ארכיון יומי: 24 בנובמבר 2012


Les juifs de Colomb-Bechar-J.Ouliel

Les juifs de Colomb-Bechar-J.Ouliel

Neanmoins, la situation, si elle n'etait pas idyllique, avait au moins les apparences de l'harmonie : entre les communautes, il n'y avait ni tension ni accrochage d'aucune sorte, l'equilibre s'etant etabli entre la mefiance des uns et le mepris des autres… Aujourd'hui, le clocher de Notre Dame du Sahara voit sa croix dissimulee – tant bien que mal -, par un «habillage», et surmontee de l'etoile et du croissant. Chemin faisant, je vis surgir des visages et me rappelai certaines personnalites, a la fois simples et familieres : au tout debut de cette Avenue du Sahara, Monsieur Chapus le transporteur, dont les camions sillonnaient les pistes du desert; plus loin, a quelques centaines de metres, de 1'autre cote de la rue presque a 1'endroit exact ou disparut, en pleine jeunesse, Simon Benassaya, dans le premier tres grave accident de la circulation que nous ayons connu, debouchait la rue portant le nom d'Elie Benassaya, son pere. 

 Tout pres, les maisons des Nezri, Carlotti, Bensai'd…

Sur la place du marche. le dispensaire de Monsieur Sassi, et le domicile du populaire infirmier M'barek (dont peu de gens savaient le patronyme, Azzedine) ; ces deux auxi- Haiies des premiers medecins francais furent, a leur maniere, des bienfaiteurs de cette population becharienne. a laquelle ils se devouerent, comme jadis le Dr Ceard. 

 Le marche. c'etait deja le debut du quartier juif, qui, de la rive droite de l'oued, a l'origi- ne ait pris de l'extension jusqu'a englober la «Place des chameaux» (place Lutaud), et se developper de pan et d'autre de 1'avenue Poincare, la rue principale. Ainsi, il separait les quaniers residentiels des villages arabes du Ksar, dela Cha'ba, et de Debdaba, ce dernier sitae sur 1'autre rive de l'Oued Bechar.

Sous la denomination «europeens» etaient regroupes deux types de population : – D'une part un ensemble assez disparate de «missionnaires», soit au plein sens du terme, comme les Peres Blancs, soit parce que, fonctionnaires de l'Etat, ils etaient venus effec- tuer un sejour plus ou moins long dans une administration (education, justice, police…) ou une des nombreuses unites stationnees dans cette importante ville de garnison etablie, des les origines de la presence francaise, a proximite de la frontiere marocaine. Les habitants europeens permanents (des Allemands, Autrichiens, Polonais, Hongrois mais aussi beaucoup de Mediterraneens venus d'ltalie, du Portugal, de Grece et surtout d'Espagne (les Algarte, Allenda, Castel, Egea, Escobar, Fernandas, Marques, Martinez, Murcia, Ortega, Pastor, Perez, Ramos, Rodrigues, Velez, Yebra, Zamora… chasses par le Franquisme en 1936) formaient un ensemble encore plus disparate : amenes par le gout de l'aventure ou les accidents de l'histoire, c'etaient des anciens de la Legion Etrangere, des aventuriers echoues la, leur expedition ayant avorte, des membres de la collaboration assignes a residence des travailleurs. 

La classification en usage avait longtemps fait une distinction entre, d'une part les Europeens (notion entendue strictu sensu, mais qui a fini par inclure les Pieds-Noirs, des descendants d'immigres europeens, nes dans le pays) et de l'autre les Indigenes c'est-a-dire les Musulmans et les Juifs. 

L'entree surla Placedes Chameaux (place Lutaud) reveilla nombre de souvenirs, et en premier lieu, cette triste matinee du 28 novembre 1947 passee a attendre, en vain, avec tous les Bechariens, la venue du General Leclerc… Je revis l'incendie du marche, et bien d'autres evenements… 

Cette place est aujourd'hui meconnaissable : encombree de batisses, de vasques et de jardins, elle ne forme plus ce magnifique et immense carre d'arcades blanches, et on n'y voit plus ces groupes pittoresques de nomades pasteurs ou de villageois venus de tres loin vendre leurs fruits et legumes, leurs epices, leurs volailles ou leurs moutons, chevres et dromadaires (d'ou le nom qu'elle a fini par prendre). 

Durant plus d'un demi-siecle, la vie becharienne fut rythmee par les manifestations civiles et militaires, qui se deroulaient surla Placedes Chameaux : Apres les dernieres caravanes, elle avait vu partir les grandes expeditions transsahariennes, le fameux camion geant de Berliet, le T-100, et les courriers reguliers, qui, bien avant l'avion, sillonnerent le desert pour rallier Tamanrasset, Gao, Niamey… 

Elle avait aussi vu passer de grandes figures devenues aujourd'hui personnages his- toriques : le marechal Lyautey, le general De Gaulle, des militaires francais ou etrangers comme Laperrine, le Marechal Franchet d'Esperey, le general Dayan, des savants et explorateurs tels Louis Armand, Theodore Monod, Henri Lhote et diverses personalites : Charles de Foucauld, Shimon Perez, Anatole France, Isabelle Eberhardt, Robert Lamoureux, 1'humoriste pas encore celebre.

ד"ר דן מנור – מאמרים…הגאולה בכתבי רבי אברהם סבע

שורשים במזרח

קבצים לחקר התנועה הציונית והחלוצית בקהילות ספרד והאסלאם – דן מנור – עורך יצחק גרשון.

הגאולה בכתבי רבי אברהם סבע

קורות חייו ופועלו של רבי אברהם סבע, להלן הרא"ס זכו לסקירה יסודית ורחבה, שאינה מותירה מקום לפרטים נוספים, למעט תורתו שטרם נחקרה כל עיקר. יהיה מאמר זה, אם כן, כעין פתח צנוע לחקר משנתו, אף אם אינו מפליג מעבר לאחד הנושאים שבכתביו.

כרבים מחכמי דור הגירוש, גם הרא"ס מקדיש לנושא הגאולה דיון רחב, תוך מתן ביטוי לאותן בעיות שהעסיקו את הספרות של הדור בנושא זה, ועל כך נעמוד עוד בהמשך.

אך יש להעיר תחילה על נקודה אחת, מבחינה הספרותית. הרא"ס כדרשן אקלקטי (אֶקְלֶקְטִי

ל (ת') [מיוונית: eklektikos בוחר] מְלֻקָּט, מְקֻבָּץ, נִבְחָר עַל יְדֵי לִקּוּט מִתּוֹךְ מְקוֹרוֹת אוֹ שִׁיטוֹת שֶׁל אֲחֵרִים. בעברית: לַקְטָנִי: שִׁיטָה אֶקְלֶקְטִית בַּפִילוֹסוֹפְיָה ) מילון אבן שושן. .

אינו נוטה לעריכה בעלת שיטה כלשהי, ואף לא לניסוחים סכולסטיים ברוח הפילוסופיה, כדרכם של אברנאל, ערמה ואחרים, ודרכו הפרשנית ברוח הדרש עורמת קשיים בפני חשיפתן של בעיות שונות.

(סכולסטיקה או סכולסטיציזם היא שיטה או טכניקה של הוראה ולמידה שנוצרה בסוף המאה האחת עשרה בידי מלומדים ותאולוגים נוצרים באירופה. המונח מבוסס על המילה הלטינית scholasticus שמשמעו "זה השייך לאסכולה".

סכולסטיקה אינה פילוסופיה או מערך אמונות מוגדר אלא שיטת למידה. היא צמחה מתוך התנגדות לשיטה הנוצרית המונסטית שהתקיימה לפניה. חשיבותה הייתה באפשרה לקבוע את התשובה לשאלה באמצעות שימוש בהגיון, בניגוד לשיטת הלמידה המונסטית שהסתמכה על הכתוב בכתבי-יד עתיקים אך התעלמה משימוש בהגיון

מטרתה העיקרית של הסכולסטיקה היא למצוא את התשובה לשאלה או להתיר סתירה. היא שימשה במיוחד בתאולוגיה של ימי הביניים אך ידועה גם בפילוסופיה הקלאסית ובתחומי חקר אחרים.

נקודה אחרת הראויה לשימת לב בדיונינו, היא התעלמותו מתופעות אחדות המאפיינות את רוח התקופה – אין בכתביו שום הד, לא לתסיסה משיחית שסחפה את ההמונים בדור הגירוש, לא לאמונה העממית שפירשה את מאורעות הזמן בחבלי משיח ולא לשום בשורה על דחיקת הקץ. יתר על כן הוא אף מסתייג מחישובי הקץ, ובניגוד למחברי רבים מבני דורו שעסקו בכך, הוא מעיד : " שזה הסוד לא נתגלה מעולם…והשם לבדו הוא היודע ועד זה הדבר״., אין זה מן החוכמה, לדעתו, לעסוק בשאלת הקץ: ״ואולי ישאל שואל עד מתי ה׳ או מתי יהיה קץ הפלאות, לזה השיב [הכתוב] ואמר, לא מחכמה שאלת על זה״.ובסמוך לדברים אלה הוא מוסיף, שסתימת הקץ היא מן הגזירות המייחדות את גלות אדום משאר הגלויות: ״ולפי שלא נקבע בו זמן כמו בשאר גליות [״.] ראוי שנצדיק עלינו את הדין״. על הנאמר בזהר לגבי שנה ת״ח כשנת הגאולה, בהסתמך על הכתוב: ״בשנת היובל הזאת [ויקרא כה יג], מעיר המחבר בהסתייגות: ״ואין לנו עסק בנסתרו. וקרוב לוודאי, שאין כוונתו כאן לרתיעה מתורת הנסתר, שממנה אינו מדיר את ידו כל עיקר, אלא מדובר כאן ברתיעה מחישובי הקץ.

ובאשר להערתו של י׳ תשבי על חישוב הקץ בכתב היד צרור החיים – חיבורו של הרא״ס – הרי אליבא דתשבי מדובר במובאה ממחבר עלום שם, המובאת גם בחיבורים אחרים." גם מועדי הקץ, שהרא״ס מציין שם בהמשך דבריו, שאובים מן הזהר, כפי שתשבי עצמו מעיר," ואילו דעתו האמיתית של הרא״ס מובעת בזו הלשון: ״ולפי שהגאולות לא ראינו אותם, הייתי חושב שאלו הגאולות היו באותיות השם ע״כ״. אין טעם להתייחם ליסוד המיסטי שבדבריו אלה, כאשר מפשוטם נשמעת הסתייגות מחישובי הקץ במובן המקובל.

אכן, אף כשהוא קובע את מועד הגאולה באלף השישי, אין הוא נוקב בתאריך כלשהו, כדרכם של מחשבי קיצין. הנימוק לקץ הגלות באלף השישי נעוץ לדעתו בהקבלה שבץ האלף השישי לבין יום השישי, כיום האחרון לששת ימי הבריאה., ובדרך דרש הוא מוצא סימוכין בכמה כתובים לתפיסתו זו.

בכל אחד מחמשת ימי הבריאה מצוי, לדעתו, רמז לאומות העולם (אוה״ע) וישראל יחד. ואילו ביום ו׳ קדמה בריאת אוה״ע בבחינת בהמה ורמש לבריאת ישראל בבחינת אדם. קדמות אוה״ע לישראל מלמדת, שאמנם ממשלתם תוסיף להתקיים גם בראשית האלף השישי, אך היא תפול במרוצת הזמן, ואחריה תיכון מלכות ישראל: ״ובזה נ״ל – נראה לי – שיש בכאן סוד גאולתינו שהיא באלף השישי ואע״פ [ואף־על־פי] שימשלו הישמעאלים בתחלת האלף הו׳ לשיבא אדם הרמוז הוא צמח צדיק הוא משיח לא יהיה להם שום ממשלה לעד לעולם וכל הממשלה תנתן לישראל הוא האדם הידוע.המשוואה הזאת – אדם, משיח, ישראל – שמוצאה ביום ו', נראית למחבר כערובה לבוא הגאולה באלף השישי: ״אבל יום הששי הוא יום נבחר הוא האלף הששי שבו גאולתנו״.

באחד מפירושיו הוא מצביע על השם יעקוב בכתיב מלא נייק׳ כו מב] לעומת השם אליה בכתב חסר [מלאכי ג׳ כד] וראה בכך השאלה של אות מאליהו, המסמל את בשורת הגאולה, ליעקב המסמל את מצוקת הגלות. וכיון שמדובר באות ו׳, הרי זה לדעתו רמז ברור לתחולת הגאולה באלף השישי: ״ולכן תמצא כי בכאן שם יעקוב מלא בוא״ו להורות על הגאולה העתידה שהיא באלף השישי כנגד הוא ״ו […] ולזה אמרו שזאת הוא״ו היא וא״ו של אליהו שלקחה יעקב ממנו ערבות עד שלחו […] לפי שידוע שיעקב ע״ה היה איש מכאובות [.״] והוא סימן לבניו״.

חיי היהודים במרוקו – תערוכת מ.ישראל-חנוכיה מהמאה הט"ז

 

המאה הט"ז

פליז

אוסף אביגדור קךגסבלד, פםאריס

סיפורים מחיי יהודי מרוקו – ח.דהן ז"ל

אתרוג ללא פטמה

היהודים במרוקו הקפידו לקנות ארבעת המינים לחג הסוכות רק מהמשובחים ביותר. היהודים לא גידלו ארבעת מינים אלה, ורק הערבים, אשר ידעו את ערכי היהודים בכל חג וחג, הם שמכרו וסיפקו ארבעת המינים ליהודים. ערבי אחד, הביא כמה ארגזים של אתרוגים. וביודעו שהיהודים יקנו אותם בכל מחיר הגדיל את מחיר כל אתרוג למחיר בלתי מתקבל על הדעת.

 יהודי אחד בא אליו, בחר באתרוג משובח, והערבי ביקש מחיר יקר. היהודי הציע סכום מסויים, והערבי לקח האתרוג, תלש ממנו הפיטמה ואמר ליהודי ״אפילו חתיכה קטנה זו לא אמכור לך במחיר שאתה מציע״; היהודי אמר לו ״עכשיו שתלשת הפיטמה מהאתרוג, כל יהודי יקנה ממך אתרוג בכל מחיר״. הערבי, בתומו, לקח כל האתרוגים ותלש מכל אחד את הפיטמה שלו.

היהודים, שהקפידו על אתרוג עם פיטמה (בלתי מורכב) פסלו את כל האתרוגים שבידי הערבי, מבלי שידע מה הסיבה.

הערבי חזר כלעומת שבא, עם האתרוגים שלו, מבלי למכור מהם אף אחד.

בכך, היהודי גרם הפסד רב לערבי, על שרצה לנצל היהודים בדורשו מחיר יקר לכל אתרוג, שלפי דעתם לא היה כשר למצווה

איך לשמור על השטיח מפני גנבים

ערביה אחת מכפרי הבדווים ארגה שטיח קטן, ויצאה לשוק למכור אותו. השווקים האלה שהתקיימו פעם בשבוע ביום קבוע, השוק של יום ראשון, השוק של יום שני וכו'… לשווקים האלה באו המון ערבים מכפרי הסביבה. הערביה קיפלה את השטיח ושמה אותו על ראשה. עד אשר תמצא קונה מצוי. בתוך ההמולה שהיתה בשוק, היה גם הדוד שלי דוד רביבו, איש תחבולות ידוע. בעוברו בשוק, חטף את השטיח מעל ראשה של הערביה, והטמין אותו מתחת לג׳לאביה שלו, מתחת לבית שחיו.

הערביה הרימה צעקות ״גנבו לי, גנבו לי״. הדוד שלי בא אליה ושאל אותה ״מה קרה״, והיא ענתה לו ״לקחו לי השטיח מעל ראשי״. ״טיפשה שכמותך׳ הוא אומר לה ״למה את לא עשית כמוני, גם לי היה שטיח למכור, אבל מחשש הגנבים הרבים שמתהלכים בשוק, הטמנתי אותו מתחת לבית השחי, מוסתר בג׳לאביה שלי״.

מבלי להראות לה אותו, הדוד שלי לקח השטיח, אותו מכר בשוק אחר, והערביה התמימה חזרה לאוהל שלה בלי השטיח, שהשקיעה בו עבודת אריגה ממושכת. באומרה להבא אדע איך לשמור על החפצים שלי בבואי לשוק. דוד זה נהג תמיד בתחבולה. בהיותו פועל-עוזר לאבא שלי, היה מנצל את ראשי השבטים והשייחים שבאו לבקר באוהל של אבא. כדרך המוסלמים, כל מי שנכנס לאוהל הניח את נעליו בפתח האוהל ונכנס יחף. הדוד שלי, היה נועל נעליים אלה ומוכר אותן בשוק. בצאתם לא מצאו הנעליים שלהם, וקנו אחרים מאת אבא.

הכד שלא כולו מלא דבש

יהודי אחד, שהפרוטה לא היתה תמיד מצויה בכיסו, חשב על איזה רעיון שיכניס לו קצת כסף. חשב, חשב, ומצא. לקח כד חרס די גדול, מילא את תחתיתו בגילולי(צואה) בהמות, מעליה שם שכבה של זפת, ובחלק העליון שם שכבה של דבש. הלך לשוק הערבים והתחיל להכריז על הסחורה שלו: ״דבש, דבש טהור ומשובח״. הסיר המגופה של הכד והשאיר אותו פתוח לראיה ולטעימה. קונים עוברים וכל אחד טובל את אצבעו בדבש ומלקק אותה כדי לבדוק מה טיבו של דבש זה. ערבי אחד קנה את כד הדבש, אבל הוזהר על ידי היהודי, שלא ינער הרבה את הכד ושלא ישפוך אותו בכלי אחר, עד אשר יגיע לביתו. היהודי הלא ידוע לערבי, מיד לאחר המכירה, עזב המקום בריצה.

הערבי בא לביתו, לקח מקל והתחיל לנער את הדבש שבכד, כמה גדלה תמיהתו בראותו שהכד אינו מלא כולו דבש, אלא מעורבב בחומרים אחרים בלתי אכילים.

חזר לשוק למצוא את היהודי שרימה אותו. אבל היהודי נעלם, כאילו בלעה אותו האדמה. ״מה קרה לך״ שואלים אותו בשוק. סיפר המעשה בצורה מליצית, ספק בצחוק ספק בכעס. ״לוולא-עסל, תאנייה – קטראן, ותאלתא – כירא דל־בהאיים״ (הראשונה – דבש, השניה – זפת והשלישית – צואה). הגדרתו זו של הערבי המרומה הפכה במשך הזמן לפתגם עממי ידוע, בו משתמשים לגבי אדם שבפעם ראשונה הצליח במעשה ידיו, בשניה נכשל, ובשלישית הגיע לכשלון מוחלט. הערבי חשב שקנה מהיהודי דבש נקי וטהור, והנה במקומו מצא צואת בהמות. התחבולה של היהודים היתה תמיד מקור לפרנסתם. זה מה שאומר הפתגם ״לא תשרי, חתא ת-דוק״(אל תקנה לפני שתטעם).

שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו-הנושה האכזרי ובת המלך החכמה.

 

7 – הנושה האכזרי ובת המלך החכמה.

יעקב אביצוק – רושם סיפורים 1 – 23. נולד בשנת 1929 בעיר המולדווית ואסלוי, רומניה, לדוד ורחל איצקוביץ, כילד שישי בין תשעה אחים ואחיות, אביו היה רפד. יעקב למד באורח מקביל " בחדר " ובבית הספר היהודי בשם " עשה טוב ,, שבו לימדו גם קצת עברית.

בית הוריו היה מסורתי, נתחנך בתנועות הציוניות " גורדוניה " ו " בוסלייה ", והיה לפני עלייתו בהכשרה במלחמת העולם השנייה עבד במחנות הכפייה.

מספר הספור : אברהם ( אלברט ) אילוז

היה היה בקזבלנקה סוחר יהודי, עשיר וחשוב מאוד, ולו בן יחיד. יום אחד נפל הסוחר למשכב. הוא קרא לבנו ואמר לו – רוצה אני לדבר אתך, כי ייתכן שאמות בעוד כמה ימים. מה תעשה בני, עם הרכוש הגדול שיישאר בידיך, עם הבתים והחנויות ? רוצה אני לדעת זאת לפני שאמות.

ענה הבן – מה פירוש מה אעשה, אבא ? מי שרוצה כסף ויבקש ממני, אתן לו, כאשר ארה שמחה גדולה, אלך לשם, אשתתף בה ושאמח, כי אוהב אני לשמוח, כאשר אראה בחורה יפה אקח אותה ואזכה אותה בעושר רב.

אוי ואבוי ! בכה האב על ערש הדווי שלו – לאן ילך כספי, שלמענו טרחתי כל ימי חיי !

מת האב ולא איש שישמור על הכסף ועל החנויות הרבות. לא עברה שנה ומכל הרכוש הגדול לא נשארה לאלמנה ולבן אפילו פרוטה אחת. לא הייתה לו ברירה, והוא התחיל לבקש נדבות בשבילו ובשביל אמו.

יום אחד גילתה האם המסכנה לבנה – היום אין לנו מה לאכול. אמר הבן לאמו – אעזוב את העיר הזאת, כי כולם מכירים אולי פה ויודעים שהייתי עשיר וירדתי מנכסי, מרוב בושה לא אוכל להישאר כאן. אמר ועשה. עזב את קזבלנקה והלך למראכש – מי מכיר אותי שם ?

הוא אמר בלבו. אך במראכש גרו עשירים רבים, שהיו עושים בעבר עסקים גדולים ורבים עם אביו. הם הכירו יפה את הבן היחיד. הם שאלוהו : למה באת הנה ?

אמר להם –  באתי לקנות סחורה,אך הכסף שלקחתי אתי, אזל בדרך. אם תלוו לי,אחזיר לכם.

אמר לו אחד העשירים – יכול אני להלוות לך כל סכום שתרצה בו. אבל בתנאי אחד : בכסף תוכל לעשות כרצונך וכל הרווח לך יהיה. אבל בסוף השנה, אם לא תחזיר לי את הכסף שאותו הלוויתי לך, תתחייב לתת קילו בשר מבשר גופך.

לא הייתה לו ברירה לבן המסכן. הוא הסכים לתנאי זה וחתם עליו בחוזה. במשך כל השנה עשה הבן עסקים, אך המזל לא האיר לו פנים. הוא הפסיד את כל הכסף שלקחו בהלוואה.

חודשיים לפני תום השנה חדל הבן לאכול צרוב דאגה על שעליו להחזיר את ההלוואה במועד קבוע. במיוחד הדאיג אותו התנאי, שלפיו צריך להיחתך מגופו קילו בשר.

מה עשה המסן ? על שפת הים היה גר מלך אחד, אשר הכניסה לארמונו הייתה אסורה לחלוטין. רק מי שרצה למו היה הולך לשם. פנה גם המסכן לארמון זה, כי לא ראה דרך אחרת. ליטול את נפשו במו ידיו הוא לא העז, אך בלבו אמר, אלך לארמון ושם יהרגו אותי.

רצה המסכן חסר המזל להיכנס לארמון, והנה סגור הפתח ומסוגר. מה עשה ? הלך ישר לחלון חדרה של בת המלך והתיישב תחתיו כשהוא בוכה בכי מר. הוציאה בתו של המלך את ראשה לראות מי בוכה. אולם היא לא יכלה לראות את הנעשה למטה.

כך עברו שלושה ימים. וכל הזמן מוסיף הבחור לשבת ולבכות מתחת לחלון הנסיכה. ביום הרביעי קראה אליו בת המלך – צא נא, אדם ! אם מבני אדם אתה ולא מן השדים, הראה את עצמך ואעשה את כל מה שאתה מבקש, כי נגע בכייך ללבי. אך אם מן השדים אתה, לא אוכל לעזור לך.

שלוש פעמים חזרה הנסיכה על דבריה אלא לפני שנענתה על ידי הצעיר, לפני /הראה את עצמו, ביקש ממנה התחייבות שלא תהרוג אותו ולא תעשה לו דבר רע.

בת המלך הבטיחה לו זאת, והבחור יצא ממחבואו. והנה נתברר לבת המלך, כי הבחור נחמד מאוד. היא שאלה אותו – הגד נא לי, בחור, מדוע אתה בוכה ? אולי אוכל לעזור לך ?

סיפר המסכן מי הוא, ונתברר כי הנסיכה הכירה את אביו המנוח.

הייתי בחור רע, בזבזתי את כספו של אבי ואת כל חיי. אמי המסכנה נשארה בבית, ומי יודע, אולי היא מתה כבר מרעב. רציתי לשנות את מזלי ושיניתי את המקום.

אך פגשתי עשיר אחד שהכיר את אבי…..כך המשיך הבחור לספר לבת המלך את כל קורותיו ואת דבר החוזה שלו עם העשיר….עכשיו הגיע המועד ועלי להחזיר לעשיר את הכסף או לתת לו קילו בשר.

יעצה בת המלך לצעיר…חזר לעירו של העשיר, שלו אתה חייב את הכסף, ותן לי את כתובתך. ברצוני לשלוח לך עורך דין, כדי לעזור לך.

נשאר הצעיר בארמון והוא ובת המלך אהבו זה את זה מבלי שהמלך ידע על כך. לפני תום השנה חזר הצעיר למראקש, כל מי שראהו היה שואלו….איפוא הייתה במשך הזמן ?

הוא היה עונה להם – הכלתי לעיר אחת ושם נשאתי לאישה את מלכת היופי.

ומה יהיה על המשפט שלך ?

יבוא עורך דין ויטען את טענותי.

הגיע מועד המפשט. בת המלך מחופשת כעורך דין, נכנסה יחד עם השופט לאולם בית המשפט. שאל השופט את העשיר – מה מגיע לך ? מה אתה דורש מהצעיר ?

הוציא העשיר את החוזה מכיסו והראה אותו לשופט. זה קרא את החוזה ושאל את הבחור – האם אתה מסכים ?

אדוני השופט – ענש הצעיר, מהא ני יכול לעשות ? הרי רואה אתה את חתימת ידי. אך עליך לדעת כי עשיתי עם העשיר את החוזה וחתמתי על ההסכם מפני שלא הייתה לי ברירה אחרת.

אז קמה ממקומה בת המלך, הלבושה בגדי עורך דין ( גבר ). היא פנתה לשופט – אדוני השופט, אניע מסכים, בשם שולחי, לתת קילו בשר לעשיר. אבל אני דורש שהעשיר יחתוך מתוך גוף הבחור בדיוק את קילו הבשר. אם יחסר משהו ממשקל הבשר, ישלים עשיר את הקילו ; גם אם יחתוך יותר מדי, נחתוך אנו מבשרו כדי להחזיר לבחור.

קם העשיר והודיע – אין אני יכול לחתוך בדיוק ובבת אחת קילו בשר. מוותר אני על הבשר ועל הכסף כאחד. אין אני יכול לעמוד בכך.

אחרי המשפט הלך כל אחד לביתו. בת המלך החליפה את בגדיה וחיפשה את בעלה עד שמצאה אותו. היא אמרה לו – איזה עורך דין שלחתי לך ? האם היה טוב ?

אמר לה – הוא היה באמת טוב מאוד, לא חשבתי שאזכה במשפט

אמרה לו – ביודע אתה " אני הייתי עורך הדין הזה….

עזבו בני הזוג, יחד עם אם הבחור את מראקש, שבה הכירו הכול את הבחור, ונסעו אל ארמון המלך. שם נערכה חתונה מפוארת ובני הזוג חיו יחדיו חיי אושר ועושר.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

נובמבר 2012
א ב ג ד ה ו ש
« אוק   דצמ »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  

רשימת הנושאים באתר