ארכיון יומי: 22 באוגוסט 2012


Mariage juif a Mogador en francais et anglais

חתונה במוגדורPendant les fiançailles

Tout est bien agencé

Le fiancé peut venir chez sa fiancée

Mais le contraire ?

Non, juste ciel !

Cela ne peut pas se faire !

Chez la fiancée

Cest le branle-bas

De combat

 

Tout le monde se prépare

Pas de paresse, gare !

Les artisans se présentent,

Les uns sortent, les autres entrent.

Le voilà, le matelassier

À même le sol il s'assied.

La confection du matelas nuptial

Est un moment crucial.

C'est une cérémonie,

Qui se fait en présence

Des deux familles.

De sa main noueuse

Surgit.

Une énorme aiguille Qu'il brandit

Comme une épée batailleuse.

 Il plante cette épée dans le tissu

Et hop !

Un beau matelas en est issu.

 

 Mais,

Avant de le fermer tout à fait,

Voici, mes amis, ce que l'on fait :

On y introduit à la place de la tête

Un Kalb de sucre bien emmitouflé.

Voilà qui assurera des nuits

Douces et sans ennui.

Alors les rires fusent

Avec eux les allusions

On conjugue :

J'aime, tu aimais, il aima

Et on jette sur le matelas

Force dons et la Ghrama.

Trois semaines avant l'hyménée

 Les invitations étaient lancées

 Pas par écrit, prenez garde !

Mais de vive voix par un A ' rrad.

 L'invitation était dûment versifiée

Vous pouvez vous y fier

. L'A'rrad, la voix forte et enrouée

 Chantait – mêlant voeux et souhaits

Sam'o, y a eulad Souira

Kal senior flann ou siniora

A'ndna Iferh'a kbira

Bass n'a'rdo a'leikeum

Ou ' la euladkeum

Bass tkeuno m'a'na

Fel a ' rss di euladna

Obzehd Llah Meulana

Nerdolkeum felfarh' ya khoina

Oulah vkter khirkeum bla kiass

Onkeulo tenkiou,nerci ougracias

 

Ce qui voulait dire

Ecoutez fils d'Essaouira

Ainsi dit Untel et sa Senora

C'est avec joie et gaîté

Que nous avons l'honneur de vous inviter

À assister

Au mariage de nos enfants.

Et avec l'aide de Dieu

Bon et miséricordieux

Nous viendrons à vos fêtes

Que Dieu vous donne

Ce que votre cœur souhaite

Et disons ensemble ceci :

 Thank you, gracias et merci.

 

Mais vous n'avez encore rien vu :

Voici le " Shabbat du début "

Shabbat el bdiann,

Le Shabbat d'avant le mariage.

Toute la ville vient à la prière,

Tous se tassent pêle-mêle,

Les uns devant, les autres derrière,

Et chacun sait,

Que tout est aux frais

Du père de la fiancée.

 

Les Païtanim

Chanteurs de mérite

Chantent leurs Piyoutim

Selon les rites.

Après la prière, c'est l'allégresse

 On s’embrasse, on se presse.

On va chez la fiancée pour l'apéritif.

 On chante, on mange, on boit Puis on s'esquive d'un pas furtif,

 Les intimes, pour la Skhinasont retenus

 Et s'ils restent là jusqu'à Minha,

C'est qu'ils sont les bienvenus.

רבי עמרם בן דיוואן זצוק"ל

 אל מעין העדן – רבי עמרם בן דיוואן זצוק"ל

הרב מאיר אלעזר עטיה בהשתתפות משה דהאן יליד וואזן

גאוני ארץ המערב הכירו בערכו הרם ובידיעותיו הרבות בפסקי הלכות. והנה אנו רואים שבשנת התקכ׳יה אשר סימנה ואתה תענ״ה. כאשר הצדיק שהה בעיר הגדולה של חכמים ושל סופרים פס, ביקשו ממנו לעיין בפסק דין שלהם. פסק דין זה מובא בספר ״מי השלח״ דף ס״ב ע״ב של הרה״ג רבי רפאל אהרון מונסונייגו זצ״ל מעיר פס.

