ארכיון יומי: 25 באוגוסט 2012


הסלקציה – חיים מלכא-הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956הסלקציה

בעמדה זו תמכו שר האוצר, אליעזר קפלן ; שר העלייה והבריאות, משה שפירא ; וראש מחלקת הקליטה, גיורא יוספטל, שנשאו ברוב הנטל העצום של קליטת המוני העולים באותה עת.

בראש המתנגדים להאטת קצב העלייה עמדו ראש הממשלה, דוד בן גוריון : ראש מחלקת העלייה בסוכנות, יצחק רפאל.

בפתיחת המושב השני של הכנסת בנובמבר 1949 אמר בן גוריון :

התנגדנו ונתנגד לכל צמצום בעלייה, אם כי אין אני יכולים להתברך שכבר פתרנו את כל בעיות הקליטה והעלייה במלואן. אין אנו יכולים ואין אנו רשאים למדוד את העלייה באמת מידה כספית ומשקית בלבד, וגם אם יוטלו עלינו מאמצים נואשים לקיים קצב מהיר של עלייה רבתי לא נרתע מהם.

בתקופה זו הייתה עיתונות גדושה בתיאורים על המצב הקשה בקליטת העולים : חוסר שיכון, אבטלה, בריאות, המעברות וקשייהן. העיתונות, כמובן, ייצגה את קוראיה או בעליה. כך העיתון " הארץ ", שייצג את האליטות, תמך בסדרת כבתות בהתאמת העלייה לכושר הקליטה.

לעומתו " על המשמר " – עיתון מפלגת הפועלים המאוחדת ( מפ"ם ) – התנגד להגבלתה.

" הצופה " עיתון " הפועל המזרחי " – תמך בעלייה המונית על פי מדיניותו של שליחו בהנהלת הסוכנות – מנהל מחלקת העלייה, יצחק רפאל.

" חירות " – עיתון הרוויזיוניסטים – שימש כשופר אופוזיציוני לממשלה : מצד אחד, תקף את קשיי הקליטה – ומנגד תמך בעלייה המונית.

העיתונים " ידיעות אחרונות ומעריב " לא היו בעלי עמדה אחידה ועקבית, ונתנו במה למתנגדים למדיניות העלייה ולתומכים בה. במקביל הבליטו את קשיי הקליטה בארץ, אך לא הדגישו את מצוקת היהודים בגולה.

בדצמבר 1949 ערך " המכון לחקר דעת הקהל " סקר דעת קהל על מדיניות העלייה של הממשלה והסוכנות, 82% מן הציבור תמכו בסקר זה בעלייה מבוקרת – לעומת 148 % שחייבו עלייה חופשית.

עם זאת יש לציין שהסקר לא היה מקצועי, ולדעת מנהל מחלקת העלייה – אף היה מגמתי. כך, למשל, הייתה אחת השאלות בסקר " האם על הממשלה לעזור קודם לחיילים משוחררים בקבלת שיכון ועבודה – או לעולים החדשים ? 

קשיי הקליטה.

ללא תשתית כלכלית ותוך קיבוץ גלויות מ-52 ארצות שונות, בעלות תרבויות ייחודיות ושונות, וקליטתן, נלחמה מדינת ישראל על חייה כנגד מדינות ערב במלחמה עקובה מדם.

לא פלא אפוא שהקשיים בקליטת המוני העולים היו גדולים. שלו הבעיות העיקריות היו : שיכון, תעסוקה ובריאות ; וכדי לפתור אותן נדרשו גם המימון ( שלא היה בנמצא ) וגם הזמן לבניית שיכונים למאות האלפים, וליצירת מקורות התעסוקה עבורם.

בעיות השיכון.

רוב העולים, שעלו בשנת 1948 ובתחילת 1949, שוכנו בבתים ערביים נטושים – אך גלי העלייה הגואים דרשו פתרונות דיור מיידיים אף כי בסטנדרטים נמוכים.

בסוף שנת 1948 הוקמה חברת " עמידר " – החברה הלאומית לשיכון עולים. היא תכננה 16.000 יחידות דיור בנות26 מטריםרבועיםלשנת 1949 : מחלקת הקליטה רכשה 6.000 צריפים שוודיים : וכן נרכשו אוהלים ל – 30.000 יחידות דיור במחנות מעבר של עולים. בדצמבר 1949 ישבו במחנות אלה כ – 90.000 עולים. כלכלתם הייתה על הסוכנות, ועלותם – כחצי מיליון דולר בחודש.

תחילה הוקמו מחנות עולים בעתלית, פרד חנה, רעננה, בית ליד, בנימינה, חדרה וראש העין, ומאוחר יותר – בבאר יעקב, קריית אליהו ( חיפה ), קריית מוצקין, רחובות וירושלים.

התנאים במחנות היו קשים ביותר : צפיפות, מחסור במתקנים סניטריים, מזון דל, ומעל לכל – בטלה חסרת תכלית. כדי לפטור את העולים ממצב בלתי נסבל זה, וגם כדי לחסוך את ההוצאות העצומות והבלתי פרודוקטיביות, הציע לוי אשכול, הגזבר וראש מחלקת ההתיישבות בסוכנות היהודית להקים מעברות, ובכך השיג אפוא שלוש מטרות :

1 – העולים יתפרנסו בכוחות עצמם

2 – פיזור אוכלוסין

3 – הטבת תנאי חייהם של העולים.

באפריל 1950 הגיש לוי אשכול את הצעתו להנהלת הסוכנות :

לשים קץ למחנות …להקים ברחבי הארץ שיכוני עולים או שכונות עולים, ואפילו לתקופת מעבר בלבד, שישתרעו מדן ועד באר שבע.

כך נוצרו המעברות, ותוך תקופה קצרה החלו לצוץ ברחבי הארץ. במעברות גרו באוהלים, בדונים, פחונים או צריפונים, והעולים נדרשו לעבוד כדי לקיים את עצמם.

דיור ארעי זה נבע מחוסר תקציב, שכל על פי תחשיב שנעשה בשנת 1948, עלותו של דיור קבע עבור 250.000 עולים היה 55 מיליון לירות – בעוד תקציב המדינה באותה שנה ( למעט הוצאות הביטחון ) הסתכם ב7.8 מיליון לירות בלבד. ומלבד זאת הן נדרש זמן רב לבניית עשרות אלפי שיכונים !

בשלה הראשון חולקו המעברות לארבעה סוגים :

1 – מעברות עירוניות, הנמצאות בקרבתה של עיר. בדרך כלל הועסקו יושביהן בעבודות בעלות אופי עירוני.

2 – מעברות מעורבות, הממוקמות בסביבות מושבות גדולות. יושביהן הועסקו בעבודות בעלות אופי עירוני או חקלאי.

3 – מעברות כפריות באזורי התיישבות. תושביהן הועסקו בעבודות בעלות אופי חקלאי בלבד.

4 – מעברות עצמאיות, שנועדו להוות בעתיד מרכזי יישוב עצמאיים, כמו חלסה ( קריית שמונה ) או תל ירוחם. 

עד סוף שנת 1950 קמו 62 מעברות, ובהן 93.000 נפש מתוך 133.000 נפש שהתגוררו בדיור ארעי ; ובסוף שנת 1951 התגוררו במעברות 220.517 נפש מתוך 156.506 שהתגוררו בדיור ארעי. 

גם במעברות היו התנאים קשים : בשנים הראשונות לא חוברו מבני המגורים לרשתות המים והחשמל ; המים למעברה סופקו במספר קטן של ברזים ובאיכות ירודה, והיה אפוא צריך להרתיח אותם לשתייה. לעתים היו הפסקות מים, משום שמחלקת הקליטה לא שילמה את חובותיה לחברת " מקורות " ולרשויות המקומיות. יחידות המגורים הוארו בעששיות נפט או ב " לוקסים ", והאוכל בושל באמצעות פתיליות נפט או פרימוסים.

התנאים הסניטריים היו בלתי נסבלים, כך , למשל, נכתב בדו"ח הוועדה הבין משרדית לענייני המעברות, שמעברת קורדני השתמשו 336 איש במקלחת אחת, בכרכור – 53 איש בבית שימוש אחד, ובמעברת זכרון יעקב היה ברז ל -23 משפחות.

בסך הכל סיפקה ממשלת ישראל והסוכנות היהודית בתקופת העלייה ההמונית פתרונות דיור קבע ל – 400.000 נפש, ופתרונות של דיור ארעי – לכ – 250.000 נפש. רובם המוחלט של אלה התגוררו במעברות.

בעיות תעסוקה.

הגידול המדהים במספר תושבי המדינה חייה צמיחה כלכלית, אך זו אינה מתרחשת תוך יום – אלא אם כן היא מתוכננת מבעוד מועד ; אך מדינת ישראל המעירה, על כלל מצוקותיה, עסקה קודם לכול בעליית הצלה של מאות אלפי יהודים, בנוסף, רוב העולים הגיעו ארצה חסרי כל, ללא רכוש וללא ממון, וחלקם היו חסרי מקצועות כלל או חסרי מקצועות נדרשים.

קושי נוסף היה חוסר שפה משותפת ותקשורת בין העולים החדשים לבין המוסדות ( לשכת העבודה ) ולתושבי היישוב הוותיק, המעסיקים – בעיקר בקרב העולים שהגיעו מארצות האסלאם.

העולים הראשוני, שהגיעו בשנת 1948, הצליחו ברובם למצוא תעסוקה במקומם של העובדים הוותיקים המגויסים. אך הממשלה והסוכנות לא הצליחו לספק תעסוקה לגלי העלייה האדירים, שהיתוספו מדי חודש בחודשו משנת 1949.

הפתרונות שניתנו היו לטווח קצר ובהיקפים לא מספקים, כגון עבודות דחק למיניהן ; סיקול וייעור שיזמו הקרן הקיימת לישראל או הממשלה ; סלילת כבישים ובניין ; קטיף, בציר ונטיעות, ששכרם נמוך, מסובסד ועונתי. לא חסרו אפוא הפגנות כנגד הממשלה והסוכנות על חוסר התעסוקה. תוך קריאות " לחם – עבודה " !

רבים מבין העולים בעלייה זו היו חולים, נכים או קשישים. הצעות העבודה הללו לא התאימו להם, כמובן, והם דרשו לפתוח קיוסקים או חנויות, על כך אמר ראש מחלקת העלייה גיורא יוספטל :

זוהי דיספרופורציה חולנית גם בשביל ארצנו, הרגילה לדברים בלתי רגילים. אנו רוצים להקים עכשיו אלף וחמש מאות קיוסקים, אנו מדברים על פתיחת 600 חנויות ( למען הקשישים ), כל מועצה מקומית מתקוממת נגדנו.

למרות אופי זה של העבודות ( עונתיות או בלתי פרודוקטיביות ), ולמרות השכר הנמוך, נחשבה תעסוקת העולים עדיפה על אבטלה מוחלטת וחיי ניוון במחנות העולים, שכן בכך הושב להם כבודם.

בסך הכל טיפלו לשכות העבודה בשנת 1950 ב – 118.000 דורשי עבודה. מתוכם קיבלו 91.000 איש עבודה כלומר 77% מכלל דורשי העבודה במעברות. 

שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו

סיפור מספר 3.

יעקב אביצוק – רושם סיפורים 1 – 23. נולד בשנת 1929 בעיר המולדווית ואסלוי, רומניה, לדוד ורחל איצקוביץ, כילד שישי בין תשעה אחים ואחיות, אביו היה רפד. יעקב למד באורח מקביל " בחדר " ובבית הספר היהודי בשם " עשה טוב ,, שבו לימדו גם קצת עברית.

בית הוריו היה מסורתי, נתחנך בתנועות הציוניות " גורדוניה " ו " בוסלייה ", והיה לפני עלייתו בהכשרה במלחמת העולם השנייה עבד במחנות הכפייה.

מספר הספור : אברהם ( אלברט ) אילוז

מתנות הפלא והזקנה המרשעת.

היה היה רווק זקן. יום אחד חיפש בכיסו ומצא בו פרוטה. אמר בלבו : מה אשעה בפרוטה אחת ויחידה ? הוא יצא החוצה והלך לשוק. היו שם למכירה פול, בוטנים, גרעינים. ומה יכול המסכן לקנות בפרוטה אחת ויחידה ? קנה קצת פול.

 

הלך המסכן בשביל אל הבאר, ובדרך הוא אוכל את הפול. כאשר הגיע לבאר נשאר בידו פול אחד ויחיד. רצה המסכן לשים אותו לתוך פיו. אף הפול נפל לתוך הבאר. אמר המסכן בלבו " אעשה את עצמי כמשוגע, אולי יעזור לי הדבר. והוא התחיל לצעוק " הפול שלי ! הפול שלי !

יצא מן הבאר שד ואמר לו : מה אתה רוצה ממני היום ? מה אתה עושה כאן רעש כזה, שאין אני יכול לסבול אותו ?

רוצה אני את הפול שלי, שנפל לתוך הבאר.

ירד השד לבאר, חיפש ויגע, אך את הפול לא מצא. יצא השד והודיע : לא מצאתי את הפול, אך אתן לך משהו תמורתו.

מה תיתן לי ?

אתן לך סיר. אם תהיה רעב, תבקש ממנו אוכל, והוא ייתן לך כל מה שאתה רוצה.

אמר האיש לשד : שקרן אתה ! והתחיל לקלס לו.

השד נתן לו בכל זאת את הסיר ואמר לו : הרי מכיר אתה את מקום זה. נסה תחילה את הסיר, ואחר כך תחזור לכאן ותאמר לי אם שיקרתי.

חזר הזקן המסכן הביתה, סגר את הדלת, הוציא את הביר ואמר : רעב אני ורוצה לאכול – ומיד נתמלא הסיר אוכל. והאוכל אוכל רגיל. אמר הזקן : מאכלים אלה אני אוכל, רוצה אני בשר מבושל עם צימוקים ושקדים – מאכל מיוחד, אשר מלכים ושרים אוכלים אותו.

וכך היה. הסיר נתמלא מאכלים בהתאם לבקשת הזקן.

יצא הזקן החוצה והוא יושב ומשוחח עם השכנים שלו. ועל מה הם מדברים ? על ענייני אוכל, כמובן. אמר השכן הראשון " אתמול אכלתי אוכל, איש מכם לא טעם כמוהו.

אמר השכם השני : ואני אכלתי אתמול ארוחה ! אלף שנים תחיו ולא תאכלו כמאכלים האלה שבאו אתמול אל פי.

אז קם הזקן ואמר : ספרו נא בפרוטרוט מה אכלתם. מה אכלת אתה, ומה אכלת אתה ?

אמר הראשון אכלתי קוסקוס מבושל בבשר ואתו כל מיני ירקות. אפילו המלך עצמו אינו יכול לאכול כך.

אמר השני " ואני אכלתי תנזיה אלאכץ פפק

הודיע הזקן : ואני אכלתי מאכלים הטובים ממאכלים. ויכול אני לתת לכם כל מאכל שתבקשו ומיד ! אלך עתה הביתה ובשובי אביא לכם אוכל, כדי שתראו במו עיניכם ותיווכחו כאן במקום.

הלך הזקן לביתו, הוציא את הסיר שלו, הקיש עליו, וזה כנה לו : כן אדוני !

מבקש אני אוכל בשביל ארבעה חמישה אנשים, אבל המאכלים הטובים בעולם !

נתמלא הסיר באוכל משובח, והזקן לקח אל השכנים שלו. הם תמהו ואמרו : מניין לך האוכל הזה ? מי הכינו לך ? אשתך ? בתך ?

אמר להם תבקשו עוד אוכל, תבקשו כמה שאתם רוצים. אבל אל תשאלוני מניין זה בא.

ובין השכנים הייתה זקנה אחת, שביקשה עוד אוכל. הזקן הלך הביתה כדי להכינו והיא עוקבת אחריו, כי רצתה לראות כיצד הוא מוציא את האוכל.

נכנס הזקן לתוך חדרו וסגר אחריו את הדלת, אך הזקנה מסתכלת דרך חור המנעול ורואה את הכל. והנה מוציא הזקן את הסיר, מקיש עליו וקול עונה לו : כן אדוני !

רוצה אני אוכל טוב ביותר – נשמע קולו של הזקן.

מוכן! עונה הקול המסתורי. וכעבור זמן קצר נראה הזקן בפתח החדר ובידו המאכלים. חזר הזקן אל החבורה, הכול אכלו, שתו ושמחו. אך הזקנה נכנסה לתוך החדר, גנבה את הסיר ובמקומו שמה את אחד הסירים שלה. סיר רגיל.

המסיבה נמשכה עד שעה מאוחרת בלילה, והנה אזל האוכל, אמרו הכל לזקן – רק אתה יכול להביא עוד אוכל נוסף, לך ותביא !

חזק הזקן לחדרו, הקיש עליו פעם פעמיים, שלוש פעמים, אך אין קול ואין עונה. התרגז הזקן וחזר אל הבאר. שם התחיל לצעוק – פולי ! פולי !, מבקש אני בחזרה את הפול שלי !

עלה השד מן הבאר בכעס – מה אתה רוצה מן החיים שלי ? נתתי לך סיר והוא צריך להספיק לך לכל החיים. תן לי עכשיו לחיות בשקט.

פתח הזקן את פיו על השד – שקרן אתה ! שיקרת לי כדי שאסתלק מכאן. קח לך את הסיר שלך ! הנה הוא.

אין זה הסיר שנתתיו לך – טען השד – גנבו לך את מתנתי והחליפוה בסיר אחר ורגיל.

אך הזקן בשלו – חביבי, שקרן אתה ! אין מלבדי איש בבית, ואין מי שיכול לגנוב מתוך חדרי.

ירד השד לבאר וחזר עם סיר אחר – אתן לך סיר חדש – אמר – אך תשמור עליו ! ממנו תאכל כל החיים שלך, והוא ייתן לך לא רק אוכל, אלא גם כסף וזהב. רק היזהר ושמור עליו ! ואל תבוא אלי פעם אחרת

חזר הזקן הביתה, סגר עליו את הדלת, הוציא את הסיר, הקיש עליו וכהרף עין יצא מתוכו כושי – כן, אדוני ! לרשותך, אדוני ! מה בקשתך ?

רוצה אני לאכול, וגם כסף אני מבקש.

כן אדוני

נתמלא הסיר אוכל טוב, ואחר כך – גם כסף וזהב. שם הזקן את הכול לתוך כיסו והלך אל החברים שלו, כפי שהיה רגיל. שם התחיל לפזר כסף וזהב, על ימין ועל שמאל. שמעה כך הזקנה ואמרה בלבה : הוא הביא בוודאי משהו טוב יותר מן הסיר אשר אותו גנבתי.

מה עשתה ? הלכה בעקבותיו, וכשהוא נכנס לחדרו היא ראתה את הסיר החדש. בהיעדר הזקן מן הבית היא גנבה את הסיר ושמה אחר במקומו.

בהגיעה הביתה הקישה הזקנה על הסיר, והנה יוצא כושי מתוכו – כן, אדוני ! אך הכושי הסתכל ותמה – מי את ? הרי אין את אדוני. איפוא אדוני ?

ענתה הזקנה – אתה רק עבד כושי ! עשה מה שאומרים לך לעשות, ואל תתעצל !

כן, בבקשה ! נכנע הכושי ועשה מה שהזקנה ציוותה עליו : הביא אוכל, כסף ובגדים. הכול לפי הזמנת הזקנה.

כאשר חזר הזקן הביתה, אזלו לו הכסף והאוכל. והוא רוצה לעשות חיים. מובן שהוציא את הסיר, הקיש פעם, פעמים, שלוש פעמים, אף אין קול ואין עונה.

מה יעשה ? מקלל הוא את השד ומחליט בלבו " הפעם אהרוג אותו ! אמר ועשה. בא אל הבאר והתחיל לצעוק – הפול שלי ! הפול שלי !

עלה השד מתחתית הבאר והזקן אמר לו בכעס – מה אתה רוצה ממני ? צחוק אתה עושה ממני ! אני מחזיר לך את הסיר ואינני רוצה ממך שום דבר. רק את הפול שלי אני רוצה בחזרה.

התחיל השד להתחנן לפניו : – נתתי לך פעמיים סיר כדי שתחיה כל חייך בנחת, אך מה אעשה כשגונבים אותו ממך ? ועכשיו שמע : זוהי הפעם האחרונה שאני נותן לך משהו.

אך הפעם אינני נותן לך לא אוכל ולא כסף, כי אם מכשיר המגלה גנבים ומחזיר גניבות. אך עליך לנהוג בהתאם להוראותיי : תזמין לביתך, למסיבה את החברים שלך, תשבו במעגל גדול, ואתה תוציא את המכשיר הזה ותשים אותו במרכזו של המעגל.

הוא יתחיל לרקוד, לעלות ולרדת, עד שירד על ראשו של האיש שגנב את הסירים. הוא יעלה פעם פעמיים על ראש הגנב, וזה יהיה לך סימן נאמן. אחר כך יצא מן המכשיר כושי שירביץ מכות לגנב, עד שזה יודה : אני הגנב. כשיחזיר הגנב את הגניבה תוכל פקודתך להפסיק את המכות.

חזר האיש הביתה והזמין את כל חבריו וידידיו למסיבה גדולה. את הזקנה לא הזמין כי לא הכיר אותה כלל. ישבו המסובים במעגל גדול, והזקנה עמדה מרחוק, מחוץ לבית. היא חיכתה לגמר המסיבה, כדי שתוכל לגנוב גם את הדבר החדש.

העמיד הזקן את המכשיר במרכזו של המעגל ופנה אליו : – רוצה אני שתעשה את המעשה שלך.

התחיל המכשיר לרקוד ריקודים ולשיר שירים. לפתע עלה על הגג ופנה ישר לזקנה, אם כי הייתה רחוקה מן המקום. כשראה זאת הזקן, פנה אליה – סבתא, רוצה אני שתבואי לשבת אתנו. תעשי גם את חיים אתנו.

נכנסה האישה לתוך החדר, והמארח נתן לה מקום ישיבה ואמר למכשיר : עשה את המעשה שלך !

שוב יצא המכשיר בריקודים ושר שירים, עד שקפץ על ראש הזקנה פעם ועוד פעם. הבין הזקן שהזקנה היא שגנבה ממנו את הסירים, ודברי השד אמת הם.

יצא מן המכשיר כושי עם מקל בידו והוא הכניס את הזקנה לתוך המעגל והתחיל להרביץ לה מכות נאמנות עד שצעקה – מספיק ! מספיק ! אספר את הכל !

אל תספרי כים אם החזירי לי את מה שגנבת – אמר הזקן ! ורק אז אפסיק את המכות.

רצה הזקנה לביתה, וכל הזמן מלווה אותה הכושי ומרביץ לה, עש שחזרה והחזירה לזקן את הסירים.

רק אז ציווה הזקן על הכושי להפסיק, והמכות חדלו.

מה עשתה אחר כך הזקנה ? היא הלכה אל המלך ואמרה לו – אדוני המלך, אין אתה מלך !

תמה המלך וכעס – מה זאת אומרת, שאין אני מלך !

אספר לך מה שקורה במדינתך – הסבירה האישה – ואתה אינך יודע על כך דבר.

בבקשה, סבתא, ספרי לי.

ברחוב זה וזה יש בית זה וזה, ובו גר זקן אחד, ולו דברים השייכים למלכים. אינני יודעת מניין לזקן דברים אלה. אולי גנב אותם ? שמא רכוש משפחתך הם ?

שלח המלך שוטרים אל ביתו של הזקן, והם הביאוהו בפני המלך, שציווה עליו – תביא לי את שני הסירים ואת המכשיר הרוקד, הנמצאים אצלך בבית. כן ספר לי מניין לך כל אלה.

הלך המסכן בליווי שני שוטרים הביתה, הביא את כל שלושת הדברים ומסרם למלך. וזה השליכו לבית הסוהר.

השתמש המלך בסירי הפלא, והיה לו כל מה שלבו חפץ בו. יום אחד רצה המלך להשתמש גם במכשיר, וזה התחיל לרקוד ריקודים עד שירד על ראש המלך.

הזעיק המלך לעזרה את כל אנשי החצר אך הכושי מרביץ וצועק – אין אתה אדוני, אין אתה אדוני ! – והמכות אינן פוסקות.

שלח המלך שליח לבית הסוהר כדי להביא משם את הזקן. בבואו ביקש אותו להפסיק את המכות.

אחר שנפסקו המכות סיפר הזקן למלך את כל קורותיו : כיצד היה עני ולא היה לו מה לאכול, כיצד איבד פול בבאר וקיבל תמורתו מתנות יקרות מן השד, כיצד הן נגנבו ממנו על ידי זקנה מרשעת, בקיצור – את כל תולדות חייו סיפר.

שיחרר המלך את הזקן, ואת הזקנה המרשעת הושיב במקומו בבית הסוהר.

הד'ימים – בני חסות – בת – יאור

אולם ה״ד׳ימי״ עצמו הוא נושא שנוי במחלוקת. למעשה, מלה זו פירושה ׳׳בן־חסות״ או ״איש מוגן״. זוהי אחת הטענות שבפי מליצי־היושר של האסלאם בעת החדשה: הד׳ימי מעולם לא נרדף ולא הציקו לו (אלא באקראי); אדרבה, הוא היה איש מוגן. אין דוגמה טובה מזו לליבראליות של האסלאם.

הנה לפנינו אנשים שאינם מקבלים את האסלאם, ותחת שיגרשו אותם מגינים עליהם. קראתי הרבה חיבורים שניסו להוכיח כי שום חברה ושום דת לא הייתה סובלנית כאסלאם ולא היטיבה להגן על מיעוטיה כמותו. מטבע־הדברים השתמשו בטענה זו כדי לנגח את הנצרות של ימי־הביניים (שאין לי שום כוונה להגן עליה), שהרי האסלאם מעודו לא ידע לא אינקוויזיציה ולא ״ציד־מכשפות״.

אפילו נקבל טענה מפוקפקת זו, כדאי שנסתפק בבדיקת הוראתו של מונח זה, ״אדם מוגן״. חובה עלינו לשאול: ״מוגן מפני מי ?״ כאשר ה״זר״ הזה יושב בארצות מוסלמיות, אין התשובה יכולה להיות אלא זו: מפני המוסלמים עצמם.

 עלינו להבין בבירור כי עצם המונח ״בן־חסות״ מקופלת בו איזו איבה ספונה. מוסד דומה קיים היה ברומא הקדומה, מקום שה־ CLIENS ה״זר״, היה תמיד האויב. צריך היה לנהוג בו כבאויב אפילו לא היה כלל מצב של מלחמה. אבל אם זכה זר זה בחסדו של ראש אחת המשפחות הגדולות הרי נעשה בן־חסות שלו, ואז רשאי היה לדור ברומא; ה״פטרון שלו ״הגן״ עליו מפני מעשי־התנכלות מצד אזרח רומאי.

פירוש הדבר היה גם זה שבמציאות לא היו לאיש המוגן שום זכויות־אמת. קורא הספר הזה יראה כי מצבו של הד׳ימי הוגדר על־ידי אמנה (ד׳ימה) בינו(או בין קבוצתו) לבין קבוצה מוסלמית. אמנה זו היה לה צד משפטי, אך היא הייתה בגדר מה־שקרוי בפינו חוזה בין צדדים שאינם שווים:

 הד׳ימה היתה ״מגילת־זכיונות״ (הש׳ ש. שחאטה על המשפט המוסלמי), ושתי מסקנות מתחייבות מכאן. הראשונה היא שהמעניק את הזיכיונות יכול באותה מידה גם לבטלם. למעשה אין זה חוזה המסמל ״הסכמה כללית״ שהושגה בין שני הצדדים.לא כי: הריהו שרירותי בתכלית. 

המעניק את האמנה הוא לבדו המחליט היכן הוא מוכן להתיר את הרצועה (מכאן המגוון הגדול של התנאים). המסקנה השנייה היא שהמצב המתקבל כתוצאה מכך הוא היפוכו של זה המצטייר בתורה של ״זכויות האדם״, שעל־פיה מעצם היותך בן־אדם ממילא מוקנות לך זכויות מסוימות ואלה שאינם מכבדים אותן הם החוטאים.

כנגד זה, על־פי ״מגילת־הזיכיונות״ יש לו לאדם זכויות רק במידה שהן מוכרות במגילה ורק כל זמן שזו עומדת בתקפה. האדם מעצם ״קיומו״ אין הוא זכאי לשום זכויות. ואכן, זה מצבו של הד׳ימי. כמו שהסברתי למעלה, מצב זה אינו משתנה בכל מהלך ההיסטוריה: לא פרי המקרה החברתי הוא אלא מושג מושרש.

לגבי האסלאם הכובש של ימינו, מי שאינם מזדהים כמוסלמים אין להם שום זכויות־אנוש המוכרות כהווייתן. בחברה מוסלמית עתידים הלא־מוסלמים לשוב למעמד־הד׳ימי שלהם מלשעבר, ולכן הרעיון שאפשר לפתור את סיכסוכי המזרח התיכון על־ידי הקמתה של פדרציה שתכליל את ישראל בקבוצה של עמים או מדינות מוסלמיים, או במדינה ״יהודית־מוסלמית״, הוא בחזקת חלום באספמיה.

מן הבחינה המוסלמית אי־אפשר להעלות דבר כזה על הדעת. מכאן שהמונח ״מוגן״ יכול להיות בעל שתי הוראות מנוגדות לגמרי אם נקבל אותו במובנו המוסרי או אם נקבלו במובנו המשפטי. ודבר זה אפייני בהחלט לוויכוחים הניטשים עתה על האסלאם.

המעניק את האמנה הוא לבדו המחליט היכן הוא מוכן להתיר את הרצועה (מכאן המגוון הגדול של התנאים). המסקנה השנייה היא שהמצב המתקבל כתוצאה מכך הוא היפוכו של זה המצטייר בתורה של ״זכויות האדם״, שעל־פיה מעצם היותך בן־אדם ממילא מוקנות לך זכויות מסוימות ואלה שאינם מכבדים אותן הם החוטאים.

כנגד זה, על־פי ״מגילת־הזיכיונות״ יש לו לאדם זכויות רק במידה שהן מוכרות במגילה ורק כל זמן שזו עומדת בתקפה. האדם מעצם ״קיומו״ אין הוא זכאי לשום זכויות. ואכן, זה מצבו של הד׳ימי. כמו שהסברתי למעלה, מצב זה אינו משתנה בכל מהלך ההיסטוריה: לא פרי המקרה החברתי הוא אלא מושג מושרש.

לגבי האסלאם הכובש של ימינו, מי שאינם מזדהים כמוסלמים אין להם שום זכויות־אנוש המוכרות כהווייתן. בחברה מוסלמית עתידים הלא־מוסלמים לשוב למעמד־הד׳ימי שלהם מלשעבר, ולכן הרעיון שאפשר לפתור את סיכסוכי המזרח התיכון על־ידי הקמתה של פדרציה שתכליל את ישראל בקבוצה של עמים או מדינות מוסלמיים, או במדינה ״יהודית־מוסלמית״, הוא בחזקת חלום באספמיה.

מן הבחינה המוסלמית אי־אפשר להעלות דבר כזה על הדעת. מכאן שהמונח ״מוגן״ יכול להיות בעל שתי הוראות מנוגדות לגמרי אם נקבל אותו במובנו המוסרי או אם נקבלו במובנו המשפטי. ודבר זה אפייני בהחלט לוויכוחים הניטשים עתה על האסלאם.

למרבה הצער, יש לפרש מונח זה במובנו המשפטי. ברי לי שכאן יטענו נגדי שהיו לו לד׳ימי זכויות משלו. אמנם כן, אך היו אלו זכויות מוענקות. וזהו עצם הענין. בחוזה־ורסאי משנת 1918, למשל, קיבלה גרמניה מן המנצחים מספר ״זכויות״, ולכך קראו דיקטאט.  

מכאן אנו למדים מה־קשה הוא להעריך בעיה מסוג זה, שהרי יהיה חילוק במסקנות בין מי שמחייב את האסלאם מראש למי ששולל אותו מראש, ומחקר ״אובייקטיבי״, מדעי לאמיתו, נעשה קשה ביותר (אף שאני עצמי אינני מאמין באובייקטיביות במדעי־הרוח; לכל המוטב יכול החוקר לנהוג ביושר ולהביא בחשבון את המשפטים־הקדומים שלו).

ואף־אל־פי־כן, דווקה מפני שהרגשות כאן קיצוניים, אי־אפשר לוותר על מחקרים מסוג זה בכל השאלות הנוגעות לאסלאם. ולכן יש לשאול עכשיו: האם ספר מדעי כאן לפנינו? סמוך להופעתו פירסמתי עליו סקירה בעיתון צרפתי חשוב (לה מונד, 18 בנובמבר 1980). (המהדורה הצרפתית הייתה שלמה ועשירה הרבה פחות, במיוחד במה שנוגע לתעודות, להערות ולנספחות, שהם הכרחיים).

בתגובה על אותה סקירה קיבלתי מכתב חריף מאד מאחד מעמיתי, מזרחן מפורסם, שהודיעני כי הספר הוא בעל אופי פולמוסי טהור ואין להתייחס אליו ברצינות. אך השגותיו העידו בו שלא קרא את הספר, והמעניין שבטענותיו (שהתבססו על מה שכתבתי אני) היה זה שהוכיחו ׳חוקה׳ את אפיו הרציני של חיבור זה. קודם־כל, ״עלה את ׳טענת הסמכות׳ והפנה אותי לאי־אלה חיבורים בבעיה זו, שלמדנותם נראתה לו בלתי־מפוקפקת (מאת הפרופיסורים ש. ד. גויטיין, ב. לואיס ונ. סטילמן), שלדעתו הם נוקטים עמדה חיובית כלפי האסלאם והסובלנות שהוא נוהג עם לא־מוסלמים.

 מסרתי את דעתו זו לבת־יאור, שהשיבה לי שכל שלושת המחברים הללו מוכרים לה אישית וכי קראה את פירסומיהם העוסקים בנושא אף הביאתם בחשבון. בשים לב להיקף חקירותיה של המחברת, מופתע הייתי לולא היה הדבר כך. אולם מה הן ההשגות העיקריות שבפי המבקר שלנו על הניתוח של בת־יאור?

ראשית, טוען הוא שאין מקום להכללות לגבי מצבו של הד׳ימי, שהיו בו הבדלים ניכרים. אך זאת דווקה מוכיח הספר שלפנינו, הבנוי בכישרון רב: תוך ניצול נתונים פשוטים, זהים ביסודם, מביאה המחברת תעודות המאפשרות לנו לקבל מושג מדויק מן ההבדלים האלה במצבו של הד׳ימי במגרב, בפרס, בחצי־האי ערב וכו'….

ואף שרואים אנו שוני גדול מאד במסיבות קיומו של הד׳ימי, לא היה בכך כלל כדי לשנות את המציאות האחידה והעמוקה של מצבו. הנימוק השני שמעלה המבקר שלנו הוא שהגזימו מאד ב״רדיפות״ שבאו על הד׳ימי. הוא מדבר על ״התפרצויות מעטות של זעם העם״ — אבל מצד אחד אין הספר עוסק בזה במיוחד, ומצד שני הרי דווקה כאן נתגלתה בבירור דעתו־הקדומה של המבקר שלנו.

מבחינה היסטורית היו ההתפרצויות ה״מעטות״ מרובות מאד למעשה, ומעשי־הטבח בד׳ימיםשכיחים היו. אל לנו להתעלם כיום מן העדויות הניכרות (שבעבר הודגשו יותר מדי!) לשחיטות ביהודים ובנוצרים בכל הארצות שנכבשו בזי הערבים והתורכים, שחזרו־ונשנו לעתים קרובות והמשטרה לא התערבה בהן.

אפשר שאמנם היו לו לד׳ימי זכויות מוכרות, אך כאשר התעוררה השנאה בלב העם, ולפעמים מטעמים שאין להבינם, נמצא חסר־מגן ונטול־חסות. זה היה שווה־הערך לפוגרומים. בנקודה זו הרי בעל־דבבי הוא שאינו ״מדעי״. שלישית, טוען הוא שהיו להם לד׳ימים זכויות אישיות וקיבוציות, אך הואיל ואינו משפטן אין הוא רואה את ההבדל בין זכויות אישיות לזכויות מוענקות. כבר עמדנו על כך למעלה והטענה אין לה יסוד, כמו שמוכיחה בת־יאור בבדיקה מדוקדקת ומשכנעת של הזכויות האמורות.

נוסף על כך הוא מדגיש שבארצות האסלאם הגיעו היהודים לרמתם התרבותית הגבוהה ביותר, וכי המדינות שבהן ישבו חשובות היו בעיניהם כלשהם. באשר לנקודה הראשונה, רצוני לומר שהיה שוני עצום. אמת־ויציב שבכמה ארצות מוסלמיות אכן היו תקופות שבהן הגיעו היהודים — והנוצרים — לרמה גבוהה של תרבות ועושר, אבל בת־יאור אינה מכחישה זאת.

 ועל־כל־פנים לא היה זה כלל דבר יוצא־מן הכלל: ברומא, למשל, זכו העבדים (שנשארו עבדים)למעמד בולט מאד במאה הראשונה לספה״נ ופעילים היו כמעט בכל משלחי־היד הרוחניים (כמורים, רופאים, מהנדסים וכוי), ניהלו מפעלים, ויכלו אפילו להיות בעלי־עבדים בעצמם. ואף־על־פי־כן עבדים היו! במידת־מה דומה לזה מצבם שלהד׳ימים, שאמנם מילאו תפקיד כלכלי חשוב (כמו שמוכח בבירור בספר זה) ויכלו להיות ״״מאושרים״, ובכל־זאת היו אנשים נחותים, שמעצם מעמדם, המשתנה עד מאד, היו תלויים עד מאד ונטולים ״זכויות״.

אשר לטענה שהמדינה שבה היו תלויים תשובה היתה בעיניהם כשלהם, דבר זה מעולם לא היה נכון לגבי הנוצרים. ובאשר ליהודים, זמן כה רב היו פזורים כבר ברחבי תבל עד שלא היתה להם ברירה, ועם זאת יודעים אנו כי זרם ממשי של ״התבוללות״ הופיע רק בדמוקראטיות המערביות החדשות. ולבסוף מצהיר מבקרנו זה כי ״באחרונה אמנם הורע מצבם של היהודים בארצות מוסלמיות״, אלא שאין להעריך את מצבם של הד׳ימים על־פי מה שקרה להם במאות התשע־עשרה והעשרים. מעתה יכול אני רק לשאול אם לא נתפס בעל ההשגות האלו, בדומה להיסטוריונים רבים, לקישוטו של העבר. די לנו אם נציין את החפיפה המופלאה בין המקורות ההיסטוריים המתייחסים למאורעות ובין המקורות הסמכותיים, הבסיסיים, וממילא נבין כי התפתחות מעין זו ודאי לא היתה שלמה כל־כך.

אם הארכתי מעט בדיון בהשגות אלו הרי זה מפני שחשוב הדבר בעיני לאישוש האופי ה״מדעי״ של ספר זה. בעיני זהו מחקר ישר מאד, שכמעט אינו פולמוסי כלל והוא אוביקטיבי ככל האפשר (ובלבד שנזכור שאני נמנה עם אותה אסכולה של היסטוריונים שאינם גורסים אובייקטיביות טהורה ומוחלטת!). בספר על הד׳ימים יש מבחר של מקורות, הוא עושה שימוש נכון בתעודות, והוא משתדל להעמיד כל מצב בהקשרו ההיסטורי. מכאן שהוא ממלא אחר מספר דרישות מדעיות לגבי חיבור מסוג זה.

לכן אני רואה בו חיבור מופתי וחשוב עד מאד. אבל ב״הקשר המוחשי״ של ההיסטוריה בת־זמננו, שאותו תיארתי קודם, הרי זה גם ספר הנושא עמו אזהרה ברורה, העולם המוסלמי לא התפתח בהתייחסותו לשאינם־מוסלמים, ולפיכך מוזהרים אנו על הגורל המזומן אולי לאנשים שייבלעו בתחומיו. אור הוא זה לדורנו.

בורדו, מאי 1983

מבוא

מאת

משה שרון

ארמונות ובוסתנים-דויד אלמוזנינו

 

אהבה אסורה

"בגיל שלוש עשרה שנים יודעים שבמקום כלשהו בעולם יש ילד, שהנערה לא הכירה. שאיתו תבלה את כל חייה".

בסמטה הלא סלולה יש כמה חנויות קטנות. החנות הכי קטנה, היא חנותו השחורה של מוכר הפחם זו שגם התקרה, גם הרצפה וגם הקירות בה צבועים שחור משחור, עד שאם לא ידעת על קיומה היית חולף על פניה כאילו הייתה חור שחור בקיר, מערה סתומה. אחרי הבור השחור הזה יושבים בעלי המלאכה היהודים, לבושים גלביות חומות ועובדים: סנדלרים ורקעי פליז ונחושת אדומה. ואחריהם כל שאר השוק, הומה אדם, הומה ריחות ומערפל חושים. המשפחה היהודית התגוררה קצת לפני סוף הסמטה, מול המלאח המפורסם, השכונה היהודית שעכשיו מצבה בכי רע. הכל מוזנח ועזוב, משפחות יהודיות רבות טובות ועשירות עזבו את המלאח. חלקן עלו לישראל חלקן עקרו – משפחות פחות חזקות תפסו את הבתים, הם באו מהרי האטלס ומכפרים רחוקים אחרים כדי לעבוד בעיר בעבודות מזדמנות.

רפאל, אבי המשפחה היהודית התגורר בילדותו  במלאח. הפעם, כשחזר יחד רינה אישתו והמשפחה לגור במרקש, הוא בחר לגור מחוץ לרובע, בסמטה. הוא קיווה לחיים טובים יותר, אבל גם הסימטה הזו התפתלה והייתה משחירה והולכת, מלאת חתולים מייללים ביום ובלילה, רועשת ומקרקשת. הבית שבסימטה בעל שני מפלסים, כלפי חוץ הוא נראה פשוט ביותר, ללא ייחוד או ניקור עיניים, המשפחה היהודית לא רוצה לעורר את קינאת השכנים המוסלמים. אך אם הורשת להיכנס פנימה אורו עיניך. כל הדירות בסימטה נבנו סביב פטיו בעל שתי קומות וכל הבתים היו פוערים פיהם אל הפטיו, הדלתות, החלונות והמרפסות, מלאות אנשים ופונות אל החצר הפנימית, לב ליבו של הבית. הבניין מכיל אנשים נשים וטף וכל משפחה גרה בצמצום בחדר אחד, כדי לשאוף אוויר, יוצאים אל הפטיו, שם גם פוגשים אנשים – שם חיים. קצת אחרי שהתאקלמה המשפחה היהודית על כל ענפיה, בבית החדש הביאו רפאל ורינה הביתה את סלמה היפה – עוזרת מוסלמית, שתעזור לכל הנשים בבית. במרוקו אין בית יהודי שמכבד את עצמו ללא עוזרת בית.

סלמה הייתה בת שלוש עשרה כשאביה הפקיד אותה בידי המשפחה היהודית שתעבוד בה כעוזרת בית תמורת שינה וכלכלה. מרגע זה השתייכה למשפחה היהודית. סלמה קמה ראשונה בבוקר כדי להדליק את האש בגחלי-פחם העץ, רינה קמה אחריה ויחד הן טרחו על הכנת ארוחת הבוקר לכל המשפחה. במשך היום סלמה מנקה, עוזרת ומטפלת בכל צרכי הבית והנשים. לפעמים היא מסייעת גם לגברים. כמה ימים אחרי שהשאיר אותה אביה אצל המשפחה היהודית ביקש ממנה בעל הבית רפאל להתלוות אליו. צמוד לבית שבסמטה ניצב בית כנסת, מקום פולחן יהודי. רפאל הוא גבאי בית התפילה, וסלמה צריכה על פי בקשתו לנקות את הריצפה שבבית הכנסת בעיקר לפני שבתות, חגים ומועדים. בחיל ורעדה לוקחת סלמה את המפתח הגדול התלוי על מסמר בקיר הבית, הולכת על בהונותיה ופותחת את דלת העץ הכבדה והחורקת, של בית התפילה…

בכניסה ניצב מסדרון צר שמוביל פנימה. למרות שביקרה כאן כבר כמה פעמים, מצב בית התפילה נראה לה לסלמה, תמיד רע מאוד והמקום כולו משרה עליה פחד גדול. היו לו כנראה, לבית התפילה של היהודים, ימים יפים יותר, הספסלים וכסאות העץ רקבו מרוב שימוש, במרכזו של בית הכנסת ארבעה עמודים, רבי ממדים הנושאים תקרה מוגבהת ואפורה מזוקן. התיבה מושבם של הפייטנים והחזנים רעועה וחורקת כולה, וסלמה מלטפת אותה עם המטלית, מנגבת את האבק ומקווה שעד שתצא מכאן לא יתמוטט הכל עליה.

ההיכל וארון הקודש שבו ניצבים ספרי התורה בנרתיקיהם העגולים, כבר ישן נושן והפרוכת שמעליו דהויה ובלויה, אותיות הזהב עליהן היא מרפרפת, נראות אך בקושי. סלמה הוזהרה על ידי רפאל שלא להתקרב לארון הקודש. כשלקח אותה לשם רפאל בראשונה, ראתה גם לראשונה אותיות עבריות, כל פעם שהייתה נכנסת למקום הקדוש הרגשתה השתנתה מהקצה אל הקצה ורק אחרי שנרגעה והכריחה את עצמה לנשום, החלה לנקות את חלונות בית תפילה הבנויות בצורת קשת. תמיד היה לה פחד גדול מאלוהי היהודים, אך עת משהגיעה לבית המשפחה היהודית גבר הפחד עד מאוד.

בין עבודה אחת למישניה הייתה סלמה היפה מציצה דרך החלון(לבטל) ומסתכלת ממרום הקומה השניה על מעשי השכנות בפטיו, מסתכלת ועורגת. בבוקר, אחרי שהגברים יצאו לעבודה היו הנשים יוצאות מדירותיהן ומתאספות ברחבה, כל אחת וכליה עמה, מפזרות את התינוקות סביב שישחקו ומתחילות את היום. הן היו יושבות ועובדות בצוותא: סימי ישובה על הרצפה רגליה מקופלות ועליהן מונח המגש הגדול ובו ערמת גרגירי האורז. בתנועות מהירות ומיומנות הייתה גורפת חופן ובוחנת אותו בקפדנות. שרה חברתה, יושבת על שרפרף עץ נמוך, רגליה אסופות וצמודות מכוסות היטב בשמלתה הארוכה, בוררת את העדשים.

לידה אסתר אישה גדולה, קרובה לארבעים, לובשת שמלה פרחונית קלילה שיש לה שני שרוכים בחלקה העליון אך היא לא משתמשת בהם אף פעם וזה ונשאר פתוח וגילה זוג שדיים נהדרים ושופעים. בסמוך לאסתר יושבת עליזה בישיבה מזרחית. בימינה סכין קטן, בשמאלה קישוא והיא קולפת את הקישוא, משירה את קליפתו על הרצפה חותכת לפרוסות דקות היישר לתוך הסיר שעל בטנה. ביחד, בצוותא, העבודה השגרתית קלה יותר, במיוחד אם אפשר לרכל קצת, לספר קצת ולהתחלק בצרות. וסלמה מתבוננת מלמעלה.

באמצע העבודה היו מפסיקות ונחות. סימי בעלת הלב הגדול והרחב, קמה, מנערת בגדיה תוך שהיא נכנסת לדירתה ומבשלת תה. אנחת רווחה כללית נשמעה כשיצאה עם הסניה, מגש נחושת גדול בעל שלוש רגליים ועליו הבראד, קנקן תה מעוצב. עוד על המגש, עוגיות מתוקות וחמש כוסות זכוכית שקופה ודקה עם פס זהב. זמן מנוחה. הנשים גומעות מהמשקה בהנאה מרובה, משוחחות וממתיקות סוד.

סלמה לא השתתפה החגיגה הזו. את רוב היום בילתה לבדה ולפעמים ביקרה אצל ציפורה. ציפורה ובעלה גרו בצד שמאל וסלמה אהבה אותם מאוד, במיוחד את ציפורה היפה. סלמה חשבה שציפורה, האישה היהודית ובעלה הם ממש ענקים, ממש כמו הדמויות בסיפורי אלף לילה ולילה. האישה היהודיה יפה מאוד, בעלת עור לבן וצח ועיניים גדולות וירוקות. בעלה עטור זקן שחור ולבוש תמיד בבגדים מזרחיים כהים. סלמה חושבת שהגבר היהודי מבוגר מאישתו בעשור לפחות. לציפורה ולבעלה שני ילדים קטנים, הבכור בן שש והילדה עוד תינוקת. בבוקר יוצא האיש לעבוד כסבל בשוק המקומי במרקש, וציפורה היפה מעבירה את היום בעיקר בחדר עם הילדים. סלמה יודעת שהזוג הגיע למרקש מעיירה קטנה וציורית בשם ווארזזאת שנמצאת לא רחוק מהעיר. רוב תושביה היו ברברים, הנשים היהודיות בעיירה היו מתחתנות בגיל צעיר מאוד, ממש כמו ההורים של סלמה, משפחתה ומכריה. הנשים מתחתנות בלית ברירה עם מי שאביהן בחר, כך מנחשת סלמה, קרה גם לאישה היפה עם העיניים הירוקות, ציפורה – וכך היא יודעת, יקרה גם לה ביום מן הימים. מבית אביה לבית המשפחה היהודית, ומבית המשפחה היהודית בבוא העת לבית בעלה, מי שיבחר לה אביה.

בגיל שש עשרה מצאה עצמה סלמה מהרהרת שוב ושוב בגורלה. ברגעים השקטים בהם היא לוקחת את המפתח הגדול, נכנסת לבית התפילה של רפאל ומנקה אותו בשקט בשקט, בעדינות שלא יתפרק, יש לה רגע זמן, רגע נחת לעצמה. היא לא רוצה לגדול, לא רוצה להתבגר אך היא מביטה בגופה שסימני גיל ההתבגרות נתנו בו אותות ומול הפרוכת היא יודעת את גורלה. פניה שחומים ויפים, עיניה גדולות ושחורות – אין מי שלא מבחין שסלמה בגרה והיא יפה, כל כך יפה.

עלי, בנו של ראש שיירת גמלים כבירה נפרד מאביו בדמעות בפאתי מדבר סהרה. אבא של עלי נתן לו בצרור בד שחור ובו קערה עתיקה מברזל מצופה פליז מעוטרת בפרחים ובפסוק מהקוראן וכמה מטבעות זהב. "עזוב את המדבר ותראה את העולם" אמר לו אביו "אתה צעיר וחכם, זה הזמן ללמוד – אחר כך אם תרצה, תחזור למדבר ולמראות המתעתעים שלו". את מרקש ראה עלי לראשונה בשעה הכי יפה שלה, בשקיעה. עיר החמרה האדומה הנושקת למדבר סהרה נראתה לו מוקפת הילת מסתורין.

הוא הסתובב בה שעה כסהרורי, מתקשה להכיל את כל המראות  האקזוטיים, הדקלים הדקיקים עמוסים לעייפה בתמרים עסיסיים, שבטי הברבריים בבגדיהם הצבעוניים, מוזגי המים בתלבושת המסורתית, סמטאות השוק הצרות, ריחות התבלינים, דוכני הדגים והמיצים. בכיכר ג'מע אל פנה עומדים זה ליד זה דוכנים רבים לממכר מיץ תפוזים טרי, שם מצא עלי את העבודה הראשונה בחייו. תפקידו היה לשטוף את התפוזים ולהניח אותם בערמה גבוהה ומגרה שתמשוך את התיירים. בעל הדוכן הרשה לו לישון מאחור כמה שעות ביום, אך במקום ללכת לישון ולנוח קצת, היה עלי נמשך לכיכר המרכזית של העיר כבחבלי קסם…

השחקנים הראשים בכיכר הם רוכלים שונים המגיעים ממרחקים: אוכלי זכוכית, קוסמים,  מגידי עתידות, מוכרי קמעות, עושי לחשים, מרקידי נחשי-קוברה עם חלילים, רקדנים, אקרובטים, להטוטנים, ליצנים, קוסמים, מספרי סיפורים, רופאי אליל או מרפאי שיניים בשיטות עממיות כמו עקירת שן חינם ללא הרדמה. בכיכר הגדולה מוכרים גם מיני סדקית, פסלונים ומסכות פולחן, רקמה גסה ועדינה, שטיחים צבעוניים, מחצלות וחרוזי תפילה, בדים בצבעים עזים, מלבושים מוזהבים ומוכרי מים קרים שעל גבם כד נחושת ענק והם מוזגים את המים לכוסות זכוכית כחולה מגובה של יותר מחצי מטר ואינם שופכים אפילו טיפה. ערב רב ססגוני והומה, כל רוכל ואומנותו אשר ירש מאביו ולמד בתחום השבט אליו הוא שייך.

עלי שוטט בכיכר בעיניים טרוטות, רוצה לישון, אך אינו יכול להתיק עיניו מהכיכר ולא רק הוא. כל העיר בכיכר. כל התיירים בכיכר. נדמה שכל העולם בא לכיכר. כשראה עלי מלאכה שעניינה אותו, היה ניגש לאומן ומבקש ללמוד את מלאכתו והאיש  שמר על סודות אומנותו בקנאות משך דורות, היה נפתח ומלמדו בחפץ לב. לפעמים רק הביט מרחוק, ברמאים שיצרו מעגל גדול סביבם והבטיחו הופעה, אספו כספים מהסובבים ואז "חיפשו" שעה ארוכה את החפצים במזוודה עד שהקהל התייאש, הלך, והוחלף בעוברי אורח תמימים אחרים. או באנשים ההולכים וחוזרים ללא מטרה ברורה, חלקם ישבו בבתי קפה בצפיפות וסיפרו סיפורים גדולים מהחיים, חלקם מסתכלים על הנערות ומנבלים את הפה, חלקם קראו את העיתון וחזרו וקראו אותו שנית וחלקם ריכלו על זה או על ההוא.

יום אחד הוציא עלי מהצרור שנתן לו אביו מטבע אחת, והלך לשמוע בעצתו של אחד הזקנים, איש מבוגר מכובד למראה, לבוש בהידור ישן היושב כל היום כפוף על ספרים ישנים, אינו מבחין בסביבתו אלא מרוכז כל כולו בספר ישן וקרוע שדפיו מצהיבים. זה היה מגלה העתידות ומספר הסיפורים. הזקן הביט בו ארוכות, חוצה במבטו יבשות וימים ומגיע אל המדבריות הרחבים של סהרה, אחר חזר לעיין בספרים ואמר לעלי "תוך חודש ימים תפגוש נערה בשם סלמה". עלי מקשיב רוב קשב "כל אחד חייב לעבור מדבר בחייו לפני שהוא מתחשל ומתבגר, אתה כבר עברת חלק מהמדבר, ותעבור את החלק השני עם האישה שלך".

בלילה ההוא לא הצליח עלי לישון. הוא רצה להמשיך לטייל, לנסוע, לראות עולם לפני שיתיישב. ומה אם דברי הזקן נכונים… והוא עומד לפגוש את אהבת חייו? ומה אם לא? זה בטוח לא בטוח… אומר עלי לעצמו, אך לישון – הוא לא יכול. אני אחכה שלושים יום, אומר עלי לעצמו, אחסוך כסף ואחר כך אסע. הוא קם הוציא את הכסף שנתן לו אביו ושכר חנות קטנה בעיר. זו הייתה חנות שחורה וקטנה, ובעבר שמשה כחנותו של מוכר הפחם.

עלי מילא אותה בבדים הצבעוניים, בדי המשי היפים שהביא מסין ומהודו. הנשים במרקש אהבו את הבדים המיוחדים שעלי הביא לחנותו. תוך שלושה שבועות הכיר עלי את כל הסובבים, את הנשים היהודיות והמוסלמיות על צרכיהן המיוחדים, לזו כפתורים, ולזו חוטי זהב לזו בד לשמלת הכלה ולזו כפתנים וכל אישה שניה שמגיעה אומרת "עלי, יש לי בת בשבילך, בוא תבוא אצלנו, לשתות ולהכיר אותה", אבל הראש של עלי במקום אחר הוא חוסך כסף כדי להמשיך במסע שלו, הוא רוצה לראות עולם לפני שיתחתן ויביא ילדים. ורק הפסקה אחת עלי עושה במהלך היום, הוא מרים את עיניו מהבדים כשעוברת בחוץ נערה מוסלמית יפה, שפניה שחומים ויפים ועיניה גדולות ושחורות.

ביום חמישי ניקתה סלמה את בית הכנסת, האור חדר מבעד לחלונות, והיא רצתה לצאת החוצה, להסתכל על הבתים האדומים ללכת לשוק ולכיכר, אך היא חזרה לבית המשפחה היהודית, וניגשה להגיש את התה של חמש אחר הצוהריים. מבלי משים החליקה בשלולית מים שהיא עצמה השאירה שם קודם וכל מערכת התה היקרה מהפורצלן הסיני העתיק נפלה והתרסקה לרסיסים. סלמה נרתעה אחורה בבהלה, הביטה לצדדים וברחה מהבית מבוהלת ומפוחדת. היא הסתובבה שעות ברחובות, ובסופו של יום התיישבה באחת הפינות ומיררה בבכי. עלי יצא אל אחורי חנותו כשהחל להחשיך והנה שם, יושבים להם הפנים השחומים והיפים והעיניים הגדולות והשחורות מזילות עוד ועוד דמעות. עלי התקרב אליה בחשש ושאל אותה לשמה.

מקץ שעה חזרה סלמה לבית המשפחה היהודית כשבידיה מערכת תה שלמה וחדשה. עלי הלך לידה, עוזר לה לשאת אותה עד לפתח הסימטה – משם אמרה לו ללכת, אסור שיראו אותם יחד. מיום זה לא נפרדו. סלמה עצרה בחנותו של עלי, בכל פעם שנזדמנה לשוק, עלי ראה אותה מרחוק והרגיש תמיד נסער ונבוך הוא היה משוגע על הצעירה התמירה שמתחת למלבושה הייתה מלמלה שקופה שלא השאירה מקום רב לדמיון. כתפיה וזרועותיה החשופות בעלי העור המבריק בצבע הברונזה ריתקו את עיניו. הוא החזיק את ידה אמר לה מילות אהבה, היא הייתה מתעכבת בחנותו עוד ועוד והוא הוביל אותה אל אחורי החנות, שטף את הכלים ביד אחת ובשניה ליטף את עכוזה הצעיר והקשה תוך שהיא צוחקת ומתנערת ממנו.

יום חמישי אחד אחר הצוהריים, כשבעלי הבית נסעו והשאירו אותה לבדה הזמינה סלמה את עלי לבקר בבית. עלי נכנס, הביט סביב בחדר האורחים המרוקאי הגדול שסלמה סידרה בשבילו, עם השטיחים והמזרונים הדקים המלאים צמר. כתלי החדר היו צבועים לבן, התקרה הגבוהה נתמכת בקורות עץ רחבות כשל פסי רכבת, על אחד הכתלים נשקפו פני בעל הבית מתוך מסגרת זהב ובכותל ממול מפה רקומה באותיות בזהב במוטיבים מרוקאים וספרדיים. הם התרווחו יחד על המזרונים והכריות המלטפות, השמש כמעט שקעה, ועלי החל לספר לה על חייו במדבר סהרה, על המסורת ארוכת השנים של אבותיו שהיו כולם ראשי שיירות גמלים במדבר מדורי דורות, על העבודה ותלאות החיים במדבר ועל המראות שראה בו. היא סיפרה לו שברי זיכרונות כי מה עוד נותר חוץ מזיכרונות? אך היא עדיין זוכרת  את תלאות הדרך שעברה לפני כמה שנים כשבאה עם אביה מהכפר למרקש, במשאית ישנה ורועשת שהייתה מלאה עד אפס מקום מאנשי כפר, כבשים ותרנגולות מקרקרות. כשרכן לעברה, והיא הרגישה את לחיו על לחייה אמרה לו בשקט כי לאחרונה היא חושבת מחשבות שאסורות על פי דת האיסלאם.

היא חולמת בלילות על אהבה ועל תשוקות, על יופי ומוות והיא תמיד מדחיקה את יצריה. היא סיפרה לו איך בילדותה יכלה לשחות ערומה, ללא בושה ללא פחד, ועל כך שהיא מתגעגעת לתחושה של המים, של הרוח בעורה. היא רוצה להיות שוב ילדה קטנה ולא להתבייש, לחקור, לגלות, לדעת ולגעת בפעם הראשונה בנפש שתאהב באצבעותיה הכואבות. "בגיל שלוש עשרה שנים יודעים שבמקום כלשהו בעולם יש ילד, שהנערה לא הכירה. שאיתו תבלה את כל חייה", היא לחשה לעלי באוזן, וזה ששערותיו סמרו למגע האוויר שאך זה מכבר נגע בשפתיה, רכן ונישק אותה.

למחרת בזמן התפילה של בעלי הבית התגנבה סלמה אל עלי. הם יצאו לטייל בעיר אכלו בכיכר גמע- אל-פנה, מרק ירקות עם בשר ראש כבש, הביטו איך האנשים סביב והכיכר לובשים ופושטים צורה. ראו את מרקש היפה המזכירה נווה מדבר גדול, נכנסו לחצר של מלון "קוטוביה" המפורסם שקירותיו מצופים פסיפס קטן וצבעוני כמו באגדות אלף לילה ולילה. בסמטאות השוק הערבי העזו ללכת יד ביד, וברובע המוסלמי עצרו לשתות מיץ רימונים קר. הם הרגישו שכולם נועצים בהם מבטים, אחרי הכל עלי היה דמות מוכרת בשוק, אך הם לא יכלו לעשות שום דבר אחר פרט למה שעשו. הם חייבים להיות יחד. סלמה הרגישה בפעם הראשונה בחייה, מהו יחד. היא לא הביטה יותר ממרום הקומה השניה בחברותא של הנשים, היא לא הייתה בודדה, היה לה את עלי והוא שווה כמו מיליון כוכבים נוצצים.

בימים בהם לא נערכה תפילה בבית הכנסת, גילתה סלמה שיחד עם עלי, היא הרבה פחות פוחדת מאלוהי היהודים. זה כמה שבועות שהיא נוהגת להכניס את עלי בשערי הדלתות הגדולות הבולעות בשקיקה את המפתח הגדול. ריצפת בית הכנסת ספגה את הכל: הם התגוללגו על הרצפה הקרירה והנעימה, משילים את בגדיהם, על אחד הספסלים בין ספרי התפילה היו מתנים אהבים וישנים יחד על ספסל אחר. סלמה חשה בכל עצמותיה שהיא עושה דבר חמור לפי הדת המוסלמית ושחיה בסכנה. בתוך תוכה היא ידעה כי יהיה עליה לעזוב, לברוח רחוק ככל האפשר. אם חלילה אביה המוסלמי והמאמין ידע על היחסים הלא כשרים עם עלי הוא יהרוג אותה ללא רחמים על חילול כבוד המשפחה. הרי היה עליה להתחתן בכפר, לגבר שהוא יבחר בשבילה.

כל אותו היום ניקתה סלמה את בית הכנסת, ניקתה וחשבה. אחר הצוהריים התכסו השמים בערפל צהוב, ברחובות מרקש יללה סופה הנושאת עימה אלפי טונות של חול אדום. לילה חשוך ומוזר ירד על העיר ועלי נכנס בבת אחת לבית הכנסת כולו מאובק, כל מדבר סהרה הגיע למרקש ועטף אותה באפלה. באותו לילה בזמן ששכבו עירומים ושלובים אמרה לו בחשכה "אנחנו חייבים לברוח. אם אתה אוהב אותי, ברח איתי! בוא נחזור למדבר, רק שם יהיה לי חופש, רק שם אהיה מאושרת" ועלי הינהן וחיבק אותה חזק, עת הסערה בחוץ הלכה והתחזקה.

ואז זה קרה. ברגע אחד. זה לקח שניות, זרזיפי חול וטיח נושרים מתקרת בית הכנסת, רעש קטן שהפך לאדיר, מן בקע, גלגול, הדהוד עמום ורחוק שהלך וגבר וגדל התעצם—  ורעד, שקשוק, תזוזה חזקה– כל קירות בית הכנסת קרסו זה על זה בעוצמה משאירים אחריהם שובל אבק שהתערבב באבק האדום שסחף את העיר, סלמה ועלי ברחו לרחוב, עומדים רועדים ועירומים, חבוקים ומתנשמים. הבגדים, הנעליים, כל החפצים נותרו קבורים בין הספסלים לפרוכת, בין העמודים הגבוהים לספרי התורה… "הרסנו את בית התפילה של היהודים עם החטאים שלנו" היא אמרה לעלי ברגע שהצליחה לחזור לדבר. "עשינו דברים אסורים במקום קדוש. הפעם ניצלנו בנס, אבל רק הפעם! בפעם הבאה נמות!". עלי הביט בה רגע ואחר כך אמר לה בשקט "אין כזה דבר אהבה אסורה".

כשהבוקר עלה ובאו כל היהודים להקים מחדש את בית הכנסת, סיפרה אחת השכנות כי היא מוכנה להישבע בכל היקר שלה, אפילו בילדים שלה עצמה! בלילה בתוך הסופה היא ראתה נערה ונער רצים ערומים לכיוון המדבר. 

פתגמים ואמרות ממקורות שונים

 

32 – וולדנא אולאד בוייד/ קולתו – ״אולאד אל־יהוד״,

 וולדנאהום בוחל, קולתו – ״אולאד אל־עביד״.

 

כשאנו מולידים בנים לבנים קוראים להם ״בני יהודים״,

וכשהם שחורים קוראים להם ״בני עבדים״.

 

 33 – א־קלב אל־קדרא עלא פומהא,

תסבהּ אל־בנת ל־אומּהא.

כמכסה לקדרה ישווה, כן הבת לאמה תדמה.

 

 

34 אל־וויל על דאר, אלי פיהא אל־בגאת.

אוי לבית שיש בו בנות.

ביבליוגרפיה – הספרייה הפרטית של אלי פילו-הולכת עם כמון וחוזרת עם זעתר- גבריאל בן שמחון

הולכת עם כמון וחוזרת עם זעתר

 

פרופ' גבריאל בן שמחון הוא מחזאי וסופר, מחבר "ההולכים על המים" ו"מלך מרוקאי", מרצה בבית הספר לקולנוע באוניברסיטת תל אביב

עולם יהודי שלם, צבעוני, רווי חוכמה ויופי נעלם במרוקו. הסופר גבריאל בן שמחון חזר לארץ ילדותו אותה עזב כילד, וגילה ארץ מופלאה שכמעט דבר אינו משתנה בה, יהודים אחרונים, שכניהם הערבים שעדיין תוהים למה עזבו א

 

ותם, פיסות זיכרון, רמזים ליופיו של העבר וכאב גדול * רשמי מסע במרוקו, 1998-99

זמן היהודים (דמנאת)

יהודים כבר לא מתים במרוקו. גם לא נולדים בה. למעשה ההיסטוריה היהודית כאן תמה. 3,000 שנה של נוכחות יהודית באו לקצם. מאות הזקנים שנותרו בקזבלנקה, פאס או מרקש הם שומרי בתי הקברות.הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר אלפי שנים הם הניעו פה את המסחר, הכלכלה, בנו ונטעו, כתבו ופירשו, חיברו שירים וניגנו, אהבו, חגגו, בכו וקוננו. היום החיים ממשיכים לגמרי בלעדיהם.

אני עובר בין יישובים וכפרים מטנג'יר ושפשאווין בצפון, עד זגורה ואל עיון בדרום. שום זכר לא נותר. באווריקה היו 52 משפחות, באיית בוגמז 80, בגולימה 13, באייתבוולי 54, בטמזרט 68, טאגוניט 11, זגורה 21, ימינטאנוט 33, בריסני 84 ובארפוד 86  משפחות, איש לא זוכר את יהודיהן, אפילו בתי הקברות אבדו, יישובים קטנים שהיו כולם יהודים קרסו ונותרו מהם רק שרידי קירות על רקע הרים שגיאים ונהרות ציוריים. המלאח בדמנת קיים בחלקו, אך יושביו מעולם לא ראו יהודים ולא יודעים כלום עליהם. חמישים השנים מאז שהיישוב התרוקן הן מעבר לתוחלת החיים הממוצעת פה. רק בני שישים ומעלה אמורים לזכור משהו על זמן היהודים ואלה מעטים. תמיד יימצא איזה ילד או נהג מונית שיידע להוביל אותך לאיזה זקן שראה ושמע והיה חבר של או שכן של, ושיכול להצביע לך על מה שהיה פעם בית כנסת והיום הוא חנות מזכרות.

המעטים שחיים כאן, נוכחותם פרטית וחסרת כל משמעות היסטורית, הם משמשים כעין מוזיאון להציג את מרוקו שהיתה, שהאירה פנים ליהודיה. רובם שולחים את הילדים לחו"ל ונשארים להיאבק על בתי הקברות ומעט בתי הכנסת שנותרו, שהרי נכסי הקהילה עדיין מניבים פרי – תרומת ידם הנדיבה של הצאצאים שמכל ארצות תבל עוד עולים לרגל לקבר אבות. אפשר לומר שבמרוקו יהודים כבר לא מתים, אבל הקברנים עוד חיים וקוברים.

כיבו את ההיסטוריה (אגויים)

פעם היו פה יהודים של תקופת המשנה. ביטלו את היום-יום למען הנצח, שכחו את ההווה למען העתיד, ויתרו על החיים, כדי לזכות לתחיית המתים, על הימים בשביל אחרית הימים, על אהבת אשה בשביל אהבת הבורא, על השולמית בשביל השכינה. קהילת אנשים מוזרה שנתקדשה לחיים של תפילה ללא היסטוריה, כיבו את ההיסטוריה במשך אלפי שנים, עד שבא המשיח, עד אז התחבאו מפניה במחוזות נידחים של הרי האטלס וכפרי הסהרה מעבר להרי חושך באפילת הסמטאות. שההיסטוריה לא תראה אותם, תניח להם, לא תטריד אותם. תעבוד אצל השכנים, לא אצלם. ברגע שחרב הבית עשו ברוגז עם החיים והתחבאו, מנציחים את הכאב והבכי והחורבן. שלוש פעמים ביום "ותחזינה עינינו", פינה לא מסוידת בכל בית זכר לחורבן, כוס שבורה בחתונה, אסור לנטוע עצים ולהכות שורשים, הכל זמני, חיים עם מזוודות בתוך שמורת זמן כבויה מחוץ לזמן ולהיסטוריה.

כשהצרפתים באים ב1912- מתחילים לחדור האור והחשמל, ההיסטוריה נדלקת ומתחיל משהו לנוע, אנשים יקראו עיתון, ישמעו רדיו, יצפו בסרט, יראו את העולם שמעבר לחורבן ולגלות, לאיכה, לבית הכנסת, לתלמוד, למשנה, לקבלה, פרויד, אינשטיין ומרקס יסתננו טיפין טיפין פנימה, אחריהם, דה גול, רוזוולט וצ'רצ'יל, ואחר כך הרצל ופתאום ישמעו שיש עוד יהודים בארץ ישראל ושארץ ישראל לא מתה ולא אבודה והיא חיה ונושמת ומחכה, ואז לוקחים את המזוודות ומתחילים לנוע.

השליחים שהסתובבו באיית, בוגמאז ואייתבוולי, בגולימין, בכפרי הזיז והדרע, חשבו שנקלעו לכוכבים אחרים. כשפגשו את יהודיהם בשדה בשוק ובבית, היה נדמה להם שהנה נגעו ביהודים מתקופת המשנה, ששמעו את תקיעת השופר וראו את המשיח והתחילו ללכת, מחזה מופלא היום לראות את מרוקו ללא יהודיה, את המלאח בפאס, ספרו, דמנת, גולימין, אגויים, ורזאזאת בלי שבת, בלי בתי הכנסת, תושבים אחרים ממלאים את האוויר היהודי, הבתים היהודים, השדות, הבארות, החצרות, השמים והכוכבים ואין שום קול יהודי. רק בתי הקברות עוד חיים ותוססים.

מוות בין קרובים – חגיגה (מרקש)

פה ושם אתה עוד פוגש אישים עם כוח חיות אמיתי כמו הרב ז'קי קדוש, ראש קהילת מרקש, כריזמטי וססגוני. כבן ארבעים שנה, בעל השכלה מודרנית, דובר שפות רבות ובעל אנרגיות בלתי נדלות וקשרים והשפעה בחצר המלך ואצל הרשויות. ז'קי קדוש חי מחוץ לזמנו ומקומו בתוך קהילה  מדולדלת וגוועת במרקש. רק כדי למלא את צוואת האב, חנניה קדוש ז"ל, ראש הקהילה במשך 30 שנה, שלא לנטוש את העיר לפני שיעזוב אותה היהודי האחרון, הוא ציווה לקבור אותו במרקש עיר הולדתו גם אם ימות בירושלים, ואכן זה מה שקרה. במרכז בית הקברות במרקש מתרוממת אחוזת קבר גדולה עם מצבה מפוארת שבנה לו המלך חסן השני, ובה הוא מעלה על נס את סגולותיו ותרומתו של האיש, קורא לו "בני" ומהלל אותו כמי שהביא אור לתושבי עירו שמחזירים לו באותה מטבע ומעבירים קו חשמל לקברו. 

אנדרי אזולאי – מלך יהודי במרוקו (אסווירה)

אנדרי אזולאי הוא יהודי מרתק מסוג אחר, כבן 45, יליד אסווירה, עיירה יהודית יפהפייה על חוף האוקיינוס האטלנטי, מומחה בעל שם בכלכלה ובבנקאות בינלאומית שהוזמן על ידי המלך מפאריס לארמונו כיועץ כלכלי.

היום הוא שני רק למלך ומוכר לכל נהג מונית. פגשתי אותו בקבלת פנים מלכותית שערך לו ראש עיריית אסווירה כשבא לשם מלווה על ידי פמליה של שרי ממשלה לחנוך שדה תעופה ראשון שיחבר את עיר הולדתו הציורית עם מרכז הארץ ולפתח בה תנועת תיירות. שיירת רוכבי אופנועים ליוותה את  מכוניתו, שטיח אדום נפרש לרגליו משפת הים ועד לאולם הכנסים בקומה העליונה של בית המלון המפואר. ותזמורת צבעונית עם מחוללים מאפריקה השחורה קיבלה אותו בשער.

אנדרי אזולאי הוא זן נדיר ויחיד במינו בהיסטוריה של יהדות מרוקו, איש מקצוע מוכשר בזכות עצמו, שהחצר המלכותית קונה את שירותיו המקצועיים ושיהדותו משמשת לו רק ערך מוסף. ככזה הטיל עליו המלך בשנות השבעים להקים את "זהות ודו שיח", תנועת אינטלקטואלים ילידי מרוקו, למען דו שיח בין ישראלים ופלשתינאים ולמען שלום במזרחי התיכון. ויש לו חלק במעורבות של חסן השני בתהליך השלום ובארגון הפגישות הראשונות בארמון המלך בין דיין לתוהאמי, שהביאו לשלום עם מצרים. בהזדמנות ביקורו באסווירה הוא סיכם עם רשויות העיר להפיק פסטיבל שנתי לתרבות יהודית. וכבר בנובמבר האחרון התקיים הפסטיבל  הראשון שהוקדש לשני יוצרים ילידי אסווירה, הסופר אברהם אלמליח מפאריס ופרופ' חיים זפרני מהסורבון, חוקר בעל  מוניטין בינלאומיים של תרבות יהודית, ברברית וערבית וחבר האקדמיה הלאומית המלכותי למדעים במרוקו.

אלי מויאל – ארכיטקט ברברי (מרקש)

דמות ססגונית אחרת הוא אלי מויאל, יליד מרקש כבן 40. אחד הארכיטקטים הנועזים והמפתיעים ביותר במרוקו, חינוכו כולו ערבי וצרפתי, ללא כל רקע של מורשת יהודית. היצירה האותנטית שלו יונקת ממסורת הבנייה הברברית והאנדלוסית ומקבלת ביטוי בצורות, בחומרים, בצבעים. הכפר הברברי והקסבה, יחד עם הארמונות בגרנדה ומסורת הבנייה המוסלמית, משולבים בגנים, נחלים, מזרקות, עצי זית, ושיחי ורדים שעושים את הבתים והווילות שלו ליצירות מופת עזות ביטוי. עבודותיו זרועות על פני מרוקו כולה ומוצגות בספרי אדריכלות מרוקאית והוא מוזמן הרבה לתכנן ולבנות בנסיכויות הנפט.

אחת מיצירותיו הבולטות במרקש היא הווילה הגדולה של רוברט אסרף, המצויה בקצה הדרומי של מרקש, בתוך מתחם דקלים אין סופי ומשקיפה על פני הפסגות המושלגות לעד של הר טוקבאל שגבהו יותר מ5,000- מטר. גם בווילה של אסרף אלי מויאל עובד בחומרים ברברים, מושפע מצבעי האדמה, מהשטיחים, מתעלות ההשקיה. בבית בולטים החמרה, הפסיפסים, המזרקות המלאות שושנים, הסמטאות, הרחוב נמשל לתוך הבית, הבית מקושת, בורח מהתהדרות, מתחבא מעצמו כמו בקסבה וזרוע פינות עם פתחים כמו חורבות. הבריכה שבתוך הגן האין סופי נראית כמו נהר שיוצא מתחת לבית ונמשך הלאה, עובר מתחת לגשר ונופל מאחורי מפל. רצפת הבריכה ירוקה מאוד ובתוכה משתקפים הדקלים, ושושנים וורדים מכל הצבעים בכל פינה, מהחלון למעלה נפרש עולם אין סופי של דקלים שמדלגים על חומות הווילה וממשיכים להתפרש עד מרגלות הרי האטלס המושלגים.

חיפוש עקבות (איית בן חדו)

 יהודים אלה הם סימנים אחרונים להיסטוריה ארוכה שלא השאירה עקבות. אפילו שנות הפרוטקטורט הצרפתי (1912-1956) השאירו טביעות אצבע, בחוק, בסדרי החיים, בשפה בחינוך. ליהודים אין זכר באף אחד מאלה. השאירו בתים, שדות, גנים, עדרים, ועוד פעם קברים, אך שום זיכרון היסטורי, שום יצירת רוח יהודית, גם לא בספר, לא בשיר, לא בציור, לא בלבוש, לא ברקמה, שום דבר בספרות, בתיאטרון. אתה מבקש לראות סימן יהודי, מביאים אותך לבית קברות. אני עובר לאורכה ורוחבה של הארץ הגדולה והיפה הזאת שאבותי חיו בה במשך אלפי שנים והגיעו אליה עוד לפני הערבים, ואני תמה איך הם עברו פה ולא השאירו סימן? מה הם עשו פה? התחבאו? הסתתרו? רק מציבות וקברים שחוקים? לא רומן, לא בניין, לא מונומנט יהודי, לא גיבור תרבות, מיניסטר חשוב, שופט, ספורטאי, כדורגלן, אצן, סופר, זמר, משהו שהמרוקאי יוכל להתרפק עליו… זוועה! אלא אם כן כל מה שיש במרוקו הוא יהודי.

לא חסרים לאף אחד

בתודעה התרבותית חברתית המושג יהודי לא קיים. בשביל המרוקאים בני ימינו אין ולא היו יהודים פה, בחנויות הספרים המעטות בפאס ומרקש אין שום ספר הדן בקיום היהודי. גם לא נראה שספר כזה נחוץ או חסר למישהו. בשביל המרוקאים בני הזמן החדש, הזמן היהודי לא היה. הסיפור היהודי בשבילם קשור רק לשיח הישראלי הפוליטי. מרוקו חסרה ליהודיה, אבל היהודים שלה לא חסרים לה.

מרוקו בלי יהודיה נראית בעיני סוריאליסטית, חוט צבעוני מסתורי נפרם מהשטיח שלה, הצבע של השבט המכושף הזה שעצר את הזמן נעלם לפתע, לקח עמו יופי, אנרגיות, קסם, מוזיקה, שפה, חגיגה והשאיר במת תיאטרון ללא תאורה. קשה לתאר עולם ללא יהודים, אבסורדי לראות את מרוקו ללא יהודים, ואף על פי כן בעיני המקומיים היא נראית לגמרי נורמלית. החורבן מדבר אלי בבתים הקורסים של מלאח, בסמטאות המתמוטטות שניטלו מהן קולות התפילה, שלקחו מהן את ריחות החמין, את החום המשפחתי, את שיר השירים ואת ריח הנשים בצבע היין והחלב, את החתונות וההלוויות והלידות – המלאח שנטלו ממנו את השבת ואת ריח הגלות.

קרנבל, תיאטרון וקרקס (וולובוליס, מולאי אידריס)

מרוקו היא אין-סופית בגודלה ובעושרה, מהממת ביופיה ונופיה, ממראות  אלף לילה ולילה במרקש, כפרי הברברים והרי האטלס, עד החזיונות המכשפים של הדיונות בסהרה, מסתרי המדינה של פאס ונופי הקסמים של הדרום, עמק הדרע והזיז. מרוקו היא מסתורית, אקזוטית, מפחידה, מצחיקה, מלאת מתח, דרמה, גוזמה ופיוט. פאזוליני צילם פה סרטו "אדיפוס המלך", כדי לעצב עולם מיתולוגי בן זמן לא ידוע. סרטו "אלף לילה ולילה" הוא פה מציאות בכל שוק של יום חמישי. ברטולוצ'י צילם פה את "השמים מחכים מעל", אורסון ולס את "אותלו", סקרוסזה את "פיתויו האחרון של ישו", היצ'קוק את "האיש שידע יותר מדי".

ארץ חמה, יצרית, חושנית, מפחידה, מפתיעה, לא צפויה, לא שופעת מוזיאונים, אבל היא עצמה מוזיאון חי של רוח וחומר. הצורות העזות של נופים ותמונות הטבע, ההרים הנישאים, המדבריות המכושפים והעמקים הירוקים בתוכם, הקסבות, קול שקשוק המים במזרקות, בנהרות, ביובלים, בתעלות, הריחות, התבלינים, הטעמים, אמנות הבנייה, הגילוף בעץ ובגבס, אומנות הלבוש והתכשיט, הצבעים העזים והנופים האירוטיים, עושים אותה לשילוב של נוף מסעיר ומוזיאון של תרבות הזויה. במרוקו כל כלי שימושי, החל בשטיח וכלה בצמיד, כוס תה מוזהב או קומקום נחושת הם אובייקט אמנות, המרדעת התלויה בחנות החמר היא פסל של פופ ארט. כך הדלת העתיקה, ארגז הבגדים המגולף או החרב המשובצת, החנות לממכר שטיחים וכלי בית נראית כבית נכות. הסיפור שבעל פה מלווה בנגינת גמברי הוא יצירת ספרות ותיאטרון.

המוזיקה האותנטית היא כמובן אוצר בתולי ובלתי נדלה. ז'אמע אלפנה במרקש, על האקרובטים שלו, יורקי האש, עוקרי השיניים, מגידי העתידות, מוכרי הרפואות, כותבי הקמיעות, המספרים והזמרים ומרקידי הנחשים, הוא קרנבל, תיאטרון וקרקס. האיש שעומד ומנגן על גמברי בן מיתר אחד ומרתק המוני צופים הוא תזמורת פילהרמונית. הנישואין והאירוסין, החתונה וההלוויה, הלידה והמוות הם אופרה מרתונית, המשתרעת על שבועות וחודשים.

קשתות, חומות ושערים (טינרהיר, דרך הקסבות)

אלפי הכנסיות, הארמונות והטירות הפכו את אירופה למוזיאון ענק של תרבות מרתקת, אך מונוליטית, בטוחה בעצמה ושתלטנית. לפעמים אירופה נראית כמין אופרת ענק, לפאר ולרומם את ישו והבתולה ולחגוג את נצחון הנצרות על העולם. במרוקו לא הדת המוסלמית מכתיבה את ערכי הרוח והחומר. פרט לשניים-שלושה מסגדים מפוארים במיוחד (בראשם מסגד חסן השני בקזבלנקה) בתי התפילה המוסלמיים הם צנועים ופשוטים, וכמו בתי הכנסת היהודים הם עניים ונחבאים אל הכלים. נדמה שהטבע הוא השולט עדיין בעולם ובאדם, במחשבתו, בדמיונו, ביצריו בחושיו, ביעדיו וביצירתו.

צבעי הרקמה העזים על לבוש האשה הם צבעי האדמה, המדבר העמקים הירוקים והשמים, קול שקשוק המים במזרקות, הדקלים והתמרים ניכרים בקשתות ובשערים, ריחות הקטורת, התבלינים, הכמון והקינמון שעוברים ישר מהשדה לתוך הבית, הבנייה היא בהשראת הטבע, הטופוגרפיה, צבעי האדמה, ירוק של עמקים, כחול של הים וירוק של העצים, הרבה קשתות חומות ושערים, קשת בתוך קשת וחומה בתוך חומה ושער בתוך שער, לפעמים עם קישוטים, עלים, פרחים וקליגרפיה. השפעות של ארכיטקטורה אנדלוסית ושרידי סימנים מהבנייה הרומית והקרתגית. המאוזוליאום של מוחמד החמישי ברבט, שנבנה בשנות השבעים, הוא דוגמה לשילוב סגנונות וחומרים, עץ ז'ליג וקרמיקה.

שלושת אלפים שנה עם אותו אלוהים ואותו מלך (בני מללאל)

יש בתרבות המרוקאית קריאת תיגר ברורה על התרבות האירופית המנצחת והמדבירה. היא מתעקשת לשמור על צביונה, יודעת על הטכנולוגיה, אבל לא נכנעת לה, יודעת על הטלוויזיה, אבל לא מרכינה ראש, יודעת על ההמבורגר והקולה, אבל לא ממליכה אותם על הקוסקוס ועל התה עם הנענע, יודעת על השעון אבל לא מאבדת את הזמן, כ50- שנה חשופה לתרבות ולשפה הצרפתית, אבל שומרת בגאווה על מזרחיותה, על הסובלנות, החושניות, הברבריות, על הקסם הכישוף והמאגיה. במרוקאים הישראלים לא נשאר דבר מן המרוקאי. קצת מוזיקה וקצת מטבח, אבל המשאלות, היעדים והמטרות, הערכים, החלומות הם חלומות הטלוויזיה המערבית. מערכת תרבותית זו, כשהובאה לארץ ישראל, הרכינה ראש ונוצחה. הזהות התרבותית, על ערכי הרוח שלה, הכבוד, המשפחה, האופטימיות, הסובלנות, החושניות, קרסה. אי אפשר להיות מרוקאי מחוץ למרוקו.

אתה מטייל בין נופיה ובין אנשיה ונדמה לך שאתה בתוך סיפור ולא בתוך מציאותאת מרוקו אתה פותח כספר ותמיד מוצא את אותם עמודים באותו מקום. . לצאת משם לישראל, זה כמו לצאת מתוך סיפור למציאות קשה ומשתנה. ישראל היא סרט משתנה ללא הרף. במשך 50 שנה ישראל הפכה ממדינה בסימן שאלה למעצמה, מארץ של סוציאליזם וחאקי לחברה סופר-קפיטליסטית. מרוקו נשארת במקום שהיתה בו לפני 3,000 שנה, עם אותו נוף מיתולוגי, אותו אלוהים ואותו מלך.

שדים ומגרשי שדים (טפראוט)

הזמן חולף על פני הארץ הזאת בלי לשנות בה כלום. תוחלת החיים קצרה, הילודה רבה, המחזוריות לידה-מוות מהירה, הדורות מתחלפים בקצב מהיר בלי שיספיקו לשנות או להשתנות. מרוקו חבויה מהעולם, מסתתרת מהזמן, הכפרים והעיירות הקטנות שלה בהרי האטלס ובסהרה מסתתרים גם ממנה, מנותקים ומתנהלים מכוח מסורת, דורות ומנהגים מקדמת דנא. זהו עולם חם, חושני, ראשוני, פרימיטיבי, יצרי, פשוט, ילדותי, ערמומי, נאיבי. בכפרים האלה ממשיכים לכבס ליד הנהר, לייבש את הכביסה על הסלעים סביב, עולם של שמחה, פשטות, נאיביות, חן, פיוט, פנטזיה, אמונה, תקווה, עולם של מאגיה, עם אלוהים ומלאכים, שדים ומגרשי שדים. הכסף לא זמין, אי אפשר לצבור ולכן האדם חופשי לחיות בגן עדן. העולם שלו, הרוח, האוויר, השמש, השמים, הירח, הכוכבים, הטבע המכשף, שירים ולחנים, מסתובבים במדבר ובהרים, ריחות, טעמים, צבעים, אורות, גבר קשיש כורע על פסגת הר, מתבונן מולו במשך שעות, מביט בעצים שגדלים לו מול העיניים, מקשיב לקול המים והרוח.

הוד מעלתו המלך (רבט)

המלך המרוקאי הוא האל האמיתי היחיד שנותר בעולם, גדול, בלתי מושג, מעל כל חוק, מיתולוגי, סתום, סודי, לא מוסבר, דיוקנו בכל מקום, בכל חדר מלון ובכל תחנת אוטובוס, על גבי פסגות ההרים, על קירות הבתים והמשרדים, על שטרות הכסף והמטבעות ובכל תוכנית טלוויזיה. הוא העין הגדולה, השופט העליון, הצדק המוחלט והאחרון, הוא אמין המואמינין והוא הארץ והמולדת, מעשיו הם במישור מיתולוגי כמו המצעד הירוק לכיבוש הסהרה, וגם מחדליו לא מוסברים.

המלך המרוקאי הוא הרון אלרשיד מאלף לילה ולילה, אב קדמון שגם למד משפטים בסורבון ומשחק טניס. "אלוהים, מולדת, מלך", זו הסיסמה שמתנוססת על כל ראשי ההרים הגבוהים, אדם אינו חופשי לבחור והוא מחויב בכבוד השילוש הקדוש. זה מסביר חלקית את רעידת אדמה שיהדות מרוקו עברה בישראל, כשפתאום נקראה לקחת גורלה בידה. לא מולדת, לא מלך, לא אלוהים, מה שאתה עושה זה מה שקיים, לא גורל, לא עבר, לא מורשת, לא בית כנסת, לא אב, לא רב, לא מלך.

מי שמת שבע, שלא יקום (אסני)

הפתגם הוא המודל להוויית החיים המרוקאית. עולם בראשית שזכה לשמור על עצמו נקי מקידמה, עולם שעדיין יש בו שדים, כישוף, תמימות ומגיה, נקי מפוליטיקה ואשליה ושקר, ללא אלוהים וללא מלך וללא מולדת. הפתגם הוא מים זכים של המפלים הנופלים מהרי השלג שנוגעים בשמיים, ללא התערבות פוליטית, איש לא כיוון אותם ולא שיחד אותם.

מי שמת שבע, שלא יקום.

מי שצר לו המקום, שירחיב אותו בצעקות.

מי שלא יכולה להיות כוכב בשמיים, תהיה נר בבית.

טיפש שיש לו מזל לא צריך שכל.

הולכת עם כמון וחוזרת עם זעתר, אומרים על נערה המחפשת תירוץ לצאת מביתה.

מי שראית אותו רוכב על מקל, תגיד לו מברוק הסוס.

הפתגם הוא יהלום קטן של הזמן, קולו של הנסיון שעבר סינון של הנצח, מאגר קטן של חוכמה, כיס פעוט של נחמה, קול של אב קדמון. אי אפשר להתווכח עם פתגמים כפי שאי אפשר להתווכח עם החיים. אנשים נולדו עם פתגמים כבפיהם כפי שנולדו עם עיניים ואוזניים.

עלייה מיתולוגית (טאמגרוט)

לעקור עם מ3,000- שנה של שורשים זה אירוע מיתולוגי, מהפכה שהיהודים המקומיים לא יכלו לחלום עליה אלא במושגים משיחיים. לא טרנספר או נדידת עמים, אלא גאולה או גלות חדשה. זאת היתה חוויה שמעבר לדמיון, כשביום בהיר אחד הגיע לכפר הנידח צי של כלי רכב ולקח את כל היהודים, כשהשכנים הערבים המומים ובוכים. עד אז לא הרגישו שהם שייכים למשפחות שונות, לפתע הוצגה הזרות, האחווה היתה משחק ואשליה, כזב, תחפושת, היהודים עוברים לארץ אחרת, שם הם ישנו את גורלם וישאירו את אחיהם לגורלם, בלי לבקש אישור והסכמה.

ומי יכול לראות את הקהילה עוזבת ולהישאר? אף אחד לא שואל מה יהיה עם הבית שלו, השדה, הכבשים, כל משפחה רשאית לקחת רק שתי מזוודות. ואף על פי כך איש לא מתנגד, אנשים עוזבים את הכפר ומשאירים אחריהם את הבתים פתוחים, את האדמות עם שיבולי הקמה, ואת העצים עם הרימונים, התאנים והזיתים, את הכבשים עם הצמר, העזים והפרות והחלב. איך הסוכנות ויתרה על הרכוש היהודי?

כשכתב הרצל את מדינת היהודים, הקדיש את מרבית הספר לשיטת העברת היהודים מאירופה על רכושם, ללא שיגרם הפסד להם ולכלכלת הארץ. הוא כתב את הספר לא רק ליהודים, אלא גם לגויים, כדי לתאר איך יתגבר על העברת הרכוש היהודי בלי לפגוע בכלכלתם. לשם כך הוא הציע להקים בנק יהודי ולידו את "החברה היהודית", שתוכל לקנות את הבתים והרכוש של העולים, לשלם לכל אחד תמורת רכושו ואחר כך, בזמן המתאים, תמכור את הרכוש בלי לגרום להצפה ובלי לזעזע את השוק. מדוע הסוכנות לא הפעילה מערכת דומה במרוקו? האם מפני שהעלייה נעשתה בתנאי מחתרת, בשקט ובמהירות, לפני שמדינות ערב יזהו את תנועת העמים המתרחשת מתחת לאפם, ויראו איך מרוקאים הופכים לחיילים ישראלים?

אני הייתי שם וראיתי איך אנשים מיושבים בדעתם נוטשים את בתיהם ויוצאים עם שתי מזוודות, ראיתי אנשים נושאים ספרי תורה, פמוטים וחנוכיות. נשים לבושות שמלות כלה נושאות מטפי בושם, כלי קטורת, כלי נחושת וכסף, ראיתי איך כפר שלם, מיושב בדעתו, שוכן 3000 שנה מעבר להרי חושך, משתגע לפתע ואנשיו קמים בן לילה כמו אחרי פעולת כישוף ויוצאים לגלות. אנשים מכרו בית תמורת שטיח, פה ושם היו יהודים עשירים שלא יכלו למכור את רכושם ונשארו אתו. מעטים נשארו מתוך נאמנות למקום, לתרבות, להיסטוריה, לחברים, לשכנים, למזג האוויר. ברור שקל היה לאלה שלא  היה להם מה לאבד לקום וללכת, ואלה היו רבים, בסיס הפירמידה. ככל שהמצב הכלכלי השתפר היה יותר ויותר קשה, העשירים בראש הפירמידה נתקעו, לא היה מי שיקנה מהם. את העשיר של ספרו, אליהו טובאלי, פגשתי בתחנת הדלק שלו, הוא עדיין שם לבד עם אשתו, בן שמונים. הם מסתובבים יחד בין הבתים הריקים שלהם, שאין להם קונה.

חצי מבתי הכפר הם שלו, היה לו צי של חמורים שליווה את הצבא הצרפתי והוביל בשבילו אספקה לפינות הנידחות ביותר במרוקו. קנטינות שלו היו מוחזקות על ידי אנשיו לאורך ולרוחב הארץ. בהיותו אחרון היהודים בכפרו, הוא מנקז לידו כל רכוש שנותר, כולל בתי כנסת, בתי קברות. באחרונה נתן הוראה לנעול לפני מבקרים את בית הכנסת המפואר "אם הבנים", היחיד שלא נתפס על ידי דיירים ונשמר על ידי השלטונות. את ספרי התורה, כעשרה במספר, לקח לביתו. הוא טוען שיש גנבים, הצורף טוען שאין גנבים, אבל כל ספר תורה עולה היום כעשרת אלפים דולר. הוא ואשתו לבד במלאח ריק עם עשרות ספרי תורה, שאין מי שיפתח אותם. תחנת בנזין זקנה, שאיש לא מבקר בה.

היהודי האחרון (ספרו)

היהודי האחרון בספרו הוא יוסף הרוש, כבן 60, רזה ושב שיער, בן למוכר דגים, אח לשמונה מאשה ראשונה וארבעה מאשה שנייה. בעוד הוא עצמו ערירי, לא נישא מעולם, כל אחיו באשדוד ועכו. החנות שלו קטנטנה, בלב סמטת הצורפים, חלון הראווה כמעט ריק, יש לו טלפון בחנות, לא בבית. מי יצלצל אליו? לאיש אין פה טלפון ולו אין הרבה זהב למכור. אנחנו פוגשים אצלו נשים שבאות למכור זהב, הוא נחמד אליהן והן אליו. היום קשה למכור, הוא אומר לאחת שהביאה לו צמיד למכירה, חכי לזמנים טובים, הזמן חולה. היא: לא יהיה אף פעם בריא. הוא: הצמיד שלך קטן מדי. היא: אבל שוקל הרבה. הוא (מנסה להכניסו לזרוע): זה לא נכנס. היא: שייכנס למשהו אחר. אין קונות, יש רק מוכרות, המחיר שהצורף מציע נמוך לדעתן. לפני שהוא שוקל את הצמיד והשרשרת של אחת הנשים, הוא מבקש לראות קבלה, כדי שלא ייכשל בקניית סחורה גנובה, ואף על פי כן, כשאני משוחח עם אחדות ומספר להן מי אני, תגובתן הראשונה היא: אתם בטח מצטערים שעזבתם. החיים פה קלים, אומר לי אחד הצעירים, בעשרה דרהם (דולר אחד) אתה יכול לאכול ארוחה מלאה, עד כאן. נכון, אין רעב, האוכל תמיד מתובל, מבושם וטעים. מעבר לזה ספרו היא כמו שהיתה לפני 50 שנה, לפני 3000 שנה.

צורף אחרון (פאס)

מצאנו אותו בלב המֶדינה, בתוך שוק הומה אדם, יושב ומחכה בתוך חנות ריקה מזהב ומלקוחות. על השאלה למה לא עלה לארץ הוא משיב שהוא קשור לעירו, ואפילו לקזבלנקה קשה לו לעבור. לאשתו יש עשרה ילדים וכולם בארץ, לו אין ילדים, בכסף שיש לו הוא יכול לחיות טוב פה. בארץ ערכו יורד לאפס. יש פה בפאס עוד כ140- יהודים, יש "נשיא קהילה", ד"ר בן גיג, ויש סגן נשיא וחברי ועד וממונים על הכשרות והשחיטה, ואחד נלחם בשני. הצורף של פאס אומר על הצורף בספרו: הוא לא צורף, הוא סתם עוסק בכל מיני דברים, אבל יש לו חנות צורפות. אני אומר, הייתי אצלו. הוא: צורפות אצלו זה כמו הירקות על הקוסקוס. אני: ומהו הקוסקוס? הוא: אין לי רשות לומר. שני הצורפים דומים מאוד, צנומים, כפופים, נראים כמו זיכרון היסטורי. בבית התפוצות בתל אביב אפשר להעמיד אותם כמוצגים חיים לגלות ששבקה חיים.

בוקר, מול הבריכה והאוקיינוס האטלנטי, השמש בגבנו, בארוחת בוקר בכיכר הכחולה, מיץ תפוזים, תה עם נענע, לחם עם חמאה וריבה. 15 דרהם, דולר וחצי לאיש. הרוח הקרירה של בוקר ליד הים הנקי. בשעה שבע כבר משחקים כדורגל, ב11- נלך שוב לבקר את סבג, מוכר העתיקות, בחור בן 35, חניך אוניברסיטת ניו יורק בכלכלה, מדבר ארבע שפות ברהיטות: אנגלית, צרפתית, ערבית ועברית. אינטליגנטי, סימפטי, יהודי אחרון באסווירה. "אתה היהודי הכי חי שפגשנו פה במרוקו".

 אביו עסק באימפורט-אקספורט, נפטר לפני שנה הוא מנהל את חנות העתיקות עם תמונות הקונסול האנגלי באסווירה מהמאה ה19-, עם שפם חד, צילומים של נערות יהודיות מאותה תקופה עם שמלות משי ארוכות ותסרוקות אנגליות. פעם לבשו פה חליפות, מגבעות, צווארונים מעומלנים, פפיונים. היום אין מי שהולך עם עניבה. פעם היו פה 8-9 קונסולים אירופים, היום אין אף אחד. פעם היו 90% יהודים עורכי דין, רופאים, סוחרים, אנשי ביטוח, סוכני אניות. היום אין כלום, בניינים הרוסים. אפשר לכתוב פה היסטוריה, רק כשלא יהיה פה אף יהודי. אין שנאה נוצרית, אבל אין אהבה. ב1967- איבדו שליטה על ההמונים, שרגמו בתי כנסת. יהודים הבינו שאין מה לעשות פה, ארץ של אלף מסכות, לכל הזדמנות מסכה אחרת.

 יגיע היום שבו יורידו את המסכות ויישארו רק הפנים. היו 32 בתי כנסת, נשארו שניים-שלושה. הוא יודע להצביע על כעשרה, אף אחד לא פועל, כי אין מניין יהודי. הערבים הזקנים מספרים על "האור שהלך", "ריחות החמין שהלכו". "אלוהים היכה אותם בסנוורים", אומר לנו שומר בית הקברות ערבי, שאנו שואלים אותו למה הלכו. עוברת אורח שעברה ענתה: "הם היו העשירים של העיר, סוחרי המלך, יום אחד מכרו את הכל והלכו". אסווירה של היהודים, אינטלקטואלית, אינטליגנטית, אירופית, פעילה. והיא איננה, מה שיש זה חורבן והיסטוריה שנמחקה. איך זה אתה לא עזבת? אני שואל את סבג.  אני עזבתי, אני לא פה, הוא עונה לי, באתי רק להסתתר. החברה שלי בארה"ב פשטה את הרגל, באתי לפה להשתקם ולנוח. המלאח הרוס, רובו חורבות, הבתים העומדים מתפוררים, מטים ליפול. רחובות לא מרוצפים, המון ילדים.

שאלנו על ר' חיים פינטו, שוטר היפנה אותנו למוכרת סברס שעזבה את הסברס בידי השכן הזקן ופנתה עמנו לסמטה חשוכה. פתחה דלת נמוכה ונכנסנו פנימה. בית קטן, נעים. נכנסים אליו פנימה לפטיו, שחדרים סביבו. עלינו אתה במדרגות לקומה ב', שם נתגלה לנו בית הכנסת קטן עם כ30- מושבים. הכל מאובק, ארון הקודש פרוץ ללא דלתות וללא ספרי תורה. בפעם הראשונה ראיתי ארון קודש ללא ספרי תורה. מה שאומר ששום יהודי לא צפוי להגיע, זה הסוף. היו בפנים כמה פתקאות, כמו בכותל, עם בקשות לבריאות והצלחה. שני סידורי תפילה עם תמונות של הרב כדורי ובאבא סאלי ובפנים כתוב: "מתנה מארץ ישראל מקבוצת מטיילים". זהו בית הכנסת הגדול ע"ש ר' חיים בן עטר, אבל הבית הוא של ר' חיים פינטו ובחדרו למטה תמונה של משה רבנו והמלך מוחמד החמישי.

שילמנו לאשה 10 דרהם והיא הראתה לנו גם את הדרך לבית הקברות. המצבות האחרונות הן משנת תשי"ב, 1952. אחת היתה מ1973-, יחידה, אין מקום בבית הקברות למצבה נוספת. "יהודים לא מתים עוד", אמרתי לשומר הערבי שהתקרב אלינו והסביר שזה בית הקברות החדש. הישן נמצא בצד השני של הרחוב. חצינו את הרחוב ונכנסנו. פה הים מסתער ומפורר את הקברים, רק חומה נמוכה מפרידה בינם לבין הים וסלעי החוף. המצבות שחוקות והכתובות החקוקות בעברית אכולות, הכיפה הגדולה הסוככת על קברו של ר' חיים פינטו עומדת במרכז. בפנים מצאנו את קברו מ1840-,מצבת שיש שמורה היטב ועל הקירות דגל של משלחת ההסתדרות מאשדוד.

מסתמן איזה מנהג מוזר, שבו קברים ובתי כנסת במרוקו מתחילים למלא את התפקיד שהכותל בירושלים מילא במשך אלפי שנים, מוקד געגועים ועלייה לרגל, ובימה לתפילה לשיבה הביתה לאלה שיצאו לגלות. ריח של ים ושל זמן עתיק, בית קברות מת, שאין לו המשך. יהודים יותר לא מתים פה, פה הם יכולים רק לקום לתחייה, אין יותר הלוויות, ההיסטוריה מתה. מה חושב שומר בית הקברות על היהודים? "היו עשירים, סוחרים, היו להם משאיות, אפילו אניות, מכרו את הכל והלכו". למה? "היכה אותם אלוהים", השתגעו. אשה אחת אמרה לי: "רצו מדינה משלהם", "מכרו הבתים והלכו", "הנה זה בית שמכרו בששה מיליון, היום שווה מאתיים מיליון. את זה מכרו בשטיח, שווה מאה חמישים מיליון".

אסווירה, אמצע אוגוסט

הצבע הכחול של האוקיינוס האטלנטי שולט פה בכל, בשמים, בפיאצות, ברחובות, בשערים. זה הים שעליו הובילו יהודים אניות סוחר בין מרוקו לאנגליה, ייבאו חליפות אירופיות, צווארונים מעומלנים, מגבעות, חולצות צרפתיות וספרדיות. במוזיאון באסווירה מוצגים כמה דברים ממסורת הלבוש היהודי. שמלת כלה בצבע ירוק עם שרוולים שקופים ורחבים, ורקומות פרחים, רקמה עשירה על החזה. צעיפים ירוקים שיורדים כלפי מטה וחגורה רקומה בעושר, לבוש מיוחד לחכם ולרב, שני חלקים עשויים מבד שחור ורקומים ברצועות משי מעובדות, כמו כן שמלת חופה מצמר לבן לא מעובד, נעלי עור צהובות ורקומות, ותכשיטי כסף למצח ולצמות. זאת, נוסף למחרוזת, שהרונים, אצעדות, צמידים וטבעות. כלי עץ, ארונות בגדים מגולפים וקופסאות לתכשיטים וקירות עץ ותקרות עץ מצוירות ושולחנות משובצים וכלי עץ מגולפים ומשובצים ללחם ועוגות.

רציף הנמל העתיק שבו הוסרט פעם אותלו של אורסון ולס הוא משטח מסעדה בגודל אין-סופי, רצוף שולחנות ואנשים מסביב, טורפים באצבעות סרדינים טריים ולוהטים שזה עתה הוצאו מהמים, ישר לאש ולצלחת, בליווי חיות ים מכל הסוגים ובתוספת סלטים טריים ולחם, שזה עתה יצא מהתנור. הפיאצות גדולות, הרחובות רחבים והבתים גדולים. באיזה מקום בעולם אפשר היה לקבל רוח קרירה כזאת באמצע אוגוסט? מרקש, במרחק 200 ק"מ מכאן, היא גיהנום של 50 מעלות. כאן רוח קרירה, צריך מעיל, גן עדן, איך היהודים עזבו את גן העדן הזה? לאן הלכו? מי לקח אותם? יהודים שלא ידעו פרעות, בלי היסטוריה של פוגרומים ופרעות, אנשים מיושבים בדעתם, כמו פרופ' חיים זפרני והסופר פרופ' סרג' וקנין, שיודעים יהדות ומפרשים אותה, שמאמינים במשיח אך לא מחכים לו, שלא יצרו תנועה להקמת מדינה יהודית, שלא ידעו ציונות מהי.

באירופה השנאה ליהודים הכינה את הרקע לתנועה אידיאולוגית להקמת מדינה יהודית. ההצטרפות לתנועה גרמה להתרוממות רוחנית ונתנה לפרט ולחברה הרגשה של שותפות במהפכה לאומית. בניית הקיבוץ, המושב וכיבוש העבודה, העניקה להם הרגשת התעלות ויצירה ומימוש עצמי. במרוקו לא נוצרה שרשרת הנסיבות שהולידה באירופה את הציונות. פה ישבו היהודים ליד הים אלפי שנים, בתוך הרחובות הכחולים והלבנים, ביחסים של הרמוניה עם הערבים והברברים, שהתבססו בעיקר על יוזמה יהודית ושירותי עזר ערבים.

מה קרה לפתע שיהודים אלה קמו עזבו את ביתם? לאן עזבו? האם הניחו שבקצה השני של הים התיכון מחכה להם אסווירה של זהב? לאן הגיעו? על מה חלמו? מה קרה לאלה שהגיעו מהרוח הקרירה של אוגוסט ללהט החמסין של דימונה ושדרות? וליחסי שנאה בינם לערבים שאתם חיו בשלווה אלפי שנים? ומי הוא האיש הזה, סבג, שלא עזב? איך העז? איך היה לו הכוח לעמוד נגד הרוח? איך לא נשבר? האם הוא לא בבואתו, בן דמותו של סבג אחר, הצבע אלקונסטנטיני, היהודי היחיד שחי בירושלים במאה ה11-, כפי שמספר עליו הנוסע ר' יהודה מטודילה?

ירה, יום ד',  22 ביולי

המוסיקה שלי – קישורים לשירים

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אוגוסט 2012
א ב ג ד ה ו ש
« יול   ספט »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר