מדיניות, הרג ששת אלפים יהודים, נצחונו היהודים על הנוצרים בחבל וואד דרעא.

עוד מכבר, מראשית החל תקופת שלטון הערביים, מוצאים אנו כי מרוקו משכה עליה התעניינות מיוחדת מצד יושבי ארצות אחרות, בפרט מאזיה ( אסיה ) וביחוד מיתר ארצות העבסיים בעת שכבר הייתה גם מרוקו לממשלת העבסיים, כן בנוגע ליהודי מרוקו, חדשה התעניינות כזאת מאז ביניהם ובין אחיהם בשאר הארצות, גאוני הישיבות בבבל קבלו תמיכה פעם כפעם מארץ המערב ואפריקי.

רב נטוראי שחי סביב תק"ל – 570 , כאשר רבו אתו גאוני פומבדיתא וסורא ויאלץ לברוח משם, מצא לו ארץ המערב למפלט לו ואזל למערכא, ואולם היחס הזה עוד התבלט ביותר אחרי כן בכבוש הפאטימים את הארץ אחרי מות אדריס המהרס, והמלוכה נסבה בעוד שנים לבנו אדריס בן אדריס.

אדריס זה השני לא להט בתשוקת נצחון ושפך-דם כאביו, וישם לבו רק אל הפרחת היישוב וקדמת העם, ולכן גם השארית הנמצאה פליטת ישראל במרוקו, העוללות אשר השאיר אדריס הראשון, שבו ויסתעפו אז במלוך אדריס השני.

הוא בנה כנודע את העיר פאס בשנה החמישית למלכו, ולהגדיל יפעתה קרא דרור וחפש לכל מי שיקדים לבוא ולהאחז בה. סופר ערבי יספר בקורות העיר פאס כי לראשונה בטרם נבנתה העיר על ידי אדריס, היה שם מקום לשבטי ערביים יושבי אהלים, שהם היו מעורבים מסלמים, יהודים ונוצרים ומאזוש, ויהיו נלחמים תמיד אלה באלה, ואדריס עשה שלום ביניהם ואחרי כן קנה מהם את המקום שבו בנה את פאס.

מזה נודע כי עוד לפני הבנות העיר פאס ישבו שם משפחות יהודים, אשר נמלטו אולי מחרב אדריס הראשון, או יתכן כי לא שלטה בם עינו. הנה כן, בבנין העיר פאס רכש לו אדריס בן אדריס המון תושבים חדשים שונים אשר חפצו להנות מהחופש הניתן בה, ויבואו רבים גם מארצות רחוקות מאפריקה ואיזה עד כי לקץ ימים לא כבירים רחבה ונסבה ותהי לעיר הראשה בממלכת מרוקו.

וככה היא הייתה פאס ליהודי מרוקו בכלל, לנקודת ההתפתחות הכללית, בחומר ובסרוח. המהגרים היהודים שבאו מחדש פאסה וביחוד אלה שבאו מקירוואן , ממצרים מבבל ומפרס. מקומות שמצאה לה החכמה כבר קן לה.

הביאו אתם גרעיני חכמה והשכל וישתלם על אדמת ישובם החדש בפאס והסביבה, והזרם החדש הזה השפיע גם על הקהל " המערבי " הזנוח ומדוכא מהמכות שהוכה מיד אדרים הראשון, שעד מהרה נראו גם בו אותות כשרון מדעי, ופאס החדשה, בירת המדינה, נחשבה גם כן לבירת ומרכז היהדות של כל יהודי המערב, עוד עד הדורות האחרונים.

הראשון ידעו את שמו בין חכמי ארץ המערב, הוא רבי יהודה בן קדיש מעיר תטהרת, שבין מרוקו ואלג'יריין, הוא חי סביב תר"ן – 890. וממנו נודע לנו גם כן שאז בימיו נמצאו כבר בעיר פאס אנשי מדע וחכמי לב אשר להם ערך הוא את אגרתו הידועה " אגרת היחש " בלשון ערבי ערך לשון הארמית ויחוסה אל העברית, לדברת אחדים חי גם הוא רבי יהודה בן קדיש שם בעיר פאס זמן מה ויהי לרופא המלך.

אך החכמים ההם מקהל פאס שאליהם שלך את אגרתו, עוד לא נדע מי מהם, בדור הזה חי לברט אביו של דוניש שנזכר לפנינו, ויתכן להיות שהיה אחד ממקבלי האגרות של בן קדיש.

דוניש בן לברט, המדקדק הנודע שחי בדור אחרי בן קדשי יחשב גם הוא לאחד מילידי המערב, אביו לברט הלוי בא הוא או הוריו עם הזרים שבראו מבבל ויאחזו בפאס, ושם התעלה ויהי לשר וגדול בעדתו ולפי הנראה נמנה גם לנשיא הקהל. הוא כונה " דונש בן לבגדדי ( הבבלי ) משורש אלפסי הנשיא, שם נולד לו דוניש בשנת תר"ף – 920, ובהיותו עול ימים בשנת תרצ"ג נסע בבלה ללמוד לפני זקנו רב סעדיה גאון שבא אז מפיתום.

ואמנם פעולת דוניש ניכרה ביותר רק אז ארחיק בואו לספרד לקורדובא, הוא מצא חן בעיני הנשיא בן שפרוט שם, אשר תמך בו ויחבב אותו. אחד ממשוררי דורו של דוניש נשא עליו את השיר הזה " חכם מערב יהודון לו לפתרו, אשר פתר בשנער בישיבות, ונשא קול בחוצות גם רחובות, בחכמותיו אשר כים רחבות "

עוש שני אנשים חכמי לב חיו אז בפאס בימי דוניש, והם אבודני, ודוד החרש שידענו, שניהם נסעו באיזה זמן מפאס לארץ ישראל ובחזרתם נפגשו עם רבנו שעדיה גאון הפיתומי, ואחרי כן עם דונש בן תמים בקירווואן.

לפה השערתנו נראה כי אבדוני זה, הוא בעצמו לברט הלוי אבי דוניש, כי השם אבדוני מוכיח עליו וכאשר מן המנהג אצל הערביים כנודע לקרוא את האב על שם בנו.

אך מה היא הסבה שבגללה יצאו מפאס ובודני ודוד החרש, וגם דוניש בן לברט שלפי הנראה יציאתו מפאס לא הייתה במטרה ללכת אצל רבי סעדיה גאון, כי אם הוא אלך גם בלא זה לצאת ממקומו. הסבה אשר המריצה אותן לצאת, היא לדעתנו נוגעת בהתמורה המדינית שבאה אז, להאדרסיים התקומם מוסא בן אלעפיה אתסולי, וירש את הממשלה מיד יחייא האדריסי, וכעשרים שנה נשאר מוסא מושל בפאס.

אך אחרי כן מרדו העם עליו ויחפצו להמליך עוד הפעם לאחד מהאדריסים, וזה הביא מבוכה ומהומה במדינה מפני המלחמה ששררה בין שני הצדדים ( תרפ"ג – תצ"ג ). והמבוכות האלו הם אולי שהסבו ליציאתם של אבדוני ודוד החרש ודוניש,, במשך הזמן ההוא.

נשות חיל במרוקו – אליעזר בשן

סטלה קורקוס – מנהל בית ספר ופעילה בחיי הציבור.

סטלה קורקוס ניו יורק 1858 – קזבלנקה 1948, הייתה דמות מיוחדת ובולטת בתחום הפעילות החינוכית והציבורית במרוקו משנות ה-80 של המאה ה-19 ואילך. אביה היה אברהם דוראן, סוחר מצליח באנגליה, ואמה, רבקה מונטיפיורי, אחיינית השר משה מונטיפיורי.

סטלה נישאה בלונדון למשה קורקוס, יליד אלג'יר, שעבר אתה למוגדור. משה היה פעיל בתחום החינוך ובשנת 1888 הוזכר כחבר ההנהלה של בית הספר. אביו, הרב אברהם דוראן – רוראן 1810 – לונדון 1888, כיהן בתפקיד דיין של קהל הפורטוגזים בלונדון.

סטלה רכשה ניסיון בהוראה והחזיקה בלונדון בית ספר פרטי. משנת 1885 ניהלה את בית הספר לבנות, שנפתח במוגדור באותה שנה ביוזמתו של הרב יוסף אלמליח. הרב, שנולד ברבאט בשנת 1809, עבר למוגדור ובגיל 30 התמנה לשמש דיין.

הוא עסק גם במסחר והחל משנת 1869 כיהן בתפקיד סוכן קונסולרי. משנת 1885 שימש בתפקיד סגן הקונסול של אוסטריה – הונגריה במוגדור, תפקיד שבו החזיק עד פטירתו בלונדון בשנת 1886.

הרב יוסף, שהתוודע למיסיונרים האנגליקניים כבר  בשנת 1844 בעקובות בואו של המיסיונר אלכסנדר לוי למוגדור, נלחם בהם, במיוחד לאחר שייסדו בעירו בסיס בשנת 1875. הם0 פתחו  בית ספר לבנים ולבנות והרב יוסף ראה סכנה בכך שבנות עירו אינן מקבלות חינוך יהודי ועלולות לצאת לתרבות רעה.

אי לכך יזם הענקת חינוך פורמלי לבנות. בשנת 1875 כתב לאדולף כרמיה, נשיא כל ישראל חברים, על היוזמה המקומית להקים חברה בשם " עוז והדר ",שמטרתה לדאוג לבנות העניים : למנוע מהן לשוטט ברחובות או לשרת בבתי נוצרים וללמדן את הדרוש לקיומן.

במכתבו ציין, שבעיר גיברלטר חיה אישה, המלמדת את בנות העשירים. כוונתו הייתה ללמד 40 מבנות העניים תפירה ואריגה, כתב ולשון ספרדית. לצורך זה ביקש השתתפות כספית.

בית הספר לבנות נפתח ב-24 לדצמבר שנת 1885 במימון הקהילה המקומית ובתמיכתן של כל ישראל חברים ואגודת אחים, שנוהלה באותה עת על ידי קלוד מונטיפיורי, בן דודה של סטלה. בדו"ח של אגדת אחים, לשנת 1884 נאמר, שמטרת התמיכה בבתי הספר לבנים ולבנות למנוע מילדים, ובעיקר מבנות ממשפחות עניות, להזדקק לבית הספר של המיסיון מחשש שיתנצרו.

המנהלת הראשונה של בית הספר הייתה סטלה קורוקוס, שראתה שליחות הן בהקניית ידע והן בתרומה בתחומים ציבוריים שונים, כמתואר בהמשך. על פי ידיעה מאותה שנה הצליח בית הספר היהודי לבנות להוציא 32 בנות מבית הספר של המיסיון, אך כסף רב נדרש להלבישן כראוי.בסופו של דבר הגיעו באותה שנה לבית הספר עשר בנות בלבד.

בטכס הפתיחה שהחל בשירה " יגדל " על ידי הבנות, נכחו הקונסול הבריטי, סגן הקונסול הבריטי במוגדור וכן נציגי אוסטריה, צרפת, איטליה, ספרד, גרמניה וארצות הברית.

תקציב נוסף נדרש עבור עוד חמישים בנות עניות, שכן כדי שתבואנה ללמוד צריך היה לספק להן שמלות ונעליים. ואכן, סטלה, דאגה גם לצד החומרי. בשנים הבאות כוסתה הוצאה זו על ידי ועד של נשים בעיר וכן באמצעות מכירת התוצרת של שיעורי התפירה של הבנות. המנהלת דאגה גם לאספקת ארוחות חמות לתלמידותיה.

שפת ההוראה הייתה אנגלית. על פי מידע משנת 1905 הוכיחו הבנות בבחינה ידיעה נאה בתרגום מאנגלית לערבית. כן לימדו בבית הספר שירה וספרות אנגלית, צרפתית, ערבית ועברית וכן חשבון ותפירה.

התקיימו בו שיעורי דרמה והבנות הופיעו בהזדמנויות חגיגיות. בן קיבלו חינוך אנגלי טיפוסי לאותה תקופה והגיעו להישגים גבוהים מאלה של הבנים. בשנות ה-90 ביקרו בבית הספר דיפלומטים אנגליים וצרפתיים וכן נכבדים יהודיים וביניהם ראובן בן יוסף אלמליאח, ראש הקהילה, שירש את מקום אביו בתפקיד סגן הקונסול של אוסטריה החל משנת 1886 ואילך.

הרב יוסף שהתוודע למיסיונרים האנגליקניים כבר משנת 1844 בעקבות בואו של המיסיונר אלכסנדר לוי למוגדור, נלחם בהם, במיוחד לאחר שייסדו בעירו מוגדור בסיס בשנת 1875. הם פתחו בית ספר לבנים ולבנות והר ביוסף ראה סכנה בכך שבנות עירו אינן מקבלות חינוך יהודי ועלולות לצאת לתרבות רעה.

אי לכך יזם הענקת חינוך פורמאלי לבנות. בשנת 1875 כתב לאדולף כרמיה, נשיא כל ישראל חברים, על היוזמה במקומית להקים חברה בשם " עוז והדר ", שמטרתה לדאוג לבנות העניים ; למנוע מהן  לשוטט ברחובות או לשרת בבתי הנוצרים וללמדן את הדרוש לקיומן.

במכתבו ציין, שבעיר גיברלטר חיה אישה, המלמדת את בנות העשירים, כוונתו הייתה ללמד ארבעים מבנות העניים תפירה אריגה, כתב ולשון ספרדית. לצורך זה ביקש השתתפות כספית.

בית הספר לבנות נפתח ב – 24 בדצמבר שנת 1885 במימון הקהילה המקומית ובתמיכתן של כל ישראל חברים ואגודת אחים, שנוהלה באותה עת על ידי קלוד מונטיפיורי, בן דודה של סטלה דו"ח של אגודת אחים לשנת 1884 נאמר, שמטרת התמיכה בבית הספר לבנים ולבנות, למנוע ילדים, ובעיקר מבנות ממשפחות עניות, להזדקק לבית הספר של המיסיון מחשש שיתנצרו.

המנהלת הראשונה של בית הספר הייתה סטלה קורקוס, שראתה שליחות הן בהקניית ידע והן בתרומה בתחומים ציבוריים שונים, במתואר בהמשך. על פי ידיעה מאותה שנה הצליח בית הספר היהודי לבנות להוציא 32 בנות מבית הספר של המיסיון, אך כסף רב נדרש להלבישן בראוי. בסופו של דבר הגיעו באותה שנה לבית הספר עשר בנות בלבד.

בטכס הפתיחה שהחל בשירה " יגדל " על ידי הבנות, נכחו הקונסול הבריטי, סגן הקונסול הבריטי במוגדור וכן נציגי אוסטריה, צרפת, איטליה, ספרד, גרמניה וארצות הברית.

תקציב נוסף נדרש עבור עוד חמישים בנות עניות, שכן כדי שתבואנה ללמוד צריך היה לספק להן שמלות ונעליים. ואכן, סטלה דאגה גם לצד החומרי. בשנים הבאות כוסתה הוצאה זו על ידי ועד של נשים בעיר וכן באמצעות מכירת התוצרת של שיעורי התפירה של הבנות. המנהלת דאגה גם לאספקת ארוחות חמות לתלמידותיה. 

L'esprit du Mellah

LA PORTE OUVERTE

L'impression de tristesse et d'écoeurement qui vous accable lors d'une promenade dans les rues etroites des Mellahs de Rabat et de Salé, ne se dissipe pas lorsque vous descendez dans une vieille maison juive, malgré le barbouillage bleu ou ocre dont ses murs sont annuellement revêtus à chaque de Pâques . . .

 Pourquoi les portes des maisons ne sont-elles pas closes? Les Musulmans disent que la saleté régnant en maîtresse chez le peuple d'Israél, il est indispensable que les portes soient ouvertes pour faciliter la circulation de l'air, sinon l'atmosphère viciée engendrerait de telles maladies que la mort viderait rapidement les Mellahs . . ." (J. Goulven: Les Mellahs de Rabat-Salé, 1927)

DANTE A MARRAKECH

Après l'allégro de la lumière et de la beauté, le lento de la misère et de la laideur. Un cercle manque a l'Enfer de Dante: il n'avait pas vu le Mellah de Marrakech.

Quelle Sodome et quelle Ghomore ont mérité cette abjection? Quelle ville de lépreux existe encore au monde qui soit comparable à cette ville qui s'étend à la porte du désert?, au pied de la majesté de  l'Atlas, à la limite des jardins de l'Aguedal et des palmeraies qui entourent cette reine mystérieuse, Marakech?

 Les maisons sont lépreuses, le sol boueux, la saleté la plus répugnante a mis ses stigmates sur les choses et les gens. La laideur physique accompagne cette horreur. Plus on avance dans le Mellah, plus elle marque cette humanité dégénérée qui se traine pêle-mêle livrée aux souillures, aux plaies, à tout ce qui peut être crée de malsain et de répugnant. (Pascale Saisset: Heures juives au Maroc, 1927)

LE MEPRIS EN PLUS

En résumé c'est au Maroc que les Israélites sont au niveau le plus bas de moralité, d'instruction et de considération sociale . . . Mais comment d'ailleurs demander à ces malheureux que l'on a maintenu pendant tant de siècles dans l'abjection, de donner le modèle des plus nobles vertus?

 La misère, la saleté, une révoltante promiscuité, les excès de l'alcoolisme, le mépris universel dont ils sont l'objet, leur ont infligé des tares physiques et morales, mais ces tares ne sont pas indélibiles et disparaîtront avec la sollicitude des nations civilisées" (Augustin Bernard: Le Maroc 1932).

On pourrait poursuivre la litanie mais la cause est entendue. Certes l'attrait du pittoresque et de l'exotique a bien souvent poussé ces furtifs observateurs à exagérer le trait, à noircir avec une complaisante délectation un tableau, qui de l'aveu même de ses habitants, n'en avait pas besoin.

 Au vingtième siècle le Mellah dans le langage quotidien était devenu péjoratif, synonyme de saleté, misère et arriération. Le meilleur compliment qu'un journaliste juif avait trouvé pour faire l'éloge du Nouveau Mellah de Meknès, était justement de lui refuser cette appellation contrôlée! "Je ne sais pas pourquoi on donne à ce nouveau quartier le nom de Mellah, cette dénomination ayant été réservée jusqu'ici à un lieu d'abominable promiscuité, où la saleté est l'élément essentiel, les écuries humaines étant hélas, plus dégoûtantes d'ordinaire que celles des autres bêtes.

 Appeler Mellah ce quartier de plaisance est un non-sens. Ce n'est pas, ce ne doit pas être un Mellah; Donnons-lui un autre nom pour conserver à l'appellation de l'ancien toute sa saveur, j'allais dire son odeur historique . . . " (Jacob Ohayon. L'Avenir Illustré, 4 Juin 1931)

La myopie ont écrit nos Sages consiste à "regarder la jarre et non ce qu'elle contient". Le Mellah n'a pas été inventé par les Juifs, il leur a été imposé, mais ils ont su s'y adapter et "de l'amer sortir le doux". Des observateurs plus lucides ne s'y ont d'ailleurs pas trompés, même dans le passé:

 "Si les Israélites sont tenus d'habiter dans un quartier spécial ils y gagnent donc de posséder l'autonomie presque complète de leur police et de leur administration; il se trouve par ce fait. Que sans être affranchis de toutes vexations, leur liberté individuelle et leurs biens, sont, ils en conviennent eux- mêmes, mieux garantis que ceux de leurs compatriotes musulmans contre les abus du pouvoir … Ils ne voient pas dans leur limitation au Mellah une mesure de vexation mais de protection; et beaucoup d'Israelites ne voient pas sans crainte cette influence laïcisante européenne poindre à l'horizon" (Henri Gaillard; Une capitale de l'Islam: Fès. 1905)

Aujourd'hui encore, alors qu'il n'est plus qu'un souvenir, certains refusent toujours de l'amnistier et le seul mot Mellah suffit à leur donner un sentiment de gêne, sinon de honte. "Ton livre est très bien mais ce titre, comment as-tu osé?". Que de fois j'ai eu droit à de telles remarques après la parution du "Temps du Mellah".

 La grandeur de ce temps du Mellah ce n'est pas d'en nier la misère, mais de voir que malgré elle, à l'ombre peu propice de ces murailles, s'est cristallisée, forgée au long des siècles une civilisation originale, typiquement marocaine dans le contexte juif universel et typiquement juive dans le contexte marocain.

 Il a existé sans conteste "une manière marocaine d'être juif". Pourquoi alors employer le passé alors qu'existe encore au Maroc la plus nombreuse communauté juive du monde arabe? C'est que cette communauté est bien restée fidèle — comme tous les originaires du Maroc à travers le monde et plus particulièrement en Israël — à sa mémoire, mais elle n'est plus "productrice" de civilisation et une civilisation qui cesse de s'enrichir, de s'adapter, de se renouveller subit le sort prédit par Valéry: "les civilisations savent maintenant qu'elles sont mortelles."

 Après avoir campé le cadre historique dans "Le Temps du Mellah", puis remonté la filière généalogique à travers "La Sagades Familles", je me sens comme en droit maintenant, dans ce troisième tome, de pénétrer à l'intérieur de l'âme de cette communauté, d'en retrouver les trois sources d'inspiration principales: hébraïque, arabe et hispanique. Muni de ce visa il nous reste à trouver un guide. Il se présente lui-même: l'humour, qui on le sait, est le plus court chemin de la connaissance, et le plus sûr!

הערצת הקדושים אצל יהודי מרוקו

 

75 – אנכי אשיח בלב שש שמח

פיוט יסדתי לכבוד החכם השלם שד"ר כבו הרב רבי דו בן מרג'י שליח חברון תוב"ב סימן : אני דוד חזק

ביאורים מושלמים

אנכי אשיח / בלב שש שמח

בשיר למנצח / ואשבח / מזמור לדוד

 

בשיר…לדוד – כפתיחתם של מזמורי תהלים רבים

 

נעמת נכבדת / והדר לבשת

ונפלאתה / אהבתך, רבתה / אהבת דוד

 

יום הזה ראינו / אור נגה עלינו

מעיר עז לנו / אחינו שרנו / המלך דוד

 

מער עז לנו – שהגיע מחברון

אחינו…דוד – שבח מופלג לרבי דוד

 

דרך כוכב זרח / מאז כצבי ברח

היום שש פרח / עם ישרים ארח / מצאתי דוד

 

דרך כוכב זרח – רבי דודו בבואוט

מאז כצבי ברח – לשון של שחוק קל, המתאר עלייתו לארץ ישראל ו" בריחתו ממרוקו "

היום – בדפוסים אחרים " הדום ", כינו8י לארץ ישראל

פרח – שמח, כמשמעו בערבית

 

ואיתי מתניתא / בידיה ותוספתא

מלי אגדתא / ומלי דשמעתא / וידבר דוד

 

ואיתי…דוד – והביא בידו משנה ותוספתא דברי אגדה ודברי שמועה, ואמרים בדרשתו וזהו שבח לתורתו של רבי דוד.

וידבר דו. על פי תהלים

 

דרכיו ראיתי / בקהל רב בשרתי

היום הגדתי / בשפתי ספרתי / לחסדי דוד

 

דרכיו…בשרתי – ראיתי דרכיו הטובות וסיפרתין בשיר זה

לחסדי דוד – כמו את חסדי וד

 

חילתי פניך, / צור, כי אין בלתך

מברכותיך / יברך עבדך / זכר לדוד

 

זרעו ככוכבים / שים, חוצב להבים

שלמים רבים / יראה שרים יושבים / על כסא דוד

 

חוצב להבים – כינו לקב"ה

יראת שרים – מבניו

 

קרית דוד חנה / עיניו תחזינה

טוב מְבֻנָּה / וחיש לנו תנה / חלק בדוד

 

קרית דוד חנה – כינוי לירושלים

טוב מבונה – כלומר ירושלים בנויה כל טוב

תנה …בדור – בקשה לבוא הגואל

Mariage juif a Mogador en francais et anglais

 

 

Essaouira, Morocco – Maroc, 5550 -1789

 The groom – Yehouda son of Avraham son of  Yehouda son of Avraham Coriat

 The bride – Mss'euda daughter of Chalom daughter of Ayyad son of Yossef Levy Chetoun

 Witnesses – R. Yossef son of Yaakov Benbenisty and R. Ifergan 

 Artist – Unknown

 Courtesy – Jewish National and University library, Jerusalem

Le marié – Yehouda fils d'Avraham fils de Yehouda

fils d'Avraham Coriat

La mariée –  Mss'euda fille de Chalom fille de

Ayyad fils de Yossef Levy Chetoun

Témoins –  R. Yossef fils de Yaakov Benbeni

et R. Ifergan 

Artiste Inconnu

  Remerciements Jewish National and Universirty library, Jérusalem 

המוסיקה שלי – קישורים לשירים

 

 

נקדישך ונעריצך מאת רבי חיים לוק הי"ו

 

 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אוגוסט 2012
א ב ג ד ה ו ש
« יול   ספט »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר