הווי ומוסרת במחזור החיים-ר. בן שמחון-השילייה.
השילייה.
את השילייה לוקחת המיילדת השנייה " הרפאדה ", מסתירה אותה בתוך קערה גדולה, מכסה אותה, יוצאת החוצה ושופכת אותה לתוך בור שופכין שבשכונה. במכנאס, זרם בקצה השכונה, נהר שזכה במשך כל השנה בכל מיני " מתנות " אפשריות, הלא היא " הסלוקייא " המוכרת לכל יוצאי העיר, ואשר לתוכה שפכו המיילדות את השיליות ;
אלה שייצרו מאחייא ( עראק ) בבית, שפכו גם הם לתוכה את הפסולת ; וביום ראש השנה, זכה נהר זה לתפילת " תשליך ".
יש לציין שבכמה מקומות, לפני שהיא זורקת את השילייה, מסירה המיילדת את הקרום העליון העוטף אותה ותולים אותו. לאחר שהוא מתייבש, שמים אותו מתחת למזרן, או לכר של הילד, כדי לשמור עליו ממזיקים.
תשלום למיילדת
עבור שירותן הטוב ומסירותן ללא גבול, קיבלו המיילדות את שכרן בצורת " ג'ראמה – ( דורון, שי ) כעין מתנה כספית מהמבקרות הרבות שבאו לברך את היולדת במשך שבוע הברית, וזות בנוסף לשכר שקיבלו מההורים. אם היה בן זכר, המיילדת קיבלה מתנה מיוחדת נוספת מהורי הילד.
קורה לפעמים ומצב המשפחה מאוד לחוץ המיילדת שבדרך כלל אישה חכמה וצדקנית, עורכת מגבית לטובת המשפחה, מסתובבת בין בתי העשירים, וגם משיגה עזרה מוועד הקהילה, מוסיפה לזאת ה-ג'ראמה שקיבלה ונותנת הכל למשפחה הענייה.
ההודייה של המיילדת
אחרי שהמיילדת חותכת את חבל הטבור ומחתלת את הרך הנולד נושאת עיניה למרום ופותחת בתפילה מיוחדת ומרגשת.
יא סידי לחנין ! פחאל די פכתי האד לולייא מן סער דלילדא לוואערא, וכ'רזתהא לדדאוו, האגדאך תפיכ אולאד ישראל כאמלין מן האד לגלות, ודזיבלנא למשיח די יפכנא וויעבבינא לרושלים. ופחאל די נדרת ן האד לאלייא, האגדאך תנדר מלולייאת כאמלין די מסדוד חזאמהום.
ומא תג'ם חתא אולייא, ותחל לחזאם די פלאנא בנת פלאנא, ותנדר מנהא, ומא תג'סבהאס, ומבארכ יסמיכ לעאלי עלא די פכת האד ארוח מן אוכ'רא, ותזכי האד לולייד די כ'לאך דאבא, באס יכון חכם פתורה לעזיזה, וויזי מבארכ מסעוד עלא מוואליה טעלא ישראל כאמלין, אמן
תרגום חופשי.
אדוני החנון, כמו שהצלת גלמודה זו מצער חבלי לידה הקשים, והוצאת אותה לאורה, כן תפדה כל עמך ישראל מן הגלות הזאת ותביא לנו את המשיח שיפדנו ויקח אותנו לירושלים. וכמו שראית בעוני האומללא הזו, כן תראה בעוני האומללות העקרות, ואל תשיב ריקם אף אומללה. ופתח " חגורתן.
ובתוכן את רחמה של פלונית בת פלונית, וראה נא את מערה ואל תקטוף אותה בדמי חייה, ומבורך שמך הגדול על שהצלת נשמה זו מאחרת ( הכוונה לרך שיצא מרחם אמו ) ותזכה הילד שנולד כעת להיות חכם בתורה היקרה להוריו ולעם ישראל כולו, אמן.
המיילדת לוקחת אחר כך גרגיר סוכר, שמה בפיו של הרך הנולד וממלמלת ברכה קצרה ואיחולים : " תחלא תורה פי פממיכ, פחאל האד סככאר לחלו " – תמתק התורה בפיך כמו הסוכר המתוק הזה.
אחרי ההודייה, המיילדת מחזירה את הרך לאמו, ומאחלת להוריו ברכה מסורתית : " יזיכום מבארכ מסעוד ובלעמר טוויל " – יהיה לכם במזל טוב ובחיים ארוכים.
יש לזכור שכאשר הילד נולד מסורק ועם הרבה שיער, המיילדת עוד הוסיפה ברכות, שמחה מאוד ומבטיחה להורים שהבן הנולד יהיה בר מזל.
הערת המחבר.
יש לציין שהודייה זו מעין זו של המיילדת, אינה " תורה מסיני ", אלא הודייה שנמסרה מדור לדור, ממיילדת אחת לשנייה,וכל אחת סגננה את תפילתה לפי אוצר המלים שלה ולפי כושר הבעתה.
ההודייה נאמרת תמיד עליד המזוזה כאשר המיילדת אוחזת בשתי ידיה את הרך הנולד בצורה מיוחדת כאילו מקריבה אותו לעולה ומאימה אותו אל על.
מנהג של ההודייה קיים גם אצל המוסלמים. המיילדת מרימה גם היא את הרך הנולד ומודה לאל על שזכתה להביא מוסלמי חדש לעולם, שמה לו חתיכת סוכר בפה כדי שחייו יהיו לו מתוקים.
הכוס לכבוד אליהו
לאחר שהקאבלא – המיילדת – סיימה את תפקידה, היה מותר לה עתה לשבת ולהרים כוסית של מאחייא – עראק – לכבוד אליהו הנביא.
ליולדת הגישו צלחת גדולה של מרק חס ובו חצי עוף, ואלצו אותה לאכול הכל בו במקום. נהגו לתת ליולדת גם דבש וחמאה, כדי להקל עליה את הכאבים,
לעומת היהודים, הערבים נהגו לתת אוכל מיוחד, א-זמיתא, ליולדת.כמו כן אנפיסא – היולדת – נהגה לאכול את ארוחותיה הראשונות רק עם המיילדת, במשך שבעת הימים הראשונים.
אם הלידה הייתה בשעת הצהרים, לא נתנו למיילדת ללכת עד שסעדה את לבה עם בני המשפחה. ואם זה היה בערב, החזיקו אותה לאורחת ערב ולפעמים גם ללינת לילה. אם זה בן, השמחה רבה בבית, אם זו בת, המיילדת וכן כל הקרובים מאחלים מבארכא מסעודה – מבורכת ומאושרת – ומסתלקים מיד, וכך השאירו את היולדת עם אמה.
שיר עממי קצר מעיד על ההבדל העצום בין לידת זכר לנקבה :
מיילדת : אם הוא זכר, ניתן לו מנה יפה
אם תאמרי היא נקבה, סתום פה וגם שפה
מיילדת : אם הוא זכר, ניתן לך מה שתרצי
אם תאמרי היא נקבה, מעין מחט תצאי.
קטע הלידה מתוך ספרו של רבי דוד עובדיה זצוק"ל " קהלת צפרו " כרך ג' עמוד 83 – 84
הלידה.
משבאו צירי הלידה הולך הבעל לקורא למיילדת. המיילדת היא אחת מבנות הקהל, וחָכמָה זו עוברת הייתה מאימא לבתה, או מאישה לחברתה שרצתה ללמוד. המיילדת מקבלת שכרה. עיקר תפקידה לקבל את הרך הנולד משיוציא ראשו, לרחצו ולהלבישו, ולהוציא את השליה.
היגיינה וחיטוי לא ידועות להם. האישה לוחצת וצועקת והמיילדת רק מזרזתה ואומרת לפניה דברי כיבושין. באותה עת הגברים בצד השני של החדר אומרים תהלים, ונשים אחרות עסוקות בהקטרת קטורת ובכל מיני לחשים נגד עין הרע ונגד כל כישוף העלול להיות סיבת חבלי ליקה קשים.
מכשיר העזר היחיד ליולדת היה האבנט, בקורה שבתקרה הייתה חולית ברזל, המשמשת לתות בה את המנורה, והיו קושרים אליה אבנט ארוך והאישה היולדת מחזיקה ומתאמצת ללחוץ כדי שהוולד יצא. תלמידי חכמים עושים פדיון נפש ליולדת אם הקשתה בלדתה.
פעמים שהלידה נמשכת ג' ימים ואפילו יותר. אף אחרי שיצא הוולד, נשאר קושי בהוצאת השליה. המיילדת לא ידעה להוציאה, על היולדת להתאמץ וללחוץ עד שתוציא את השליה בכוחות עצמה. הנשים שבמשפחה עמדו כל הזמן ליד המזוזה, בכו והתפללו לה' שיחון את היולדת ויצילינה. אחרות הקיפו את מיטת היולדת והמטירו עליה עצותיהן. כאילו לא דיה ייסוריה, הייתה צריכה היולדת לשמוע את כל פטפוטיהם.
אם הנולד היה זכר השמחה הייתה רבה, שתו ייש והכינו את השמירה ליולדת. ואם הנולד נקבה, ברכו את האשה בברכת " מבארכא מסעודה ( מבורכת ומאושרת ) ומיד נתפזרו כל הנוכחים למקומותיהם, ונשארה היולדת לנפשה עם אמה וקורביה בלבד.בישיר עממי אחד אנו מוצאים כמה בתים המעידים על ההבדל הרב בין לידת זכר ללידת נקבה :
מילדת אם הוא זכר נתן לך מתנה יפה.
אם תאמר היא נקבה סתום פה וגם שפה
מילדת אם הוא זכר נתן לך מה שתרצי
אם תאמר היא נקבה מעין המחט תצאי.
בשיר עממי אחר, היולדת מוכנה להנחית מקל על ראש המיילדת כאשר נולדה בת :
קאבלא : לוכאן כאן סבי – מיילדת : אילו היה זה בן
מעטיכ זוז מלכ'ראס – שני נזמים אתן לך
חין קולתי לי טפלה – אך הנה בישרתני בבת
בלעממוד תאכל פוק אראס – מקל על ראשך ינחת
הקהלה והשדרי"ם – רבי דוד עובדיה
הועד הכללי הספרדי ירושלים יד׳ חשון תרפ״ג
לכבוד מעלת הרב המופלא כמוהר״ר שמעון חיים עובדיה שליט״א בעי״ת צפרו
רב גדול ונכבד
אחדשו״ט באה״ר ובחיבה יתירה. הננו להודיע את מעכ״ת כי בין כסא לעשור נערכה תפלה ובקשת רחמים להצלחת המחזקים בקופת יחזקאל הנביא בעי״ת צפת וסדר התפלה היה כזה, שארבעים רבנים ובתוכם רבנים מאחינו המערבים קראו בספר יחזקאל אצל קבר רח״א (= רחל אמנו) ושמעון הצדיק ואח"כ ערכו תפלה ובקשת רחמים להצלחת כל המחזיקים בקופה זו בעי״ת צפרו, וברכנו בברכה מיוחדת את כבוד מעלתו בתור הגבאי הראשי. ואת כל הגבאים העוזרים על ידי כבודו. ואת הרב המופלא, ר׳ אבא אלבאז הדיין, הרב המופלא ר רפאל מאמאן וגבאי קופת רח״א זיע״א, הגבירים שלמה בן חמו, מאיר שמעון אלבאז. שלמה פוני, אהרן אזולאי, אלישע זיני, אבא אפרייאט. חבירי הקומיניטה. יעקב הרוש. אליהו אסודרי. ישועה כיסלאסי. ועמרם זייני. שבזכות המצוה הרבה והעזרה הגדולה שכ' עוזרים לאלפי נפשות רבנים עניים יתומים ואלמנות שבעיה״ק יתשת״ו. (חלק של המכתב נקרע ואבד וחבע״ד)
קהלת צפרו
שדר"י ירושלים
שנות ה' ת"ס – 1700 – ה'תשי"ב – 1952
רבי חיים אברהם ביטון
כוללות אשכנזים ירושלים תוב"ב
שנת ה׳ת״ס – 1700 – שליח מהעדה האשכנזית עזרה לבנין בית הכנסת
איגרת זו מיועדת לעיר צפרו להרב רבי דוד בן חמו, מהעדה האשכנזית בירושלים משנת הת״ס, לפני עליית קבוצת רבי יהודה החסיד ז״ל, בדבר שליחות השר״ר הספרדי לצפון-אפריקה, לגבות תרומות עזרה לבניין בית-הכנסת שהיה נקרא שול לייב בחצר ההקדש שקנתה לה העדה מהמוסלמים בעיר העתיקה (אולי במקום הנק׳ כיום חורבת רבי יהודה החסיד). כנראה היה בחצר זו בניין ישן שנתהווה ממנו בית-הכנסת, ובשנת התנ״ב התמוטט ונפל. ובאמצעות רב העדה ומנהיגה אז, החסיד רבי משה בהחסיד רבי יעקב הכהן ז״ל, שהגדיל לעשות עם העדה הזאת, שהוא עמד ולווה מהמוסלמים סכום הגון לצורך בניינה מחדש, והוא ואנשי העדה השתדלו בעזרת שתדלנים בחו״ל אצל השולטן התורכי (״על יד איש חמודות יוצא ובא בחצרות המלכים״) לקבלת רשיון הבנייה.
וגם נתנו הרבה שוחד לשרי הפלך והשופטים (הקאדים) בארץ ״לחתום פי שטן…״. ומשכנו עצמם בעד החובות שעלו לסכומים גדולים ונקבע זמן מוגבל לפירעונם. וכידוע אז בקרב המוסלמים הייתה תסיסה גדולה כלפי העדה האשכנזית בכלל (לפי שהיו משונים במלבושיהם עם פיאות מסולסלות), ובפרט על בניין בית-הכנסת, ולכן היו נזקקים להשתיקם מפעם לפעם במתת-יד, וסכום החוב עלה מיום ליום, ועל זה יצאו שד״רים לארצות אירופה __ רבי עובדיה בער ורבי נפתלי יפה __ עם המלצות בידם ממנהיג העדה רבי משה ז״ל. וגם הוא עצמו יצא בתקופה זו כרי להגביר תמיכת קהילות אירופה ביישוב האשכנזי, שהיה מונה מאות נפשות.
הבנייה של בית-הכנסת נסתיימה בשנת הת״ס, ובמידה יותר רחבה וגדולה על מה שהייתה, וזה היה ג״כ בעוכרם, והתסיסה בקרב הערבים הלכה והתרחבה מיום ליום, והתחילו לטעון עליהם בגלוי על הבנייה בכלל, שיותר מן המידה שהוסיפו זה היה בלי רשיון, והשיחה הייתה מהלכת שאם לא ישלמו החוב בזמנו יגרשום מן הארץ, או ישרפו בית-הכנסת, כאשר כן עשו בר״ח חשוון התפ״א(1720), שנשרף ע״י בעלי החוב
התרומות שהיו מגיעות מחו״ל לא הספיקו לסילוק החוב, והבור לא היה מתמלא מחולייתו, מכמה סיבות
א. העוני שהיה מנת חלקם, רוב המשפחות היו נזקקות לחלוקה הדלה מכספי התרומות שהיתה נמסרת להם משבוע לשבוע.
ב. השוחד והמתן למלשינים, שלא היה לזה שום הפסק.
ג. והיא העיקר, שהחותם באיגרת ראשון, אברהם בכ״ר נתן אשכנזי, הייתה ידו במעל, וכסף התרומות לא הגיע לתעודתו, ובכיסו היה נבלע, כאשר מבואר כל זה באיגרת מנהיגי העדה שנכתבה בשנת התע״ב (1712): ״הדרדר וקוץ בעיני העם הוא הלחי שעמד מאליו והוא פושע על ראשי עם קרש […] חרובי קרתא שהצילו עצמם בממונן של ישראל״. ועל זה נאלצו לשלוח שד״ר לצפון-אפריקה לבקש עזרה מהספרדים, ולכן בחרו בשד״ד ספרדי החכם חיים אברהם ביטון בן החכם השלם והדיין רבי יצחק זלה״ה. ובאיגרת ההמלצה שמסרו בידו מבליעים בנעימה הלחץ שהעיק עליהם לשלוח שד״ר למדינות הספרדים, דבר שלא היה נהוג כלל, וכך מציינים באיגרת השדרות: ״כי לכם ולנו לבנות בית אלקנו ואל אחד לכלנו ותורה אחת לנו. כאשר כן עשו אחינו ק״ק הספרדים היו לנו מעוז ומחסה בהונם ואונם ישלם ה׳ פעלם״.
Tehila le David.R.D.Hassine..LA VIE ECONOMIQUE
LA VIE ECONOMIQUE
Pendant le règne de Sidi Mohammed Ben 'Abdallah, les juifs sont, dans l'ensemble, moins misérables à Meknès que dans les autres villes marocaines, grâce à l'activité économique croissante de la nouvelle capitale du pays. Cependant, la plupart vivent dans la pauvreté, une pauvreté aggravée par l'exploitation fiscale sans merci à laquelle ils sont soumis.
Le sultan Sidi Mohammed Ben 'Abdallah ayant ordonné à son fils Moulay Ali de lever de nouveaux impôts dans les communautés juives, Moulay Ali lui répondit que "les juifs sont si pauvres qu'ils ne sont même pas en état de supporter les impôts ordinaires, et je suis dans l'impossibilité d'en exiger de nouveaux."
Sauf le jour du Shabbat, les ruelles du mellah de Meknès débordent de l'activité fébrile d'une multitude d'artisans et de marchands qui s’empressent dans leurs échoppes minuscules. Au début du XXe siècle, Yossef Messas, observateur hors pair, a laissé une description haute en couleur de cette vie grouillante, sans doute peu différente de ce qu'elle était à l'époque de David Ben Hassine, et qui met en évidence l'autonomie presque complète de la vie juive dans l'ancien mellah:
La porte du mellah … à l'Ouest, ouvre sur une grande avenue bordée de boutiques, d'étables … et de maisons. Ici on vend de la viande, du poisson, et toutes sortes de légumes … Tout près se trouve une petite prison, où les rabbins enferment ceux qui transgressent les lois religieuses … Plus loin, six merciers et vendeurs d'épices, et, tout près, une ruelle nommée D'La'niyim (rue des Pauvres), car au bout de la rue vivent de nombreux indigents nourris matin et soir dans un grand local aménagé par la communauté … Quatre marchands de poisson et de fruits, près de la grande rue El Berja (dela Tour), ainsi nommée à cause de la haute tour qui s'y élève tout au fond, et qui servait jadis de tour de guet pour protéger le quartier … L'immeuble des bijoutiers, qui y habitaient jadis, … la maison d'Esther la folle, … puis une rangée de marchands de fruits et légumes, des bouchers, des libraires. Tout près, la rue El Ma'da (du Bain Rituel), … deux marchands de farine, la rue El Hakham (du Rabbin), et, en face, la ruelle El Kherrazin (des Savetiers) … La rue El Ghandour (du Héros) … Encore de nombreux marchands de farine et des bouchers, près de la rue Edekkakin (des Marchands de Farine)… La rue El Mé'ara (du Cimetière) et la rue El Mtarnar (des Silos à grain) … où se trouvent la maison de Rabbi Abraham Hassine, … le four, … la maison de Yéhouda le coiffeur … la maison de Rabbi David Boussidan … A gauche de l'avenue principale, à l'entrée du quartier, on trouve d'autres marchands d'épices et de fruits, puis un grand fondouq (un caravansérail) rempli d'écuries pour les chevaux, les mules et les ânes … Un autre grand fondouq … pour le grand et le menu bétail … Plus loin, la rue Esseqaya (de l'Abreuvoir), … la rue El 'Attarin (des Marchands d'épices), où se trouvent la maison de la lionne … la taverne … et une rangée de magasins où l'on vend des graines de tournesol grillées. Tout près, la rue El Gzzarin (des Bouchers), autrefois bordée de boucheries, mais les anciens l'appellent Rue de l'illustre poète David Ben Hassine. On y trouve … la maison de David Ben Hassine, la maison Esslouqiya, du nom du ruisseau qui coule dessous … et encore des marchands de farine … La rue Rabbi Shalom La'zimi … la rue El Bab El Msdouda (de l'Entrée Bloquée), ainsi nommée parce qu'elle ouvrait jadis sur le quartier arabe de Berrima, mais dont on a muré l'accès à cause des voleurs et autres malfaiteurs … La rue El Gerna (des Abattoirs) … La rue Ettob (des Bri- ques) et la ruelle Eddiyaq (Etroite), avec le bain public … la maison de 'Aïcha la sage-femme …
En tout 252 bâtiments, soit environ 1500 logements, 300 échoppes, entrepôts et étables, et six fours publics, pour la cuisson du pain et le maintien au chaud des mets traditionnels du Shabbat [Vadafina], Tout cela appartient uniquement aux juifs, qui sont les seuls à vivre dans ce quartier, à l'exclusion de tout étranger. L'ensemble est entouré de toutes parts de murailles hautes et épaisses … Selon le recensement de la communauté, préparé par un notaire à la demande des rabbins il y a trois ans [en 1906], le mellah abrite près de 5.000 âmes, hommes femmes et enfants.