ולאשר אותו והוא כותב כך :

עליונים למעלה בהסכמה עלו שאין שמין את הבית הכנסת הנזכרת אלא כמות שהיא.  אף אנן נמי מודינא בהא מכל טעמי הנזכרים לעיל. ולאפושי גברא קא אתינא.  וחותם ־ הצעיר ״עמרם דיוואן. הוא הסובב שלהותייהו דרבנן קרישי ארעא.

  סיבה שלישית-  רבי עמרם התפרסם בעודו בחייו כמלומד בנסים ופועל ישועות ונפלאות בקשותיו אינם חוזרות ריקם ותפילותיו עושות רושם בשמים. עד שבכל מקום אשר שם דרכה כף רגלו ושמועתו הגיעה, מיד נהרו אליו תושבי המקום והסביבה כדי להתברך מפיו ולהיוושע על ידו.אלו הן למעשה הסיבות העיקריות אשר גרמו לשליחותו של הצדיק למרוקו.  שליחות ראשונה זו ארכה כשלש שנים במרוקו משם חזר לעירו חברון.

"חתימת שמו עמרם דיוואן ולא בן דיוואן. המילה ״בן״ מוסיפים אותה תושבי מרוקו לכל שם משפחה, כמו: אבן דנן אבן עזרא, אבן צור וכר, או אולי כפי שאמרנו לעיל שאבותיו הראשונים ילידי הכפר דיוואן לכן אומרים לו בן דיוואן דהיינו הבן של הכפר דיוואן. אבל הרב בפסקיו חותם רק עמרם דיוואן או ראשי תיבות עד״ן.

״אחרי שבע שנים בשנת התקל״ג ( 1773 ) התבקש שוב על ידי חכמי חברון לצאת לשליחות אשר התארכה כתשע שנים, עיקר מטרת שליחות זו היתה להבריחו ממקומו לאחר שהפר צו השלטונות האוסר להיכנם לתחום מערת המכפלה והוא נאלץ ״להתפלל שם לריפוי בנו רבי חיים על קברי האבות וכל זה מסופר בהרחבה לקמן בעמוד ־28-. בשליחות האחרונה, כאשר ביקר אצל חבירו המשורר הצדיק ממכנם רבי דוד חסין, שר שיר לכבודו לעורר הצבור להיענות לו באיסוף נדבות לטובת ישיבתו אשר בחברון עקב המצב הקשה בו היא נתונה.

וכך מתאר הרב חסין את חבירו הצדיק:

״ אערוך שיר מהלל/ לפני יוצרי מחוללי לככוד חכם שמחת גילי, אשכול תכופר דודי לי.

ואחר כך פונה לציבור הנדבנים ואומר:

ידידים ריעים אהובים, לדבריו היו מקשיבים עטרוהו בוהובים, אענדנו עטרות לי.

הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה-מטרת הנישואין ־ השאיפה להמשכיות

פרק א: מטרת הנישואין ־ השאיפה להמשכיות

הנישואין בחברה מסורתית מתקיימים לשם המשך הדורות והעברת המורשת ומערכת האמונה והמצוות לדור הבא. זו המצוה הראשונה הנזכרת בתורה, בה נצטוו אדם וחוה ״פרו ורבו״(בראשית א, 28). הברכה בתורה מדגישה את הפוריות: ״ברוך תהיה מכל העמים לא יהיה בך עקר ועקרה ובבהמתך״(דברים ז, 14). יונתן בן עוזיאל תרגם: ״לא יהוון בכון גוברין עקרין ונשין עקריך. כלומר לא תהיה אשה עקרה ולא גבר עקר. רש״י: ״שאינו מוליד״.

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

לפי חז״ל, מטרת הבריאה היא פריון. במסכת עדיות פרק א, משנה יג: ״והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה, שנאמר ״לא תהו בְרָאָה לָשֶבֶת יְצָרָהּ״ (ישעיה מה, 18).

ביטוי קיצוני לכך מובא בדברי ר׳ אליעזר בברייתא: ״כל אדם שאין לו אשה – אינו אדם, שנאמר זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם״ (יבמות, סג, ע״א). בברייתא: ״תניא ר׳ אליעזר אומר כל מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים״(שם, ע״ב), כי הוא מנתק את שרשרת הדורות.

הרמב״ם כתב בספר המצוות, מצוה ריב: ״היא שצונו לפרות ולרבות לכוין לקיום המין, והיא מצות פריה ורביה, והוא אמרו יתעלה ואתם פרו ורבו״. וכך פסק השו״ע, אהע״ז, סי׳ א: ״חייב כל אדם לישא אשה כדי לפרות ולרבות, וכל מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאלו שופך דמים״(ביטוי בהשפעת יבמות, סג, ע״ב).

חכמים ציטטו את הפסוק בישעיה: ״לא תהו בראה לשבת יצרה״(מה, 18), כלומר: מטרת הבריאה היא שתהיה המשכיות ליצירה. הפריון והשאיפה להמשך המשפחה, היו גורם מרכזי בתודעת החברה, ועל רקע זה יובנו כמה תופעות בחיי המשפחה והציבור.

מי מצווה על מצוה זו? לפי המשנה ביבמות פרק שישי, משנה ו, בתלמוד דף סה, ע״ב: ״האיש מצווה על פריה ורביה אבל לא האשה. רבי יוחנן בן ברוקה אומר – על שניהם. הוא אומר ״ויברך אותם אלקים ויאמר להם פרו ורבו״(בראשית, א, 28). אבל דעתו נדחתה מפני דעת חכמים, ולפי הדין הבעל מצווה על חובה זו, והאשה פטורה (עירובין, כז ע״א). כך הרמב״ם בספר המצוות, מצוה ריב: ״האיש מצווה על פריה ורביה ולא האשה״, וכן פסק בהלכות אישות פרק טו, הל׳ טז. בשו״ע אהע״ז, סי׳ א: ״חייב כל אדם לישא אשה כדי לפרות ולרבות, וכל מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאלו שופך דמים וממעט את הדמות וגורם לשכינה שתסתלק מישראל״.

מצוה זו אנו מוצאים בכתביהם של חכמי צפון אפריקה

האם כופים במרוקו על נישואין? לפי השו״ע, אהע״ז, הלכות פריה ורביה, סי׳ א, ס״ק ג: ״ומי שעברו עליו כ׳ שנה ואינו רוצה לישא – בית דין כופין אותו לישא כדי לקים מצות פריה ורביה״. אבל הרמ״א כותב: ״בזמן הזה נהגו שלא לכוף על זה״.

אין כופים אם אין לו יכולת כלכלית: ר׳ משה טולידאנו, בן המאה ה־18, שפעל במכנאס כ־70 ק״מ דרומית מערבית מפאס) הסתמך על הרמ״א [ר׳ משה איסרליש שחי בקרקוב במאה ה־16, מחבר ׳המפה׳ על ׳שלחן ערוך׳], וכך כתב בהקשר לדין הנ״ל:

מלשונו משמע אם יכולת בידו לישא אשה והוא אינו רוצה הוא דכופין, אבל אם רוצה אלא שנתעכב עד שימצא זיווג נאה, או לאיזה סיבה אחרת, כגון אם אין לו מעות במה לישא, לא כייפינן ליה [לא כופים אותו] ועל זה סמכו בדורות הללו כשאינו רוצה – לא כייפינן ליה. (׳השמים החדשים׳, הלכות אישות, סי׳ יא, דף ל, ע״א). חכם ממכנאס, בן המאה ה־19, ציטט את הרמ״א לשו״ע הנ״ל, אבל גם ציטט את דברי ר׳ יוסף חיים בן אליהו מבגדאד שקבע כי ״מצוה לכוף בדברי מוסר״. והחכם קיבל את דבריו של ר׳ יוסף חיים (חיים משאש, ׳לקט הקמח׳, דף קפב, סי׳ פ).

הכפייה התבטאה בלחץ חברתי, בעקבות נורמה מקובלת, אך במקורות של חכמי המגרב לא מצאנו ראיה שכפו על מישהו לשאת אשה.

המנהג אצל יהודי תפילאלת, שלא היו ממגורשי ספרד, ״קרוב לארבעים שנה שאין נוהגין לכוף על זה כלל, אפילו מי שעברו עליו עשרים שנה או כד שנים ויותר, ולא נשא – אין כופין אותו לישא אשה״. כך כתב ר׳ שלום אביחצירא, בן המאה ה־20, בן למשפחת רבנים שפעלה בעיר זו. לדבריו, יש לנוהג זה אסמכתה מדברי הרמ״א שהוזכרו לעיל. ניתן להבין מכאן שבדורות עברו היו כופים (׳מליץ טוב׳, תשל״ג, אהע״ז, סי׳ א, דף ג).

בהסתמך על הרמ״א הנ״ל, בג׳רבה המנהג הוא שלא לכוף על מי שעברו עליו עשרים שנה ולא נשא אשה. אבל חובה עליו ועל האב להשתדל בעד בניו להשיאם לפני הגיע הבן לגיל עשרים, כדי לקיים מצות פרייה ורבייה, שהיא מצות עשה דאוריתא [מהתורה]. כך כתב ר׳ כלפון משה הכהן (׳ברית כהונה השלם׳, תש״ן, אהע״ז, סי׳ ו, עמי שסב, ׳שואל ונשאל׳, ח״א, יור״ד, סי׳ קפב).

חכמי צפון אפריקה דנו בנושא זה בהקשרים שונים, תוך הסתמכות על מקורות בהלכה ובאגדה. הם התקינו תקנות בנידון, כשלנגד עיניהם החובה להמשך הדורות, בעיקר בגלל התמותה הרבה, והחשש מפני אובדן משפחות.

באלג׳יריה כתב ר׳ דוד הכהן מקונסטנטין: פריה ורביה היא מצות עשה מצוה ראשונה שנצטוינו בה בתורה כמאמר הכתוב ״ואתם פרו ורבו״, וחז״ל הפליגו מאד בשכר המקיימה, ולהפך החמירו בעונש המבטלה, ואמרו גורם לשכינה שתסתלק מישראל וכאילו ממעט

הדמות (׳זכרי כהונה׳, מערכת פ, דף יט). ר׳ יוסף בן נאיים מפאס הציג את השאלה מדוע אין מברכים ״שהחיינו״ על הנישואין. תשובתו היא כי ״סמכו על ברכת שהחיינו שמברכין בשעת המילה, דתכלית נישואי אשה הוא משום קיום פריה ורביה, וכשנולד לו בן זכר שהתחיל לקיים המצוה, מברך״(׳צאן יוסף׳, סי׳ ו).

הברכה לזכות בצאצאים הייתה ברכה מקובלת: ״יפקדהו בזרע אנשים של קיימא״. כך, למשל, נכתב ברשימת התורמים להדפסת ספרו של ר׳ חיים הכהן מטריפולי, ׳דבר המשפט׳, ג׳רבה תרפ״ח. ברשימת חברי החברה ״דובב שפתי ישנים״, שתרמו להדפסת ספרו של ר׳ מימון בירדוגו, ׳לב מבין׳, מכנאס תש״א, המהדיר בירך אישית את התורמים במילים: ״יפקדהו ה׳ בזרע של קימא״.

העמדת צאצאים היתה חשובה עד כדי כך שהזכות לקבלת ירושה הותנתה בקיום מצוה זאת. כך אנו מוצאים במאה ה־18 שיהודי באלג׳יר השיא את בתו, ובעודה ארוסה כתב לה שלא תירש אותו אם במשך שבע שנים לא יהיו לה צאצאים (יהודה עייאש, ׳בית יהודה׳, חו״ם, סי׳ כ).

בחיבורו של ר׳ רפאל בירדוגו ממכנאס מסופר על אלמנה שהעניקה נדוניה לבתה בתנאי שיהיה לה ״זרע של קימא״, וקבעה שאם לא יהיה לה, תהיה המתנה מבוטלת (׳משפטים ישרים׳, ח״א, סי׳ שלד).

בתחילת המאה ה־19 ציוה אדם לפני פטירתו שביתו יינתן במתנה לבנו רק ״אם יזכה לחופה, ואם לא זכה לחופה ישאר [הבית] לשמעון אוהבו״. כלומר, יינתן לאדם מחוץ למשפחה (פתחיה בירדוגו, ׳נופת צופים׳, סי׳ שג).

בצוואה של בני זוג במרוקו נכתב, כי ״אם נעדר [נותר] אחד מן הזכרים בלי זרע, חלקו המגיעו יזכה [יזכו] בו האח והאחות״(שמואל מרצייאנו, ׳ויען שמואל/ חו״ם, סי׳ כט).

בצוואה שכתב יהודי בפאס בשנת תרל״ו (1876), לפני פטירתו, הוא היתנה את זכותה של בתו לירושה ״דוקא וכאשר תפקד בזרע של קיימא [שאז] תזכה גם בקרן״ (שלמה אבן תאן, ׳אשר לשלמה׳, סי׳ ט). אותו תנאי מופיע גם בצוואה שנכתבה בשליש הראשון של המאה ה־20 לבתו של המוריש (רפאל אנקאווא, ׳קרני ראם׳, סי׳ קנח).

הערצת הקדושים אצל יהודי מרוקו

פיוט למעלת הרב ר׳ דניאל השומר

זיע״א, סימן אני אברהם אמסללם חזק

 

ישם אללאה נבארך בנהאר ובליל סאלאמו עליך יא רבי דניאל:

אביאצו ואביאד אומו די ולדתו איית שומר הייא קבילתו תכון'מעאנא זכות תורתו חנא ולחאצ'רין וזמיע ישראל:

ישם אללאה

נדכר סי מן עזאייבו לכבאר שמעו ותצננטו נתום יא זייאר. רבי דניאל השומר חאצ'ר פי כול אוקת מעא ישראל:

ישם אללאה

ישמו לעזיז עאלי וכביר. סידנא ר׳ דניאל

השומר עאמל נסים לזייאר ולכיר. פי

כול שעה בנהאר ובליל: ישם אללאה

אסאמעין רדו באלכום להאד נס. די עמל

לואחד ליהודי פי מרראכיס. עייט

להרב עיר וקדיש. ישמו כיף נביא דניאל:

ישם אללאה

אשיר שיר חדש ואזמר. לכבוד שוכני בתי

חומר. בם חכם סביר וגמיר. בתלמוד

וגזרה שווה וקל וחומר. הוא הרב

הקדוש רבי דניאל השומר

ברוחו יא נאס סכא ועאף. לאיין מן ידיה

ורזליה זחחאף. משא אלחכם וזאר

וסאף. סימא לחכם רבי דניאל:

ישם אללאה

רב ואזבו בלוזאב וקאל. נתין ברית קום סיר לצ'אר דגיא רכבו מעאה זייאר.

משאו פרחאנין מעאה פנץ ליל:

ישם אללאה

האדו נסים דיאלו מא ענדהום עדאד כא

יקבל צלאת צחאח ולמראה

חתא לעאגרא די מא ענדהא אולאד. יטלב עליהום ר׳ דניאל

מא יכון ענדכום ספק פי האד לומור. ונתום צקציו ר׳ דוד עצור. יעאוד שבח די מור דרור. סידנא רבי דניאל.

ישם אללאה

נפלאותיו כמה גדלו ורמו. שעשה לישראל עמו גדול אדוננו ורב שמו. במדינות ובכל מחוזי הוא הרב הקדוש רבי דניאל אשכנזי

אנאס די הווא מצרור. ימשי לרבי דניאל השומר יזור. ויקרא תמא מיא וכמסין מזמור. פוק לקבורה די רבי דניאל: ישם אללאה

מא ימשי חתא יואזבו. ויסוף בעיניה עזאיבו בלחק ללאה רזעו ותאייבו. קדדם צדיק רבי דניאל: ישם אללאה

סופו האד להלולא רסמנאהא. פי חודש אלול עמלנאהא. אביאד די יחצ'ר פיהא. ונפרחו חנא־וזמיע ישראל.

ישם אללאה

לילת להלולא נפרחו. חנא ולפקידים נצטחו פוזה צדיק ותממא נרייחו. סידנא לחכם רבי דניאל. ישם אללאה

יום יום אני מצפה לראותו. בכפר תגאגא קבורתו. עונה למשתטחים בישועתו באין דברים ואין אומר. הוא הרב הקדוש רבי דניאל השומר

ישם אללאה

לילת ראש חודש אלול נטלב בפמי ובקול יציפד רפואה לכול מצ'רור. ויקדי חואייזנא רבי דניאל. ישם אללאה

 

מאדא מן טליבאת נטלב מן לאמיר. הווא סידנא רבי דניאל השומר. ינצר פינא ויכמל בלכיר. אנא וזמיע ישראל.

ישם אללאה

חן ורחם ובטל האד לגזירה. בזכות לחכם ושוכני מערה. אמוד לנו די לצרה נצר וסוף פי גבן ישראל. ישם אללאה

זורו אנאס בצפאווא ונייא. וקררבו תממא להדייא. ותקבל טליבתנא בנייא קדד־ אם אללאה לזאליל. ישם אללאה

אשאל מכבודו ואומר. צדיק יפרח כתמר ימלא משאלות משה עמאר. שעמד על המצב הזה. בזכות הרב הקדוש רבי דניאל אשכנזי

קבל יא מולאנא האד לכלאם. ורסל משיח מול לעלאם. יפכנא מן האד צלאם. ויזמענא פי מדינת אסלאם.

ישם אללאה

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל

תעודה מספר 92

התק"ץ

עמד לפנינו כהה"ר חיים בן מאמאן מתא צפרו והגיד לנו את כל התלאה אשר מצאתהו בניסן אשתקד, והוא היה נגיד על כל בני העיר הנזכרת בראותם כי שר העיר המושל עליהם הכביד עולו עליהם בגזילות וחבלות נתנו עיניהם לקבול עליו לפני המלך יר"ה אולי יעביר אותו.

ובאו יחידים מהם למחוז בהיות יר"ה בכאן לקבול על זה ולא הועילו ושמע השר ונטר להם איבה וביחוד לנגיד שלהם הוא כבוד הרב חיים בן מאמאןאמר שלא יעשו דבר שלא ברשותו וביקש לו עילה אודות ריב ומשפט שהיה להרב הנזכר עם גוי אחד על גן אחד שמכר הגוילהרב הנזכר.

ושלח השר אחר הגוי ואחר הערכאות ואמר להם שיכתבו עליטו שסירב ולא רצה לילך עם הגו לשופט שלהם והערכאות לא רצו לכתוב שקר וכתבו שאמר להם הגוי התובע שלא רצה כבוד הרב חיים לילך עמו לדין ושלח השר הכתב ליר"ה עם אגרת משלינות שהרב חיים הנזכר זחה דעתו עליו ברוב עושרו ואינו מקבל מרות השררה ולא משפט השופט.

והרי ראיה שטען הגוי עליו שסירב מלילך עמו לדיניהם ונכנסו הדברים באוזני יר"ה ושלח תשובה לשר וכה אמר :

האדאך ליהודי אזאייג ומעזי על סריעא קבדו ויעטי עסר אלף מתקאל ( אותו יהודי היהיר והמסרב למשפט תפוס וקנוס אותו בער אלף מתקאל ) עד כאן. ותכף תפס השר לכבוד הרב חיים הנזכר ועינה אותו ביסורין קשים ומרים ומכות מות וניקש  כל אשר לו מחוט ועד שרוך נעל.

לא נשאר בלתי אם גויתו כי גם אדמתו וקרקעותיו את הכל לקח ולא עוד אלא שהכריחו ללות מבני עירו עד שהשלים לו סך ששת אלפים ומאתיים מתקאל הי"ן, ולכן עתה רוצה כבוד הרב חיים הנזכר לתבוע לבני עירו הנזכרים לפרוע לו ההפסד הנזכר יען שטוען שבגללם ובעבורם נטר לו השר איבה ותפסו כנזכר.

שאף על פי שבאגרת משלינות השר וכן באגרת יר"ה נזכר שסיבת התפיסה היא בעבור שסירב מלילך עם הגוי לדיניהם, אמר כבוד הרב חיים מאמאן שהדבר ידוע שאין זה כי אם סיבה ועילה שהעליל השר כדי לתופסו ועיקר איבתו עמו שעליה ביקש לו העילה הנזכרת הוא בשביל ביאת בני עירו לקבול עליו לםני יר"ה.

שכן עשה לכל יחידי הקהל הנזכר שכולן היה מבקש להם עלילה לתופסם ולעונשן במכות ועונשין וממון לנקום נקמתו מהם על מה שבאו לקבול עליו ומלבד שאומר כבוד הרב חיים שזה ידוע ומפורסם לכל בני העיר.

עוד המציא לפנינו קבל עם משני עדים כשרים רואי פני השר הבנזכר שהעידו עדות גמורה שקודם הפסח שבו נתפס כבוד הרב חיים הנזכר אמר להם השר הנזכר בפירוש ראני כא נזרי באס נקבד לחזאן בן מאמאן פזררא דליהוד די מסאוו יסכיוו בייא לצולטאן והווא מופק מעאהום – אני רץ לתפוס החזן בן מאמאמן בסיבת היהודים שהלכו לקבול עלי למלך והסים על ידם.

וגם אחר התפיסה אמר להם בפירוש מא קבדתו גיר פזררא דליהוד די סכאווי בייא ומא זררא דזנאן גיר עמלתהאלו סבא – לא תפסתי אותו רק בסיבת היהודים שהתלוננו עלי ועסק הגן היה לסיבת העלילה.

ועד העידו העדים הנזכרים שגם הגוי אחי השר ומשנהו שכל מוצאי השא ומובאיו על ידו וכל דברי השר ומחשבותיו בפיו ובלבבו וכהלכו העדים הנזכרים לפייסו לדבר טוב על כבוד הרב חיים אמר להם בזו הלשון.

באיין מא קבדנא גיר פזררא דליהוד די מסאוו יסכיוו בינא ומא מסאוו גיר בופקו ומא זררא די  כסראן דעווא עלא דממת זנאן עמלנאהאלו גיר סבא עד כאן לשונו. – לא נתפס רק בסיבת היהודים שהלכו לקבול עלינו ולא הלכו אלא בהסכמתו, ועסק סירוב הדין על סק הגן היה רק סיבת העלילה. 

תעודה מספר 93

התק"ץ – 1830

כשנתפס הנגיד המעולה החכםהחשוב כבוד הרב חיים אהרון ה"ן מאמאן על ידי המלך ירום הודו נשארו בני קהל עדתנוכצאן אשר אין לה רועה, מאין איש אשר יצא לפניהם ואשר יוצאיאים ואשר יביאים ושמו עיניהם חמנות עליהם לראש הנכבד וחשוב הרב ישועה בן ראובן אלכסלאסי ולהיות עליהם לקצין ולנגיד.

ולא אבה עד אשר הלכו אל ביתו יחידי הקהל עם החכמים יש"ץ והפצירו בו עד בוש ויאות להם לדבר הזה להיות עליהם לנגיד בתנאי ועל מנת שינקטו לו יחידי הקהל בקניין ובשבועה חמורה שכל הפסד ודררא דממונא דתמטייה מצד השר עלי דידהו ליהדר ועל כל כללות העיר לשלם במיטבא.

וגם הם התנו עליו שילכלכ דבריו במשפט שלא יעשה כי אם על פי דין תורה על פי המורים הנזכרים בעניין אלגזייא הנזכרת בעניין ההוצאות לא יהיה הכל כי אם כפי הדין וסבר וקבל והם גם כן סברו וקבלו

ובכן העדונו על עניין בקנין שבועה חמורה במנא דכשר למקנייא ביה ושבוע חמורה כי אם למה שיועיל הרב שלמה בן מואל ה"ן חמו והרב יחייא צבע והרב שלמה בן כבוד הרב משה אדהאן והרב יחייא המכונה עטייא והרב משה ה"ן שקרון והרב יוסף ה"ן אלכסלאסי והרב משה בן נסים המכונה הרוש והרב שלמה בן יהודה המכונה צירולייא והרב ימין המכונה אלערבי והרב מוסא בן סוסאן והרב יעקב בן ישראל המכונה שרביט והרב יעקב בן שלמה המכונה אלקובי וידידי' בן נחמוס והרב יששכר אדהאן והרב יצחק בן עבו המכונה המכונה הרוש.

האנשים האלה אשר נקבו בשמות כלם כאחד קבלו עליהם התנאי הנזכר שהתנה עליהם הרב ישועה הנזכר כמפורש לעיל וגם הרב ישועה הנזכר קבל עליו התנאי שהתנו עליו הקהל יש"ץ כנזכר לעיל והודו שטר וכו..ונגמר הכל בקנין שבוע חמורה באופן המועיל והיה זה בעישור אחרון לחדש ניסן המעוטר שנת חמשת אלפים וחמש מאות ושמונים ותשע ליצירה והכל שריר ובריר וקיים

יהושע ישראל יעקב – דוד אצייאג

אצטריכנא לאודועי שלא קבל עליו הרב ישועה הנזכר להיות נגיד עליהם כי אם עד תשלום ששה חודשים ומשם ואילך אם ירצה לצאת יצא ושריר ובריר וקיים

יהושע ישראל

בשבועה חמורה כי אם למה שיועיל כבוד הרב ישועה אלבאז י"א והסכים גם הוא על מינוי הנגיד הנזכר כפי התנאים הנזכרים לעיל וככל מה דכתיב ומפורש לעיל והיה זה בזמן הנזכר לעיל וקניין שבועה

דוד אצייאג

סוף תעודה מספר 93

פתגמים-אוצר הפתגמים -חנניה דהן

22 -כלאם אל־בבאר, תציבו ענד א־סגאר.

 דברי הגדולים, תמצא אצל הקטנים.

 

23 – כ׳באר א־דאר,יעטיווה א־סגאר.

 סוד הבית, יגלוהו הקטנים.

 

24 -אידא חבתי כ׳באר א־דאר, סוול א־סגאר.

 בית שסודו נעלם ממן, שאל הילדים ויגידו לן

 

25 – א־נאגא ג׳אבת א־זראע – וולדהא אש ג׳א יעמל?

הנאקא הביאה את החיטה, בנה מה בא לעשות?

 

 

26 אל־אולאד כּא יכ׳וולו.

הבנים דומים לאחי-אימם.

 

27 פיצנעת בוך,מא יגלבוך.

במקצוע אבין, איש לא ינצח אותך

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 182 מנויים נוספים

אוגוסט 2012
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר