ארכיון יומי: 27 בנובמבר 2012


שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון

מתוקה שנת העובד

״אם בחוקות׳ תלכו וכו' ונתתי גשמיכם בעיתם. ויש לפרש על דרך שאמרו חז"ל, כ׳ כשברא ה׳ אדם הראשון לא בראו לשבת בעולם הזה לעולמי עד, כשלא יחטא, שאם כן הרי ירידה היא לו ושיפלות,כי תכלית התקווה היא בעולם העליון. אלא היתה הכוונה,כ׳ עלה יעלה לשמיים ולאוצרות החיים בעת אשר יחפוץ,ויהיה כמי שדר בבית ועלייה על גבה, וכשירצה לעלות ולהשתעשע יעלה,כמו שמצינו שעלה אליהו בסערה השמיימה. אך על יד החטא הוצרך להפשיט עורו מעליו ויניח את הגוף בעולם הזה. והודיע הכתוב כאן,כי בהתעצמות האדם בעסק התורה יכול להשיג באמצעותה,שלא ירגיש במוות, אלא כאדם ההולך ממקום למקום. ותמצא שהצדיקים אינם מרגישים בצער הפרידה, על דרך שאמרו: מתוקה שנת העובד. כ׳ מ׳ שהוא עובד הי שינתו היא המיתה, מתוקה ועריבה עליו. ואם יתעצם יותר הנה לך אליהו, שעל ידי התעצמות תורתו לאמת.״(אור הח״ם, ויקרא, כ״ו )

שפל דוח בפני כל אדם

הענווה והפשטות, כאמור, היו מרכיבים עיקריים באישיותו של הרב. כשהגיעו אליו תלמידי חכמים לקבל ברכה, היה הרב מושך את ידו, לאחר שהושיטה ללחיצת שלום, כדי שלא ינשקו אותה. לאחר מכן היה מנסה להתחמק מהבקשה, באומרו ״מי אני ומה אני כי אברך אתכם – אתם תלמידי חכמים היושבים באוהלה של תורה ועוסקים בהוויות אביי ורבא. אשריכם, שזכות גדולה שכזו נפלה בחלקכם, להיות עסוקים בתורה הקדושה״. בסופו של דבר היה נעתר לבקשתם ומברך אותם, אך מסרב לקחת תרומה מהם. השיחה עם צורבא דרבנן היתה נמשכת והולכת, ולא נפטר הרב מאורחיו, תלמידי החכמים, עד שבסופו של דבר היו אלה מברכים אותו. לעיתים היו מגיעים אליו תלמידי חכמים כדי לתהות על קנקנו או ללמוד ממנו, אך הוא הצטנע והצניע את ידיעותיו וביטל את עצמו בפניהם, כעפרא דארעא.

״הווה שפל רוח בפני כל אדם״, אומר רבי מאיר בפרקי אבות, והרב משה אהרון לקח את הדברים כפשוטם. כשהיה מגיע בשבתות לבית הכנסת, היה מנמיך את קומתו בכניסה כמנסה להצטמק וכדי שלא להתבלט. כשהיו מגיעים אליו מתפללים לנשק את ידו, היה נחרד ומתנגד וממעיט בערך עצמו. כשניגש אליו פלוני אלמוני, שוע או אביון, מכובד או פשוט, היה הרב קם ממקומו לכבוד האיש. כששאל אותו בנו על כך השיב לו הרב, כי בכל יהודי יש חלק אלוה ממעל, ו״אני קם בפני אותו חלק. אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו״, סיים את תשובתו.

כך יובן גם המקרה הבא. באחת השבתות, בדרכו לתפילה, ראה הרב עיוור העטוף בטליתו, המגשש את דרכו לבית הכנסת. ניגש אליו הרב, ומבלי להזדהות לקח את יד העיוור בידו והינחה אותו אל בית הכנסת. שם הוליך אותו עד למקומו והושיב אותו.

ימים אחדים אחר כך התייצב העיוור בבית הרב, וביקש מחילה על כך שהטריח את מעלת כבוד הרב והפך אותו בלא־יודעין להיות לו מורה דרך. הדברים ציערו את הרב, שכן הוא קיווה שגמילות החסד שעשה עם העיוור תישאר בינו לבין קונו, ולא תצער את העיוור.

דבר דומה אירע בערוב ימיו, לאחר שחלה. כשהתקשה ללכת, ביקש בנו מהמתפללים אומרי הקדיש כי יתייצבו ליד אביו, ולא כהרגלם מול ארון הקודש, כדי לומר יחד איתו את הקדיש. זאת, כדי למנוע מאביו את הטירחה שבהליכה עד ארון הקודש. שמע זאת האב והתנגד בצורה החלטית ונמרצת. ״לא יקום ולא יהיה״, אמר לבנו. ״אני אקום ואגש מול הארון, יחד עם כולם. אין לשנות ממינהג אבותינו״.

באותה רוח נהג עם אורחים. בימים שהיה מקבל קהל והיה לבד בבית, והגיע אליו אורח ממרחק כדי לקבל ברכה או להתייעץ בנושא מסרים, היה הרב מצווה על אורחו לסעוד את הסעודה, שהשאירה לו הרבנית. כשזו שבה הביתה ושאלה את הרב אם כבר אכל – ענה לה הרב בחיוב. יום אחד תפסה אותו הרבנית ב״קלקלתו״, כשנתן את ארוחתו לאחר, ומאז, בכל פעם שיצאה מהבית, נהגה להכין כמה וכמה ארוחות, כדי שגם לרב יישאר משהו, לאחר שינהג מינהג הכנסת אורחים עם מבקריו.

דומה, שמאמר חז״ל על דרכה של תורה – ״פת במלח תאכל ועל הארץ תישן״, היה עקרון שהינחה את הרב. חיי הגשמיות היו עבורו כורח המציאות, והנאות העולם הזה היו דברים הזרים לרוחו. הגיעו הדברים עד כדי כך, שבעת שהגיע לגיל 45 נשרו כל שיניו מפיו. רופא שיניים, שביקר אצלו, הציע לרב להתקין מערכת של שיניים תותבות. הרב פסל את הרעיון על הסף. ״אם הקב״ה לקח ממני את שיני, אין לי רשות להחזיר אותן. ואם תאמר שעלי להתקינן כדי ליהנות מאוכל בעולם הזה – גם בזה אין לי חפץ. איני רוצה בהנאה זו. אני אוכל רק כדי להחזיק את גופי, וכפי שביקש יעקב אבינו בתפילתו בעת שיצא מבאר שבע לחרן – ׳ונתת לי לחם לאכולי. די לי בלחם ובמים״.

תרומתם של יהודי מרוקו ליישוב הארץ – ד'ר אלישבע שטרית

סמל קבוצת אליעזר בן יהודה - הוקמה ועוצבה במרוקו בשנת 1943

סמל קבוצת אליעזר בן יהודה – הוקמה ועוצבה במרוקו בשנת 1943

במסגרת ההתיישבות האזורית הוקמו בתשט״ז גם 6 מושבים חדשים באזור תענך בחלק הדרומי- מערבי של עמק יזרעאל. 3 מושבים ראשונים הוקמו בתשי״ג: אביטל, פרזון ומיטב. בתשט׳׳ז נוספו 6 מושבים: אדירים, ברק, גדיש, דבורה, מלאה וניר־יפה. שנתיים לאחר מכן הוקם המרכז הכפרי אומן ליישובים: מלאה, גדיש, וניר-יפה. ליישובים שהוקמו בחבל לכיש ובאזור תענך נוספו בשנים תשט״ו ותשט״ז עוד 12 יישובים באזורי הארץ האחרים. בתשט״ו הוקם המושב אשבול שבנגב, גפן בשפלת יהודה וכפר עבודה בפקיעין שבגליל העליון. בתשט״ז נוסדו המושבים: יד רמב״ם, מיסודו של הפועל המזרחי, שדות- מיכה (סביבות בית שמש). בתשי״ז הוקמו 6 מושבים חדשים: בית עוזיאל של הפועל המזרחי בשפלת יהודה, וכפר הרי״ף , על שם רבי יצחק אלפסי, מחכמי מרוקו בימי הביניים ואחד מגדולי הפוסקים של ההלכה היהודית. (ישבו בו עולים מצפון אפריקה ופולין). 4 מושבים הוקמו בנגב המערבי: זמרת, ישע, עמיעוז ושוקדה.

במגמה להגביר את הייצור החקלאי ואת התעסוקה לעולים, הוקמו חוות חקלאיות וכן הוקמו 10 בתי ספר חקלאיים לילדי היישובים החדשים.

טבלה מס׳ 1. הרכב אוכלוסיית המתיישבים במושבים אחרי שנת 1948

32.3%

יוצאי אירופה

29.7%

יוצאי צפון אפריקה, בעיקר ממרוקו

13.5%

יוצאי עיראק ואיראן

11%

יוצאי תימן

5%

ילידי הארץ

2.1%

יוצאי מצרים

1.4%

יוצאי הודו

5%

יוצאי ארצות אחרות

מהטבלה עולה בבירור תרומתה של יהדות מרוקו לנושא זה. כי מכל ארצות אירופה גם יחד הגיע מספר המתיישבים לכדי 32.3% בשעה שיהדות מרוקו לבדה העניקה מעל מ 25% (לאחר שמקזזים מה 29.7% את העולים מלוב , מאלג׳יריה ומטוניסיה) לכלל ההתיישבות הכפרית׳ חקלאית במדינת ישראל.

למרות שמרבית המתיישבים היו חסרי כל רקע חקלאי ונעדרי ניסיון בעבודת כפיים הם נאחזו בקרקע, עבדו עבודה קשה והפריחו, הלכה למעשה, את השממה והם תרמו לכך שיותר מ 60% מכלל היצוא החקלאי הישראלי מקורו בשנת 1978 היה ביישובים שקמו מאז מאי 1948.

ניתן אפוא לקבוע- כותב פרופי רענן וייץ – כי המפעל ההתיישבותי של שלושת העשורים הראשונים לקום המדינה זה אשר עמד בתחילה בעיקר על יישובי עולים חסרי כל ניסיון הוא שהעניק בסופו של דבר להתיישבות את עוצמתה הכלכלית והביטחונית.

(סקירה חודשית,ירחון לקציני צה״ל מרס- אפריל 1978).

מר יחזקאל זכאי, המשמש כיום יו״ר הפדרציה הספרדית בישראל, היה ממונה במשך שנים ארוכות על נושא ההתיישבות הכפרית בכל חלקי הארץ ושימש בתפקידים ציבוריים שונים ( בין השאר : ח"כ בשנים 1977 – 1984, מנכ"ל משרד החקלאות, מנכ״ל מקורות ועוד). מר זכאי מכיר את הנושא לפנים ולפנים, יותר מכל אדם אחו, בזכות העשייה היומיומית שלו והמפגש הבלתי אמצעי שלו עם כל הגורמים המרכזיים הנוגעים בדבר : ממשלה, כנסת, סוכנות יהודית, ובעיקר עם אוכלוסיית המתיישבים, שופך אור על כמה נקודות חשובות. להלן תמצית מדבריו:

לפני בוא העלייה הגדולה מארצות האסלאם, ש 50% ממונה באו ממרוקו, הייתה הארץ ריקה. מגדרה ועף אילת לא היה כלום, מרמלה עד לירושלים- שום דגר. גם ירושלים עצמה הייתה ריקה כמעט. הגענו מנוקדת אפס והארץ הייתה בנקודת אפס. בנינו ונבנינו. הייתי שותף לעליית יהודי מרוקו ולהתיישבותם בגליל העליון, בגליל התחתון, באזור תענן, ברמלה, לוד, לכל אורך גבולות המדינה, בפרוזדור ירושלים ואיפה לאן גפן, תירוש, שדות מיכה, מטע ועוד ועוד. הרשויות היו קובעות שמות במקומות שהיה בהם קוץ ודרדר, וכשעלו למקום לא היה שם לא חשמל ולא מים ולא תחבורה ולא רפואה והיה צריך לעבוד ולהביא לחם לילדים, כאשר מכסת שעות העבודה נקבעה על פי גודל המשפחה, ובלילה היה צריך לשמור מפני התקפות של מסתננים ופדיון.

על אף כל הקשיים אף מושב אחד לא נעזב!!׳ מאחר שהייתי פעיל בתנועת המושבים ראיתי יהודים עירוניים, מפאס, מקנאס, אגדיר מראקש, שהיו חנוונים, רוכלים, בעלי מלאכה זעירים, חייטים, שמעולם לא עסקו בחקלאות, באו אל השממה וכבר למחרת יצאו לעבוד ביערות קק״ל. ראיתי איך עור הידיים שלהם מתקלף וכואב והם נשכו שפתיים והמשיכו לעבוד.

במפגש שלי עם בני הדור השני והשלישי של המתיישבים אני אומר להם, אף אחד מכם לא היה נשאר בתנאים שההורים שלכם חיו כאן. לכן, בכל יום אתם צריכים לנשק את הידיים של ההורים שלכם… מי שנשאר נשאר ביוזמתו, מי שרצה לעזוב עזב. הייתה תחלופה גדולה עד לביסוס הסופי. חשוב לדעת בהתיישבות לכל אורך הארץ ולרוחבה: תוכנית סוס(נקראה כך בגלל שהיה צריך להביא את חומרי הגלם על גבי סוסים) זרעית, שתולה, חבל עדולם, חבל לכיש, פרוזדור יים הפכנו את היהודים לאדוני הארץ. אנחנו בנינו וישבנו בגבולות. בדמוגרפיה לא יכולנו לכבוש את הארץ , כבשנו אותה בגיאוגרפיה, לכן ״אל תקרא בנייך אלא בונייך״.

מראכש העיר-חביב אבגי-עלייתו של מולאי אחמד מושל מראכש, שמלך בין השנים 1757 – 1790.

עלייתו של מולאי אחמד מושל מראכש, שמלך בין השנים 1757 – 1790.

מולאי אחמד הוא נכדו של מולאי איסאעיל, הרבה מידידיו היו יהודים, ומבניהם היו גם אנשי סודו. בימי שלטונו כמושל מראכש והדרום, התגלה כאדם הומני רחוק מהשפעה דתית קיצונית. אולם הוא נהג ביד קשה נגד מפירי סדר.

ובימיו מראכש ראתה ימים טובים, הן כמושל העיר וביותר שעה שעלה לכס המלכות, הוא עשה רבות לשים קץ למהומות, פרעות והפיכות שהיו נחלתה של הארץ הגדולה השסועה. בזמנו כאילו חזר אליה הסדר והביטחון, שהביאו בעקבותיהם את השגשוג הכלכלי. תחת שלטונו, היהודים נהנו מחופש דתי ושגשוג כלכלי.

פרט למס הגולגולת רגיל, לא הוטל עליהם כל מס אחר. שלושים שנות שלטונו, היה בהם משום פיצוי לשנות הבלבול שקדמו להם. היהודים ראו בו כמלך אוהב ישראל, רבים מבין יועציו היהודים, הם רכבו לצדו על סוסים, במלבושי פאר כשרים.

התחזק מעמדה של מראכש כבירת מרוקו, והייתה למרכז המדינה. נמלי האוקיאנוס האטלנטי בערי החוף של הדרום, הפכו לבעלי חשיבות ממדרגה ראשונה, וזאת בגלל קרבתם למראכש

שלושה ערי נמל : אספי: אצאווירא וג'דידה, התפתחו ופרחו מבחינה כלכלית ואוכלוסייתן גדלה. יהודים רבים קבעו בהם את דירתם לרגל עסקיהם בענייני ייצוא ויבוא. הצלחתם של היהודים, עוררה את קנאתם של ערבים ונוצרים. כי היהודים לקחו פלח מכובד בסחר חוץ, שבעבר היה ברובו בידי הנוצרים.

דבר זה עורר את חמתם והם הציתו את השנאה של הערבים ליהודים. השנים הטובות השכיחו את לקחי העבר מהיהודים, במיוחד ראשי היהודים החילו להפגין את עושרם וגדולתם לעיני כל. הם התגאו בעובדה ששרים ונסיכים מתייעצים בהם, ונשמעים להם בהוראת מלכם.

שזה האחרון העריך את יכולתם ופועלם למען כלכלתה של המדינה, ובהיותו אדם נאור בטל את כל הגזרות של קודמיו. ביטחונם העצמי של היהודים גבר, והם הפגינו את עושרם אל מול שכיניהם, מבלי לשים לב לגלי השנאה הרוחשים ועולים ופועלים נגדם. ביום שבת כ"ד שבט שנת תקכ"ג – 1763, נהרג הרב הישיש רבי משה מאמאן במכנאס ( היה בית כנסת על שמו במראכש ).

מוסלמי התגנב לביתו, ותקע חרב בבטנו. רבי משה ז"ל, היה אחד מסוכני המלך החשובים, היה לו מונופול על שני מוצרי יצוא מסורתיים, שעווה ועורות לא מעובדים. מאז שנות השלושים של המאה, רבי משה נחשב ליהודי עשיר וגדול במכנאס. הוא התחלק בעושרו עם יהודי טנג'אה ותיטואן, בכך שהעניק להם חלק מהעמלות שלו.

עושרו האגדי הביאו לסכסוכים עם ראשי הקהילה, כי הם הטילו עליו מסים גדולים יותר משאר סוחרי הקהילה. רבי משה פנה לרבני פאס, שהצדיקו אותו וקבעו כלל חדש, שאין לקבוע לאדם מסים גבוהים יותר על האחרים, ועל ידי כך לחשוף אותו לתאוות השלטונות.

מרדכי שריקי ז"ל, עשיר אחר מסוחרי מראכש שישב במכנאס, וידוע בכינויו בשם " אלחזן בכא " שהיה נגיד הקהילה במכנאס היה איתן, עד כדי שהיהודים ראו בו כמשנה למלך. והוא אכן סיכל כמה ממזימותיו של בן המלך הנסיך אלייאזיד, ושכנע את המלך לשלוח אותו לדלות. בטחונו במעמדו היה חזק, ולא ידע עד כמה הוא סיכן עצמו ובני עמו עקב כך. ועם מותו של מולאי מחמד, מתו ותמו ימי החסד של חיי היהודים במרוקו ובאו ימי הרעה..

כאן מביא המחבר את סיפורו של מולאי אלייזיד המזיד, אותו כבר כתבנו מספר " נר המערב " ולכן לא מצאתי לנכון להעתיקו שוב.

סופו הטרגי של אליזיד המזיד במראכש.

תחנתו הבאה של אליזיד הייתה, לבוא למראכש לכבוש אותה מידי אחיו היסאם, הוא הבטיח לתומכיו שבחודש הבא בחודש אדר, יש ליהודים פורים. זה היה בח' בשבט תקנ"ב – 1792, הוא נשבע להם שמיד עם בואו למראכש, יעשה ליהודים פורים. ומה שהמן הראשון לא הספיק לעשות הוא יעשה להם.

ואכן מן השמים השיבו לו גמולו בראשו, כמו המן הראשון. הוא הצליח להיכנס לעיר בעזרת שומר, שפתח לו את השער הפונה לרחוב היהודים. פרץ למללאח בעוד לילה, וחייליו הרגו ביהודים הרג רב, בתוכם אחד מחכמי העדה. לפי התיאור שבספר " נר המערב , ימי השוד וההרג ארכו שלושה ימים, עד כי נעשה רחוב היהודים כמצולה שאין בה דגים, כלשונו של כותב הזיכרונות.

וכך גם על יהודי מראכש אשר נחשבו עד כה במאושרים לעומת אחיהם שבצפון, עברה עליהם כוס התרעלה. אולם לא לעולם חוסן. אחיו היסאם לא נכנע והמלחמה בתוך העיר הייתה קשה, בשבוע הראשון לבואו של אליזיד נדמה היה כי הניצחון לצידו. אולם בשבוע השני הוא נפגע מכדור שנורה מחייליו של היסאם אחיו ונפצע אנושות.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

נובמבר 2012
א ב ג ד ה ו ש
« אוק   דצמ »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  

רשימת הנושאים באתר