ארכיון יומי: 13 באוגוסט 2012


חיי היהודים במרוקו – תערוכת מוזיאון ישראל-סד לרגליים – "קרמה "

 

חיי היהודים במרוקו – תערוכת מויאון ישראל

תמונה מימין למעלה

סד לרגליים – "קרמה "

מראכש – שנות הארבעים של המאה העשרים

עץ וברזל, שני ווים לסגירה במנעול

 

פריט שני בתמונה העליונה

מכשיר לקשירת הרגליים – " פלקה "

מראכש ראשית המאה העשרים

מוט עץ ובו נקבים שדרכם משתחל חבל מפותל אורך המוט, 64 ס"מ

 

תמונה מימין למטה

בבית הספר של כל ישראל חברים

קאזאבלאנקה, שנות השישים של המאה העשרים

צילם, אסף קוטין, תל אביב

 

תמונה משמאל למעלה

לוחות לשינון האלפבית – " לוחא "

לוחות עץ ועליהם דף של קלף או של נייר

המודבק או מהודק ברצועות עור ובמסמרי ברזל

מראכ שנות הארבעים של המאה העשרין

מוזיאון ישראל

 

תמונה משמאל למטה

טנג'יר , שנות הארבעים של המאה העשרים

כתובת : " לתשוקת הילד שעשועים יעקב בוזגלו ישצ"ו אכי"ר " 

מוזיאון ישראל

פאס העיר-חברה " דובב שפתי ישנים ".אליעזר בשן

שלוש שנים לאחר מכן התבקש על ידי כל ישראל חברים לסייע במאבק נגד נישואים בוסר. תמך ב " חברת חיבת ציון ". נכדו, בנו של שלמה, בנו יחידו של הרב אוסלם בכוח, לפי ידיעה משנת 1910, והודות להתערבותו של מנהל בית הספר א. אלמליאח הותר לו לחזור ליהדות.

הצרפתי אבנר ישראל.

1827 1884, הרב הראשי של יהודי פאס. הוא בנו של וידאל הצרפתי הרביעי. נשא לאישה את בתו של רבי יהודה סירירו. חיבר קיצור על ספר " משכנות הרועים ", חיבורו של עוזיאל אלחאייך, והתפרסם בחיבורו " יחס פאס " שנכתב בשנת 1879 כתשובה לשאלות של מזכיר כל ישראל חברים א. לאב, ושל " אגודת אחים " בלונדון.

לפי ידיעה משנת 1882, תמך בחינוך של כל ישראל חברים ומנהל בית הספר משבחו על היותו בעל ידע רחב, והעמידו בשורה אחת עם חכמי אירופה. זכה לכבוד, ובהספד שנכתב בג'ואייש כרוניקל נאמר שהוא תמך בהשפעה אירופית על חיי התרבות בפאס בעת שזו הייתה סגורה בפני תרבות זו, וגילה פתיחות להשכלה וקידמה.

היה משוחח עם תיירים נוצרים, גם מוסלמים העריצוהו והיו פונים אליו לפשר סכסוכים ביניהם. קברו נערץ והיו יהודים שנשבעו בשמו.

משפחת צרפתי התייחסה לצאצאי רבנו תם.

הצרפתי וידאל.

כיהן בתור רב ראשי בתחילת המאה העשרים. השתתף בחגיגת היובל לכל ישראל חברים. נבחר בתור חבר הוועדה לשיקומם של יהודי פאס לאחר הפרעות של שנת 1912.

בוטבול אהרן.

יליד תרכ"ז – 1867, לאחר פטירת רבי מתתיה סירירו בשנת תרנ"א – 1891, התמנה לאב בית הדין בפאס.

הכהן שלמה.

סבו של שלמה הכהן מחבר " ויחל שלמה ", קזבלנקה תרפ"ט. עבר מדבדו דרך פאס במטרה לעלות לארץ ישראל. אנשי פאס פייסוהו להישאר ולא עלה. נפטר בשנת תרמ"א – 1881.

הכהן סקלי חיים.

1836 – 1925. החברה היהודית וגם החברה המוסלמית ונכבדיה כולל הסולטאן התייחסו בדרך כלל בכבוד כלפי החכמים, ללא קשר עם יחסם המשפיל להמוני בית ישראל.

היו מהם שזכו לאמונם של הסולטאנים. חכם בשם מכלוף בן יצחק אמסלם, שכתב ספר בעל אופי קבלי בשם " תפוחי זהב במשכיות הכסף ", כיהן בתור רופאו של הסולטאנים חסן הראשון. חכמי פאס עמדו בקשרים עם קהילות אחרות, מהן נשאלו והשיבו בענייני דת ודין ומנהגם.

פעילותם הציבורית.

חכמים גילו יוזמה ודאגה לא רק למען אחיהם בפאס אלא גם לאלה שבקהילות אחרות שפנו לחכמי פאס בעיתות מצוקה. למשל, נציגי קהל אנתיפה ( עיירת הולדתם של הוריי שבה ביקרתי לפני עלותינו ארצה ואותה אני זוכר היטב – אלי פילו ) כתבו אליהם באוגוסט 1880 לאחר הריגת יהודי זקן על ידי המושל בעקבות עלילה.

סיפור זה מובא בהרחבה על ידי מורי ורבי פרופסור אליעזר בשן בספרו " ממזרח שמש עד מבואו " אשר נמצא ברשותי תודה לאל, ואותו אביא בהזדמנות במלואו, ואותו אקדיש לעילוי נשמתו של אבי ז"ל מן העיירה אנתיפה הנקראת היום במפה " פום אלג'ומעה "

בן נאלץ להעיד שאביו מת מיתה טבעית, והכותבים ביקשו להודיע כי עדותו אינה אמינה. אותה שנה פנו שמונה מחכמי פאס ומנהיגי הקהילה לכל ישראל חברים בעקבות רציחתו של יהודי בפאס, והגבלות על יהודי המקום ועל יהודי תאזה ומכנאס.

כחמש שנים לאחר מכן הייתה התכתבות בין חכמי פאס לכל ישראל חברים ול " אגודת אחים " בלונדון בקשר למצוקתם של יהודי פאס ודמנאת. מנהיגי קהילת פאס פנו לסולטאן בשנת 1897 בתלונה על מושלי הערים צפרו ותאזה שבקרבת פאס, שיחסם ליהודים בלתי נסבל.

הסולטאן ענה להם שהמושלים ננזפו, והבטיחו שימשיכו ליהנות מהתנאים שהעניקו להם הסולטאנים קודמיו. דאגתם של החכמים והקהילה לגורל אחיהם במקומות אחרים התבטאה גם בסיוע חומרי בעתות מצוקה.

למשל בניסן תרס"ג – אפריל 1903, התנפלו שבטים על יהודים במכנאס ובפאס, במכנאס נפרצו חנויות ויהודים סבלו יותר, ויהודי פאס שלחו להם תרומה למרות שגם הם היו במצוקה.

חברה " דובב שפתי ישנים ".

מאז המאה ה-16 חלה הפסקה בדפוס העברי בפאס. היוזם להדפסת חיבוריהם של חכמי פאס שנותרו בכתב יד, היה רבי רפאל אהרן בן דוד שמעון, יליד סלא בשנת 1848 בנו של מייסד עדת המערבים בירושלים, שבשליחותה יצא למרוקו וביקר בפאס בשנת 1887.

כאן מצא ארגזים מלאים כתבי יד של סידור כמנהג התושבים והדפיסו בירושלים בשם " אהבת הקדמונים ". בשליחותו השנייה למרוקו בשנת 1891 יסד חברה בשם " דובב שפתי ישנים ", שמטרתה הדפסת יצירותיהם של חכמי פאס.

בעת יסודה מנתה החברה 18 חברים שכל אחד מהם קיבל על עצמו לממן הדפסתו של ספר אחד. עד תרס"ג הודפסו באלכסנדריה הספרים הבאים : רבי משה אבן צור, " צלצלי שמע, תרנ"ב. רבי יעקב אבן צור, " עת לכל חפץ ", נא אמון תרנ"א, פיוטים, שירים וקינות, " משפט וצדקה ביעקב " שאלות ותשובות, חלק א' נא אמון תרנ"ד, חלק שני תרס"ג. 

פאס וחכמיה

עם היות שהעד קרוב, ושלחתי שאלה לרב המופלא הרשב"א ז"ל וסיפרתי לו כל המעשה ובעודי ממתין התשובה ראיתי בחלומי שהיה הרמב"ם בונה לו אלו הבתים :

עבר אשר נרצע לעבדני / אל תפחדו כי לא תהי נכלם

באו דברינו לאין מבין / לא ידעו דרכם ומסלולם

התבוננו בהם ולא ידעו / כי אנוש מבין במקהלם

ובעת אשר באו בידי אישים / הם ידעו יפים ומהללם

אז ידעו כי הם מחקקים / על קו אמת הם עומדים כלם

תמתין עד יבוא דברי הרב / על ידי גביר נודע בני שולם

וקרא בקול גדול ואל תרא / כי האמת זרח ולא נעלם.

וכשנתעוררתי משנתי כתבתים ושמחתי בהם, ואל היו ימים מועטים עד שהגעני מברצלונה וידאל שולם והביא תשובת שאלה מהרב הנזכר כמו שהוריתי בהחזרת האיש הכהן את אשתו וכך גזרו הבתים הנזכרים, ונשארתי מתפלא מהבתים הללו ממשקלם וממאמרם, ועד היום שמלאכת השיר אינה מטבעי ולא הרגלתי בה מעולם, ולא שמעתי בתים אלו מעולם ( אהל דוד עמוד 469 ).

והרב מרדכי דידיע בן סוסאן המערבי בספרו " אלסרח אלסוסאני לכמסת גזא אל תורה " בימי הנעורים ממדינת פאס בעיר הגדולה לאלהים ( אהל דוד עמוד 63 )

עיר פאס בה נכתבו פרקים חשובים בהתפתחות חיי הרוח והמדע העבריים והיא השפיעה על חיי התורה הספרות והדקדוק בתפוצות ישראל, ובעולם כולו. לפני הגירת גולי ספרד שהתחילה בשנת קנ"א – 1391 ושבה ונתחדשה בימי המרינים – שלטון בני מרין – חזרה פאס להיות מקום חכמה בכלל ותורה בפרט, ועל זה מעיד רבי יוסף כספי אשר בהיותו בספרד בראשית המאה ה-14 השתוקק לעבור לפאס וללמוד וללמד בסביבה הרוויה חיי רוח שלה וכך הוא מספר :

" אם יחייני ה' אעבור………………..ואסע לממלכת פאס כי לפי הנשמע נמצאים שם אנשים רבים בעלי חכמה ודעת …".

בתשובות הרשב"א נזכרים חכמי התורה מפאס ושם היו גם מקובלים רבי נסים ורבי יהודה בן מלכה שהאחרון היה פילוסוף גדול ומקובל אלוקי ואלוף לעטרת ישראל. אנשי פאס עמדו בקשר עם ארץ ישראל דוד החרש ואבדוני מביאים בשובם משם את הפירוש לספר היצירה שחיברו רב סעדיה גאון.

במאה הי"ד אחרי השמד של המייחדים באמצע המאה הי"ב חזרה עיר פאס עוד הפעם להיות עיר של חכמים ושל סופרים וביחוד בחכמת הנסתר ההערכה עליהם אנו מוצאים בתשובה של רבי שמעון בן צמח תשב"ץ חלק ג' רפ"ה :

" האיתנים מוסדי ארץ העומדים על אדון כל הארץ להם הגלגל קורא גודרי פרץ….בית דינם המקודש….לא באתי ללמד כי ידעתי עמכם החכמה והתבונה והכל לפניכם כשולחן הערוך….חכמים חברים מקשיבים זקנים על מלאת יושבין במדינת פ"ס תרב תפארתכם ואנשי מצוותכם יהיו כאין וכאפס.

חוג הרבנים בפאס היה מורכב ממגורשים. וקאלינארד ניקולס שהוא אחד מהמלומדים באירופה מעיד שבמללאח " היו הרבה מלומדים הראויים להערצה, אחדים מהמשפחות שלהם ושל התושבים אוג'ואילוס, אטויל, אלחדאד, אלמו שנינו, אמיגו, אנפאוי, אבן דנאן, דונדון דנינס, הכהן, חאגיז, טובי מונדה, מייארה, נהון, אבן סונבאל, עוזיאל, פראוניל, צפט, קורקוס, רמוך, רותי.

בסיכום בעיר פאס נשמרו מסורות של הרבה דורות, והיא הייתה אחת הבירות של לימודי קודש, ומרכז התורה לא רק בצפון אפריקה, ושהרמב"ם לא הסס לבוא שמה ללמוד אצל רבי יהודה אבן שושן, ושם התיידד עם תלמידו החביב עליו יוסף בן עקנין מסויטה.

אבא מאיר ז"ל ( המחבר ) בהקדמתו לספר בת רבים כתב וצייר לפנינו את תמונתה וזה לשונו : " כהופעת אור המאור הגדול ( אור החשמל ) המאיר לארץ ולדריםם, אשר המכונה, עומדת לראש פנה, ומתוכה כעין החשמל תזרום זרמים אדירים, אל הבתים ואל החצרים, ובכל הארץ יצא קום לפלס נתיב להדוף אופל וצלמות ולגרש חשכת ליל המרחפת על פני תבל.

וכמו בריכה של מים אשר תמיד כל היום תשפיע בחזקה, להשביע נפש שוקקה, כן הייתה מלפנים עיר פאס המהוללה, כלילת יופי משוש לכל הארץ, אשר מיום היותה הייתה כגן עדן עיר משכן החכמה לתורה ולתעודה, אוצר כל כלי חמדה, ועל חוג אדמתה עמדו רבנים וגדולים, שרפי קודש הלולים…..

ומה גם לעת באו שעירה רבותינו המגורשים אנשי השם חל"ב אשר גובה להם ויראה להם שהעמידו בה משטרים וסדרים, חדשים לבקרים, ולעומת אשר תמיד מגור מסביב וכל היום שמעו קול נוגש שאגת אריה וקול שחל, ובוגדים בגדו כמו נחל, בכל זאת החזיקו במעוז התורה הקדושה……

ועשו להם אזנים ופתחו עיניים בתקנותיהם ובמנהגיהם הטובים, ויסולו מסילה חדשה, טדרך כבושה בענייני דת ודין כנודע, ואור תורתם היה זורח מקצה המערב ועד קצהו, ויבססו משפטי התורה על בסיס חזק ונאמן.

והגם שכמה גדולים רכשו להם רבנים מצויינים, יקרים מפנינים, עם כל זה העיר הזאת המעטירה, לה היה משפט הבכורה, שכולם היו נגררים אחרי דבריה ואחרי עצתה, ועל דגל רבניה הק' יחנו, ואחרי דבריהם לא ישנו….עד כאן לשונו הזהב תנצב"ה.

גירוש ספרד..פרק ראשון מבוא: פרנאנדו ואיסבל מלכי ספרד-ויכוח טורטוסה-חיים ביינארט

פרק ראשון מבוא: פרנאנדו ואיסבל מלכי ספרד

גירוש יהודי ספרד לאחר כאלף וחמש מאות שנות ישיבה בארץ זו קשור בשמם ובמדיניות הפנים של פרנאנדו ואיסבל. בנישואיהם בשנת 1469 נתגשם רצונם לאחד את שני ענפי בית טרסטאמרה שנתפלג בתחילת המאה הט״ו; חלקו יצא להמשיך ולמלוך בקסטיליה וחלקו האחר עלה לשבת על כיסא מלכות אראגוניה. חואן השני מלך קסטיליה (1454-1406), שהיה קטין ובשמו מלכה אמו קטלינה לבית לנקסטר, ירש מלוכה שמבחינה יהודית ונוצרית כאחת קמה והיתה בה בעיה ציבורית וחברתית קשה בדמות אותו ציבור ביניים, האנוסים, שיצא מכלל ישראל באונס ואל כלל התבוללותו בציבור הספרדי לא הגיע.

מרטין, מלכה של מלכות אראגוניה (1410-1395) מת בלא יורשים, ובהמלצת ויסנטי פרר הומלך על כיסא מלכות זו פרנאנדו די אנטיקירה, דודו של חואן השני, שישב על כיסא המלכות בשנים 1416-1412. בשנים אלו נתקיים בטורטוסה ויכוח נוצרי-יהודי(1414-1413) אשר הנחית מכה נוספת קשה על יהדות ספרד כולה.

ויכוח טורטוסה

ויכוח דתי בין מלומדים נוצרים ויהודים, חיתוך עץ של יוהאן פון ארמסשהיים מ-1483

ויכוח טורטוסה היה אחד מהוויכוחים המפורסמים שהתנהלו בימי הביניים בין יהודים לנוצרים. הוא התנהל בשנים 14131414 בעיר טורטוסה שבקטלוניה. מהצד היהודי השתתפו בו פרופייט דוראן האפודי, רבי יוסף אלבו ותלמידי חכמים נוספים כרבי זרחיה הלוי, רבי מתתיהו היצהרי, רבי משה בן עבאס ורבי אסטרוק הלוי, כל אחד מהם היה נציג של קהילה אחרת. האנטי אפיפיור בנדיקטוס השלושה עשר האראגוני (אין להתבלבל עם האפיפיור בנדיקטוס השלושה עשר שחי כשלוש מאות שנה אחריו) שמטעמו אורגן האירוע, קבע שהוויכוח יתרכז אך ורק במובאות מהתלמוד, הרומזות, לכאורה, כי המשיח כבר בא. בנדיקטוס הודיע למשתתפים כי הוויכוח אינו מה היא דת האמת, מפני שהתשובה לשאלה זו ברורה.

הרקע לוויכוח

לקראת סוף המאה ה-14 מצב היהודים בספרד הורע מאוד. בשנת 1391 החל גל פוגרומים בסביליה שהתפשט לכל רחבי ספרד. בתי כנסת הפכו לכנסיות, בתי היהודים נבזזו, נשים נאנסו ורבים נרצחו. קהילות יהודיות שלמות הושמדו, בהרג או באמצעות המרת דת. הנזיר וינסנט פרר (ישנה השערה שהיה ממוצא יהודי[דרוש מקור]) הוביל את מאמץ הכנסייה לנצר את היהודים. הוא נהג לעבור עם אנשיו בין בתי כנסת עם צלב ביד אחת וספר תורה בשנייה, להכריז על המקום ככנסייה, וללחוץ על בני הקהילה להתנצר. להערכת החוקרים, הוא הביא להתנצרותם של כ-25,000 יהודים.

יוזם הוויכוח ונציג הנוצרים היה רופאו של בנדיקטוס, יהושע הלורקייהודי מומר. אחרי התנצרותו הגיש למעבידו חיבור המכיל נושאים להתנצח בהם עם בני אמונתו הקודמת. בנדיקטוס הזקן, בעצמו שש אלי הפולמוס הדתי, קפץ על ההזדמנות שנקרתה לידיו להביא את היהודים אל הוויכוח. המלך פרננדו הראשוןששלט אז באראגון, לא היה מעוניין לעכב בעדו, וכתבי ההזמנה נשלחו לקהילות ב-1413. נסיונות היהודים להיפטר מהכורח לא עלו יפה.

הנציגים היהודים באו מעמדה של נחיתות ניכרת, גרועה בהרבה מזו שהייתה לרמב"ן בזמן ויכוח ברצלונה. יהושע הלורקי, שנטל לעצמו את השם הנוצרי הירונימוס (או ג'ירונימו) דה סנקטה פידה‏‏ היה רשאי להתריס כנגדם בכל דרך שתעלה על דעתו. כך נמצא בספר שבט יהודה לרבי שלמה בן וירגה:

"טופס הכתב ששלח החכם הגדול אבונשטרוק לקהל קדוש גירונא שנת קע"ג לפרט, כי עמדו בצרה וצוקה בפני האפיפיור גדולי ישראל לבקשת יהושע הלורקי, אשר אחר שנשתמד נקרא שמו בין הגויים מאישטרי גירונימו די שאנטה פי, וסימנו מגד"ף, כי שאל מאת האפיפיור שיבואו חכמי ישראל לפניו, והוא יוכיח להם שהמשיח כבר בא, והוא ישו, ויוכיח מן התלמוד שלהם"‏.

על היהודים נאסר להביע כל אמירה שיש בה ביקורת או התנגדות לנצרות. מולם ניצב יהודי לשעבר, בקיא במדרשי האגדה, שעשה בהם שימוש כדי להצדיק את ההשקפה הנוצרית. למעשה לא היה זה ויכוח אובייקטיבי אמתי אלא מעין הצגה שסופה ידוע מראש, שבה אולצו הנציגים היהודיים לקחת חלק.

התנהלות הוויכוח

ראשית הוויכוח

תחילה פגשו היהודים באפיפיור, ששהה אז בעיר, אזור הולדתו, והוא הבטיח להתייחס אליהם יפה ולארח אותם בכבוד, אך כוונתו הייתה ברורה, ולא היה בדעתו לקיים ויכוח בין שווים, אלא להשתמש בכינוס כדי להטיף לאמונה הנוצרית. בראשית הוויכוח, ב-7 בפברואר 1413, הציג יהושע הלורקי, הוא הירונימוס, את עקרונות הוויכוח ואת האיסור שחל על היהודים להקשות במהלכו על הנצרות. לדבריו, דווקא משום שהאמונה היהודית קרובה לאמונה הנוצרית ומשום שהאפיפיור רואה ביהודים "ישויות נידחות", הוא להוט להחזירם למוטב, יותר משהוא להוט לעשות כן עם המאמינים באסלאם. הדובר הראשי בין חכמי היהודים נקבע בתורנות והשתנה מדי יום. הם היו נתונים בתנאי לחץ גדולים ומשחזרו למעון שהוענק להם פרצו ביניהם לעתים ויכוחים על התשובות שנתנו. ליריבם ניתנה תמיד זכות המילה האחרונה.

הירונימוס הדגיש את המדרשים שלפיהם המשיח כבר בא. למשל, לידתו של המשיח ביום החורבן או המאמר בתלמוד על כך שהעולם יתקיים ששת אלפים שנה, ואלפיים השנים האחרונות הן שנות המשיח. הוא השתמש גם במדרש בפסיקתא שלפיו המשיח יסבול ייסורים.

היהודים השיבו בפרשנות למדרשים, בדרך הפשט או בדרך משל, שהוציאה מהם את העוקץ המשיחי, וכן בחזרתם על דברי הרמב"ן בוויכוחו שלו, לפיהם אין הוא מחויב להאמין בדברי אגדה, מה שגרם להירונימוס להציג אותם ככופרים בדתם שלהם. כן ציינו היהודים שאמונת המשיח אינה, בכל מקרה, עיקר האמונה היהודית. נקודה זו מופיעה בצורה מפורשת ונרחבת בספר העיקרים שכתב רבי יוסף אלבו בעקבות הוויכוח.

הירונימוס עשה שימוש גם במדרשים, שפורסמו בידי ריימונדוס מארטיני בספרו "פגיון אמונה". היהודים טענו לזיוף ולתרמית ותבעו בתוקף, שיובא לפניהם כתב היד היהודי המקורי שבו מופיעים המדרשים, אולם לא נענו. השאלה האם המדרשים שהביא ריימונדוס אכן היו מזויפים הייתה שנויה במחלוקת במחקר, אולם כיום נוטה הכף לדעה שהם אותנטיים בעיקרם, אך הדברים הוצאו מהקשרם ונעשה בהם שימוש מסולף

אחרי שבועיים של דיונים, שהתנהלו גם בשבת, סיכם ראש מסדר הדומיניקנים ואמר, כי ברור ניצחונם של הנוצרים והוכח בוודאות כי לפי מדרשי היהודים עצמם הגיע כבר המשיח. תיתכנּה, אם כן, שתי אפשרויות: או שהנציגים היהודים לא אמרו כל שבפיהם, או שהם נעדרי תשובה. האפיפיור סיכם ואמר, שמאחר שהיהודים משנים את דבריהם מפעם לפעם מוטב לנהל את הוויכוח בכתב. כך נמשך הוויכוח על ידי הקראת תזכירים כתובים לתוך החודשים מרץ ואפריל.

היהודים תבעו את חופש הוויכוח, ונאמר להם שהם אינם בוויכוח אלא בכנס של הסברה והטפה. משאמרו שהמורה צריך להתחשב ברצון התלמיד, נאמר להם שאין מעוניינים בהסברה להם, אלא להמון היהודי. בדרך של המעטה בערכם אמרו החכמים שייתכן שיפלו בדבריהם טעויות ושגיאות, אך תורת משה קיימת לעד. הירונימוס התעקש לעשות שוב ושוב שימוש במדרשים מ"פגיון אמונה" ולהשתמט כשנדרש להציג את כתב היד שבו הם מופיעים.

הסלקציה – חיים מלכא-הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

חיים מלכה

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

פרק שני – זרע הסלקציה : 1948 – 1951.

התקנות הסלקטיביות החמורות כנגד יהדות צפון אפריקה התקבלו בארץ בנובמבר 1951, סיבתן היה החשש לשינוי דמוגרפי בארץ, העלול לעשותה מדינה לבנטינית נחשלת.

מדיניות סלקטיבית זו פעלה במלוא עוצמתה בשנים 1952 – 1956, אך זרעיה נזרעו לפני כן ונבעו מתוצאות " העלייה ההמונית " בשנים 1948 – 1951.

תוצאותיה של עלייה זו היו בעיקר שלוש

1 – השינוי הדמוגרפי בארץ : מ-84% יוצאי אירופה ואמריקה בנובמבר 1948 לכדי 63.1% בלבד בדצמבר 1951.

2 – קשיי הקליטה בארץ מחוסר תקציב בכל התחומים, שיכון תעסוקה ובריאות.

3 – הדימוי ( הסטריאוטיפ ) השלילי שיוחס ליהודי צפון אפריקה בכלל, וליהודי מרוקו בפרט.

העלייה ההמונית : 1948 – 1951

בתקופה של כשלוש שנים וחצי הכפילה " העלייה ההמונית " את מספר תושביה של מדינת ישראל. רוממות רוח אחזה בכל חלקי היישוב היהודי בארץ ישראל עם התגשמות החולם הציוני – הקמת מדינת ישראל.

רוממות רוח זו אחזה גם בחלק מיהדות הגולה, שכמהה לעלות לארץ ישראל ולחיות במדינה היהודית שזה אך קמה. כמיהה זו הייתה בעיקר מנת חלקם לש היהודים שחיו בארצות המצוקה – ארצות האסלאם ומזרח אירופה.

לא כל כך היה הדבר לגבי היהודים שחיו בארצות החופשיות, אשר מצבם הכלכלי, הפוליטי והחברתי היה טוב, כגון בארצות הברית, קנדה, ארצות דרום אפריקה ומערב אירופה.

מדינת שיראל בחיתוליה, על כ- 650.000 תושביה, התמודדה עם בעיות קשות מנשוא : מלחמה עקובה מדם, שבה נפלו קרוב לאחוז אחד מתושביה ; בעיות אידיאולוגיות פנימיות שגרמו לאלימות בין הפלגים ; הקמת מוסדות למדינה החדשה ; בעיות כלכליות קשות ועוד.

דבר אחד היה ברו : על מנת לחזק את המדינה היהודית בתוך הים הערבי שבסביבה, יש להעלות מספר רב ככל האפשר של יהודים – ובזמן קצר. היטיב לבטא זאת ראש הממשלה, דוד בן גוריון.

ממשלה יהודית אשר מרכז דאגותיה, תכנונה ופועלה לא יהא מפעל עלייה והתיישבות, ויעלה מספרנו בארץ לשני מיליון איש בתקופה הקצרה ביותר – תתכחש לאחריותה הראשית והעיקרית, ותעמיד בסכנה את ההישג ההיסטורי הגדול שזכה לו דורנו. אלפי שנים היינו עם בלי מדינה, הסכנה הגדולה עתה, שנהיה בלי עם.

ואכן, בשנים אלה לו היהודים בהמוניהם, תוך אנדרלמוסיה מוחלטת בין המוסדות שטיפלו בעלייה ובקליטה – הממשלה והסוכנות היהודית. כך למשל, טיפל בעלייה מצד הממשלה משרד העלייה והבריאות בראשות בשר משה שפירא, ומצד הסוכנות היהודית טיפלה בעלייה מחלקת העלייה בראשות יצחק רפאל.

חיכוכים וחילוקי דעות לא מעטים היו קיימים בין שני גופים אלה. כך, למשל, דגל השר משה שפירא במדיניות של התאמת העלייה לכושר הקליטה – בעוד רפאל טען לעלייה המונית. חילוקי דעות רבים היו בין הממשלה לסוכנות בהיבטים נוספים של שמכות וביצוע, נטל כספי ועוד.

על מנת למסד טוב יותר את נושא העלייה, הקליטה וההתיישבות, הוקם במאי 1950 " המוסד לתיאום " – מסוד משוף לממשלה ולסוכנות, ובו שמונה חברים : ארבעה מהממשלה וארבעה מהסוכנות.

ועדה משותפת של הממשלה והסוכנות היהודית הכינה את נוסח האמנה, ולפיה פעל המוסד לתיאום כדלקמן :

1 – יוקם מוסד לפיתוח ולתיאום של ממשלת ישראל וההנהלה הציונית.

2 – המוסד יהיה מורכב מארבעה חברי ההנהלה, ואליהם יצורף בא כוח הקרן הקיימת לישראל.

3 – באי כוח הממשלה יהיו : זר האוצר, שאר העבודה ושר העלייה. ברי כוח ההנהלה הציונית : יושר ראש ההנהלה בירושלים, גזבר ההנהלה, ראש המחלקת העלייה ונציג מחלקת הקליטה.

4 – המוסד יתאם את התכנון והביצוע בשטחי העלייה, השיכון לעולים, ההתיישבות והפיתוח החקלאי. כן יתאם את התקציבים לצרכים אלה ויחליט על חלוקת תפקידי הביצוע בין הממשלה ובין ההנהלה.

יו"ר " המוסד לתיאום " היה ראש הממלשה. בתקופה הראשונה לקיומו היו חבריו מצד הממשלה : ראש הממשלה – דוד בן גוריון ; שר האוצר – אליעזר קפלן ; שרת העבודה – גולדה מאיר : ושר העלייה והבריאות – משה שפירא.

מצד הנהלת הסוכנות : יו"ר ההנהלה הירושלמית – ברל לוקר ; הגזבר וראש מחלקת ההתיישבות – לוי אשכול ; ראש מחלקת העלייה – יצחק רפאל ; מנהל מחלקת הקליטה – צבי הרמן.

עם כל רוממות הרוח היה ברור שלא ניתן לקלוט את כל היהודים, הרוצים לעלות ארצה, בזמן קצר. היה אפוא צורך לקבוע את סדרי העדיפות לעלייה. לפיכך הוחלט לתת עדיפות ראשונה לשארית הפליטה – לתושבי מחנה העקורים בגרמניה, אוסטריה ואיטליה – ולעצורים במחנות קפריסין.

ועדיפות שנייה – לחיסול גלויות בבל, תימן ולוב, משום הסכנות המיידיות היו צפויות ליהודים בארצות אלה. ואכן, העולים באו בהמוניהם : בשנות עלייה המונית זו, 1948 – 1951, הכפיל היישוב היהודי בארץ את עצמו : כ-650 אלף תושבי הארץ קלטו 686.739 יהודים, ומתוכם 20.112 יהודים ממרוקו.

תקופה זו הייתה קשה מנשוא עבור העולים : חייהם בחורף במחנות האוהלים, בתנאים לא תנאים, היו קשים מאוד ; והתנאים הסניטרים הירודים גרמו למחלות ילדים ולתמותת תינוקות גדולה.

בעקבות קשיים אלה התנהל בארץ ויכוח נוקב – בממשלה, בכנסת, בסוכנות היהודית, בעיתונות – סביב השאלה : האם יש להעלות ארצה ללא יכולת קליטה סבירה – או שמא יש להאט את העלייה ולהתאימה לכושר הקליטה, בעיקר בתחום השיכון, העבודה והבריאות ?

חלוץ התומכים בהגבלת העלייה והתאמתה לכושר הקליטה היה חבר ההנהלה הציונית מהמפלגה הרוויזיוניסטית מאיר גרוסמן. במאמרו בעיתון " המשקיף " ב-25 במרץ 1949 אמר :

" אין עבודה, אין קורת גג, תהא זו קלות דעת פושעת אם נסתכל בשוויון נפש להתפתחות זאת. יש לווסת תהליך זה בהחלטיות ובחוזקה, אחרת העלייה יכולה להביא קללה במקום ברכה. יש להתאים את העלייה לקליטה ".

רבי חיים בן עטר – אגדת חייו

בדרכו לארץ הקודש

לנוכח ההרפתקאות שהשתוגו עליו, החליט רבינו כי הגיעה השעה לעלות לעיר הקודש ״והאיר ה׳ עיני שכלי, אין זה אלא לקום ולעלות אל מקום חשבתי בו, הוא מקום השכינה, עיר הרמה, עיר החביבה על אלהי העולם, וממשלות עולם עליון ותחתון, ואזרתי כגבר חלצי, סיכנתי עצמי סכנות גדולות דרך מדבר, כדי להגיע אל ארץ משאת נפשי, אל מקום טהור היא ארץ ישראל, כי ארץ העמים היא טמאה, היא ועפרה ואפילו אוירה״.

רבינו התכונן ליסד בעיר הקודש את ישיבתו ״מדרש כנסת ישראל״ שבה ילמדו תלמידיו שיעלו איתו ממרוקו ״המה חכמים מחוכמים, בכתר היראה והאהבה והענוה מוכתרים״, ועל כן סובב בערי איטליה להבטיח את תמיכתם של נדיבי עם שיטלו על עצמם לכלכל את הישיבה.

קבר אור החיים הקדוש

ב״קול הקורא״ הוא מתוה את תכניתו ״וסדר מדרש זה הוא על זה האופן, תלמוד תורה מן הבוקר ועד הערב, בחבורה למעלה מעשרה, גם לשים לילות כימים בעסק התורה והתחנונים, מול שוכן מעונים, בעד כללות עם אמונים״. נדיבי העם נקראו איפוא ליטול את השם, ליכנס בכלל ״החבריא המיסדים מדרש זה״.

באיטליה ישב עד ראש חודש מנחם אב תק״א והדפיס את ספרו "אור החיים״ על חמישה חומשי תורה ו״פרי תואר״ על שלחן ערוך יורה דעה. לאחר שהבטיח את החזקת הישיבה ימצא רבינו בדרכו לארץ ישראל, יחד עם בני ישיבתו, ואליהם נוספו גם בני איטליא, ״חכמים גדולים בשבת תחכמונים, לשם לפאר ולתהילה של קהילות איטליה׳; והיה זה בחדשי חשון-כסלו תק״ב. כאשר עבר בליוורנו והסכים לתשובתו של רבי מלאכי הכהן, בעל ״יד מלאכי״, הוא מציין את תשוקתו לעלות ״חתמתי פה ליוורנו, מאן דמסיק שמעתתא אליבא דהלכתא, אל עיר עוז לנו, וקיים במריצה פידת״ה לפ״ק

בתקופת שהותו באיטליה נעשו נסיונות למנוע את התיישבותו בירושלים, וכך הגיעו אליו שמועות מדאיגות על יוקר החיים והתנאים הקשים בעיר הקודש, אולם בשאיפתו להתיישב בירושלים התעלם משמועות אלו. לאחר שהגיע לחופי הארץ נוכח לדעת שיש יסוד לשמועות אלו, ואם כי הוסיף לשאת עיניו לירושלים, החליט לקבוע את ישיבתו עם תלמידיו בעכו, עד אשר ישתפר המצב.

ביום ראש חודש אב תק״א הפליג באניה עם חבורת תלמידיו, שלושים נפש, מליוורנו על מנת לילך דרך אלכסנדריא של מצרים ליפו ומשם לירושלים. אחד התלמידים שבחבורה, רבי אברהם ישמעאל חי סנגויניטי, תיאר באיגרת לאביו במודינא את כל סדר המסע מליוורנו ועד עכו.

האניה בה עלו עגנה באלכסנדריא, משם רצתה החבורה להפליג ליפו, כדי לעלות משם ירושלימה, אולם בעל האניה הוליך אותם לעכו, שאליה הגיעו בסוף אלול תק״א, למעשה חשבה אלהים לטובה בזה, כי ביפו ובירושלים שררה אז המגפה. מטעם זה קבע הרב את ישיבתו בעכו ונשאר שם קרוב לשנה עד אמצע אב תק״ב.

השתטחות על קבוי צדיקים

הלה ממשיך לספר על צעדיו הראשונים של רבי חיים בן עטר בארץ הקודש ״אחר ראש השנה בב׳ ימים, הלכנו חוץ לעיר מהלך ד׳ שעות, כדי לילך לקבר חושי הארכי, וכל אותו הדרך מלא בנינים גדולים וגבוהים, בנין מפואר, מהם נופלים ומהם עומדים, ואותו כפר נקרא כפר ישיב, המוזכר בזוהר ״מטו לכפר ישיב״, ובו שובע גדול, והוא מארץ ישראל, ונוהג כארץ ישראל ממש, – ומצאתי שם כמו עשרה בעלי בתים – ומלאכתם היא זריעה וקצירה, ונותנים מעשרות ושורפים התרומה, ושנה זו, שנת התק״ב, אינם זורעים כי היא שביעית, ואין להם שום גלות ממש, כמו שהיינו מקדם, בחירות ובשלוה גדולה, ובודאי שמי שיושב ללמוד תורה שם הוא בטוב שובע, ובחירות, ואויר ארץ ישראל מחכים, והמחיה בזול, ומים יש שם שלא היו בכל העולם, ואין ביניהם לא קנאה ולא שנאה ולא תחרות כלל ועיקר, כי כל אחד ואחד תחת גפנו ותחת תאנתו, ואינם לובשים מלבושים טובים כי אם מלבוש אחד, בין בשבת בין ביום טוב, וזה מפני שאינם מבקשים כבוד לנפשם״.

חוּשַׁי הָאֲרְכִּידמות מקראית הנזכרת בספרי שמואל ודברי הימים, רֵעֶ‏ה (כלומר חברו ויועצו) המלך דוד. מוצאו המשוער הוא ממשפחת הארכי, שהיו מתושבי הארץ הקדומים, בגבול בנימין ואפרים, קודם לכניסת בני ישראל לארץ.

מרד אבשלום

חושי נזכר בסיפור מרד אבשלום בשמואל ב ט"ו וכן ברשימת פקידי דוד (דברי הימים א' כ"ז) בסמוך לשמו של אחיתופל הגילוני, רשימה המשקפת את המצב האדמינסטרטיבי בממלכה ערב המרד. לעומת אחיתופל שהיה שותף לקשר כנגד דוד, הפגין חושי נאמנות גמורה לדוד ואף ביקש להצטרף למלך הבורח מירושלים. עם זאת, המלך חשש שחושי יהיה עליו למשא (ייתכן ובשל היותו זקן) וביקש ממנו לשוב אל העיר ולחבור אל אבשלום כדי שישמש כמרגל וכך יוכל לדווח על המתרחש ויסייע בסיכול המרד. חושי עושה כמצוות מלכו, מגיע אל אבשלום וקורא "יְחִי הַמֶּלֶךְ יְחִי הַמֶּלֶךְ!". אבשלום, התמה על בגידתו לכאורה של ידיד אביו, שואל את חושי: "זֶה חַסְדְּךָ אֶת-רֵעֶךָ; לָמָּה לֹא-הָלַכְתָּ, אֶת-רֵעֶךָ?" אך חושי מרגיעו באומרו שהעביר את תמיכתו אל אבשלום כיון שהעם תומך בו, ומבטיח לו את נאמנותו.

חושי סיכל את עצת אחיתופל הטובה, לתקוף את מחנה דוד הנמלט מוקדם ככל האפשר, בהזהירו את אבשלום מפני פזיזות. קבלת עצתו של חושי על ידי אבשלום סיפקה זמן יקר למחנה דוד לארגן את ההתנגדות לאבשלום (תוך שחושי מעדכן גם את דוד בדבר הצפוי) ולמעשה, עצתו של חושי היא זו שהכשילה את מרד אבשלום והצילה את דוד.

השם חושי

השם חושי נזכר גם כשם אביו של בענא, אחד מנציבי שלמה המלך, ויש לשער שהמדובר הוא באותו האיש. באשר למקור השם חושי, ההשערות במחקר הן כי מדובר בצורה מקוצרת של שם אחר, ככל הנראה שם כדוגמת "אחישי" או "אחושי" (כמבנה השם המקראי "אבישי.

הספרייה הפרטית של אלי פילו-יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול

מבוא

יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול

ערב מלחמת העולם השנייה מנתה צפון אפריקה הצרפתית כ – 400.000 יהודים. שפזורים היו ב-400 יישובים ומעלה. ולא היו יותר מ-3 אחוזים מכלל אוכלוסיית המגרב, על ארבעה עשר מיליון תושביו, מהם 1.200.000 אירופים.

רוב יהודי המגרב ישבו עדיין במקומות יישוב שהאוכלוסייה בהם הייתה מוסלמית לרוב. אולם מאז הכיבוש הצרפתי הם נמשכו בעוצמה הולכת וגוברת אל הערים והרבעים, שבהם בלטה האוכלוסייה האירופית, כשליש מיהודי אלג'יריה, מרוקו ותוניסיה חיו , לפיכך באלג'יר, אוראן, בון, סידי בן אל-עבאֶס, קזבלנקה ותוניס.

מספר לא מבוטל שכן בערים המסורתיות, כגון קונסטנטין, תלִמסאן, רבאט, פאס, מכנאס, מראכש, סוסה, גאבֶּס ונאבל, שבהן ניכּרת הנוכחות הצרפתית, בלי להיות רוב, השאר מפוזרים היו בין מקומות יישוב שחשיבותם פחותה, או בכפרים שבהרי האטלס ובשולי מדבר סהרה.

המבנה החברתי הכלכלי של הקהילות בצפון אפריקה לא עבר שינויים מרחיקי לכת מאז בואם של הצרפתים, גם אם תפקידם של היהודים שנמשכו מאז ומתמיד אל המסחר ולמלאכות יד – בתור מתווכים בין היצרנים במקומיים והעולם החיצון התמוטט בשל נוכחותם של אנשי עסקים, מתיישבים או בנקאים שמוצאם צרפתי או אירופי אחר.

בתור בעלי מלאכה וסוחרים זעירים לא אפשרו להם אמצעיהם הטכניים והכספיים הדלים הגנה מספקת מות הצפת השווקים במוצרי יבוא.

זולת כמה בעלי הון גדולים – שנפגעו מאידך גיסא מתוצאות המשבר הכלכלי העולמי – מורכב היה רובה המכריע של האוכלוסייה מרוכלים, אומנים, פקידים, פועלים אשר היו קרוב ל-60 אחוז מכלל המתפרנסים. מקבוצה זו באו המון המובטלים והקבצנים שהיו בשנת 1936 כרבע מכלל האוכלוסייה היהודית בעיר כמו קזבלנקה.

היווצרותו של מעמד בינוני – גדול יותר באלג'יריה מאשר בתוניסיה ובמרוקו – מבין הדורות הראשונים של בוגרי החינוך התיכון והגבוה, לא היה בה כדי לשנות שינוי של ממש את פני הקהילה בצפון אפריקה, אך היא העידה על הופעתם של קריטריונים חדשים של ניידות חברתית. הידע המודרני – וליתר דיוק, הידע הצרפתי – נחשב בעיני כולם אמצעי מהפכני וכל יכול להצלחה חברתית.

החינוך הצרפתי באלג'יריה היה כללי וחילוני, אך הוא הוענק בצמצום בשתי הארצות הסמוכות, בייחוד במרוקו, שם לא עלה בידי " כל ישראל חברים " להושיב על ספסל הלימודים יותר מ – 15000 ילדים, כמספר התלמידים היהודים בתוניסיה, על אף היות אוכלוסייתה היהודית קטנה בשני שלישים מזו של מרוקו.

בתחום זה, כמו גם באחרים, נבעו הבדלי ההתפתחות בין שלוש הקהילות ישירות מאורך ימי הנוכחות הצרפתית, מצד אחד, ומאופייה של המדיניות הקולוניאלית כלפי היהודים בשלוש הארצות, מצד שני.

מדיניות זו הצטיינה בנטיות הטעמה חזקות באלג'יריה, שם העניקה צרפת את אזרחותה ליהודים ( להוציא בטריטוריות הדרום ), לפי " צו כרמיה " משנת 1870. צעד זה בא אחרי ביטול האוטונומיה הפנימית, שממנה נהנו להלכה היהודים על אדמות האסלאם, ואחרי הקמת הקונסיסטוריות, שהועתקו במדויק מן הדגם הצרפתי.

הענקת האזרחות הצרפתית הייתה אפוא כמו גולת הכותרת בתהליך האמנציפציה של יהודי אלג'יריה, שהועלו ממעמד של ד'ימי למעמד שווה לזה של שליטי הארץ – הישג לא מבוטל במצב הקולוניאלי של אותם הימים. אולם, קידום זה קיבל במורת רוח חלק גדול מהציבור האירופי באלג'יריה, שמצא שפה משותפת באנטישמיות שלוחת רסן , מעל ומעבר למגוון דעותיו הפוליטיות.

ללא קשר ממשי עם המרד הקבילי משנת 1871 – שיוחס ללא צדק לצו כרמיה – ואף לא עם פרשת דרייפוס, עתידה הייתה תנועה זו – שבה התנקזו זרמים פוליטיים שונים : שמרנים, רדיקלים, אנרכיסטים ובונים חופשיים – לשלוח לאסיפת הנבחרים הצרפתית כמה צירים, שונאי יהודים עזים, לרבות אדוארד דרומון ואמיל מורינו שנבחרו בשנת 1879, האחד ב אלג'יר והשני בקונסטונטין.

אופיו המיוחד של משטר הפרוטקטוראט, שהטיל, לפחות מבחינה פורמאלית, כמה מגבלות על המעצמה הקולוניאלית, והמהומות באלג'יריה הביאו לידי בלימתו של כל ניסיון להרחיב את מתן האזרחות הצרפתית ליהודי תוניסיה או מרוקו. וכך העריך זאת בשנת 1899 הנציב העליון בתוניסיה מיאה – Millet.

כאשר סובלת אלג'יריה מן התוצאות שהמפלגות הפוליטיות ידעו להפיק מ " צו כרמיה " אין זה הזמן להעניק בתוניסיה פריבילגיות ליהודים לעומת ילידיה המוסלמים. כל רפורמה, קטנה ככל שתהיה, שתצעיד את יהודי תוניסיה לקראת שוויון עם האזרחים הצרפתיים תיצור שם בעיה אנטישמית חמורה, ובפרט כאשר מצויים כאן 60.000 יהודים כנגד פחות מ – 16.000 צרפתים .

שלטונות צרפת אף לא ייחסו חשיבות יתירה לתביעות בעד מודרניזציה של ארגון הקהילה היהודית בתוניסיה, ובמשך זמן רב התנגדו לכל ההצעות שהגישה לצורך הקונס יסטורה המרכזית של יהודי צרפת.

הנציבות הכללית וממשלת הפרוטקטוראט עשו תמיד כמיטב יכולתן כדי לשמור על עצמאותה המלאה של קהילת יהודי תוניסיה. ההתרחשויות באלג'יריה משמשות עדות חותכת לחסרונות הפוליטיים של הארגון הקונסיסטוריאלי ושל ריכוז הכוח היהודי.

כל רפורמה שתפקיד את ההנהגה הדתית של הקהילה בידי אנשים עשירים, פעלתנים ורבי השפעה תיצור מהר מוקד של כוח בתוניסיה שלא יהיה מנוס מלהתחשב בו. אמנם כן, מבנה הרבנות מיושן היום, אולם בתמורה מובטחות לנו ערבויות ביטחון רציניות ויציבות.

אולם החל משנת 1910, נאלצו שלטונות הפרוטקטוראט של תוניס להגמיש את עמדתם, לנוכח תאוותיה של איטליה ; הם הקלו על תהליך האזרוח הסלקטיבי והאינדיווידואלי של העלית היהודית הצעירה, מצד אחד, והקימו מסגרות קהילתיות חדשות, כדי לאפשר ייצוג רחב יותר של האוכלוסייה – מצד שני

במרוקו התבצרו שלטונות צרפת מאחורי סעיפי אמנת מדריד משנת 1880, שקבעה את עקרון הנאמנות הנצחית לסולטאן, כדי לדחות בשיטתיות על הסף כל בקשה שבאה מחוגי היהודים לקבל האזרחות הצרפתית, וגם מי שהסתמכו על " חינוך מעל לממוצע, נסיעות תכופות לצרפת, שם ישבו על ספסל הלימודים " ועל שאיפתם ל " מעמד פוליטי שיעלה בקנה אחד עם תרבותם ואהדתם ( לצרפת ).

יהודי מרוקו משולבים היו באוכלוסייה המקומית, הן מבחינה משפטית הו מבחינה פוליטית. הם צוידו בארגון קהילתי שהנהיגוהו אנשי ציבור שקיבלו את תפקידם מטעם השלטונות. ללא חופש פעולה ממש וללא סמכויות מוגדרות כהלכה, לא היו יעדי הקהילות אלא אגודות לגמילות חסדים, שמשאביהן הדלים הוקדשו לחלוקת סעד לנצרכים, ובכך שחררו את השלטונות העירוניים מאחריות טרדנית.

ועדים אלה, שלא נועדו מלכתחילה לייצג כראוי את בני הקהילה לפני גופי הציבור, כל שכן להוביל אותם בדרך הקשה לקראת העידן המודרני, חזקה עליהם שלא יכלו לזכות באהדתו של הדור הצעיר, שנטש את חיי הקהילה כדי לחפש תחומי פעולה חדשים, שעלו בקנה אחד עם שאיפותיו הרוחניות והמקצועיות.

נטישת המגרות הקהילתיות המסורתיות לא אפיינה את הדור היהודי הצעיר במרוקו בלבד ; היא הקיפה במידה זו או אחרת גם את יהדות אלג'יריה ותוניסיה, שם העדיפה העלית האינטלקטואלית – נוסף על התקשרותה עם התנועות הרעיוניות והזרמים הפוליטיים של התקופה – לפעול בשולי הגופים הקהילתיים, ששקועים היו בבעיות הנוגעות לתחום הדת ולגמילות חסדים.

באלג'יר הקימה קבוצת אינטלקטואלים יהודים עוד ב- 1917 את " הועד היהודי למחקרים סוציאליים " בראשותו של הדוקטור הנרי אבולקר. הוא נועד בראש וראשונה " לדאוג לכך שלא תיפגע זכותם של היהודים לממש בחופשיות את זכויות האזרח שלהם וכי זו תוכר במלואה "

המבריקים שבצעירים היהודים בחרו בעיתונות הפוליטית בתוניס לתת ביטוי לכישרונותיהם ; ביומונים הגדולים, כגון " תוניז פרנסז – Tunisie Francaise , " תוניס סוציאליסט –   Tunis Socialiste או הפטי מאטין Petit Matin , וכן בעיתונים יהודיים מובהקים.

כגון " לה ג'וסטיס "La Justice, שנחשב בטאונם של חוגי המתבוללים. מתחרהו " לאגליטה " L'egalite שראה עצמו בתורת מגן החוגים המסורתיים והשמרנים. או " רווי ז'ואיף Reveil juif שבועון ציוני מגמתו רוויזיוניסטית.

ראוי לציין כי " פדרציה ציונית " פעלה בתוניסיה באורח חופשי למן סוף מלחמת העולם הראשונה ; הקים אותה אלפרד ולנסי, כאיחוד של אגודות ומועדונים ציוניים, כעשר במספר, שפרחו במדינה מאז תחילת המאה.

העלית החדשה בארצות המגרב השתייכה בדרך כלל למשפחות אמידות, שתחילת עלייתן הייתה בשנים האחרונות לתקופה הקדם קולוניאלית או בשנותיה הראשונות של התקופה הקולוניאלית.

היא הייתה קשורה בכל נימי נשמתה לצרפת והחזיקה באמונה עיוורת בדבר " נצחיותה " של הנוכחות הצרפתית בצפון אפריקה. באמונה זו החזיקו גם הציונים בצפון אפריקה שלא ראו ב " אידאל היהודי " אלא ספח, לכל היותר השלמה ל " אידאל הצרפתי ".

הישארו יהודים זו הערובה הטובה ביותר שתהיו אזרחים צרפתים למופת – כך פנה לקוראיו האוניר אילוסטרה –   Avenir illustreביטאונם של הציונים במרוקו. במאמרו הראשי מן ה-9 בינואר 1930, שאותו שב ופרסם ערב שביתת הנשק ב-1940 :

" אנו מציעים לאחינו במרוקו את תחיית ציון בתורת דוגמה, ואומרים להם : את אשר עשו אחינו לגזע בכוחות עצמם, במולדתם העתיקה, לאחר שנות רדיפה כה רבות, כלום אינכם יכולים לעשותו כאן, כאשר אתם נישאים על זרועותיה המאהיות של צרפת הגדולה "

" צרפת " זו שהלהיבה את הרוחות הייתה " אותה רפובליקה גדולה אשר ספרי ההיסטוריה העלו על נס את שליחותה התרבותית, ואשר הביאה לעולם את החרות, אותה החרות שמסמליה הם כמה שמות גדולים ויקרים ליהדות :

האב גרגואר, אדולף כרמיה, אמיל זולה…..זו הייתה "צרפת הרשמית " " צרפת היחידה ", להבדילה מצרפת " האפריקאנית ", זו של המתיישבים האירופים, ה " פיאה נואר " PIEDS NOIRS שהשנאה ל " יהודים " ול " ילידים , הייתה חלק לא נפרד מתפיסת עולמם. 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אוגוסט 2012
א ב ג ד ה ו ש
« יול   ספט »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר