ארכיון יומי: 22 באוגוסט 2012


Mariage juif a Mogador en francais et anglais

חתונה במוגדורPendant les fiançailles

Tout est bien agencé

Le fiancé peut venir chez sa fiancée

Mais le contraire ?

Non, juste ciel !

Cela ne peut pas se faire !

Chez la fiancée

Cest le branle-bas

De combat

 

Tout le monde se prépare

Pas de paresse, gare !

Les artisans se présentent,

Les uns sortent, les autres entrent.

Le voilà, le matelassier

À même le sol il s'assied.

La confection du matelas nuptial

Est un moment crucial.

C'est une cérémonie,

Qui se fait en présence

Des deux familles.

De sa main noueuse

Surgit.

Une énorme aiguille Qu'il brandit

Comme une épée batailleuse.

 Il plante cette épée dans le tissu

Et hop !

Un beau matelas en est issu.

 

 Mais,

Avant de le fermer tout à fait,

Voici, mes amis, ce que l'on fait :

On y introduit à la place de la tête

Un Kalb de sucre bien emmitouflé.

Voilà qui assurera des nuits

Douces et sans ennui.

Alors les rires fusent

Avec eux les allusions

On conjugue :

J'aime, tu aimais, il aima

Et on jette sur le matelas

Force dons et la Ghrama.

Trois semaines avant l'hyménée

 Les invitations étaient lancées

 Pas par écrit, prenez garde !

Mais de vive voix par un A ' rrad.

 L'invitation était dûment versifiée

Vous pouvez vous y fier

. L'A'rrad, la voix forte et enrouée

 Chantait – mêlant voeux et souhaits

Sam'o, y a eulad Souira

Kal senior flann ou siniora

A'ndna Iferh'a kbira

Bass n'a'rdo a'leikeum

Ou ' la euladkeum

Bass tkeuno m'a'na

Fel a ' rss di euladna

Obzehd Llah Meulana

Nerdolkeum felfarh' ya khoina

Oulah vkter khirkeum bla kiass

Onkeulo tenkiou,nerci ougracias

 

Ce qui voulait dire

Ecoutez fils d'Essaouira

Ainsi dit Untel et sa Senora

C'est avec joie et gaîté

Que nous avons l'honneur de vous inviter

À assister

Au mariage de nos enfants.

Et avec l'aide de Dieu

Bon et miséricordieux

Nous viendrons à vos fêtes

Que Dieu vous donne

Ce que votre cœur souhaite

Et disons ensemble ceci :

 Thank you, gracias et merci.

 

Mais vous n'avez encore rien vu :

Voici le " Shabbat du début "

Shabbat el bdiann,

Le Shabbat d'avant le mariage.

Toute la ville vient à la prière,

Tous se tassent pêle-mêle,

Les uns devant, les autres derrière,

Et chacun sait,

Que tout est aux frais

Du père de la fiancée.

 

Les Païtanim

Chanteurs de mérite

Chantent leurs Piyoutim

Selon les rites.

Après la prière, c'est l'allégresse

 On s’embrasse, on se presse.

On va chez la fiancée pour l'apéritif.

 On chante, on mange, on boit Puis on s'esquive d'un pas furtif,

 Les intimes, pour la Skhinasont retenus

 Et s'ils restent là jusqu'à Minha,

C'est qu'ils sont les bienvenus.

רבי עמרם בן דיוואן זצוק"ל

 אל מעין העדן – רבי עמרם בן דיוואן זצוק"ל

הרב מאיר אלעזר עטיה בהשתתפות משה דהאן יליד וואזן

גאוני ארץ המערב הכירו בערכו הרם ובידיעותיו הרבות בפסקי הלכות. והנה אנו רואים שבשנת התקכ׳יה אשר סימנה ואתה תענ״ה. כאשר הצדיק שהה בעיר הגדולה של חכמים ושל סופרים פס, ביקשו ממנו לעיין בפסק דין שלהם. פסק דין זה מובא בספר ״מי השלח״ דף ס״ב ע״ב של הרה״ג רבי רפאל אהרון מונסונייגו זצ״ל מעיר פס.

ולאשר אותו והוא כותב כך :

עליונים למעלה בהסכמה עלו שאין שמין את הבית הכנסת הנזכרת אלא כמות שהיא.  אף אנן נמי מודינא בהא מכל טעמי הנזכרים לעיל. ולאפושי גברא קא אתינא.  וחותם ־ הצעיר ״עמרם דיוואן. הוא הסובב שלהותייהו דרבנן קרישי ארעא.

  סיבה שלישית-  רבי עמרם התפרסם בעודו בחייו כמלומד בנסים ופועל ישועות ונפלאות בקשותיו אינם חוזרות ריקם ותפילותיו עושות רושם בשמים. עד שבכל מקום אשר שם דרכה כף רגלו ושמועתו הגיעה, מיד נהרו אליו תושבי המקום והסביבה כדי להתברך מפיו ולהיוושע על ידו.אלו הן למעשה הסיבות העיקריות אשר גרמו לשליחותו של הצדיק למרוקו.  שליחות ראשונה זו ארכה כשלש שנים במרוקו משם חזר לעירו חברון.

"חתימת שמו עמרם דיוואן ולא בן דיוואן. המילה ״בן״ מוסיפים אותה תושבי מרוקו לכל שם משפחה, כמו: אבן דנן אבן עזרא, אבן צור וכר, או אולי כפי שאמרנו לעיל שאבותיו הראשונים ילידי הכפר דיוואן לכן אומרים לו בן דיוואן דהיינו הבן של הכפר דיוואן. אבל הרב בפסקיו חותם רק עמרם דיוואן או ראשי תיבות עד״ן.

״אחרי שבע שנים בשנת התקל״ג ( 1773 ) התבקש שוב על ידי חכמי חברון לצאת לשליחות אשר התארכה כתשע שנים, עיקר מטרת שליחות זו היתה להבריחו ממקומו לאחר שהפר צו השלטונות האוסר להיכנם לתחום מערת המכפלה והוא נאלץ ״להתפלל שם לריפוי בנו רבי חיים על קברי האבות וכל זה מסופר בהרחבה לקמן בעמוד ־28-. בשליחות האחרונה, כאשר ביקר אצל חבירו המשורר הצדיק ממכנם רבי דוד חסין, שר שיר לכבודו לעורר הצבור להיענות לו באיסוף נדבות לטובת ישיבתו אשר בחברון עקב המצב הקשה בו היא נתונה.

וכך מתאר הרב חסין את חבירו הצדיק:

״ אערוך שיר מהלל/ לפני יוצרי מחוללי לככוד חכם שמחת גילי, אשכול תכופר דודי לי.

ואחר כך פונה לציבור הנדבנים ואומר:

ידידים ריעים אהובים, לדבריו היו מקשיבים עטרוהו בוהובים, אענדנו עטרות לי.

הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה-מטרת הנישואין ־ השאיפה להמשכיות

פרק א: מטרת הנישואין ־ השאיפה להמשכיות

הנישואין בחברה מסורתית מתקיימים לשם המשך הדורות והעברת המורשת ומערכת האמונה והמצוות לדור הבא. זו המצוה הראשונה הנזכרת בתורה, בה נצטוו אדם וחוה ״פרו ורבו״(בראשית א, 28). הברכה בתורה מדגישה את הפוריות: ״ברוך תהיה מכל העמים לא יהיה בך עקר ועקרה ובבהמתך״(דברים ז, 14). יונתן בן עוזיאל תרגם: ״לא יהוון בכון גוברין עקרין ונשין עקריך. כלומר לא תהיה אשה עקרה ולא גבר עקר. רש״י: ״שאינו מוליד״.

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

לפי חז״ל, מטרת הבריאה היא פריון. במסכת עדיות פרק א, משנה יג: ״והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה, שנאמר ״לא תהו בְרָאָה לָשֶבֶת יְצָרָהּ״ (ישעיה מה, 18).

ביטוי קיצוני לכך מובא בדברי ר׳ אליעזר בברייתא: ״כל אדם שאין לו אשה – אינו אדם, שנאמר זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם״ (יבמות, סג, ע״א). בברייתא: ״תניא ר׳ אליעזר אומר כל מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים״(שם, ע״ב), כי הוא מנתק את שרשרת הדורות.

הרמב״ם כתב בספר המצוות, מצוה ריב: ״היא שצונו לפרות ולרבות לכוין לקיום המין, והיא מצות פריה ורביה, והוא אמרו יתעלה ואתם פרו ורבו״. וכך פסק השו״ע, אהע״ז, סי׳ א: ״חייב כל אדם לישא אשה כדי לפרות ולרבות, וכל מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאלו שופך דמים״(ביטוי בהשפעת יבמות, סג, ע״ב).

חכמים ציטטו את הפסוק בישעיה: ״לא תהו בראה לשבת יצרה״(מה, 18), כלומר: מטרת הבריאה היא שתהיה המשכיות ליצירה. הפריון והשאיפה להמשך המשפחה, היו גורם מרכזי בתודעת החברה, ועל רקע זה יובנו כמה תופעות בחיי המשפחה והציבור.

מי מצווה על מצוה זו? לפי המשנה ביבמות פרק שישי, משנה ו, בתלמוד דף סה, ע״ב: ״האיש מצווה על פריה ורביה אבל לא האשה. רבי יוחנן בן ברוקה אומר – על שניהם. הוא אומר ״ויברך אותם אלקים ויאמר להם פרו ורבו״(בראשית, א, 28). אבל דעתו נדחתה מפני דעת חכמים, ולפי הדין הבעל מצווה על חובה זו, והאשה פטורה (עירובין, כז ע״א). כך הרמב״ם בספר המצוות, מצוה ריב: ״האיש מצווה על פריה ורביה ולא האשה״, וכן פסק בהלכות אישות פרק טו, הל׳ טז. בשו״ע אהע״ז, סי׳ א: ״חייב כל אדם לישא אשה כדי לפרות ולרבות, וכל מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאלו שופך דמים וממעט את הדמות וגורם לשכינה שתסתלק מישראל״.

מצוה זו אנו מוצאים בכתביהם של חכמי צפון אפריקה

האם כופים במרוקו על נישואין? לפי השו״ע, אהע״ז, הלכות פריה ורביה, סי׳ א, ס״ק ג: ״ומי שעברו עליו כ׳ שנה ואינו רוצה לישא – בית דין כופין אותו לישא כדי לקים מצות פריה ורביה״. אבל הרמ״א כותב: ״בזמן הזה נהגו שלא לכוף על זה״.

אין כופים אם אין לו יכולת כלכלית: ר׳ משה טולידאנו, בן המאה ה־18, שפעל במכנאס כ־70 ק״מ דרומית מערבית מפאס) הסתמך על הרמ״א [ר׳ משה איסרליש שחי בקרקוב במאה ה־16, מחבר ׳המפה׳ על ׳שלחן ערוך׳], וכך כתב בהקשר לדין הנ״ל:

מלשונו משמע אם יכולת בידו לישא אשה והוא אינו רוצה הוא דכופין, אבל אם רוצה אלא שנתעכב עד שימצא זיווג נאה, או לאיזה סיבה אחרת, כגון אם אין לו מעות במה לישא, לא כייפינן ליה [לא כופים אותו] ועל זה סמכו בדורות הללו כשאינו רוצה – לא כייפינן ליה. (׳השמים החדשים׳, הלכות אישות, סי׳ יא, דף ל, ע״א). חכם ממכנאס, בן המאה ה־19, ציטט את הרמ״א לשו״ע הנ״ל, אבל גם ציטט את דברי ר׳ יוסף חיים בן אליהו מבגדאד שקבע כי ״מצוה לכוף בדברי מוסר״. והחכם קיבל את דבריו של ר׳ יוסף חיים (חיים משאש, ׳לקט הקמח׳, דף קפב, סי׳ פ).

הכפייה התבטאה בלחץ חברתי, בעקבות נורמה מקובלת, אך במקורות של חכמי המגרב לא מצאנו ראיה שכפו על מישהו לשאת אשה.

המנהג אצל יהודי תפילאלת, שלא היו ממגורשי ספרד, ״קרוב לארבעים שנה שאין נוהגין לכוף על זה כלל, אפילו מי שעברו עליו עשרים שנה או כד שנים ויותר, ולא נשא – אין כופין אותו לישא אשה״. כך כתב ר׳ שלום אביחצירא, בן המאה ה־20, בן למשפחת רבנים שפעלה בעיר זו. לדבריו, יש לנוהג זה אסמכתה מדברי הרמ״א שהוזכרו לעיל. ניתן להבין מכאן שבדורות עברו היו כופים (׳מליץ טוב׳, תשל״ג, אהע״ז, סי׳ א, דף ג).

בהסתמך על הרמ״א הנ״ל, בג׳רבה המנהג הוא שלא לכוף על מי שעברו עליו עשרים שנה ולא נשא אשה. אבל חובה עליו ועל האב להשתדל בעד בניו להשיאם לפני הגיע הבן לגיל עשרים, כדי לקיים מצות פרייה ורבייה, שהיא מצות עשה דאוריתא [מהתורה]. כך כתב ר׳ כלפון משה הכהן (׳ברית כהונה השלם׳, תש״ן, אהע״ז, סי׳ ו, עמי שסב, ׳שואל ונשאל׳, ח״א, יור״ד, סי׳ קפב).

חכמי צפון אפריקה דנו בנושא זה בהקשרים שונים, תוך הסתמכות על מקורות בהלכה ובאגדה. הם התקינו תקנות בנידון, כשלנגד עיניהם החובה להמשך הדורות, בעיקר בגלל התמותה הרבה, והחשש מפני אובדן משפחות.

באלג׳יריה כתב ר׳ דוד הכהן מקונסטנטין: פריה ורביה היא מצות עשה מצוה ראשונה שנצטוינו בה בתורה כמאמר הכתוב ״ואתם פרו ורבו״, וחז״ל הפליגו מאד בשכר המקיימה, ולהפך החמירו בעונש המבטלה, ואמרו גורם לשכינה שתסתלק מישראל וכאילו ממעט

הדמות (׳זכרי כהונה׳, מערכת פ, דף יט). ר׳ יוסף בן נאיים מפאס הציג את השאלה מדוע אין מברכים ״שהחיינו״ על הנישואין. תשובתו היא כי ״סמכו על ברכת שהחיינו שמברכין בשעת המילה, דתכלית נישואי אשה הוא משום קיום פריה ורביה, וכשנולד לו בן זכר שהתחיל לקיים המצוה, מברך״(׳צאן יוסף׳, סי׳ ו).

הברכה לזכות בצאצאים הייתה ברכה מקובלת: ״יפקדהו בזרע אנשים של קיימא״. כך, למשל, נכתב ברשימת התורמים להדפסת ספרו של ר׳ חיים הכהן מטריפולי, ׳דבר המשפט׳, ג׳רבה תרפ״ח. ברשימת חברי החברה ״דובב שפתי ישנים״, שתרמו להדפסת ספרו של ר׳ מימון בירדוגו, ׳לב מבין׳, מכנאס תש״א, המהדיר בירך אישית את התורמים במילים: ״יפקדהו ה׳ בזרע של קימא״.

העמדת צאצאים היתה חשובה עד כדי כך שהזכות לקבלת ירושה הותנתה בקיום מצוה זאת. כך אנו מוצאים במאה ה־18 שיהודי באלג׳יר השיא את בתו, ובעודה ארוסה כתב לה שלא תירש אותו אם במשך שבע שנים לא יהיו לה צאצאים (יהודה עייאש, ׳בית יהודה׳, חו״ם, סי׳ כ).

בחיבורו של ר׳ רפאל בירדוגו ממכנאס מסופר על אלמנה שהעניקה נדוניה לבתה בתנאי שיהיה לה ״זרע של קימא״, וקבעה שאם לא יהיה לה, תהיה המתנה מבוטלת (׳משפטים ישרים׳, ח״א, סי׳ שלד).

בתחילת המאה ה־19 ציוה אדם לפני פטירתו שביתו יינתן במתנה לבנו רק ״אם יזכה לחופה, ואם לא זכה לחופה ישאר [הבית] לשמעון אוהבו״. כלומר, יינתן לאדם מחוץ למשפחה (פתחיה בירדוגו, ׳נופת צופים׳, סי׳ שג).

בצוואה של בני זוג במרוקו נכתב, כי ״אם נעדר [נותר] אחד מן הזכרים בלי זרע, חלקו המגיעו יזכה [יזכו] בו האח והאחות״(שמואל מרצייאנו, ׳ויען שמואל/ חו״ם, סי׳ כט).

בצוואה שכתב יהודי בפאס בשנת תרל״ו (1876), לפני פטירתו, הוא היתנה את זכותה של בתו לירושה ״דוקא וכאשר תפקד בזרע של קיימא [שאז] תזכה גם בקרן״ (שלמה אבן תאן, ׳אשר לשלמה׳, סי׳ ט). אותו תנאי מופיע גם בצוואה שנכתבה בשליש הראשון של המאה ה־20 לבתו של המוריש (רפאל אנקאווא, ׳קרני ראם׳, סי׳ קנח).

הערצת הקדושים אצל יהודי מרוקו

פיוט למעלת הרב ר׳ דניאל השומר

זיע״א, סימן אני אברהם אמסללם חזק

 

ישם אללאה נבארך בנהאר ובליל סאלאמו עליך יא רבי דניאל:

אביאצו ואביאד אומו די ולדתו איית שומר הייא קבילתו תכון'מעאנא זכות תורתו חנא ולחאצ'רין וזמיע ישראל:

ישם אללאה

נדכר סי מן עזאייבו לכבאר שמעו ותצננטו נתום יא זייאר. רבי דניאל השומר חאצ'ר פי כול אוקת מעא ישראל:

ישם אללאה

ישמו לעזיז עאלי וכביר. סידנא ר׳ דניאל

השומר עאמל נסים לזייאר ולכיר. פי

כול שעה בנהאר ובליל: ישם אללאה

אסאמעין רדו באלכום להאד נס. די עמל

לואחד ליהודי פי מרראכיס. עייט

להרב עיר וקדיש. ישמו כיף נביא דניאל:

ישם אללאה

אשיר שיר חדש ואזמר. לכבוד שוכני בתי

חומר. בם חכם סביר וגמיר. בתלמוד

וגזרה שווה וקל וחומר. הוא הרב

הקדוש רבי דניאל השומר

ברוחו יא נאס סכא ועאף. לאיין מן ידיה

ורזליה זחחאף. משא אלחכם וזאר

וסאף. סימא לחכם רבי דניאל:

ישם אללאה

רב ואזבו בלוזאב וקאל. נתין ברית קום סיר לצ'אר דגיא רכבו מעאה זייאר.

משאו פרחאנין מעאה פנץ ליל:

ישם אללאה

האדו נסים דיאלו מא ענדהום עדאד כא

יקבל צלאת צחאח ולמראה

חתא לעאגרא די מא ענדהא אולאד. יטלב עליהום ר׳ דניאל

מא יכון ענדכום ספק פי האד לומור. ונתום צקציו ר׳ דוד עצור. יעאוד שבח די מור דרור. סידנא רבי דניאל.

ישם אללאה

נפלאותיו כמה גדלו ורמו. שעשה לישראל עמו גדול אדוננו ורב שמו. במדינות ובכל מחוזי הוא הרב הקדוש רבי דניאל אשכנזי

אנאס די הווא מצרור. ימשי לרבי דניאל השומר יזור. ויקרא תמא מיא וכמסין מזמור. פוק לקבורה די רבי דניאל: ישם אללאה

מא ימשי חתא יואזבו. ויסוף בעיניה עזאיבו בלחק ללאה רזעו ותאייבו. קדדם צדיק רבי דניאל: ישם אללאה

סופו האד להלולא רסמנאהא. פי חודש אלול עמלנאהא. אביאד די יחצ'ר פיהא. ונפרחו חנא־וזמיע ישראל.

ישם אללאה

לילת להלולא נפרחו. חנא ולפקידים נצטחו פוזה צדיק ותממא נרייחו. סידנא לחכם רבי דניאל. ישם אללאה

יום יום אני מצפה לראותו. בכפר תגאגא קבורתו. עונה למשתטחים בישועתו באין דברים ואין אומר. הוא הרב הקדוש רבי דניאל השומר

ישם אללאה

לילת ראש חודש אלול נטלב בפמי ובקול יציפד רפואה לכול מצ'רור. ויקדי חואייזנא רבי דניאל. ישם אללאה

 

מאדא מן טליבאת נטלב מן לאמיר. הווא סידנא רבי דניאל השומר. ינצר פינא ויכמל בלכיר. אנא וזמיע ישראל.

ישם אללאה

חן ורחם ובטל האד לגזירה. בזכות לחכם ושוכני מערה. אמוד לנו די לצרה נצר וסוף פי גבן ישראל. ישם אללאה

זורו אנאס בצפאווא ונייא. וקררבו תממא להדייא. ותקבל טליבתנא בנייא קדד־ אם אללאה לזאליל. ישם אללאה

אשאל מכבודו ואומר. צדיק יפרח כתמר ימלא משאלות משה עמאר. שעמד על המצב הזה. בזכות הרב הקדוש רבי דניאל אשכנזי

קבל יא מולאנא האד לכלאם. ורסל משיח מול לעלאם. יפכנא מן האד צלאם. ויזמענא פי מדינת אסלאם.

ישם אללאה

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל

תעודה מספר 92

התק"ץ

עמד לפנינו כהה"ר חיים בן מאמאן מתא צפרו והגיד לנו את כל התלאה אשר מצאתהו בניסן אשתקד, והוא היה נגיד על כל בני העיר הנזכרת בראותם כי שר העיר המושל עליהם הכביד עולו עליהם בגזילות וחבלות נתנו עיניהם לקבול עליו לפני המלך יר"ה אולי יעביר אותו.

ובאו יחידים מהם למחוז בהיות יר"ה בכאן לקבול על זה ולא הועילו ושמע השר ונטר להם איבה וביחוד לנגיד שלהם הוא כבוד הרב חיים בן מאמאןאמר שלא יעשו דבר שלא ברשותו וביקש לו עילה אודות ריב ומשפט שהיה להרב הנזכר עם גוי אחד על גן אחד שמכר הגוילהרב הנזכר.

ושלח השר אחר הגוי ואחר הערכאות ואמר להם שיכתבו עליטו שסירב ולא רצה לילך עם הגו לשופט שלהם והערכאות לא רצו לכתוב שקר וכתבו שאמר להם הגוי התובע שלא רצה כבוד הרב חיים לילך עמו לדין ושלח השר הכתב ליר"ה עם אגרת משלינות שהרב חיים הנזכר זחה דעתו עליו ברוב עושרו ואינו מקבל מרות השררה ולא משפט השופט.

והרי ראיה שטען הגוי עליו שסירב מלילך עמו לדיניהם ונכנסו הדברים באוזני יר"ה ושלח תשובה לשר וכה אמר :

האדאך ליהודי אזאייג ומעזי על סריעא קבדו ויעטי עסר אלף מתקאל ( אותו יהודי היהיר והמסרב למשפט תפוס וקנוס אותו בער אלף מתקאל ) עד כאן. ותכף תפס השר לכבוד הרב חיים הנזכר ועינה אותו ביסורין קשים ומרים ומכות מות וניקש  כל אשר לו מחוט ועד שרוך נעל.

לא נשאר בלתי אם גויתו כי גם אדמתו וקרקעותיו את הכל לקח ולא עוד אלא שהכריחו ללות מבני עירו עד שהשלים לו סך ששת אלפים ומאתיים מתקאל הי"ן, ולכן עתה רוצה כבוד הרב חיים הנזכר לתבוע לבני עירו הנזכרים לפרוע לו ההפסד הנזכר יען שטוען שבגללם ובעבורם נטר לו השר איבה ותפסו כנזכר.

שאף על פי שבאגרת משלינות השר וכן באגרת יר"ה נזכר שסיבת התפיסה היא בעבור שסירב מלילך עם הגוי לדיניהם, אמר כבוד הרב חיים מאמאן שהדבר ידוע שאין זה כי אם סיבה ועילה שהעליל השר כדי לתופסו ועיקר איבתו עמו שעליה ביקש לו העילה הנזכרת הוא בשביל ביאת בני עירו לקבול עליו לםני יר"ה.

שכן עשה לכל יחידי הקהל הנזכר שכולן היה מבקש להם עלילה לתופסם ולעונשן במכות ועונשין וממון לנקום נקמתו מהם על מה שבאו לקבול עליו ומלבד שאומר כבוד הרב חיים שזה ידוע ומפורסם לכל בני העיר.

עוד המציא לפנינו קבל עם משני עדים כשרים רואי פני השר הבנזכר שהעידו עדות גמורה שקודם הפסח שבו נתפס כבוד הרב חיים הנזכר אמר להם השר הנזכר בפירוש ראני כא נזרי באס נקבד לחזאן בן מאמאן פזררא דליהוד די מסאוו יסכיוו בייא לצולטאן והווא מופק מעאהום – אני רץ לתפוס החזן בן מאמאמן בסיבת היהודים שהלכו לקבול עלי למלך והסים על ידם.

וגם אחר התפיסה אמר להם בפירוש מא קבדתו גיר פזררא דליהוד די סכאווי בייא ומא זררא דזנאן גיר עמלתהאלו סבא – לא תפסתי אותו רק בסיבת היהודים שהתלוננו עלי ועסק הגן היה לסיבת העלילה.

ועד העידו העדים הנזכרים שגם הגוי אחי השר ומשנהו שכל מוצאי השא ומובאיו על ידו וכל דברי השר ומחשבותיו בפיו ובלבבו וכהלכו העדים הנזכרים לפייסו לדבר טוב על כבוד הרב חיים אמר להם בזו הלשון.

באיין מא קבדנא גיר פזררא דליהוד די מסאוו יסכיוו בינא ומא מסאוו גיר בופקו ומא זררא די  כסראן דעווא עלא דממת זנאן עמלנאהאלו גיר סבא עד כאן לשונו. – לא נתפס רק בסיבת היהודים שהלכו לקבול עלינו ולא הלכו אלא בהסכמתו, ועסק סירוב הדין על סק הגן היה רק סיבת העלילה. 

תעודה מספר 93

התק"ץ – 1830

כשנתפס הנגיד המעולה החכםהחשוב כבוד הרב חיים אהרון ה"ן מאמאן על ידי המלך ירום הודו נשארו בני קהל עדתנוכצאן אשר אין לה רועה, מאין איש אשר יצא לפניהם ואשר יוצאיאים ואשר יביאים ושמו עיניהם חמנות עליהם לראש הנכבד וחשוב הרב ישועה בן ראובן אלכסלאסי ולהיות עליהם לקצין ולנגיד.

ולא אבה עד אשר הלכו אל ביתו יחידי הקהל עם החכמים יש"ץ והפצירו בו עד בוש ויאות להם לדבר הזה להיות עליהם לנגיד בתנאי ועל מנת שינקטו לו יחידי הקהל בקניין ובשבועה חמורה שכל הפסד ודררא דממונא דתמטייה מצד השר עלי דידהו ליהדר ועל כל כללות העיר לשלם במיטבא.

וגם הם התנו עליו שילכלכ דבריו במשפט שלא יעשה כי אם על פי דין תורה על פי המורים הנזכרים בעניין אלגזייא הנזכרת בעניין ההוצאות לא יהיה הכל כי אם כפי הדין וסבר וקבל והם גם כן סברו וקבלו

ובכן העדונו על עניין בקנין שבועה חמורה במנא דכשר למקנייא ביה ושבוע חמורה כי אם למה שיועיל הרב שלמה בן מואל ה"ן חמו והרב יחייא צבע והרב שלמה בן כבוד הרב משה אדהאן והרב יחייא המכונה עטייא והרב משה ה"ן שקרון והרב יוסף ה"ן אלכסלאסי והרב משה בן נסים המכונה הרוש והרב שלמה בן יהודה המכונה צירולייא והרב ימין המכונה אלערבי והרב מוסא בן סוסאן והרב יעקב בן ישראל המכונה שרביט והרב יעקב בן שלמה המכונה אלקובי וידידי' בן נחמוס והרב יששכר אדהאן והרב יצחק בן עבו המכונה המכונה הרוש.

האנשים האלה אשר נקבו בשמות כלם כאחד קבלו עליהם התנאי הנזכר שהתנה עליהם הרב ישועה הנזכר כמפורש לעיל וגם הרב ישועה הנזכר קבל עליו התנאי שהתנו עליו הקהל יש"ץ כנזכר לעיל והודו שטר וכו..ונגמר הכל בקנין שבוע חמורה באופן המועיל והיה זה בעישור אחרון לחדש ניסן המעוטר שנת חמשת אלפים וחמש מאות ושמונים ותשע ליצירה והכל שריר ובריר וקיים

יהושע ישראל יעקב – דוד אצייאג

אצטריכנא לאודועי שלא קבל עליו הרב ישועה הנזכר להיות נגיד עליהם כי אם עד תשלום ששה חודשים ומשם ואילך אם ירצה לצאת יצא ושריר ובריר וקיים

יהושע ישראל

בשבועה חמורה כי אם למה שיועיל כבוד הרב ישועה אלבאז י"א והסכים גם הוא על מינוי הנגיד הנזכר כפי התנאים הנזכרים לעיל וככל מה דכתיב ומפורש לעיל והיה זה בזמן הנזכר לעיל וקניין שבועה

דוד אצייאג

סוף תעודה מספר 93

פתגמים-אוצר הפתגמים -חנניה דהן

22 -כלאם אל־בבאר, תציבו ענד א־סגאר.

 דברי הגדולים, תמצא אצל הקטנים.

 

23 – כ׳באר א־דאר,יעטיווה א־סגאר.

 סוד הבית, יגלוהו הקטנים.

 

24 -אידא חבתי כ׳באר א־דאר, סוול א־סגאר.

 בית שסודו נעלם ממן, שאל הילדים ויגידו לן

 

25 – א־נאגא ג׳אבת א־זראע – וולדהא אש ג׳א יעמל?

הנאקא הביאה את החיטה, בנה מה בא לעשות?

 

 

26 אל־אולאד כּא יכ׳וולו.

הבנים דומים לאחי-אימם.

 

27 פיצנעת בוך,מא יגלבוך.

במקצוע אבין, איש לא ינצח אותך

פינת ההלכה – לפי חכמי מרוקו

קריאת המשנה ולימודה בחודש אלול ובעשרת ימי תשובה במגרב  משה בר אשר   6
 
הלא דבר הוא, שההכנה לימים הנוראים לא התבטאה רק בקימה לתפילת "תיקון חצות" ולאמירת הסליחות, אלא בלימוד תורה ממש 
 
 
 
נפש לאחותי הדסה אילוז תמ"ך שהייתה מוקירת רבנן ותלמידיהון, במלאות שלוש שנים לפטירתה 

א. 
חודש אלול ועשרת ימי התשובה – ימי הרחמים1 והסליחות המה. בקהילות רבות מתחילים לומר תפילת "תיקון חצות" וסליחות, וכבר מב' באלול ואילך תוקעים בשופר2; ואף זאת, חסידים ואנשי מעשה מרבים להתענות.3 ואין הדברים מצריכים כל פירוט. אני מבקש להציג כאן מנהג שרווח במחוז תאפילאלת שבדרום מזרח מרוקו ובעיר דבדו ובבנותיה ובעיר מליליה בצפון מזרח, כפי הנראה דורות רבים, אם כי עומק הזיכרון של כמה ממכיריו מגיע לראשית המאה התשע עשרה למניין הרגיל בלבד. כוונתי למנהג הקשור לא רק בבית הכנסת אלא גם בבית המדרש. כל העדויות שיש בידי הן עדויות שבעל פה שאני בא לתעדן במקום הזה. 

ב. 
כבר בילדותי שמעתי מאדוני אבי, רבי אברהם בן-הרוש תמ"ך, על המנהג שנהג במעט מבתי הכנסת במחוז תאפילאלת לקרוא את כל שישה סדרי משנה בבתי הכנסת מל' בחודש אב (א' דראש חודש אלול) עד ערב ערב ראש השנה. ובישיבה של רבי יעקב אביחצירא וצאצאיו במלאח4 תאפילאלת, נהגו רבים מהתלמידים להקדיש חלק מלימודם מל' בחודש אב ועד ערב יום הכיפורים לשישה סדרי משנה, מהם שלמדום מראשית ועד אחרית ומהם שלמדו אך חלקים מהמשנה. 

ג. 
במעט מבתי הכנסת נהגו בני תורה ותלמידי חכמים לקרוא קריאה מוטעמת ומנוגנת במשך שלושים יום עשרים פרקי משנה בכל יום ביחידות או בחבורות. בל' באב קראו את ברכות פרקים א –ט, פאה פרקים א – ח ודמאי פרקים א –ג. וביום א' באלול קראו את דמאי ד – ז, כלאיים א –ט ושביעית א- ז וכן הלאה עד לסיום קריאת המשנה כולה בערב ראש השנה. יוער כי סדר הקריאה היה כסדר המסכתות בדפוסי ליוורנו. למשל בסדר מועד סדר המסכתות הוא: שבת, עירובין, פסחים ואחר כך באות מסכתות חגיגה, יום טוב (ביצה), מועד קטן, ראש השנה, יומא, סוכה, תענית, שקלים, מגילה. ועוד דוגמה: את סדר טהרות פותחת מסכת מקואות ולאחריה באות פרה, ידיים, אהלות, נגעים, זבים, נידה, טהרות, כלים, טבול יום, מכשירין, עוקצין. אף היו אומרים את התפילה ("התיקון") ללימוד המשנה שנדפסה בדפוסי ליוורנו: "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה… הרי אנחנו קוראים משנה שהיא סוד וי"ו של שמך הגדול והנורא, והיא אותיות משה עם נו"ן הרומזת לבינה… ויהי רצון שתזכך רוחנו ונפשנו שיהיו ראויים לעורר מיין נוקבין על ידי קריאת המשנה הזאת, ונזכה לבחינת נשמה דבריאה אותיות משנה". 

ד. 
בישיבה שהייתה במלאח תאפילאלת היו בחורים שהקדישו מקצת משעות היום וחלק ניכר משעות הלילה בשלושים ותשעת הימים שמיום ל' באב ועד ערב יום הכיפורים ללימוד של המשנה עם פירוש ר"ע מברטנורא. כאשר גלתה הישיבה בחורף של שנת תר"ף ממלאח תאפילאלת5 לעיירה בודניב שבמזרח המחוז, נתחדש המנהג במקום מושבה החדש. 
לימים שמעתי דברים נוספים מאבא ומחבריו ללימודים, רבי יחייא בן משה עטייה (המכונה יחיא משה6) 
ורבי אברהם בן רבי מסעוד שניאור וגם מחבֵרם הבוגר, רבי אברהם לעסרי7, מנוחת כולם כבוד. ארבעתם זכרו בערגה את העיסוק המרוכז בלימוד המשנה במשך למעלה מחמישה שבועות. 

ה. 
וכך היה סדר הלימוד: קראו את המשנה ולמדוה בחבורות של שניים או שלושה תלמידים. אחד מבני החבורה קרא קריאה ראשונה פרק אחד, ולאחר מכן קרא את פירוש הרע"ב בקפידה, דיבור מתחיל לאחר דיבור מתחיל וביארו, ולפי הצורך תרגמו לערבית. וכך עשה התלמיד השני בפרק השני ואחריו התלמיד השלישי בפרק השלישי וחזור לתלמיד הראשון שהמשיך בפרק הרביעי עד שהושלמו הפרקים שקבעו לעצמם ללמוד באותו היום. בחבורת השלושה של אדוני אבי היו רבי מאיר אביחצירא, בנו של ראש הישיבה רבי ישראל אביחצירא (המכונה באבא סאלי8), מנוחת שניהם כבוד ורבי אברהם שניאור הנזכר לעיל. 
סיפר לי רבי אברהם שניאור תמ"ך על לימוד המשנה בשנת תרפ"ו, באותה שנה היו כל בני החבורה בני ארבע עשרה בקירוב. הוא אמר לי בערך כדברים האלה: "זוכר אני היטב שהחל בל' באב קראנו עשרים פרקים בכל יום. וכך המשכנו עד השלמת המשנה כולה בערב ראש השנה. אחרי הקריאה שבנו ולמדנו כל יום פרקים אחדים בלבד בעזרת פירוש הרע"ב. ובראש השנה ובעשרת ימי תשובה חזרנו וקראנו את המשנה כולה בלא עיון. כך היה סדר הלימוד ביום, ובלילה היינו יושבים ומעיינים בדברים שהתקשינו בהם". 

ו. 
פעמים אחדות סיפר לי אבי מורי, שהם היו עושים רשימות של חכמים שנזכרו במשנה רק פעם או פעמיים, כגון בן בג בג ובן הא הא שנזכרו במסכת אבות ושמותיהם של תנאים אחרים. ויש שעשו רשימות של נושאים אחרים במשנה. אף שמעתי ממנו שהוא וחבריו למדו ושיננו הרבה פרקי משנה בעל פה. אף הוא ציין שהיו בידם גם משניות לא מנוקדות עם פירוש הרע"ב וגם משניות מנוקדות דפוס ליוורנו. 
וסיפר לי אבי מורי בהזדמנות אחרת: "לפעמים היינו מתרגמים את המשנה לערבית9 והיינו עושים שעשועי תורה, למשל בפרק 'הלוקח מן הנחתום' (מסכת דמאי פרק ה'), כתבנו על פנקסים קטנים, שקנינו בחנות של ספרים ועיתונים של צרפתי אחד בעיירה, את ביאור המילות. למשל על המשנה הראשונה בפרק זה כתבנו שהמילה 'הלוקח' בלשון משנה פירושה בערבית 'לי כּא יסרי' (=מי שקונה), אבל בלשון תורה 'לי כּא ירפד' (=הנוטל בידיו), ובמשנה הזאת עצמה כתובה המילה 'נוטל', שפירושה 'כּא ירפד'. והשם 'הנחתום' – לכבּבּאז בלשון הערבית – הוא לשון משנה, אבל בלשון תורה "האופה" (כדכתיב בסוף פרשת 'וישב': 'שר האופים'). המשנה אומרת 'כיצד', והתורה ומקראות אחרים אומרים: 'איך', 'איכה' ומגילת אסתר אומרת וגם שלמה המלך בשיר השירים אומר: 'איככה'. כך היינו לומדים בעצמנו וממלאים פנקסים, שהיו שמורים עמי ימים רבים". 
על משנה ב' בפרק הנ"ל זכר אבי מורי שהעירו שניקוד השם חולין בדפוס ליוורנו משובש. מנוקד שם חוֹלִין בוי"ו חלומה ובלא דגש בלמ"ד, "אבל אנחנו בתאפילאלת מבטאים את המילה חוּלִּין – הוי"ו בשורק והלמ"ד מדגשא [= מנוקדת בדגש חזק, דגושה]". 10לשמע הערתי "אולי זו מסורת אחרת שמוסר דפוס ליוורנו", ענה לי אבא: "אם יש מסורת כזאת, אנחנו לא שמענו אותה מעולם". והמשיך ואמר: "שמנו לב שיש בדפוס ליוורנו גם שגיאות דפוס, למשל בפרק "כיצד מברכין על הפירות' [פרק ו' של מסכת ברכות] משנה א' כתוב: 'על פירות האילן אומר "בורא פרי העץ" חוס מן היין'. מודפס 'חוס" בסמ"ך במקום "חוץ" באות צד"י". 11 

ז. 
והנה דברים ששמעתי מרבי יחייא עטיא המנוח, שנודע כאחד המעיינים הבולטים בישיבה בעיירה בודניב בשנות העשרים של המאה העשרים: "אני נזכר שקראנו ולמדנו את המשנה מסכת סוכה. לאחר שגמרנו ללמוד אותה עם פירוש ברטנורא, פתחנו את שולחן ערוך "אורח חיים", ולמדנו את כל הסימנים שעוסקים בהלכות סוכה. וגם זאת רבנו, החכם התלמודי הגדול, רבי יעקב בן חמו12, לימדנו לאחר תפילת ערבית כמה וכמה סוגיות בגמרת סוכה בתלמוד הבבלי. וכך עשינו כשלמדנו את מסכת יומא. אבל אני אומר לך שרק מעט מן התלמידים צירפו ללימוד המשנה גם את הלימוד והעיון ב"שולחן ערוך" או למדו סוגיות בגמרא".13 

ח. 
חכמים אחדים יוצאי האזור, ילידי שני העשורים הראשונים של המאה העשרים, אמרו לי שהם יודעים שהמנהג ללמוד משנה בחודש אלול בישיבה בתאפילאלת רווח כבר בדורות שלפניהם, אבל איש מהם לא יכול היה לתת לי עדות כתובה על קדמות המנהג ועל מי שהנהיג אותו. 14 
ברור כי כאשר אין עדויות כתובות נפתח פתח להשערות מסתברות יותר ומסתברות פחות. לטעמי, אין מניעה להניח ששני המנהגים המתוארים – מנהג הקריאה בחבורות בתי הכנסת או ביחידות בבתים ומנהג הלימוד בישיבה – קשורים זה בזה. מותרים אנו להניח שבתוך קוראי המשנה היו גם רבנים שהיו קשורים בישיבה, כמורים וכדרשנים או כראשי הישיבה ממש. הדעת נותנת שהם העבירו את מנהג הקריאה גם אל הישיבה, ושם הוא נעשה חלק חשוב בסדר הלימוד בחודש אלול ובעשרת ימי התשובה. 

ט. 
הלא דבר הוא, שההכנה לימים הנוראים לא התבטאה רק בקימה לתפילת "תיקון חצות" ולאמירת הסליחות, אלא בלימוד תורה ממש. והנה ניסוח אחר לאמירה "משנה אותיות נשמה", ששמעתי מרבי אברהם שניאור הנ"ל, כשהסבנו לשולחן השבת שלו בביתו במרסי שבצרפת בשבת פרשת "שלח לך" של שנת תש"ל: "אבי מורי רבי מסעוד אהב את המנהג הזה מאוד ואמר עליו כדברים האלה: 'בקריאה ובלימוד של המשנה – שאותיותיה כאותיות הנשמה ככתוב בתיקון ללימוד המשנה15 – באה הנשמה ועומדת לפני כסא הכבוד ואומרת: 'רבון העולמים ואדוני האדונים, אתה הערבת את דברי התורה בפינו, והרי אנו ובנינו יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה, 16זכור נא לנו זאת לטובה ותן לנו כוח לעבודתך ושנות חיים להמשיך לעסוק בתורתך ביום ובלילה ולא ניכּשל בדבר הלכה17". 18 

י. 
זה שנים אני מתחקה על מנהג קריאת המשנה ועל מנהג הלימוד בישיבה בתאפילאלת ותר אחרי קהילות אחרות במגרב, שמא גם הן נהגו לקרוא את המשנה בחודש אלול. אך לפי שעה, כל ששמעתי היו רמזי דברים בלבד. אבל גם רמזים אלו אינם מבוטלים. שמעתי מידידי, החוקר הגדול והידען המופלג הרב ד"ר משה עמאר, שמנהג הקריאה של המשנה בחודש אלול נהג גם בצפון מזרח מרוקו, בעיר דבדו ובבנותיה. הוא זוכר היטב שסבו, אבי אימו, שהיה יוצא העיר דבדו, נצר למשפחת בן-שושן – בשבתו בעיירה אוטאט אולאד לחאז' שבמרכז מרוקו19 – היה קורא את המשנה בחודש אלול. 20 כדברים האלה שמעתי מרבי אברהם בלילתי(בן לילתי) המנוח יוצא מליליה, שבצפון מזרח מרוקו 21וגם מרבי דוד אבן כליפא המנוח,22 יוצא העיירה עין-תימושנת שבצפון מערב אלג'יריה. הרב אבן כליפא סיפר לי שהכיר מנהג דומה בימי עלומיו בעשור השני של המאה העשרים, אבל בבגרותו כנראה פסק המנהג כליל. 23 עם זאת סיפר רבי אברהם בלילתי, שקריאת המשנה נהגה בקהילתו גם במועדים אחרים במשך השנה. 24 

יא. 
רוצה אני לקוות שפרסום הדברים הללו יביא בעקבותיו עדויות נוספות. אבל לעיקרם של דברים – המנהג המתואר כאן בא ומספר על מנהג הקריאה בבתי הכנסת במחוז תאפילאלת 25 ובמקומות אחרים במזרח מרוקו ועל מנהג הלימוד בישיבה במלאח תאפילאלת ובעיירה בודניב לאחר שגלתה לשם בשנת תר"ף (1910). תוהה אני אם מישהו מצאצאי ראשי הישיבה יודע משהו על המנהג המתואר כאן. 

הערות 
1. שמעתי ממורי ורבי הרב אברהם לעסרי (המכונה לחזאן אברהם) תמ"ך, רבה של קהילתנו, העיירה קצר אשוק, ששמע מאבותיו, שהימים הללו נקראו ימי הרחמים, לפי שאמרו בהם את תחינת "הרחמים", שיש בה ט"ל טורים הפותחים בפנייה לקב"ה בכינוי "רחמנא" ("רחמנא אדכר לן קיימיה דאברהם רחימא" וכו'). למעשה, בתפילת הסליחות של חודש אלול אומרים רק ל"ד טורים, ורק בעשרת ימי תשובה מוסיפים את חמשת הטורים האחרים, שיש בהם בקשה לכתיבה (ובתפילת נעילה בקשה לחתימה) "בספרא דחיי", "בספרא דרחמי" וכו'. ביאור כזה מצאנו בתימן כפי שכתב פרופ' יהודה רצהבי נר"ו באוצרו הטוב: "רחמים. 1. כינויו של חודש אלול…2. פיוטי ימים נוראים על שם הפזמון "רחמנא, הרחמן" החוזר בהם. [דוגמה] ויבתדו באלרחמים אלי אלצבח (תכלאל ה א)= ויתחילו [המתפללים] ב'רחמים' עד הבוקר" (אוצר לשון הקדש שלבני תימן, תל-אביב תשל"ח, עמ' 260). 
2. כידוע, בני עדות המזרח תוקעים בשופר בשעת אמירת י"ג מידות בתפילה הסליחות. 
3. במקומותינו הרבו להתענות במיוחד נשים צדקניות. היו נשים שהתענו כל ימי החול של מיום ב' באלול עד ערב יוה"כ. 
4. מלאח (mellah) הוא שמו של הרובע היהודי (הסגור והמתוחם) במרוקו. 
5. באותה שעה עוד לא כבשו הצרפתים את מרכז מחוז תאפילאלת. המושל הברברי של המחוז חשד, שכמה מבני משפחת אביחצירא משתפים פעולה עם הצרפתים. בשל כך הוא הוציא להורג את ראש הישיבה, רבי דוד אביחצירא, (שנתכנה לאחר הוצאתו להורג "עטרת ראשנו") ביום שבת י"ד בכסלו תר"ף ( 6 בדצמבר 1919), אף שרבי דוד עצמו היה חף מכל שיתוף פעולה עם הצרפתים (אפרש וגם אסתום את דבריי: תיאר את הסיפור רבי מכלוף אביחצירא תמ"ך, כפי ששמעו ביום התרחשותו מפי אביו שהיה נוכח בשעת מעשה, בהקדמה לאחד מספריו הנודעים). לימים אפפו אגדות את סיפור הוצאתו להורג של רבי ד' אביחצירא, והדבר מצא את ביטויו גם בקינות מרגשות שנכתבו על המאורע (ידועות מאוד קינותיו של המקובל, רבי יחיא אדהאן, בן דודתו של רבי דוד, "נודו וספדו לזאת הצרה" והקינה בערבית "אזיו תשמעו האד לקצצא" [ = בואו שמעו את הסיפור הזה; בתאפיללת ולא רק בה הבינו את המילה הערבית קצצא במשמעות 'קינה'], שתיהן נמצאות בספרו של רבי י' אדהאן, אני לדודי. מהדורה שביעית שלו הופיעה בשנת תשנ"ז בירושלים). אחרי הוצאתו להורג של רבי דוד ברחו אחיו, רבי ישראל ורבי יצחק אביהצירא (המכונה באבא חאקי) לעיירה בודניב, שכבר הייתה מעל עשר שנים תחת שלטון צרפת, ושם הקים רבי ישראל את הישיבה מחדש. 
6. במקומותינו קראו לאדם בשמו הפרטי וציינו אחריו גם את שם אביו, "יעקב אברהם" כוונתו 'יעקב בן אברהם' ו"יחייא משה" הוא 'יחייא בן משה'. אבל היו גם אנשים שהמרכיב השני בשמם היה שם אימם: "יוסף אסתר" פירושו 'יוסף בן אסתר'. 
7. הוא רבי אברהם, הנזכר לעיל בהערה 1. 
8. "באבא סאלי" עניינו 'אבא או אדון סאלי(=ישראל)'. כל אדם נכבד ניתוסף לשמו התואר "באבא"; "סאלי" הוא הצורה המשפחתית המקוצרת של השם ישראל (לעניין זה ראה מה שכתבתי בספרי מסורות ולשונות של יהודי צפון אפריקה, מהדורה שנייה מורחבת, ירושלים תשנ"ט, סעיף 7 עמ' 137 – 138 והערה 18 ). בדורנו דוברים, שלא עמדו על מהות הכינוי "באבא", הפכו אותו תואר לדמות רבנית מיוחדת (לבושה בלבוש של פעם, נוהגת גינונים מיוחדים ומלומדת כביכול בעשיית פלאים) ונטו אותו גם בצורת הרבים "באבות", ואף מוסיפים לו בשעת הצורך ה' הידיעה (הבאבא, הבאבות). 
9. מדובר בתרגום חופשי לערבית של משניות שנעשה לעת מצוא. ולא כמו ספרי המקרא שהיה להם שרח (תרגום לערבית) קבוע מדורות. המסכת היחידה שנהג בה שרח קבוע הייתה מסכת אבות לרבות הפרק "קנין תורה" שנספח לה (כפרק ו), שהייתה נקראת בשש השבתות שבין פסח לשבועות (ראה ספרי הנזכר לעיל בהערה 8, בעמ' 5, 181 – 185). 
10. הצורה מדגשא (mdeghssa) היא צורת פועל בערבית בבניין השני. הפועל עצמו נגזר מן השם העברי דָּגֵש, שהיה ידוע לכל דרדק/ וסתם דגש הוא דגש חזק. המילה מדגש (זכר)\ מדגשא (נקבה), שהייתה מושרשת מאוד בשיחם ובשיגם של חכמי המגרב' חזרה לדיבורם העברי בחו"ל ובארץ. 
11. יושם נא לב כימה שאבי מורי וחבריו קראו "שעשועי תורה", אינו אלא עיסוקם של חוקרי לשון חכמים ולומדיה… 
12. רבי יעקב בן חמו נקרא לבודניב בידי רבי ישראל אביחצירא בשנות העשרים של המאה העשרים מאזור מראכּש כדי לשמש ר"מ בישיבה, ושהה שם מעל עשר שנים. הוא נודע בחריפותו ובבקיאותו הגדולה בכל הש"ס. ומעלה נוספת הייתה לו , הוא היה מורה מחונן. בראשית שנות השישים של המאה העשרים עלה ארצה והתיישב בשכונת שמשון באשקלון ושם נפטר לאחר שנים אחדות. עמו הגיע לעיירה בודניב בשנות העשרים גם בן משפחתו, רבי יוסף חליוה. גם הוא היה ר"מ בישיבה בבודניב והקים שם את משפחתו עם אישה מהחשובות שבבנות המקום (שרה לבית אלזרע, שהיייתה תלמידת חכמים נודעת). לימים הגיעו רבי יוסף ובני משפחתו לעיירה קצר אשוק, שהייתה והינה גם כיום בירת מחוז תאפילאלת (המלך חסאן השני הסב את שמה וקראה (א)ר-רשידיה על שם מולאי (א)ראשיד, אבי השושלת העאלוית) , ושם לימד עברית ולימודי קודש. גם חבריי ואנוכי זכיני להיות מתלמידיו, וממנו למדנו פרק חשוב בעברית החדשה. בראשית שנת תשי"ב עלה רי"ח ארצה והתיישב בקרית אתא, ובה ישב מעל חמישים שנה עד פטירתו בשיבה טובה בין כסה לעשור של שנת תשס"ג. 
13. ואמר לי החכם הגדול, רבי שלום משאש המנוח, מי שהיה רבה הספרדי האחרון של ירושלים, כי בעיר מכּנאס ובערים הגדולות האחרות בחדשים באלול ותשרי, לא עסקו כלל בקריאת המשנה או בלימודה בישיבות, אלא למדו בעיון את גמרת הבבלי, מסכתות ראש השנה ויומא וסוכה, בצמידות לשולחן ערוך אורח חחיים. 
14. זאת לדעת: אין כמעט חכם מתאפילאלת שהעלה על הכתב את מנהגי המקום. יוצא מכלל זה רבי מכלוף אביחצירא, שאגב עיסוקו בנושאי הלכה או בדרשות סיפר בספריו על מנהגי תאפילאלת ועל חכמיה (בדעתי לכתוב על כך אי"ה במקום אחר). 
15. ראה לעיל סעיף ג. 
16. אולי לא מיותר להזכיר כי מהדהד כאן נוסח ברכת התורה, הנאמר בוקר בוקר לאחר ברכות השחר: "והערב נא ה' אלוקינו את דברי תורתך בפינו" וכו'. 
17. ביטוי זה מיוסד על תפילתו של רבי נחוניה בן הקנה. 
18. אין בידי נוסח כתוב של הדברים הללו של רבי אברהם שניאור, אבל הם חרותים בזכרוני כשעת נתינתם. 
19. מעל מאתיים ק"מ דרומית לערים פאס ומכּנאס. 
20. יפה העיר רבי משה עמאר, שמנהג זה כמנהגים רבים אחרים לא נרשמו מעולם, ויש מהם שדבר קיומם אבד לעולמים. 
21. כדי לא "לגרום" תקרית דיפלומטית, אני צריך לדייק ולומר שאזור העיר מליליה שעל חוף הים התיכון אינו כלול בממלכת המגרב(מרוקו) אלא מובלעת ספרדית, שמלכות מרוקו אינה חדלה מלתבוע את שחרורה מהכיבוש הספרדי (כאחותה "מובלעת סאוטה [סבתה]" באזור העיר טנג'יר). 
22. ראה מה שכתבתי עליו בספרי, הנזכר לעיל בהערה 8, בעמ' 266 – 268. 
23. יצוין שלעיירה עין-תמושנת – ובמיוחד לערים הסמוכות לה ובהן היו קהילות גדולות יותר וחשובות יותר מהקבילה בעין תמושנת, כגון תלמסאן , תיארת ועיר המחוז אוהראן – היגרו במאות השמונה עשרה, התשע עשרה והעשרים יהודים רבים – ובכללם חכמים חשובים – מאזור תאפילאלת וגם מאזור העיר דבדו. בשליש האמצעי של המאה העשרים מוכרים באזורים אלו רבי דוד כהן תמ"ך, שהיה יוצא דבדו (חותנו של רבי דוד אבן כליפא), ורבי מסעוד כהן תמ"ך, שהיה יוצא תאפילאלת (הוא היה קשור בקשרי נישואין עם משפחת אביחצירא). שניהם הביאו ממנהגי מקומותיהם לאלג'יריה. אין מניעה להניח שכך עשו חכמים אחרים לפניהם בדורות קודמים. אולי (אולי!) מתאפילאלת או מדבדו הגיע המנהג גם לאלג'יריה. 
24. ואמנם יודע אני שבערים אחרות נהגה קריאת המשנה בהזדמנויות שונות ולאו דווקא בחודש אלול. אני נזכר כי באחד מביקוריי במרוקו, בחודש אב של שנת תשמ"ו, באחד מבתי הכנסת של העיר מכּנאס ראו עיניי כמה עשרות(!) טפסים של ששת כרכי המשניות דפוס ליוורנו, שנתלקטו לשם אחרי התרוקנות המלאח של העיר. לשאלתי "מי השתמש בטפסים הללו?". ענה לי רבי רפאל בן רבי יהושע בירדוגו המנוח: "בכל בית כנסת במכּנאס היו חבורות של קוראי משניות ולומדיהן בתקופות שונות במרוצת השנה", אך לא שמעתי ממנו דבר על מנהג הקריאה בחודש אלול. עם זאת גם הוא וגם אחרים ציינו שבישיבות שבערים מכּנאס ובפאס למדו מסכתות מן התלמוד הבבלי ושולחן ערוך ולא משנה. 
25. עם זאת יש להעיר כי לפי מיטב ידיעתי מנהג הקריאה המתואר לא נהג בקהילה היהודית של העיירה קצר אשוק בירת מחוז תאפילאלת. הקהילה החדשה בעיירה זו נוסדה בשנות העשרים של המאה העשרים. ללמדך שאפילו במחוז הזה היו מקומות שלא נהגה בהם קריאת המשנה (ולימודה) בחודש אלול. 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אוגוסט 2012
א ב ג ד ה ו ש
« יול   ספט »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר