מורשת יהדות מרוקו

והיו מספקות להם מים ומזון מערי המערב כאשר סופר באגרת הרמ"ז זלה"ה – רבי משה זכות – שכתב למהר"ר שמואל גואקיל זלה"ה, בבואו בשליחותיי הו דרבנן מעיר הקודש וכתבו וחתמו בידי הרבנים שהיו בדורו כמה לקח מהם, והנה בעת"ה תלי"ת חזרה עטרה ליושנה אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם שנו כאן ואכל העם מקצה שמחו בזה.

ויאותו האנשים כן יהיה תמיד לא תתנשי מינן ומי יתן והיה תנתן דת בכל ערי המערב ישצ"ו להצטרף עמנו בדבר מצוה רבה כזו, כי רבה היא  ויכולה היא שתגין אלף המג"ן, ירושלים תפדה וההיכל תווסד, ובא לציון גואל עני ורוכב על חמור המשי"ח לפי תומו, ייתי וניחמיניה במהרה בימינו אמן כן יהי רצון.

נאם הנער לא גמיר ולא סביר, אין חכמה ואין תבונה, לא במקרא ולא במשנה אדם מוע"ט לעולם, יושב בין ברכי רבנן ומתאבק בעפר רגלם, הצעיר שלמה אליהו אבן צור בן לא"א החכם השלם והכולל חן ערכו מי ימלל הדיין המצויין כמוהר"ר יעקב נר"ו, נין ונכד להגאון א"ז מוהר"ר יעב"ץ זצוק"ל. זה כתבתי בייר תר"ח וחתם עליה אבא מרימר נר"ו.

למותר יהיה לציין, כי עוז רוחם של רבי משה תורג'מן ובנו רבי יעקב ורבי מימון פדידה, גרמה לתגובה חריפה וקיצונית ביותר מצד ראשי כוללות הספרדים, עד כדי מסירתם של אלו לשלטונות, על מנת לגרשם מן הארץ.

רבי משה ובנו רבי יעקב ורבי מימון, שהעזו להמרות את פיהם של ראשי כוללות הספרדים, נרדפו וסבלו יסורים קשים ומרים, הם הוחרמו ונודו ואף האשימו אותם בכך שהם שותפים ל " סטרא אחרא " רחמנא ליצלן, וכרתו ברית עם המיסיון ואף האכילו נבלות וטרפות, עד כדי הרחיקו לכת ראשי הכוללות הספרדים בעניינם, עד כי פרסמו ברבים שהם חשודים שהמירו את דתם.

באופן כי משה תורג'מן הנזכר ובנו אבדו מתוך הקהל ונטמעו בעמקי הקליפה, ומי יודע אם לא עליהם הייתה כוונת הבושם בגאזיטה שלו הנז"ל שכבר רוצים להממיר דתם שני ספרדים…." הפרשה העצומה הזאת מתוארת בפרורוט בקונטרס " משפט לאהלי יעקב " ובקונטרס " עדות בישראל " משנת תר"ז. 

יערי, בספרו שלוחי ארץ ישראל לדורותיהם, מציין כי המרד דוכא, אבל התסיסה לא שככה, ומה שלא עלה בידיו של רבי יעקב תורג'מן, עלה חמש עשרה שנה לאחר כך בידי רבי דוד בן שמעון, שעלה לירושלים מרבאט שבמרוקו בשנת תרי"ד – 1854

ובשנת רת"ך – 1860 לערך הצליח לכונן בירושלים עדה מיוחדת של המערבים עם מוסדות תפילה, מוסדות תורה ומוסדות חסד משלה, ועם רשות לשלוח שלוחים משלה לארצות צפון אפריקה, נוסף על שלוחי כוללות הספרדים.

כשנתכוננה העדה התאמץ להרחיבה ולבססה על ידי בניין שכונה מיוחדת לעולי ארצות המערב, ולמטרה מיוחדת זו שלח שלוחים אף לארצות אירופה. וכל זה נעשה ברשות ראשי כוללות הספרדים שבירושלים שלא יכלו עוד לעמוד בפני כוחם של המערביים ונתפשרו עמהם.

השליח הראשון של עדת המערביים החדשה הידוע לנו בשמו הוא רבי אברהם הרוש, מראשי העדה, שנשלח למרוקו בשנת תרכ"ב – 1862…..

רבי אברהם בן רבי יצחק הרוש. חתום עוד בכתובה של רבי רפאל אהרן בן שמעון משנת תרי"ך. בתרכ"ב יצא לערי מרוקו לעורר נדיבי עם לטובת העדה המערבית. באגרת השליחות נאמר : " לה' הישועה, אנשי חסד ורחמים מבחר עצמים, המה הגיבורים אשר מעולם אנשי השם…..

הנה הנס מעלת הגבירים הרמים, נדיבי עמים, גבאים ופרנסים וממונים, אחינו בשרנו אשר בארץ מולדתנו….ועליהם כתר תורה הרבנים המובהקים…יהי שלום בחילם…אמינו חכמי וראשי ומנהלי קהילתינו קהילת קודש המערביים יצ"ו…..המסתפחים בנחלת ה' פה עיר הקודש ירושלים תובב"א….

תכון תפילתנו בעד אחינו בחצרות בית אלקינו..כתל המערבי מקום מקדשינו…ותפלת ה' יבשרו, הלא ידעתם….כי עמוד השלום תקע אהלו בינינו ובין אחינו הספרדים הי"ו, וברצות ה' דרכנו שלחנו שלוחים לקראת אחינו על אודות החצר אשר קנינו ברבית אוכלת….

ופינו מלא תהלות…על כל הטובה אשר עשו עמנו ועם שלוחינו, וה' עשו והצליחו ושלחו לנומ קומץ של ברכה…לשלם את נשיינו..ובנינו כמה בניינין ותיקונים נאים ומפוארים בחצר הקודש הזה דהיינו בית המדרש ובית תלמוד תורה…

והנה….אחרי ההוצאה על העבר, באנו לבקש על העתיד, הא ודאי שמיע לכון גודל ותוקף צרת הבת ישרושלים…עיר שכולה רשי"ם, ובפרט אנשי קהילתינו אשר רובם ככולם עניים מרודים,,,ואין להם שום משען ומשענה ומקיימים את התורה מעוני…

ובפרט בשני רעבון הללו כי יוקר השערים עלה המעלה עקרבים בכל מילי, בכסף מלא, ובפרט שכירות הבתים אשר עלה ערכם בכפלי כפליים…ובכתב הכוללות גלינו טפח מכל הקורות אותנו…כי כוללות עיר הקודש ירושלים תובב"א.

קצור קצרה ידם מפדות כי הוא רבוץ תחת משא עול החובות….על כן….חלינו פני מעלת הרב הכולל בישראל ( להלל ) כמוה"ר אברהם חרוש נר"ו בן לאותו צדיק…..כמוהר"ר יצחק חרוש…למען ישית לדרך פעמיו בשליחות מצווה להרים כשופר קולו להודיע צערינו לאחינו…….

לימוד לימינו עמידה שיש בה סמיכה לעשות נדבה גדולה הגונה…..להחיות בהם נפשות רבות…ויען כי עת צרה היא והשעה צריכה לכך למען ימהרו להושיענו, על כן באו דברינו על זה מזבח הדפוס פה עיר הקודש ירושלים ת"ו , כי כן נא חוסו…על אחיכם וקרוביכם וישועתה לנו.

כי בצרה גדולה אנחנו, ועליכם המצווה מוטל להעמיד ולקיים ולחזק ישובינו פה עיר הקודש ירושלים ת"ו….להיות לנו קיום והעמדה לשבת על התורה ועל העבודה….וגם להשתדל לחזק ולקבוע קופות בני מערבא בכל מקומות אחב"י…….

ואנחנו אלה פה על משמרתינו נעמודה להתפלל בעצם בלב ובנפש…ונזכה יחד כולנו לחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו…הכ"ד אחיכם….החותמים פה עיר הקודש ישרושלים תובב"א בח' אב הנחמות שנת תרכ"בברב עז ושלום.

איגרת זו נמצאה בגנזי הרב יצחק נסים זצ"ל ראשון לציון והרב הראשי ךלישראל – שמות החותמים על האיגרת לא נדפסו. אחדים מהם חתמו בכתב ידם ; ואלה הם : הצב"י מעט דב"ש, משה מלכא, דוד אוחיון, מאיר שושנה, יצחק בר מנחם בן וואליד, אברהם בן וואליד, אברהם ברוך ס"ט.

עד כאן לשון האיגרת.

עוד בעיר פאס הרב יוסף הכהן אבן סוסאן מייסד הישיבה הגדולה. חיי הרוח האלה יכלו להתפתח עוד יותר אילו משכה אליה מרוקו חלק יותר גדול של גל המגורשים שעזב את ספרד בשנת 1391. רוב היוצאים בחרו אז להתיישב במדינות השכנות ובמיוחד באלג'יריה, כנרה בגלל הידרדרות המצב המדיני במרוקו.

רק קומץ קטן מסיביליה ובניהם משפחות כהן סקאלי ומרסיאנו התיישב בעיירה דבדו במזרח מרוקו. גם אלה שבכל זאת הגיעו למרוקו לא איחרו לצאת בחזרה לכיוון ארצות יותר סובלניות ומכניסות אורחים. המפורסם שבהם, רבי אפריים אנקווה ( אלנקווה, בנו של ברי ישראל הקדוש שנהרג על קידוש השם בטולדו באותן פרעות של שנת 1391, השאיר לנו עדות על קושי בקליטה במרוקו, שהביאוהו לקבוע את אהלו בעיר תלמסאן שם נתפרסם כקדוש וקברו נהפך למוקד לעלייה לרגל.

" וכבר קרה לי אני עצמי, בהיותי בעיר מראכש ביקשו ממני הקהל לדרוש להם ביום השבת אחר סעודת הבוקר בבית הכנסת, וילכו הקהל עמי ועברנו על שער המושל אשר בעיר, והיה שם שוער אחד כושי ונתקנא מכבוד הקהל אלי ויצא לקראתי בחמה גדולה ושבט אחד גדול להכות אותי ובראות הזקנים שעמי שהיה יוצא לקראתי נשתטחו לפניו ופייסוהו ולא הכה אותי , וישנתי ואראה בחלומי העבד הכושי מכני וישבור את זרועי ואצעק.

המלאח הראשון.

קיומה ועושרה של הקהילה היהודית בפאס הבירה היה לצנינים בעיני הקנאים המוסלמים. השפעתם גדלה מאוד עם התפוררות השלטון המרכזי. בשנת 1421 לאחר מות הסולטאן מוחמד לא נמצא לו יורש, ולוזירים ממשפחת הווטאסים שריכזו בידם את רסן השלטון, נוח היה לבחור ילד כמלך ושמו עבדל חאק, אחרון נציגי בני מרין.

המשפחה היריבה, משפחת השריפים, שהתפארה מיחסה לנביא מוחמד, ניהלה בפאס תעמולה דתית ענפה שקיבלה חיזוק בלתי צפוי עם מה שנראה  כנס משמים, והוא גילוי מחדש של קבר מולאי אדריס, מייסד העיר פאס, בשנת 800 ומצאצאי הנביא מוחמד בדומה לשריפים שטענו לשלטון. גיליו זה היה כלי מצויין בתעמולה הדתית שנקשרה גם לנושא היהודי.

נוכחותם של היהודים ליד הקבר הקדוש הוצגה כהתגרות ברגשי המוסלמים, מה עוד שפאס נעפכה עקב כך למקום לעלייה לרגל לכל מוסלמי בצפון אפריקה. באווירה כזאת כל תקרית הייתה עלולה להדליק את פתיל השריפה וכך אמנם קרה כפי שמספר הרב אבנר הצרפתי  – אגרת פאס.

" בסוף המאה השנייה לאלף השישי – 1438 – גירשו היהודים מפאס אל באלי..ונגרשו קהל פאס בעונותינו הרבים והרעים והיה גלות מר ונמהר לישראל ונגרשו מן האלמדינה הנקראת פאס אלבאלי ועלו מקצת משפחות ובנו האללמלאח..והיה גלות זה סיבת היין שמצאו בקערה של בית בתפילה "

מסיפור זה, המאושר על ידי מקורות זרים אחרים, עולה בבירור שייסוד במללאח היה עונש שהוטל על היהודים על הפרת אמנת עומר בזה שהואשמו שהחליפו במסגד אחד את קערת המים בקערת יין. היהודים לא עזבו את המדינה מרצון כי אם מאונס, הייתה גלות מר ונמהר, ורבים המירו את דתם ובלבד לא לעזוב את דירותיהם בפאס אלבאלי.

אבל הייתה גם סיבה נוספת בקביעת רובע מגורים מיוחד ליהודים והיא להגן עליהם מפני זעם ההמון הקנאי. עד אותו תאריך היו יהודי פאס, ככל יהודי המערב חופשיים לגור כפי רצונם. מטבע הדברים היו ללא ספק בכל העיר רובעים יהודיים. לא כאן החידוש, החידוש שעתיד היה לטבוע חותם כה חזק ועמוק על תולדות היהודים במערב, היה שבפעם הראשונה נקבע על ידי השלטונות תחום צושב ליהודים המחוצה לו אין היהודים רשאים לגור.

יותר ממאתיים שנה לאחר הגיטו הראשון באירופה, בוונציה, הועבר הדגם גם למערב, תחת שם אחר , המללאח. במשך תקופה ארוכה מאוד היה המללאח בפאס היחידי בכל רחבי המדינה עש אשר הוקם המללאח השני במראכש בשנת 1577 והשלישי במכנאס בשנת 1682.

מה טעם השם מללאח ? הרבה נכתב על אודות השם הזה למרות שלכאורה המקור נראה ברור. רוב ההסברים קושרים את השם במילה מלח. הטעם הראשון : בימי קדם היו היהודים הסוחרים במוצא חיוני זה, הם היו ספקי הממלכה ועל כך נקראה שכונתה על שם עיסוק זה.

לפי מסורת אחרת השם נבע מהחובה שהייתה מוטלת בעבר על היהודים למלוח את ראשי המוצאים להורג כדי לשמר אותן ולהציג אותן לראווה על שערי העיר למען יראו וירתעו. נהוג זה היה קיים עד המאה התשע-עשרת ותחילת המאה העשרים. טעם אחר מוזכר על ידי הרב יוסף משאש בספרו " אוצר המכתבים " ולפיו בערבית עתיקה פירוש במילה מללאח היה " מושלך ", רמז לנחיתות הרובע היהודי שהיה מושלך כחפץ שאין רוצים אותו.

אולם ההסבר ההגיוני ביותר הוא שהמקום שנקבע בפאס לרובע היהודי נשא שם מוקדם את השם מללאח, אולי כזיכרון למסחר המלח שהיה מתקיים בו. יהיה אשר יהיה ההסבר עד מהרה השם נקשר לשכונת היהודים בפאס ולאחר מכן בכל המדינה.

היהודים כאמור הוסגר ובתוך המללאח כדי להגן עליהם מפני התפרצויות ההמונים המוסתים, אולם מטרה זו לא תמיד הושגה כפי שנראה בהמשך בכל הדורות ולראשונה פחות משלושים שנה לאחר ייסוד המללאח הראשון.

פרק שני – בצילה של פאס

אותו מלך שהיה קטין בעת ייסוד המללאח, החליט בהגיעו לבגרות לתפוס את רסן השלטון ולהרחיק את המשפחות הגדולות אשר את בכוריהן הרג. כדי למנוע כל תכסיסים מצד שריו הוא בחר לעצמו כיועץ וכממלא תפקיד הוזיר הגדול את ידידו מילדות, היהודי הארון בן בטאש. עם ד'מי הוא היה יכול להיות בטוח שלא יחתור תחתיו.

המעמד הרם של הארון שלמעשה היה וזיר, " ואין וזיר זולתו " ושלפי עד מאותה תקופה " כל המדינה הייתה בידו " היה עלבון צורב וחי בעיני האצולה ומורי הדת המוסלמית, מה עוד שהוא העניק מגדולתו לכל יהודי המדינה שהואשמו בהשתלטות על תושבי פאס האמיתיים.

הקנאה ורצון הנקמה חיפשו רק הזדמנות נאותה כדי להתפרץ החוצה. הזדמנות כזו הוגשה כאשר בשנת 1465 יצא המלך עבד אלחאק עם הוזיר למסע מלחמה באזור תאזה. לפני יציאתם מינו כממלא מקום אחד מקרובי הארון ושמו שמואל בן בטאש. אותו ממלא מקום הואשם שקילל או הכה אישה אחת ממשפת השריפים והעליב אותה או כפי גרסת הרב אבנר הצפרתי באגרת פאס .

"ונתגאו היהודים ועברו תורות וחלפו חוקים ועשו מעשים שלא יעשו, ומכללם לקחו גויה אחת נשואה והיכו אותה מכות אכזריות, והיא צועקת ומתחננת להם ולא שמעו לקולה והם מוסיפים ומכים באופן שנתקבצו הגויים והרגו ביהודים מכת הרג ואבדון עד שהרגו הזכרים שלא נשאר מהם כי אם מי שהמיר כבודו בלא יועיל ".

לפי עדותו של היסטוריון המצרי עבד אל עבאס, התנגדו תחילה ראשי הדת להכריז מלחמת קודש נגד היהודים ןנתנו לבסוף את הסכמתם תחת לחץ ההמון שהתפרץ לעבר המללאח וערך טבח איום, והרגו מהם כמה שרצה אללאה  שיהרגו ולא נרתעו מפני אחד מהם עד שהמיתו את האחרון. והיה זה יום מפואר בפאס וטבח גדול, נהרג בו קהל רב מספר של יהודים. לאחר מכן פנו אל ארמון השליט החריבו אותו והרגו את היהודי שהיה בו ".

התאוששות תחת שלטון בני מרין.

גורלן של המלך לא היה שפיר יותר. בשומעו על ההתקוממות החליט לחזור לפאס למרות אזהרותיו של ידידו הארון. הוא נתקף בזעם נגד הוזיר והאשים אותו בכל האסונות ובראותו כך, הקדים צאתו אחד מחייליו והרג את הארון. אנשי פאס טמנו מלכודת למלך השנוא והזמינו אותו לחזור לבירתו מאחר וסילק את הארון.

אולם לאחר שנכנס בשערי העיר הורד מסוסו ונשחט כמו שעושים לצאן ביום חד " עיד אל קביר ". על המשך המאורעות קיימות שתי גירסאות. לפי הרב אבנא הצפרתי " אחר אחד עשר ימים קיבץ המלך כל המוממרים ואמר להם ידעתי ומ\נתחזק אצלי שלא לרצון המרתם כבודכם, על כן כל שירצה לחזור יהודי יחזור ".

העדות של אותו רופא והיסטוריון מצרי מציירת תמונת אימים שכנראה יותר קורבה לאמת : " לאחר מכן נוגע לאנשי הערים הרחוקות מפאס על מאורע זה. הם התמרדו נגד יהודי הערים ועשו בהם בדומה למעשה אנשי פאס ביהודים. אז ירדה שוןאה גדולה על היהודים שכמותה לא הייתה לפני כן ואבדו מהם כמה שרצה אללאה ".

פעם נוספת היהודים היו שעיר לעזאזל, קורבנות למלחמות על השלטון שלא נגעו להם. תקופת בני מרין שהחלה באור חיובי מסיימת באורות קודרים ונדמה שכאילו בשרו סוף המירוץ בתולדות היהודים בנערב. אולם אסון עוד יותר כבר יביא תוך שנות דור להתחדשות היהדות במרוקו.

סוף הפרק " בצילה של פאס " מתוך ספרו של יוסף טולידאנו " ויהי בעת המללאח "

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

הדברים לקוחים מעיתון הארץ, 22 במרץ 1949, כמו כן מופיעים גם בספרו של שמואל שגב " מבצע יכין " בעמוד 44, בדברים של שגב רחבים יותר ואף חריפים יותר, מר מלכא מנסה להיות עדין יותר.

מתוך ויקיפדיה

עמוס אילון נולד בשם עמוס שטרנבך בווינה בשנת 1925 ועלה לארץ ישראל עם משפחתו בשנת 1933. בשנות ה-40 נמנה עם אנשי חוגו של אורי אבנרי. בשנת 1954 החל לעבוד כעיתונאי עבור עיתון הארץ, ופרסם סדרות כתבות שחלקן הביאו לו מוניטין ואחרות השנויות במחלוקת. כתב סדרה בת שמונה כתבות על יהדות מרוקו, עליה נכתב כי "הוא תיאר אותם בתיעוב, ללא שום אקזוטיקה וללא שום חמלה. אילון כתב תיאורים דוחים על חוסר היגיינה, דלות ועבודה ירודה". הכתבות עוררו סערה בארץ, והדיה הגיעו עד מרוקו ותוניסיה. אילון היה בן טיפוחיו של העורך הראשי והמו"ל של "הארץ" – גרשום שוקן. עד כאן מתוך ויקיפדיה

מתוך הספרייה הוירטואלית של מטח

מגמות היסוד ודפוסי העלייה 1967-1948 : הציבור הישראלי ושאלת העלייה מארצות האסלאם
מחבר: חיים סעדון

 ב- 9 ביולי 1959 פרצו מהומות בשכונת ואדי סאליב שבעיר התחתית בחיפה, שהסתיימו בהרוג אחד ובפצועים רבים. הממשלה הקימה ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת האירועים. הוועדה סברה כי המחאה שהובעה במאורעות אלה נבעה מהעובדה

ששכונת ואדי סאליב היא שכונת עוני, צפופת אוכלוסייה, הבנויה בשיפולי מדרונים, כשמבניה דחוקים ולחוצים זה לזה ויש מהם הבנויים זה על זה […] במבנים דחוקים ואפלים, ביניהם כוכים בלתי ראויים למשכן אדם, מתגוררות בצפיפות משפחות מטופלות בילדים הרבה, כשלא בכל "דירה" כזו מצויים תנאים סניטריים מינימליים. (דין וחשבון של ועדת החקירה הציבורית לעניין מאורעות 9 ביולי 1959 בואדי סאליב, עמ' 12.)

לדעת השופט משה עציוני, שעמד בראש הוועדה, האוכלוסייה הגיעה לשם ללא כל הכוונה וללא מנהיגות פנימית, אוכלוסייה חסרת מקצוע ותעסוקה (בתוכה גם משוחררי צבא רבים). תנאי החיים הקשים מחד גיסא והיעדר תעסוקה מאידך גיסא היו מקור ההתמרמרות החברתית שהפכה חיש מהר להתמרמרות עדתית, והייתה לסמל המחאה החברתית של יוצאי מרוקו בפרט ושל עדות המזרח בכלל. 

בפני הוועדה התייצב יצחק כהן, אב ל- 11 ילדים, בן 59 וחסר פרנסה. כאשר ביקשה הוועדה לברר ממה הוא מתקיים ענה: "אני מעדיף לא לענות על שאלה זו. באתי ארצה בתור בעל הון עם רכוש נכבד למדי ונשארנו באפס". בהמשך סיפר העד כי הבעיה קיימת מאז שהגיע לארץ בשנת 1948. כבר אז הייתה תסיסה בציבור.

זה התחיל כאשר אריה גלבלום השמיץ את עולי צפון אפריקה, תסיסה אשר כמעט הפכה את המדינה, אני בתור יושב-ראש הארגון שלחתי מברק לראש הממשלה ולבכור שטרית – נתתי מחאה בעיתון הארץ. היה זה בשנת 1949. (דין וחשבון של ועדת החקירה הציבורית לעניין מאורעות 9 ביולי 1959 בואדי סאליב, עמ' 12)

אחת הבעיות הקשות בקליטת היהודים מארצות האסלאם הוא יחסה של החברה הישראלית לעלייה ולעולים. בחברה הישראלית רווחו דעות שליליות וסטריאוטיפים על יהודי ארצות האסלאם יותר מאשר על קיבוצים אחרים. דעות שליליות אלו לא פסחו גם על מנהיגי המדינה.

תופעה זו ליבתה את תחושת הזעם והתסכול של העולים מארצות האסלאם. אריה גלבלום, עיתונאי מעיתון הארץ, התחזה לעולה חדש, בדק את מצב העולים ובעקבות זאת פרסם סדרת מאמרים. כותרתו של אחד מהם הייתה: "חודש ימים הייתי עולה חדש – עליית תימן ובעיית אפריקה".

 גלבלום חילק את העולים באותו זמן (אפריל 1949), לארבע קבוצות מוצא: עולי הבלקן, עולי אשכנז ואירופה, עולי תימן ועולי צפון אפריקה.

 לאחר דיון ארוך על העלייה התימנית עסק בשאלת העלייה מצפון אפריקה, אותה הציג בצבעים קודרים למדי. לא רק הופעתם החיצונית גרמה לו אכזבה, אלא בעיקר אופיים של העולים, תכונותיהם, ומעל הכול הביע חשש כבד מאוד שהמשך העלייה ממרוקו יגרום ללוונטיניזציה של המדינה.

מאמרו של גלבלום התקבל בזעם רב על ידי אנשי ציבור שונים שהיכרותם עם יהודי צפון אפריקה הייתה עמוקה יותר, אך אי אפשר להתעלם מכך שגלבלום נתן ביטוי לחששם של מנהיגים שונים במדינה מהשפעת העלייה ההמונית מארצות האסלאם על צביונה של המדינה.

התמונה לא תהיה שלמה אם לא נציין כי בתקופה זו פרסם המשורר נתן אלתרמן במדורו "הטור השביעי" שבעיתון דבר, שירים אשר התנגדו למדיניות הממשלה וגינו את יחסן של החברה והרשויות לקליטת יהודי ארצות האסלאם בכלל, ומרוקו בפרט.

4 – בשבי הסלקציה. מתוך ספרו של שמואל שגב " מבצע יכין "

הקמת מדינת ישראל, פתחה את השערים לרווחה לפני עולים יהודים, בשיעורים שהתנועה הציונית לא הורגלה להם מעולם. מתוך נאמנות ליעודה הציוני, קלטה המדינה הצעירה במחצית השנייה של 1948, בעיצומה של מלחמת השחרור, למעלה ממאה אלף נפש, מרביתם ניצולי השואה באירופה.

אוניות רעועות הביאו ממחנות הפליטים באירופה וממחנה המעצר בקפריסין רבבות עולים, ביניהם כ-5.000 חולים כרוניים ונכים. איש בישראל לא העלה אז על דעתו, כי לאחר המוראות שעברו עליהם במחנה ההשמדה, יישארו יהודים חולים אלה באירופה.

כשוך הקרבות, גאה זרם העלייה ומדינת ישראל הוצפה ברבבות יהודים שבאו להקים בה את ביתם החדש. בשנת 1949 היה ממוצע העלייה כ-20 אלף נפש לחודש, לעתים עד אלף עולים ביום. ואמנם, הודות למדיניות של עלייה בלתי מוגבלת באו לישראל בתקופה של 30 חודש – בין מאי 1948 ועד למחצית 1951 – קרוב ל-600 אלף עולים, מחציתם ניצולי השואה והמחצית האחרת מארצות המזרח התיכון, לפי הפירוט הבא :

עיראק – 121 אלף נפש ; תימן – 45 אלף ; תורכיה – 31 אלף ; לוב – 31 אלף ; איראן – 25 אלף ; ומצרים – 16 אלף. נוסף על כך באו מארצות צפון אפריקה 44.5 אלף נפש, לפי הפירוט הבא : מרוקו – 30 אלף ; תוניסיה – 13 אלף ואלג'יריה – 1.500 נפש.

כך שסך הכול העלייה מארצות " המגרב " באותה תקופה של שלושים חודש, היה מזערי בהשוואה לעלייה האירופית, או אפילו בהשוואה לעלייה מעיראק.

אך כבר בשלב מוקדם זה, היה ברור שישראל איננה מסוגלת לשאת לבדה בנטל קיבוץ הגלויות. כמדינה קטנה שזה אך נחלצה ממלחמה לעצמאותה, לא היו בידי ישראל כלים להתמודד עם קבוצות עולים, השונות כל כך זו מזו, בשפתן, בתרבותן ובאורחות חייהן.

עומס גדול במיוחד היה על שירותי הרפואה ; מחנות העולים התמלאו עוד טרם הוקמו בהם שירותי תברואה מינימאליים. רבים מהעולים – בן אם היו אלה ניצולי השואה או יוצאי ארצות האסלאם – היו חולים בשחפת, גרענת, דיזנטריה, ומחלות מין. הילדים סבלו מתת תזונה ולמעלה מ-30 אלף ילדים היו נגועים בגזזת.

למעשה, אין –  ואף לא היה – לנו עניין לאסור מלחמה על היהודים כולם, ללא יוצא מן הכלל. שאיפתנו היא, בפשטותה, שלא לסבול עוד מהצבעתם המאסיבית של היהודים, ולהתלכד כולנו כדי להתגונן מפני ההמון היהודי השואף להשתלט על כל דבר בארץ זו….

מצענו הוא ההגנה הקפדנית על זכויות הרוב הצרפתי.

כמו בקונסטנטין לפני ארבעים שנה, לא ייפסק המאבק לפני שתיעלם סיבתו המבישה. יקום נא האיש כנארבוני, כמו ב – 1904, וישים קץ לשערורייה של 2.300 יהודים המסתערים על הקלפיות נגד 3.000 הצרפתים בקונסטנטין, כלומר נגד הרוב המכריע.

וכמו בשנת 1904 ייפסק מסענו, כיוון שלא תהיה לו עוד הצדקה.

ועד אז, צרפתים, אין אנו רוצים להכיר כאן אלא צרפתים ! עמם רוצים אנו לחיות, רק עמם ! רק בקיומם אנו רוצים.

הרקע למפני האנטישמי של מורינו, שחל זמן רב לאחר ניצחונה של " החזית העממית ", היא תבוסתו בבחירות העירוניות באביב 1938. הוא האשים בכך את הבוחרים היהודים והקים, בעזרת כמה ידידים, גוף בשם : ליגות הידידות הצרפתיות, Amities Francaise  שכוונתו המוצהרת הייתה " לארגן את ההגנה נגד היהודים בקונסנטנטין ;

אולם בהתקרב הבחירות המשלימות בדצמבר ומשום שבבר כי לתמיכת היהודים משקל מכריע, התחייב, בעת ישיבה סגורה שקיים עם נכבדי הקהילה , להפסיק את המסע האנטישמי תמורת הבטחתם לגייס את הקול היהודי לטובתו. וכך כתב בדין וחשבון שלו ראש המשטרה המחוזי.

הנבחרים היהודים העלו כמה הסתייגויות. לדבריהם שינה המון הבוחרים היהודים את דפוסי הצבעתו מזה חמש שנים. חלפו הימים שבהם אפשר היה לגייסם כאיש אחד, בעקבו סיסמה שנותנת הקונסיסטוריה. ככל שהשתנתה תפיסת עולמם, כך שאפו לתת ביטוי לעצמאותם, לרבו בשאלות פוליטיות. 

משא ומתן זה נכשל, כפי שאפשר היה לצפות מראש, ולכך הייתה תוצאה לא צפויה : הצטרפותם של " הרדיקאלים הסוציאליסטים " ל " ליגה האנטישמית ". שכן בעקבות תבוסתם בבחרות האמורות, הם ייחסו את צרותיהם לדבר " ההתפייסות "  אף על פי שלא יצא לפועל – " היהודית המורינסטית, ובפרט לבגידה של המנהיג היהודי ללוש, שהבטיח – לרדיקלים הסוציאליסטים – כמה קולות של יהודים.

לוסיאן בלה היה ראש עיר סידי בן אל עבאס מאז 1929. בתור מרכז הסניף המקומי של " האגודות הלטיניות ", ואחרי כן של " ליגות היהודיות הלטיניות " – ראה לעיל -, לא הסתיר את אהדתו לפראנקו ולמוסוליני ; באוקטובר 1937 היה מעורב אישית בפרשת חטיפתו של קונסול לשעבר של ספרד הרפובליקנית באלג'יריה.

כמה חושדים לאחר מכן הסתמך על " חוק לאמברך " משנת 1871, על פיו נתבעו יהודי אלג'יריה להוכיח את מוצאם ה " מקומי " כדי לזכות מ " צו כרמיה ", ומחק בשרירותיות מפנקסי הבוחרים והגיוס לשירות צבאי מאות יהודים שלא עלה בידם להציג מסמך להוכחת מוצאם המקומי של אבותיהם.

העניין עורר רעש והועלה לפני מועצת המדינה ; לבסוף הוכרע בצו חתום בידי שר הפנים, אלבר סארו, ב – 16 בינואר 1939, שביטל כליל את החלטתו של ראש העיר סידי בן אל עבאס.

שלושה אישם אלה – לאמבר, מורינו ובלה – וחסידיהם באלג'יר, תלמסאן או מוסתאגאס, ריכזו סביבם את הנציגים המקומיים הבולטים ביותר של ה " פיאה נואר ". הוועדות האלקטרוליות של מורינו או לאמבר – שהפכו עד מהרה, לשם גיוס קולות, לוועדי פעולה אנטישמיים – כללו יועצים עירוניים, עורכי דין, רופאים, מתיישבים עתירי קרקעות וסוחרים עשירים שססמאות האנטישמיות דיברו על לבם ועל יצריהם : הם לא נזקקו לשום סימוכין פילוסופיים, אידיאולוגיים או פסבדו- מדעיים.

לצד האנטישמים ה " אלקטוראלי סטים ", ניצבו אחרים ששאבו את השראתם האידיאולוגית ואת אמצעיהם הכספיים מארגוני הימין הקיצוני של המטרופולין, ואפילו של גרמניה ואיטליה. נזכיר את " המפלגה העממית הצרפתית Parti Populaire Francais של ז' דוריו, שאת סניפו האלג'ירי ניהל ו' אריגי.

" המפלגה הסוציאלית הצרפתית " PARTI SOCIAL GRANCAIS של הקולונל דה לה רוק, שעורכי עיתונו הלהבהLA FLAMMEהיו שני פרופסורים מקונסטוטין, סטאנילסט דבו וקלוד מארטן ; " האלומה הצרפפתית " FAISCEAU FRANCAIS של ז'אן רנו, שנציגו באלג'יר היה רנה ברתלמי, מנהל העיתון " ליבר פארול "

ה FRONT DELA JEUNESSEשמנהיגו ז'ק לגראן ערך באלג'יריה בקיץ 1938 ביקור שעור תגובות סוערות ; ה' לוטיאה ועיתונו האלג'ירי " לאקלייר " L'ÉCLAIR, שהתיימר להיות בטאונו של הנאציונאל סוציאליזמם הצרפתי ;

" איגוד הידידות הצרפתית " הסניפים המקומיים של ה " אקסיון פראנסיז " ACTION FRANCAISE, ושל " הDבירות המלוכניות " DAMES ROYALISTES, ולסוף המרכז לתרבות ספרד, CENTRE CULTUREL ESPAGNOL, שהיה פעיל במיוחד באוראו ובסידי בן אל עבאס.

הסניפים המקומיים של " המפלגה הוציאלית הצרפתית " ושל " המפלגה העממית הצרפתית " היה חוד החנית של הימין הקיצוני באלג'יריה, אולם עד לניצחונה של " החזית העממית " והצעת החוק בלוס ויולט, תפסה " השאלה היהודית " מקום משני בדאגות מנהיגיהם, ואף היו – כמו בצרפת – כמה יהודים שפעלו בשורות " צלב האש " CROIX DE FEU ו " המפלגה הסוציאלית הצרפתית ".

הדגל האנטי יהודי לא הורם באורח חד משמעי אלא ערב הבחירות המקומיות בשנת 1938. בעת ביקורו של דוריו באלג'יריה במאי 1938, כך ביטא ויקטור אריגי את עמדת " המפלגה העממית " הצרפתית כלפי הבעיה היהודית.

" האנשים האלה נעשו צרפתים בתוקף צו לא צודק, שניתן לפני שבעים שנה, ולעולם לא התמזגו במשפחה הצרפתית הגדולה. אצלנו בצרפת אפשר להבחין היטב בין מחוז אחד למשנהו : קורסיקה, פרובאנס, ברטאניה, ארץ הבאסקים.

הרעיון האנטישמי ותומכיו. 

כל מחוז שמר על צביונו המיוחד, מורשתו ומנהגיו. כלום התעוררה, עקב כך, שאלת ברטאניה, שאלת קורסיקה, שאלה באסקית ? רק היהודים מרכיבים קבוצה בדלנית. הם שמרו על עצמאותם מכל משמר. הם רצו להיות יהודים בטרם היו צרפתים, ולשלוט בצרפתים בעודם בראש וראשונה יהודים.

הם הצביעו כאיש אחד, פעם לטובת פלוני, פעם לטובת אלמוני, בהישמעם להוראות מנהיגיהם, למען האינטרס העליון של השבט היהודי. זרים היו, זרים יהיו לעולם. הבה ניתן ל – 450.000 יהודי צרפת ולכ – 200.000 יהודי אלג'יריה מעמד מיוחד, דומה למעמדם של הנתינים הבריטים בצרפת, הבה נעמיד כל אחד במקומו ונשאיר את הצרפתי במקום הראוי לו : הראשון.

אשר לעמדת " המפלגה הסוציאלית הצרפתית " היא נוסחה בידי דֶבו, ראש הסניף המקומי, ערב הבחירות בדצמבר 1938 בקונסטנטין :

היהודים נעשו צרפתי בלי שביקשו זאת, הודות ל " צו כרמיה "…אנו מן " המפלגה הסוציאלית הצרפתית ", איננו אנטישמים, אולם תמוה בעינינו כי העם הנבחר לפי מסורת המקרא הפך לעם בוחר ומטה את המאזניים לטובת המרקסיסטים האדומים.

ליהודים איו רגשות אישיים, אלא מטרות קולקטיביות והם הולכים לקלפי כמו עדר כבשים. הם-הם הנוהגים אפוא בגזענות כלפינו, ואנו רוחשים להם איבה ללא סייג. דעה דומה השמיע באותה במה ראש " המפלגה הסוציאלית הצרפתית ", הקולונל זה לה רוק :

" טיפשי הוא לדעתי לצעוק " הלאה היהודים " ולהסתפק בכך….אציע לכם דבר קשה יותר : כל עוד יתמידו יהודי קונסטנטין בעמדה זו, עליכם….להתעלם מהם לחלוטין, מבחינה חברתית, מסחרית או תעשייתית. עליכם לנהוג כאילו אין הם קיימים, לא פחות ולא יותר, ולא יהיה עמם שום קשר.

החרם הכלכלי על היהודים היה הנשק שהעדיפו כל הארגונים האנטישמים ; הוא היה גם האמצעי הראשון שנטו " אגודות הידידות הצרפתית ", שיעצו לחברי הארגון שלא להעסיק עוד יהודים, אף לא כמשרתים.

אולם באלג'יר, כמו בקונסטנטין ובאוראן, היו מעט פיטורי עובדים יהודים לפני פרסום החוקים האנטי יהודים של וישי. לעומת זאת רבים, היו החנוונים היהודים שמחזור עסקיהם ירד פלאים, בעוד שבמרכזים עירוניים קטנים לא העזו עוד סוכני מחסר יהודים לבקר אצל לקוחותיהם, שמא יתנפלו עליהם תושבי המקום.