ארכיון יומי: 1 בנובמבר 2012


Les grandes figures dans l'histoire des juifs du Maroc..ABRAHAM MAIMRAN

 

ABRAHAM MAIMRAN

LES JUIFS DE COUR

Avec le declin definitif des Saadiens et la montee sur le trone du fondateur de la dynastie Alaouite, Moulay Rachid, le calme et la tranquillite revinrent au Maroc, permettant aux communautes juives de surmonter rapidement l'echec traumatisant du mouvement messianique de Shabta'i Zvi.

Le frere et successeur de Moulay Rachid, Moulay Ismael (1679-1727), que l'Histoire a conserve comme le plus glorieux des monarques de cette dynastie, assura la gloire et la prosperite du Maroc pendant la premiere partie de son regne, et fut particulierement benefique a la communaute juive de sa nouvelle capitale, Mekhnes, qu'il dota d'un Mellah, le troisieme de l'histoire du Maroc apres ceux de Fes et de Marrakech. Lieu de residence des ambassadeurs Chretiens de passage, ce Mellah etait considere comme le plus bel endroit de la ville.

Sur de sa force et de son pouvoir, Moulay Ismael aspira a ouvrir son pays, dont le commerce etait alors limite a la seule Hollande, plus largement a toute l'Europe. Mefiant envers les elites musulmanes frondeuses de Fes, il s'appuya pour realiser ses ambitions mercantiles sur les trois grandes families juives Toledano, Maimran et Benattar. La richesse et l'ascendant des deux premieres families donna naissance a un adage populaire qui dit en Hebreu avec l'accent marocain, qu'a elles seules la terre a ete donnee: Le toledanos oumimranes nitna haaress.

Le fondateur de la lignee, Yossef Maimran, gros commercant a Mekhnes, dut sa fortune au fait d'avoir ete le premier a informer Ismael, alors qu'il etait gouverneur de la ville, de la mort de son frere a Marrakech et de lui avoir preter 1'argent necessaire pour devancer tous les autres pretendants au trone. Apres la mort tragique de Yossef, ecrase par un cheval, le Sultan appela son fils Abraham pour lui succeder ala Courou il devint son homme d'affaires et son conseiller le plus ecoute en matiere de politique etrangere. Le Naguid de la communaute devait conserver de lui le souvenir d'un assistant devoue qui prit la defense de l'Empereur durant la seconde partie de son regne, alors qu'il avait augmente la pression fiscale dans le but de financer ses guerres interminables et ses travaux titanesques.

Abraham Maimran influen9a en outre le developpement du commerce du Maroc avecla France. Sonadversaire de l'epoque qui devait devenir son futur beau-pere, Moshe Benattar, signa le premier accord de paix et de commerce avec l'Angleterre. Le prestige de Abraham Maimran ala Couretait tel qu'un jour l'ambassadeur de Hollande, pour decrire sa position, fit cette flatteuse comparaison : «I1 est comme le grand Colbert en France».

Cette position eminente lui valut de feroces jalousies et il connut, comme son pere, une fin tragique, empoisonne par le medecin du Sultan.

Apres sa mort, la famille Maimran retourna a l'anonymat. Durant les siecles suivants, seuls quelques rabbins devaient se faire remarquer par leurs ecrits, en particulier rabbi Moshe, rabbi Shlomo et rabbi Hai'm Maimran.

דמויות בתולדות היהודים במרוקו-אברהם מימראן – יהודי החצר 1723-1655־

אברהם מימראן – יהודי החצר

1723-1655־

מולאי ראשיד, מייסד השושלת העלווים, השלטת עד היום במרוקו, החזיר שקט ושלווה למדינה השסועה ותרם להשכחת ההרפתקה המשיחית.

אחיו ויורשו, מולאי איסמעיל (1727-1679), המהולל כמלך החזק בתולדות המדינה, הביא תהילה ליהודי ארצו. במיוחד לתושבי הבירה החדשה מכנאס. הוא בנה לקהילה שכונה מיוחדת, המלאח השלישי בתולדות מרוקו. בשעתו נחשב מלאח זה לשכונה היפה והנוחה בעיר, ושוכנו בה משלחות דיפלומטיות של המדינות הזרות.

בהסתגרה, לשם שמירת עצמאותה המוסלמית ואופייה, נזהרה עד כה המדינה מלהיפתח, יתר על המידה, לאירופה הנוצרית. בטוח בכוחו, שאף המלך החדש להרחיב יחסי סחר אל כל מדינות אירופה, לא עם הולנד בלבד.

בשל מדיניותו הבינלאומית וסלידתו מאצולת פאס הותיקה והמורדת, העביר בירתו למכנאס. המלך הסתמך על שלוש משפחות גדולות בקהילה היהודית: טולידאנו, מימראן ובן־עטר. שתי המשפחות הראשונות עלו לגדולה, עד כדי כך, שהאימרה העממית גרסה ׳׳לטולדאנוס ומימראנס ניתנה הארץ". למשפחת מימראן הייתה השפעה מכרעת על מדיניות החוץ של מולאי איסמעיל, ומעמדה היה גבוה ביותר.

אביו של אברהם מימראן, יוסף, היה סוחר אמיד במכנאס. הוא הראשון שהודיע למושל העיר, מולאי איסמעיל על מות אחיו המלך, מולאי ראשיד. יוסף הלווה לאיסמעיל סכום עצום, שאיפשר לו להקדים את מתחריו ולהכריז על עצמו כסולטן. יוסף נדרס למוות טרגי, על ידי סוס משתולל, כנראה בהוראת המלך האכזר, שנמנע מלהחזיר את ההלוואה. בכל זאת, מינה הסולטן את הבן, אברהם מימראן, כנגיד הקהילה היהודית וכיועצו למדיניות החוץ. למעשה, מילא אברהם מימראן תפקיד של שר החוץ והמסחר הבינלאומי, באין הפרדה בין התחומים בימים ההם. תפקידו היה מרכזי בסחר עם צרפת ובהתקרבות למלך לואי הארבעה־עשר. בעוד יריבו לשעבר של אברהם וחתנו על פי מצוות המלך – משה בן־עטר, דגל בקו פרדאנגלי, וסייע בחתימת חוזה השלום והידידות הראשון, בין מרוקו לאנגליה.

כנגיד הקהילה היהודית, לא גבה לבו והוא מילא תפקידו במסירות. במיוחד, כשהכביד מולאי איסמעיל את ידו על הקהילה היהודית, למימון מלחמותיו האיךסופיות, ותכניות בניה ענקיות שרוששו את המדינה. תפקידו הרם בחצר הקים על מימראן אויבים, במיוחד בקרב האצולה המוסלמית, שירדה מגדולתה. גם סופו של אברהם מימראן היה טרגי. הוא מת מהרעלה על ידי רופא המלך. משפחת מימראן שבה לאלמוניותה ולא נודעה עוד בתפקיד מרכזי בקורות יהודי המדינה. מבניה הידועים במאה ה-18 וה-19 חכמים מופלגים, ר׳ משה ר׳ שלמה ור׳ חיים מימראן, אשר השאירו יצירות חשובות בפרשנות התלמוד, הדרש והמוסר.

עבודת שורשים לתלמיד-חברתת ״כל ישראל חברים״(כי״ח) ותרומתה לחינוך המודרני

חברתת ״כל ישראל חברים״(כי״ח) ותרומתה לחינוך המודרני

החינוך היהודי המודרני במרוקו מזוהה עם כי״ח. בתי הספר הראשונים נוסדו בתיטואן 1862) ובטנג׳יר (1865). על פי גישת מנהיגיה, האמינה כי״ח שרק על ידי שיפור מצבם החברתי-כלכלי של היהודים אפשר יהיה לקדם את מעמדם החוקי תוך כדי שילובם בתוך חברה הכללית. מוריה הקנו לחניכיהם יסודות ראשונים בשפה הצרפתית, בחשבון ובמקצועות פרודוקטיביים אחרים, ועד מהרה מצאו צעירים אלה את עצמם בשירות בתי ־ספר, שהקימה כי״ח בכעשר ערים במרוקו.

 עם בואם של הצרפתים למרוקו, נהנתה כי״ח מתמיכת השלטונות, אשר העניקה לה מונופולין כמעט מוחלט על החינוך החילוני היהודי. האלטרנטיבה היחידה לחינוך של כי״ח היו החדרים המסורתיים ותלמודי התורה המתוקנים, שהוקמו בערים פאס, מכנאס וצפרו על ידי ארגון ״אם הבנים״. בהתחשב בגודלה של הקהילה היהודית ובפיזורה הגיאוגרפי הנרחב, הקיפה כי״ח בפעילותה אחוז קטן בלבד מבין הילדים היהודיים של מרוקו, וכפי שניתן לצפות היא התרכזה בעיקר בקהילות של הערים ־גדולות והבינוניות.

לאחר מלחמת העולם השנייה קיבלה הפעילות של כי״ח תנופה חזקה. בסיועו של ה״ג׳וינט״ היא הרחיבה את רשת מוסדותיה לכל נקודת יישוב יהודית שמנתה יותר מ-300 נפש, מהחוף הצפוני עד למדבר. בערים הגדולות היא גם הקימה חטיבות על יסודיות ובתי ספר מקצועיים, ובנוסף לכך היא דאגה לשפר את רמת ההוראה של המקצועות העבריים.

הישגיה של כי״ח מרשימים מאוד: במוסדותיה התחנכה כל העילית החדשה המודרנית של יהודי מרוקו. תרומתה לקידום החינוך המודרני במרוקו מרשימה עוד יותר. אם נשווה את רמת ההשכלה של היהודים לזאת של המוסלמים, הרי בתום תקופת השלטון הצרפתי רק 13% מהילדים המוסלמים קיבלו חינוך מערבי מסודר, לעומת קרוב ל-60% אצל היהודים. עם זאת, רק מעט מאוד יהודים יכלו להגיע ללימודים על-יסודיים, שכן גם אילו רצו להמשיך את לימודיהם, הרי מערכת החינוך הציבורית לא נטתה לקלוט אותם, ואכן בשנים 1945- 1955 פחות מ-500 יהודים השלימו את בחינות הבגרות. מספר מסיימי חטיבת הביניים העל- יסודית (4 שנות לימוד) היה ב-1955 – 268 בלבד, ולא יותר מ-30 סטודנטים יהודים למדו באותה שנה במוסדות האקדמיים במרוקו. הרוב המכריע של המעוניינים בהשכלה גבוהה נהג לצאת לצרפת.

ב-1956 היו במרוקו 82 בתי ספר של כי״ח שבהם ביקרו כ-30,000 תלמידים. ב-1960 הולאמו כרבע ממוסדות אלה והתקבלו אליהם מאות תלמידים לא יהודיים. נוסף על כי״ח פועלות גם רשתות החינוך ״אוצר התורה״ ו״אם הבנים״ וכן פועלים גם מוסדות תלמוד תורה וחדרים של חסידי חב״ד.

במרוקו שלאחר העצמאות הצליחו היהודים להרחיב במידה ניכרת את מערכת החינוך שלהם, ועם ביטול ההגבלות שחלו קודם לכן על כניסתם למוסדות העל-יסודיים הם הקימו שרשרת עניפה של בתי ספר עבריים, ששילבו השכלה תיכונית בחינוך הדתי.

פגיעות בחיי הדת אצל יהודי מרוקו-א.בשן-במאות ה-16 וה-17.

במאות ה-16 וה-17.

בעקבות חוסר הביטחון בתקופה של זעזועים בממשל, היו מדי פעם פורעים שפרצו לבתי כנסת. כפי שכתב רבי שמואל אבן דנאן בחיבור " דברי הימים ". בשנת של"ו – 1576 כשמל מלך עבד אלמאליכ, התנכלו פורעים במראכש ביהודים ובספרי התורה.

כפי שרשם רבי שאול סירירו, בתקופת שושלת הסעדית בשנת שע"א – 1611, בעת מלוך זידאן, שריף סעדי – 1608 – 1628, אירע בפאס כי בליל ראש חודש שבשנה הנכרת באו הגנבים לבית הכנסת של רבי יוסף אלמו שנינו וגנבו כל מה שנמצא בבית הכנסת.

וגנבו שני ספרי תורה והשליכום ברחובות. בג' אדר באו לעיר תאדלה Tadla  קרוב למראכש, החריבו בתים ושרפו חמישים ספרי תורה, ואלפים חמשה חומשי תורה והרבה ספרים

בשנת 1623 בעיר תאפילאלת Tafilalet במזרחה של מרוקו קרוב לגבול אלג'יריה, התנפלו מורדים על היהודים, ובין השאר הרסו את בתיהם ואת בתי הכנסיות, וספרי התורה נרמסו.

בשנת שפ"ז – 1627, היו מהומות בעיר פאס, אלקסאר Ksar el Kbir בצפון מערבה של מרוקו כ-40 קילומטרמזרחית לעיר לאראש, וסביבתה, נסגרו בתי כנסיות וגזרו שלא יאספו ויתפללו עשרה וביטלו ללמוד תינוקות בפאס ובאזאווייא.

בשנת ת"ו – 1646, הורה הסולטאן מוחמד ה-13, שעלה השנת 1637 ושלט עד שנת 1649, להרוס בתי הכנסת שבמללאח של פאס. בית הכנסת של התושבים נהרס בחי באלול ובכג בו נהרס בית הכנסת של המגורשים, ונטלו כל תשמישי בתי כנסיות, ולא הועילו כל הניסיונות לבטל את הגזרה על ידי שוחדות, ורק הצליחו להציל ספר תורה.

בכתב יד שנכתב על ידי רבי סעדיה אבן דנאן השלישי נאמר כי בשנת ת"ו – 1646, נסגרו כל בתי הכנסיות וביום טו אלול, נכנסו באויבים בבית קדשנו ותפארתנו טמאו את היכל קדשנו שמו בית הכנסת לעיים…ובשבוע סדר נצבים נתצו בית הכנסת הנקראת על שם אתאזי ( קהילת תאזה כמאה קילומטר מזרחית לפאס ). שבאמצע המאה ה-16 נכבשה, והגולים באו לפאס, והקימו בית כנסת לעצמם.

וביום צום גדליה, נתצו את בית הכנסת תלמוד תורה ובד' בתשרי שנת ת"ז נתצו את בית הכנסת של החכם יצחק אבזרדל, ובערב יום הכיפורים החריבו מדרש ישן ומדרש חדש. בהמשך מסופר על בתי כנסת שניצלו מהחורבן, כנראה הודות לשוחד.

רבי יוסף בן נאיים כתב על רבי חיים ויטאל שפעל בפאס, כי לאחר פטירתו בראש השנה שנת ת"ז – 1646, בין כיפור לסוכות החריבו הגוים בית הכנסת שלו. ( מלכי רבנן, דך לו, ע"ב, טולידאנו נר המערב, תרע"א עמוד 114 

למרות שבית הכנסת של התושבים היה חרב, התקבצו בו יהודי המקום, התפללו מנחה, ועשינו צעקה גדולה. בית הכנסת לא נהרס כליל, ונותרו כתליו. אנשי קהל התושבים שילמו כדי להציל את כותלי ועמודי שארית הנשארים.

 בימי שלטונו של מוחמד ה-13 נהרסו בתי הכנסת בפאס ובתיטואן לפי צו מאוגוסט 1646. הריסת בתי הכנסת מצביעה על כך שבחוגים הדתיים האסלאמיים הוסיפה להתקיים ההכרה בדבר מעמדם הבלתי חוקי.

בשנת 1650 – 1651 נהסו בפאס שלושה בתי כנסת : של התושבים, של המגורשים ובית הכנסת הגדול " תלמוד תורה ", כפי שכתב רבי סעדיה אבן גנאן, לפי אגרת יחס פאס, שחיבר רבי אבנר ישראל הצרפתי 1827 – 1884 נהרס בית הכנסת של התושבים בפאס בי"ח באלול תה"ו – 1651, ובכ"ג אלול נהרס בית הכנסת של המגורשים.

                    בסדר נצבים נתצו בית הכנסת הנקרא על שם אתאזי. ביום צום גדליה נתצו בית הכנסת הנקרא תלמוד תורה כד תשרי הת"ז – 1647, נתצו בית הכנסת של רבי יצחק אברג'יל. ובערב כיפור החריבו מדרש חדש ומדרש ישן, ולא נשאר כי אם בית כנסת של רבי סעדיה בן קבוח, ובית כנסת של רבי יעקב רותי וניצולו על ידי שוחדות.

רבי יוסף בן נאיים כתב : בשנת תה"ו ( תי"א, 1651 ) נגזרה גזרה על הבתי כנסיות שחיברו פה פאס. כפי שרשם החיד"א : ובא מערי תאפילאלאת מזרע המלוכה ראשיד ובכוחו כבש הכל והיה למלך והיה שונא ישראל בתכלית והרס בתי כנסיות. הכוונה לראשיד השני.

Histoire des juifs de Safi-B. Kredya

De pareils contextes, à notre avis, favoriseraient la version hébraïque qui serait l'une de celles que les chercheurs devraient étudier pour expliquer et argumenter sur l'origine du nom de Safi, étant donné que beaucoup de villes du Maroc portent des noms étranges, aux origines multiples et commentés diversement.

Autour de ceux-ci, circulent des mythes et des contes. Quoi qu'on dise sur leur valeur, pour les conforter ou les affaiblir, nous pensons qu'ils ne sont pas sans présenter certains indices historiques ou sociaux, et qu'ils restent admissibles en raison de leur contenu plus ou moins intéressant, mais toujours exprimant avec fidélité de nombreuses caractéristiques et qualités, d'importance variée, qui étaient ou qui sont encore l'image de la vie dans ces villes et dans de nombreuses régions.

 Cela est vrai pour ce que nous avons recueilli dans l'analyse des récits relatifs au nom de la ville de Safi, dont la version hébraïque, centre de cette étude.

Même en revenant à la version qui parle de l'origine arabe du nom de Safi, à laquelle nous avons fait allusion dans la première annotation en négligeant de la détailler pour ne pas alourdir notre recherche et dont de nombreux chercheurs minimisent l'importance.

 Cette histoire, racontée par Al Idrissi dans son célèbre « Nouzhat Al Mouchtaq », dit que huit jeunes gens de la même famille avaient quitté le port de Lisbonne à l'époque de la souveraineté arabe au Portugal, à la découverte des mystères de l'océan Atlantique appelé alors « Mer des Ténèbres », et après avoir affronté beaucoup des terreurs de la mer, avaient été emprisonnés par le prince d'une île qui les abandonna, ligotta les yeux bandés, sur un rivage inconnu.

Lorsqu'ils eurent appris des habitants qui les avaient libérés de leurs liens et qui s'étaient rassemblés autour d'eux, la distance qui les séparait de leur pays et des leurs, leur chef cria : « Ô Asafi ! » (« O desespoir ! ») et l'endroit porta ce nom depuis.

Ce qui m'importe dans cette étude, que ce soit cette version ou la version amazigh ou hébraïque, c'est le contexte relatif à l'histoire de Safi et aux caractéristiques de sa situation, qui indique que Safi a toujours été une étape essentielle pour les grandes découvertes géographiques : ainsi du périple de Hanon le Carthaginois et Silax le Grec dans les temps anciens, pour « les jeunes égarés » (si l'histoire est vraie) au Moyen Âge, et aussi, dans les temps contemporains, pour les expéditions scientifiques par lesquelles on a essayé de vérifier en temps réel, certaines théories historiques et scientifiques.

 J'ai été personnellement témoin de l'expédition du « Jacaranda », puis respectivement, de celles de « Râ I » en 1969 et « Râ II » en 1970 – sous la direction du savant et aventurier norvé­gien, Thor Heyerdahl, décédé en 2002 -, des époux français Nady et Gilles en 1972, et enfin de celle de « la dernière génération » par les Belges Alfonso Orlémans et Raoul de Boel en 1974.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 136 מנויים נוספים

נובמבר 2012
א ב ג ד ה ו ש
« אוק   דצמ »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  

רשימת הנושאים באתר