המשפט העברי בקהילות מרוקו – מ.עמר
״שאלתם קהלות הקדש אשר בקשטיליא יש להם מנהגים ידועים בעניני הכתובות, וקהל שוויא יש תנאי שהתנו ביניהם,וזה לשון שטר התנאי;מפני דרכי שלום מפני שראו הקהל ישמרם צורם שבשעת פטירת האיש או בשעת פטירת האשה, היה הבן יוצא קרח מכאן ומכאן. הסכימה דעתם ועשו תנאי והסכמה ביניהם מהיום ועד תשלום חמשים שנה, והחרימו בספר תורה וזהו התנאי שבשעת פטירת האשה בחיי בעלה, שיחלוק הבעל עם בניה כל הנכסים שיהיו להן בשעת פטירתה. קרקעות ומטלטלין, בין נכסים שהיו ממנה בין נכסים שהיו ממנו, משום צד שבעולם.
שיחלקו אותם כל בניה ובעלה שוה בשוה, שיקח הבעל מחצית הנכסים ושיקחו בניה המחצית האחר. וכמו כן כשיפטר האיש בחיי אשתו, שיחלקו כל בניו עם אשתו שוה בשוה, כל הנכסים שהיו להם משום צד שבעולם בשעת פטירתו.ובין הנכסים שהיו ממנה, בין הנכסים שהיו ממנו שיחלקו אותם. שתקח האשה מחצית כל הנכסים ושיקחו הבנים המחצית האחרת, ולא תהיה האשה רשאית לתבוע כתובה וכוי. ואם בשעת פטירת האיש או האשה, יניחו בנים ובנות, והבנות לא נשאו מעולם, שיתנו הבנים לאחיותיהם וכוי. ואם חם ושלום יפטר הבעל בחיי אשתו ולא יהיה לו זרע ממנה, שתקח האשה מהנכסים שהיו להם בשעת פטירתו, כל מה שיתברר על דרך האמת שהביאה לו בנדוניא.
ומה שישאר שתקח האשה הרביע ויורשי הבעל שלשה חלקים. ואם תפטר היא בחיי בעלה ולא יהיה לה זרע מאותו הבעל, שיקחו יורשיה מהנכסים שהיו להם בשעת פטירתה, המחצית מכל מה שיתבאר על דרך האמת שהביאה לו בנדוניא, ושיקח הבעל כל מה שישאר זהו עקר תורף התנאין בבתובין בשטר התקנה.
גם ההוספה בסוגרים משם היעב״ץ מקורה בתשובת הרשב׳׳א הנזכרת. לא כאן המקום לדון בפרטי התקנה וגם בתוכנה של התקנה הראשונה, והסיבות שהביאו לשינויה. כי דיני הירושה לפי תקנותיהם של חכמי מארוקו, הם נושא רחב וראוי לקבוע להם מקום בפני עצמם.. מכל מקום ראינו שחלק גדול מהתקנות הראשונות של המגורשים הן המשך למה שנהגו בספרד. ועוד יש כהנה דוגמאות נוספות.
התקנות החדשות שנתקבלו במועצת הרבנים במארוקו,
בין השנים התש״ז- התשט״ו – 1947 – 1955 באו לתקן תקנות בדיני אישות. תוך ניסיון לגדור פרצות שניבעו בחיי הדת והמשפחה היהודית עקב המודרניזציה והתרבות הצרפתית, שסינוורה והוליכה שולל את הנוער היהודי במארוקו. תקנות אלה נועדו גם לאחד הפסיקה בדיני איסור והיתר ובדיני משפחה בכל יהדות מארוקו, וכן להכניס תיקונים ושיפורים בתקנות הקיימות או אף לבטל חלק מהן, ולתקן תקנות חדשות לפי צורכי השעה, אפילו בניגוד להלכה. כדברי רבי שאול בן דנאן בהצעתו לתקנה הראשונה.
״ובאמת יש לישא וליתן ולברר את ההלכה… איך שיהי, לא עת עתה לברר ההלכות עפ״י הדין במו״מ (= במשא ומתן) של קושיות ותירוצין, רק זאת המטרת האסיפה, לגמור את הדין הצריך תקון לפי המצב, בנחוץ לו עפ״י תקנה מוחלטת. וכך היא דרכה של האומה הישראלית מיום שחרב בית המקדש ועד עתה דור אחר דור. רבותינו הראשונים והאחרונים מישרים אורחות משפט בנחוץ לאותה העת בתקנה מוחלטת אף נגד משפט ברור. והכל שריר ובריר וקיים עפ״י תוה״ק, ומפורסם למעלתכם״
ואכן בעניני ירושה תקנו תקנות נועזות. המעניקות זכות שווה לבת הרווקה. כבן. בין בירושה באביה בין אמה, ואף לבת הנשואה הועלתה הצעה להעניק לה זכות זו, דבר הנוגד לדין תורה .
התקנות באו גם לאשר מצב חברתי ותרבותי חדש כמו יציאת הבנות לבילוי, אין הבת ככלי ביד היוצר בידי הוריה, לתת אותה לאשה למי שירצו הם, ״וכל כבודה בת מלך פנימה״ . אלא הבנות יוצאות עם הבחורים להיכרות ולבילוי, ואך נקבעה תקנה הקובעת זמן ההיכרות – הרשמי של ששה חודשים. תוך ששה חודשים מיום השדוכין אם הבחור יחזור בו מכוונתו להתחתן, יתדיינו הצדדים לפי ההלכה. מעל לששה חודשים אם יחזור בו יצטרך לשלם לבחורה פיצוי (הסכום נקבע בתקנה). מעניין לבחורה ניתנת האפשרות לחזור בה מתי שתרצה בלי לשלם שום פיצוי לבחור (אלא הכל יתדיינו לפי ההלכה) .
חלק גדול מהדיונים וההחלטות נועדו לחזק מצב חיי הדת שהתרופף כגון: שמירת שבת , טהרת המשפחה , וביותר בשטח החינוך הדתי , ועוד. למעשה הן מהוות רק בהמלצות ולא כתקנות מחייבות. יותר מאוחר כנראה מועצת הרבנים בעצמה עמדה על הבחנה זו, בין תקנה מחייבת לבין תקנות שהן רק המלצות. והחל מהאסיפה הרביעית, חוברות התקנות חולקו לכמה פרקים ״תקנות״, ״אזהרות״ ו״שונים״ שני הפרקים האחרונים מהווים למעשה בהמלצות.
בעוד ש״ספר התקנות״ מקיף מגוון רחב של נושאים בתחומי המשפחה, החברה, הכלכלה, הדת, ועוד. הרי התקנות החדשות דנות למעשה רק בנושאי אישות וירושה. וזה תוצאה מההגבלה שהגבילו שלטונות הפרוטקטוראט את סמכויותיהם של בתי הדין הרבניים
יש לציין כושר סמכותם, שיפוטם והכרעתם של הרבנים חברי המועצה. שבמספר כינוסים שכל כינוס ארך לא יותר מיומים, הצליחו לדון, להכריע ולתקן תקנות רבות וחשובות. וכן את המרות שנחונו בה כל רבני מארוקו, לקיים הלכה למעשה תקנות המועצה. גם אלה שהתנגדו לתוכן התקנה בעת הדיון, קבלו עליהם דעת הרוב. גם חכמים רשומים שלא כיהנו באופן רשמי בדיינות ולא היו נתונים למרות המועצה, קבלו בהבנה את התקנות גם אם הן היו נועזות ביותר, ולא שמענו על ביקורת חריפה או פולמוסים שהתעוררו סביב לזה. כל ויכוח היה טהור לשמו, ועם קבלת ההכרעה נגמר הויכוח . דבר שאין לו אח ורע בעולם היהדות במאה האחרונה. חבל מאוד שכינוסים אלה לא נמשכו זמן רב כי בשנת התשט״ז-1956 עם קבלת עצמאות – מארוקו נפסקו כינוסים אלה,כנראה מחשש שהשלטונות לא יראו את זה בעין טובה.
את תמצית הנושאים שנדונו והתקנות שתקנו בכל אסיפה פרסמו בחוברת תקנות.יש בידינו ששה חוברות מששת הכינוסים שהיו,מחוברת ג׳ ואילך נתנו גם תקציר בצרפתית.
מגילת היטלר – מיכל שרף
לקצירה זו יצאה מהדורה נוספת, (אוסף מכון בן צבי סי׳ מ׳ 2795) זהה בכל לראשונה, פרט לשינוי קל בשער הקצירה, בו מצויין: ׳קצידא די היתליר: פלחן די מי כמוך ופלחן די תחבו עלא סבת מררבעא׳ [קצירה של היטלר; בלחן(הפיוט) ״מי כמוך״, ובכל לחן שתרצו, שכן השיר מרובע].
כותרת זו שונה מכותרת המהדורה הראשונה שם צויין ׳קצידא די היטיליר… פלחן די תחבו עלא סבת מרבעא׳ [קצירה של היטלר, בכל לחן שתרצו שכן השיר מרובע].
עיצוב השער של הקצירה השנייה הוא דיקורטיבי, כולל ציור של שני מניני דוד, ושתי דמויות נושאות שלט ובו דברים על הקצירה.
מעאודא פלחן די מי כמוך עלא היתליר [סיפור בלחן ׳מי כמוך׳ על היטלר]
מחבר ה׳מעאודא׳ חותם בראשי תיבות: י׳ פי. נדפס בקזבלנקה בדפוס ׳ספרית האחים חאדידא׳. אין ציון של שנת הדפסתה, והיא כוללת 5 עמודים. אישור הצנזור: 2920 Visa de Censure No. (אוסף מכון בן צבי סי׳ צ 45).
תבנית היצירה הזו זהה לגמרי ל׳קצידא די היטיליר׳ שתוארה לעיל וכמוה מורכבת משני חלקים: החלק הראשון כתוב בעברית ועשוי בתבנית פיוטי ׳מי כמוך׳, החלק השני כתוב בערבית־יהודית בתבנית של שיר הקצידה המרוקאי.
הפיוט הקצר בתבנית ׳מי כמוך׳, משמש פתיחה לקצירה הארוכה ומסכם בקצרה את תוכנה: היטלר הרשע ביקש להשמיד את היהודים, ה׳ נחלץ לעזרת עמו, ושלח את האמריקאים לצפון אפריקה ב-8 לנובמבר 1942.
׳המעאודא׳ עצמה מכילה 52 מחרוזות בנות ארבעה טורים כל אחת בחריזה אאאב, ננגב וכוי.
תאריך כניסת בנות הברית לצפון אפריקה שונה בשני החיבורים. ב ׳קצידא די היטיליר׳ רשום התאריך 11.11.42. בחיבורנו רשום 8.11.42. בכל אופן שני המחברים לא ידעו עדיין דבר על גורל היהודים בגרמניה הנאצית, והם מתרכזים בעיקר בתיאור השמחה על ראשית נפילת הגרמנים בפני בנות הברית.
תוכן ה ׳המעאודא׳: היא פותחת בדברי שבח ותהילה לה' שאינו שוכח את עמו ומציל אותו מכל צרה. בהמשך בא תיאור מפורט של התעצמות היטלר ואופן השתלטותו על יהודי אירופה: הוא צבר כוחות והקיף את עצמו בשונאי ישראל: גורינג, הימליר, גובילם, ריבינטרוף, מוסוליני ואחרים.
יחד טיכסו עצה כיצד להשמיד את ישראל. וכך עשו: ׳תראיאו ליכררזו ליהוד מן לחכומא / מן אטב, ולאבוגאדוץ וזמיע לכדמא / וחתא דרארי מן סקוילאת דתעלימא / ובקאו פזנאקי דאיעין / … וזאדו עללקולהום ליטואל / באס יכונו מערופין׳ [הם נישלו את היהודים מכוחם, על ידי פיטורי רופאים, עורכי דין ושאר בעלי מקצוע, גם את הילדים סילקו מבתי הספר, והללו הפכו למשוטטים בסימטאות… והוסיפו ותלו עליהם טלאי, כדי שיהיו ניתנים לזיהוי](מחרוזות 15-14).
גם בחזית הכללית המשיכו בכיבושיהם: הם פלשו לאוסטריה, ב-1938 ספחו את צ׳כוסלובקיה ומשם המשיכו וכבשו את פולין, דנמרק, נורבגיה, בלגיה והולנד וצרפת. בארצו השליט היטלר דיקטטורה, ואף נחלץ לעזרת בן בריתו האיטלקי שכמעט הפסיד במלחמתו עם יון.
הוא אילץ את יוגוסלביה לתת לאיטלקים דרך מעבר, וכך נוספה יוגוסלביה לשרשרת כיבושיו. בינתיים החליטו הצרפתים והאנגלים להכריז מלחמה
על גרמניה, והצטרפו להם הרוסים והאמריקאים.
האנגלים והאמריקאים פילסו דרך בים והגיעו לחופי אפריקה, שם התאחדו עם הצרפתים. בנות הברית הגיעו למרוקו, אלג׳יר ותוניס והצליחו להבריח את הגרמנים והאיטלקים. הם אף גרשום מסיציליה, קורסיקה וסרדיניה. המלחמה, בשעת כתיבת היצירה, הייתה עדיין בעיצומה.
המחבר מסיים בתפילה לה׳ שיהיה בעזרת בנות הברית ויגביר אותם על אויביהם, וכך ישובו לארצם שלמים ובריאים. הוא חותם שירו בתפילה: ׳נטלב מן רב למולא / יפך אדניא מן האד לבלא / ויקררבלנא לגאולה / אמן יא רב לעאלמיך. [אבקש מאל עליון, שיציל את העולם מצרה זו, יקרב לנו את הגאולה, אמן! אדון העולמים].
מי כמוך אב הרחמים . ואין דומה לך חי העולמים ׳
בי חסדיך מרובים ־ רחום וחנון ה׳ :
אדון חסדיך אזכור • תמיד בכל דור ודור ־
ולעד לא אגמור . תהלות ה׳ :
בימי היטליר האכזר. רצה לאבד העם הנפזר
כי כן משפטו גזר ־ גמולו ישלם ה׳ ;
גמלגי טובו כפלים ׳ בביאת האמיריקאים
באלף תשע מאות'ארבעים ושתים • בשמונה לנובאמר אשירה לה׳
רבי שלמה אבן וירגה-החרבן הראשון-השמד השני והשלישי
אמר שלמה ן' וירגה ז״ל
בסוף ספר אשר חבר אדוני החכם הגדול דון יהודה ן' וירגה ז״ל מצאתי כתוב קצת שמדות וגזירות אשר עברו על ישראל בארץ נכריה, והעתקתי אותם למען יראו ולמען ישמעו בני ישראל וישובו ויתחננו לבעל הרחמים, יכפר עונותיהם במה שעבר עליהם ולצרותיהם יאמר די. וקראתי ספור זה שבט יהודה כי הוא המולך ראשונה וראה יותר בעצם שבט עברתו יתברך. וכן אמר הנביא: ״כי כשלה ירושלם ויהודה נפל״
החרבן הראשון
בזמן אנטוניוש קיסר רומי, אשר שם פניו לעלות אל ירושלם בחיל כבד, והלוה עמו מלך אחד ממלכי יון אשר נקרא שמו קיסיאוש, ובהגיע הקיסר סמוך לירושלם שמע איך נתאלמנה מלכת מצרים, אשר שמה קלופטרה, ויצא שמה כי אין כמוה בארץ ביופיה, והקיסר הזה חשק בה כדרך בשר ודם, ושלח שלוחים למצרים לבקש עליה, ונתרצית ולקחה לו לאשה, אבל בתנאי שיגרש אשתו ראשונה אשר ברומי, וכן עשה.
והמתגרשת היא אחות אוקטביאנוס קיסר, וחכמי יועצי הרומיים, כאשר ראו נבלה זו, הסכימו להעביר מאנטוניוס כתר הקיסרות וכתבוהו בראש אגושטוש. אחר זה קמו קצת מאויבי היהודים ואמרו, כי מלכת מצרים שלום ואהבה הייתה לה עם היהודים, והם יעצו לאנטוניוס ולמלכת מצרים על הנישואין ההם, כדי שעל ידה יסלק אנטוניוס מלחמה מעליהם.
וכאשר שמעו הרומיים הדבר הזה, יעצו לקיסר אגושטוש שילך על ירושלם ויקה נקמת אנטוניוס ראשונה ואחריו — מהיהודים. אז הלך אגושטוש בחיל עצום מכל משפחות האדמה, כי הרומיים בעת ההיא מושלים היו עד סוף העולם, ונמשכה המלחמה בין אנטוניוס ואגושטוש, ונצח אגושטוש, ואנטוניוס ברח. ואגושטוש הקיסר הרג את קלופטרה ושני בניה עמה אשר לה מבעלה הראשון.
אחר זה הפך פניו נגד היהודים, והם הראו גבורות עצומות והפילו מן הקיסר עם רב. אז אמד הקיסר ליועציו: נסלק מלחמתנו מעל היהודים, כי אין אנו לוחמים עם אנשים אלא עם אריות ונמרים! השיבו לו היועצים: ואיך נוליך חרפה זו לרומי? לכן נקומה למלחמה ונתחזק, ואם נמות—כבודנו יחיה לעד! והתחזקו במלחמתם, והפילו חומות ירושלם, ושללו ממנה שלל רב.
אחר זה הניח הקיסר שר גדול שימשול על היהודים בשם רומי, ושב לארצו בכבוד גדול. ולתקופת השבה מרדו היהודים על ממשלת רומי והרגו השר ההוא, והקיסר כשמעו עלה עשן באפו וקבץ עם רב כפלים, מפני שכבר ידע כח היהודים וגבורותם, וגם הכין סוללות אשר לא הכין בראשונה, מפני שלא נחשבו היהודים בעיניו. והתמיד במלחמה שנה אחת, אבל לבסוף נצח והרג מן היהודים עם כחול אשר על שפת הים, עד שנשא כפיו אל השמים ואמר: אדון העולם! אל תשת עלי חטאת על שפיכת כמה
דמים, כי היהודים הם אשר הביאו עליהם הרעה! אחד זה הגלה כל שרי היהודים והביאם לרומי. וגם שם יד ה׳ היתה, בם, ובהשתנות האוירים והמזונות והעון העוזר מתו כלם, וברומי היתה, קבורתם.
כך כתוב בדברי הימים אשר למלכי ארגון.
השמד השני
בזמן בן סירא, ושמד גדול היה, ולא נודע אצלי סבתו, אבל מצאתי כתוב שיצאו מכלל דת מרעיה שלשים אלף נפשות, ואותם שעמדו על קדושת השם נשרפו. ובן סירא זה הוא יהושע ן׳ סירק בן בנו של יהושע בן יהוצדק הכהן הגדול, ונקרא בין הנוצרים גושיפוש שיריק,כמו שכתב גירונימו. וגדול זה חבר ספר לנוצרים נקרא אקלישיאשטיקוש, והם מנאוהו בין ספרי הקדש לגודל חכמתו וחשיבותו.
השמד השלישי
שגת ארבעת אלפים וארבע, קודם שגברה יד הישמעאלים על הפרסיים, נהפך לב הפרסיים על היהודים במקום היותם מקדם אוהבים וחולקים להם כבוד, כי עדין היו ביהודים אנשים רשומים בחכמה ובתפארת דומים בשלמותם לאנשי ירושלים קודם הנפילה, והמלך בקש להצילם ולא יכול, כי העם רב מאד, והוא היה ירא שמא ימרדו העם עליו, לפי שכבר התחילו מלחמות ישמעאל על פרס.
וכן, כאשר ראה את קולם כי על נשיאות אמונתם הם קמים, המלך בעל כרחו שב לכוונתם, ותפס במאסר שלשה גדולי ישראל אשר נקראו: אמימר, מוריקא, משרשיא ראש הגולה, והכם ביסורים קשים לשימירו דת, וכן שיעשו את עמם על זה. והם עי׳ה עמדו בנסיון וקדשו האל הגדול, וכאשר ראה המלך כי לא יכול להם גזר עליהם הריגה. ואחר זה צוה שישימו במאסר כל ראשי היהודים, ועמדו במצור ובמצוק ימים רבים, עד שיבשו עורם על עצמותם, וכי לא יכלו עוד לסבול יצאו רובם מכלל הדת.
אבל משם והלאה ירד מלך פרס ירידה אחר ירידה, ובאו עליו כת הישמעאלים והכום וגברו ותפסו כל מלכי פרס. ומלך ישמעאל מלך חסד היה, כמו שנמצא תמיד שכלם מלכי חסד ואוהבי היושר, ושלח וקרא ליהודים ואמר להם דברים טובים והבטחות ושיעמדו בדת שירצו, כי הדת המוכרחת אין תועלת בה לעולם. גם הפרסיים תושבי הארץ מתודים היו ואומרים, כי על מה שעשו ליהודים נפלו נפילה עצומה, ומאז היו מניחים אותם למה שירצו.
כן נמצא בדברי הימים למלכי פרס אשר הובא למלך ספרד, כמנהג הנוצרים, כי יבקשו לדעת הדברים הקדומים לקחת עצה מהם, וזה מחשיבותם והשכלתם הטובה.
Juifs au Maroc et leurs Mellahs-David Corcos
Le Pere Busnot, venu cette annee a Meknes pour le rachat des captifs, ecrit a ce sujet: "Le quartier des Juifs se presente ou les rues sont les plus larges et ou Ton voit des boutiques ouvertes garnies de marchandises, mais dans le reste de la ville, les rues sont serrees entre deux murailles, avec quelques ouvertures de temps en temps ou 1'on ne voit que des pauvres artisans ou des vendeurs de fruits…"
. En 1721, apres d'autres personnages de marque, l'Envoye du roi d'Angleterre et sa suite sont loges au Mellah, "dans une des plus belles maisons de la ville", celle du Naguid et favori du sultan, Moi'se Benatar. L'officier anglais qui faisait partie de cette ambassade et nous rapporte ce fait en nous donnant bien d'autres details interessants sur les Juifs et le Ghetto de Meknes, est loin d'etre aussi sombre que le Capitaine Braithwaite, venu six ans plus tard a Meknes, lui aussi dans la suite d'une ambassade anglaise.
Braithwaite nous fait d'abord constater que cette ambassade n'est pas, cette fois, logee au Mellah ou, ecrit-il, il y a plus de quinze mille families de Juifs (sic!). Ensuite, dit-il, "ces Juifs sont tres pauvres pour la plupart, comme ils le sont ordinairement dans les villes eloignees de la mer. Leur quartier est excessivement sale, qu'il est imprati cable pour les gens a pie, a moins qu'ils n'otent leurs bas et leurs souliers et les Juifs ne marchent pas autrement.
Leurs maisons sont tres peu de chose et chacune contient plusieurs families …". A quoi attribuer ce changement si rapide si ce n'est a l'anarchie et a la grande misere qui suivirent immediatement la mort de Moulay Ismael? L'anarchie, qui devait d,ailleurs durer pendant trente annees jusqu'en 1757, avait nui d'une maneire considerable a la vie economique du pays et frappa particulierement les villes de l'interieur.
Un grand nombre des habitants juifs de ces villes furent ruines et n'eurent plus, en general, ni les moyens, ni l'energie de se transporter ailleurs. D'un autre cote, pour echapper a l'oppression excessive et aux pillages continuels de bandes d'Arabes qui n'avaient plus ni de quoi, ni de qui avoir peur, de nombreux Juifs depouilles de tous biens et qui peuplaient en partie un grand nombre de villages dans les campagnes, se refugierent dans les Mellahs des trois villes de Fes, Meknes et Marrakech.
Cette situation ressort clairement des nombreux cas traites dans les consultations rabbiniques de l'epoque. L'etat de ces communautes ne fit qu’empirer avec ces nouveaux venus qui peserent tres lourdement sur elles. La situation generale devint franchement mauvaise pour la tres grande majorite. Aussi voit-on figurer comme les gens du commun dans les "Questions et Reponses" de nos rabbins debordes, des families qui traditionnellement avaient evite les tribunaux.
Ces familles, qui dans un passe encore recent, se comptaient par centaines, avaient toujours prefere des arrangements a l'amiable et meme l'abandon de leurs droits plutot que le scandale ou seulement l'expose public du moindre de leurs differends. Maintenant, on les voit se quereller entre elles pour de toutes petites sommes d'argent, une part de droit sur un "mikwe" ou sur une chambre dans une maison delabree. Que de cas comme ceux la dans les consultations rabbiniques, et que de noms portes jadis par des personnages d'une grande dignite et d'une droiture exemplaire. jamais cites auparavant devant un tribunal!
C'est a partir de ce moment qu'une nette coupure se produisit entre les Juifs de la cote et ceux de l'interieur. Sous bien des aspects, des differences avaient toujours existe au sein meme des communautes, entre les descendants des expulses dela Peninsule Iberiqueet les autochtones, c'est-a-dire les "Beldiyyin" dont le nom meme etait devenu pejoratif.
En ce qui concerne les traditions et coutumes, ces distinctions etaient souvent une realite entre citadins de vieille souche et anciens campagnards ou montagnards qui, meme fortunes, ne perdaient pas facilement leur grossierete. Mais a la longue, ces inegalites etaient devenues des dissemblances et dans la situation desastreuese ou se trouvait maintenant le pays, les distinctions, dans les Mellahs, n'avaient plus d,impor tance sauf pour une infime minorite.
Bien sur, il etait reste dans les Mellahs de Fes, Meknes et Marrakech d'assez nombreuses families d'artisans de moyens modestes, mais travailleurs et courageux, specialises, par exemple, dans le travail du fil d'or, de la bijouterie ou dans la confection des vetements; il y avait aussi quelques dizaines de families tres riches qui monopolisaient les grandes branches du commerce, mais qui, assurement, ne pouvaient pas toutes se prevaloir des vertus de leurs predecesseurs.
Ces familles se calfeutraient dans leurs belles maisons situees, d'ailleurs, dans des rues qui leur etaient uniquement reservees. Mais si dans ces quartiers, devenus du reste trop petits, on pouvait encore distinguer les honnetes gens, ceux qui luttaient de toutes leurs forces contre les malheurs des temps, il y avait aussi une foule de besogneux sans scrupules et une misere souvent hideuse.
Dans les communautes de la cote, il y avait egalement des pauvres mais plus rarement des misereux et des mendiants. Des lors, le Mellah n'etait plus seulement le cloisonnement deteste auquel, toutefois, beaucoup s'etaient tant bien que mal habitues, mais devint, aux yeux des Juifs des ports, synonyme de misere et de tout ce qui en resultait. On peut maintenant mesurer quelle fut la consternation des Juifs de Tetuan, Sale, Rabat et Mogador quand il fut decide qu'ils devaient desormais vivre dans des Mellahs
המוסיקה שלי – קישורים לשירים
אנא אלקאויי – חג'עבדלקרים דאלי