מורשת יהדות מרוקו

השד״ר הנז׳ נשאר במרוקו משך ארבע שנים, ויצא לאלג׳יר להפליג באנייה חזרה לארץ-ישראל. ולמזלו נשרפה האנייה בלב ים והוא ניצל בנם, וכסף התרומות שאסף אזל מכיסו, ונאלץ לחזור למרוקו לחדש את עבודתו, וק״ק עיר פאס נענתה לבקשה זו, כמו שמספר הרב רבי יעקב אבן צור זלה״ה בספרו ״לשון למודים״, ואף מסר בידו כתב המלצה לרבי סעדיה שוראקי ז״ל.

חתימות האיגרת הנז׳:

א.   אברהם בכ״ר נתן אשכנזי: הנה חוץ ממה שכתבו עליו מנהיגי העדה שהבאנו דבריהם למעלה, מבין השיטין של חוקרי התקופה ההיא ניכר שהיה נגוע בנגע השבתאות.

ב.   יעקב מובלי: היה פרנס העדה וחתם באיגרת לק״ק קורפו עם אהרן פארדו, פרנס הספרדים.

ג.   שמואל איש צבי: אולי היה בנו של רבי אליעזר אשכנזי שהיה נודע בשם איש צבי, שהיה מגדולי ארץ אשכנז ומחסידי ורמאיזה, ובשנת התי״א (1651) עשה מסעו לארה״ק. על החותם שמואל עצמו לא מצאתי מקור אחר כעת.

ד.   משה בהחסיד מהרי״ע הכהן: היה הרוח החיה וגם רב העדה האשכנזית שהייתה מאורגנת בפני עצמה בפנים, וכלפי חוץ היתה כפופה לקהלת הספרדים. ואם נקבל את דעתו של מר בניהו נ״י במאמרו הנכבד, שנפטר באייר או בסיוון תנ״ט, (1699) צ״ל שהאיגרת שלפנינו הוכנה לפני פטירתו ונחתמה, ואחרי כששה חורשים הכניסו שורה חדשה בין סוף האיגרת לחתימות, וציינו בה את התאריך ש״ש ת״ס. וכן נראה משינוי הכתב של השורה האחרונה.

ה.   לא יכולתי כעת לזהות את שם החותם.

ו.    שמואל גרשון כן מהר״ל: בנו של הב״ח אבד״ק האנשטין וריש מתיבתא בקראקא, וידוע בשם שמואל גרשון איש ירושלים."

מטה עוז מקל תפארה ידיו רב לו במלחמתה של תורה צפונות מופיע ומגיד משרים ליהודים היתה אורה טוב איש חונן דלים מאמר פיו ולבו שוין לטובה נאמן רוח מסיני בא החבם השלם הדיין המצויין בהיר דוד ן׳ חמויי נרו׳ מנן דוד יהיה בעזרו כי״ר.

קול שיח טרם יצמח נשא לבבינו אל כפים אל השוכן בציון ובוחר בירושלים יקומם ירומם כסא רום תפארת גדולתו על גפי מרומי ההצלחות בשובע שמחות כי"ר עלינו לשבח לאדון הכל אשר גבר חסדו ואמיתו עמנו וירא את עניינו זה חורבן בית תפלתינו אשר מזה ימים רבים נגעה בנו יד ה׳ ונגזר עליו חרבן, לארץ נפל ונעשה גל, היינו לחורב ביום ולקרח בלילה והוא ברחמיו מחץ וירפא לנו נתן בלב המלך יר"ה להטיב עמנו ע״י איש חמודות יוצא ובא בחצרות המלכים עשה והצליח והוציא מאמר המלך בהנתן דת לנו לבנות את הבית באשר ייטב ויגמור ה׳ בעדינו שתכף בבא אלינו מאמר המלך נבנתה הבית הזאת על תילה אבן שלמה היתה לראש פינה שלי״ת אשר עד כה הביאנו לראות בבניינו כי זה מקום מקדש קטן וזה שער השמים.

אכן תילה ברעדה לנו בי הוכרחנו למשכן עצמינו ולקחת מהגויים אלי הארץ עשרת אלפים אריות בנשך ובמרבית על חד תלת לצרכי הבנין כי מלאכה גדולה היתה ולחתום פה שטן ואל ישטין עלינו ונטילת רשות מהשופטים ושרים אשר בארץ כמשפט הבנות וקבעו זמן קצר לפרעון החובות הנזכרים ואם ח"ו יעבור כמעט רגע מהזמן המוגבל גרש יגרשונו מן הארץ ומעשה ידינו בטלים ח"ו על כן נמס לבנו ונשב בעמק הבכייה בוכים ומבכים לאמר את מי נשלח ומי ילך לנו לדפוק על דלתי נדיבי עמים להציל לקוחים למות וימן ה׳ לנו ציר אמונים החכם כה״ר חיים אברהם בן החכם השלם הדיין המצויין הרב הכולל כמוה״ר יצחק ביטון ז"ל אזר כגבר חלציו בשלחותינו ועתה אתאנו לחלות פניו יעמוד לימינו לדבר נא באוזני העם נתן יתנו לו מנה אחת אפים לשם ה׳ לירושלים בי לכם ולנו לבנות בית אלדיניו ואל יחד לכולנו ותורה אחת באשר עשו פעה״ק אחינו ק״ק ספרדים היו לנו מעת ומחסה באונם והונם ישלם ה׳ פעלם גם מעלתם להם משפט הגאולה לגאול בקרוב ולרחם עלינו להוציא אסירים אלו קשרים שאנו חייבים עליהם והזמן קצר ובאלו אמרו מקדמין ובטחנו שדבריו יעשו פירות כי לשון חכמים מרפא ואל תשועתו אנו צפים ואנו ליה וליה עינינו יצו אתו את הברכה ברכות שמים מעל וממגד ארץ ומלואה כיש את נפשו החכמה ונפש קהל ועדה ענייה סוערה קהל אשכנזים החותמים פעה״ק ירושלים ת״ו בסדר ומלכים ממך יצאו שנת יתן לך כלבבך לפ״ק.

זיקתם של יהודי המגרב לארץ ישראל והתקווה המשיחית בכתבי נוצרים בין המאות הי"ז – כ'.

מאת אליעזר בשן.

זיקתם הנפשית העמוקה של יהודי צפון אפריקה לארץ ישראל, קשריהם עם הארץ ותקוותם לגאולה במשך כל הדורות, הן מן המפורסמות. מקורות רבים מעידים על כך בספרותנו. זיקה זו יונקת מרגשות דתיים עמוקים, והיא נשענת על מסורת דתית על ענפיה השונים, זו המשותפת לכל העם, והאופיינית לתפוצות ישראל בצפון אפריקה.

במאמר זה אנו באים לתאר ולבדוק ידיעות על נושא זה בספרותם של נוצרים כותבי רשומות, ושל תיירים אירופיים שניקרו בארצות המגרב ונפגשו עם יהודים, או כתבו עליהם מפי השמועה. אלה מתארים בין השאר את ההיבטים השונים של נושא זה :

 המוצא הקדום של היהודים מארץ ישראל, הזמן והדרך שבהם הגיעו למגרב, תקוותם המשיחית ואמונתם בשיבה לארץ האבות, הקשר והאהבה לארץ, המתבטאים בהערצת שלוחי ארץ ישראל וכל אדם הבא משם, נכונותם לתרום, וכן על עולים אליה למרות קשיי הדרך.

יש הכותבים בצורה אוהדת, תוך נסיון להסביר את התופעה. המתפעלים מן החיוניות של היהודים, שלמרות ריחוק המקום והזמן אינם שוכחים את ארץ מולדתם, ומצפים לחזור אליה, אחרים רואים תקווה זו כחלק מן האמונות העממיות הטפלות שהיהודים מצטיינים בהן, והנוצרים מלגלגים עליהן, גם משום שאמונה זו עומדת בסתירה לזו של הנוצרים שישו הוא המשיח, שכבר התגלה.

מוצאם מארץ ישראל.

קיים קשר סיבתי בין קביעת הזמן והנסיבות לבואם של יהודי המגרב למקומות מגוריהם, ובין זיקתם וגעגועיהם על ארץ ישראל. לפי התיאורים במקורות הנוצריים, כפי שמסרו להם בוודאי היהודים, הרי אלה היושבים בין קיראנאיקה למרוקו באו לשם בעקבות חורבנות וגירושים החל מימי בית ראשון, כיבוש ירושלים על ידי טיטוס והחורבנות שלאחר מכן.

אף גלי ההתיישבות המאוחרים יותר הגיעו למגרב כתוצאה מגירושים, המזכירים ליהודי את עובדת היותו עקור ממולדתו. אין לו מנוח בשום מקום, וישיבתו ארעית עד שיחזור לארצו.

הערת המחבר – דוידסון, שסייר באפריקה הצפונית בשנים 1835 – 1836, כותב שהיהודים נמצאים במרוקו מאז ברחו מארץ ישראל בזמן נבוכדנאצר. הוא גם מזכיר קברים של שני חכמים ב – gulgal ובמחוז warika אשר במרוקו, פליטי חורבן בית שני.

הדני ברון, בכותבו על מוצא היהודים בתוניס, מציין כי הראשונים באו מימי הפניקים. אך מספרם גדל לאחר חורבן ירושלים בידי טיטוס. עד כאן הערת המחבר.

גורם נוסף שהזין את השאיפה לציון היא ההשפלה וההפליה, מנת חלקם של היהודית תחת שלטון המוסלמים במגרב, בהתאם " לתנאי עומר ". במקומות ובזמנים בהם הקפידו על השפלתם וביצוה בחומרה, היו הכיסופים לגאולה חזקים יותר.

תנאים אלה הזכירו ליהודי בכל עת שהוא זר, וכי מקומו הטבעי הוא במזרח. אף אין להתעלם מן המצב הכלכלי. מלחמת קיום קשה ומחסור יוצרים אצל הנוגעים בדבר רקע נפשי עמוק יותק לתקוות משיחיות, דהיינו לשיבה לארצם, בה יחיו חיי שפע וחירות

מעבר לתודעה הדתית הבסיסית, יש איפוא להוסיף מרכיבים אלה שטיפחו את הזיקה לארץ ואת התקווה לגאולה :

א.      מוצאם מארץ ישראל, זכרון החורבן וההכרה שמציאותם במגרב היא תוצאת גירוש.

ב.       תנאי ההשפלה.

ג.        רמת החיים נמוכה וקשיים כלכליים.

יש לציין כי היהודים שחיו בין שבטי הברברים בהרי האסלאם, ואשר זכו לחירות יחסית לגבי אחיהם שבערי המגרב, היו חוגרי חרב ויוצאים למלחמה, ולפי מסורתם באו לשם עוד לפני גלות בבל. אין הם פליטי חורבן מארץ ישראל, אך גם להם מסורת הקשורה עם בואם מארץ ישראל. והדברים מוזכרים בספרי מסעות של נוצרים שביקרו במגרב.

התקווה המשיחית.

התקווה המשיחית היא יסוד כה בולט בחיי היהודים, עד כי רבים מן הנוצרים שכתבו על יהודי המגרב מזכירים אמונה זו וגילוייה, מי בקיצור ומי בהרחבה.

ל' אדיסון 1632 – 1703 שכתב ספר על מצבם של יהודי ברבריה, מציין את זיקתם לארץ ישראל ותקוותם המשיחית בהקשר לנוהגים שונים של האדם והציבור היהודי, כגון אבלות על המקדש. יהודים חרדים קמים השכם כל בוקר כדי לקונן על חורבן ירושלים והמקדש.

מדי חיילים שלא נתפרו כהוגן

במרוקו, על כל ענף של מקצוע מסויים, היה יהודי או ערבי ממונה, הנקרא ״אמין״, וכל דבר השייך למקצוע היה מובא בפניו, והוא הקובע. כעין רכז מקצועי. על המקצועות המיוחדים ליהודים – צורפות, חייטות, מלאכות רקמה וכו…. – ה״אמיך היה בדרך כלל יהודי. בתקופה מסויימת (לפני בוא הצרפתים למרוקו), שבט גדול אחד אירגן התקוממות נגד שלטונו של המלך. לדיכוי המורדים, המלך היה זקוק לאנשי צבא רבים מקרב שבטים אחרים שהיו נאמנים לו. לשם הכרת ״מי לנו ומי לצרינו״ המלך החליט להלביש את חייליו הנאמנים, במדי צבא מיוחדים.

ארמון המלך היה אז בעיר מראכש, וההתקוממות הייתה בכל הכפרים שבמחוז העיר. המלך קרא ל״אמין היהודי, שהיה ממונה על כל החייטים היהודים, ואמר לו ״אני מטיל עליך עבודה רבה ודחופה מאד. אני זקוק לכמה מאות מדי צבא בעבור החיילים שלי, אספק לך את כל הבד הדרוש לצורך זה. עליך לגייס את כל החייטים היהודים, ולגמור העבודה מהר מאוד״.

לפי מספר החיילים, ה״אמין "  היהודי ביקש מהמלך לספק לו כך וכך מטרים מהבד שיבחר לו המלך. בקשתו נתמלאה. ה״אמין " היהודי חישב את כמות הבד הדרושה לכל החיילים והחליט להוסיף על הכמות עוד רבע מטר בד, שהוא יקח לעצמו על כל חליפה.

המלך סיפק לו את כל כמות הבד שהוא ביקש. היהודי גייס את כל החייטים היהודים, ולא לפני שיקח לעצמו רבע מטר מכל חליפה.

עוד לפני שהחייטים יתחילו בעבודתם, התייעצו ביניהם והחליטו שבל חייט יקח לעצמו רבע מטר מכל חליפה, כי הרי המלך אינו יודע כמה מטרים צריך לכל חליפה, וזה בנוסף על מה שלקח ה״אמין " לעצמו, שלא בידיעתם.

החייטים גמרו את עבודתם ומסרו את החליפות בידי ה״אמין " היהודי, אותן העביר לרשות המלך. אלא שהמלך לפני צאתו לקרב, עשה מסדר של כל החיילים, והנה הוא רואה במסדר, שהחליפות אינן תואמות את החיילים. המכנסיים קצרים, השרוולים אינם מכסים את אורך הזרוע של החיילים, וכך יצאו החיילים לקרב בחליפות שלא תאמו את מידת גופם.

איכשהו, המלך דיכא את השבט המורד. המלך, מלא זעם וחימה, ציווה להביא למשפט ביום שבת הקרוב את ה״אמין " ואת החייטים. עוד לפני בואם למשפט, ה״אמין " היהודי, ששמע את טענותיו של המלך, טען לעומתו: ״אדוני המלך, אנחנו גזרנו את הבד לפי מידה של אדם רגיל, כי לא הייתה כל אפשרות לגזור המדים לפי מידת גופו של כל חייל. והחיילים הם בעלי מידות גוף שונות״.

ביום שבת התאספו ה״אמין " והחייטים ברחבה שליד ארמון המלך, נבוכים ונפחדים ממה שיקרה להם. יש לציין שה״אמין״ לא ידע שכל אחד מהחייטים לקח לעצמו גם הוא רבע מטר על כל חליפה. עוד הם יושבים ומתייעצים ביניהם, והנה יהודי אחד מעיר מוגאדור השכנה, לבוש בהידור רב כדרכם של יהודי מוגאדור, ניגש אל הקבוצה ושאל למעשיהם כאן.

אחד מהם, ערמומי כלשהו, אמר: ״הנה מה שאומרים הבריות ״אידא ליהודי רבח מא חדרש כ'אה ״ (אם יהודי הרוויח משהו, סימן שאחיו היהודי לא היה נוכח במקום). סיפרו לו את כל המעשה, שהם עשו עבודה מסויימת למלך, והוא הזמין אותם לקבל את שכרם. בנוסף על המתנות שהוא רגיל לתת להם. ״אתה רואה, כולנו אנשים פשוטים, לבושנו אינו לבוש, ואף אחד מאתנו, לא רק שאינו בעל לשון, גם הופעתו החיצונית אינה ראויה לשמה, אולי אתה בלבושך המהודר, ושפת דיבורך הנאות, תואיל בטובך לייצג אותנו בפני המלך, כי ממש אלוהים שלח אותך אלינו כמלאך מושיע״.

היהודי חשב בלבו שבאה לידו מציאה טובה. עודם מדברים ביניהם, והנה אחד ממשרתי המלך בא אליהם. אמין החייטים יבוא לפי צוואת המלך. הצביעו כולם על אותו יהודי, ודחפו אותו לידי משרת המלך. וכולם ברחו מיד מהמקום. המלך שואל את היהודי ״אתה הוא ה״אמין״ של החייטים?״ ״כן אדוני המלך״. ״יש לך מזל שהצבא שלי הצליח לדכא את המורדים, אבל בכל זאת עשית עבודה גרועה ומגיע לך לפחות עונש מלקות״.

עבדי המלך השכיבו היהודי על גבו, הסירו את נעליו והצליפו על כפות רגליו מכות נמרצות ברצועת עור. היהודי יצא מארמון המלך כשהוא חבול ברגליו, הולך וצולע על ירכו. יצא לרחבה, ואין איש. הלך לרובע היהודי והתחיל לצעוק ״אללה יכ׳ליהא בלאד עמרני מא נרג׳ע ליהא״ (שאלוהים יחריב עיר זאת, ומעולם לא אחזור אליה). היהודי שמעולם לא היה חייט, וידו לא הייתה במעילה זו, נענש על לא עוול בכפו, והיהודים החייטים יצאו בשכר וברווח נקי, מבלי שהמלך ידע על מעשה רמיה שהם השתמשו בו. היהודי ממוגאדור נענש על שהתערב בענין לא לו.

היחסים של היהודים עם השלטונות, כלוסייה המקומית והמעצמות  

המעמד המשפטי על פי האיסלאס הלכה למעשה

ההלכה המוסלמית – השריעה – הוגשמה במרוקו במידה זו או אחרת: השליטים גבו את מס הגולגולת הג׳זיה. אלא שהשליטים הוסיפו עליו מיסים מיוחדים. גזירות שונות נגזרו על היהודים בימי מושלים שונים, הכל לפי תנאי הזמן ואופיו של השליט. בין הגזירות חיוב ללבוש בגדים כהים כדי להבדילם מן המוסלמים, איסור רכיבה על סוס, איסור נעילת נעליים מחוץ למלאח, איסור ללמוד את הקוראן, איסור להקים בתי כנסת חדשים, איסור כתיבת ערבית באותיות ערביות, איסור מגורים מחוץ לגבולות המלאח ועוד. היהודים חויבו לשוב לבתיהם עם ערב ושומרי המלך הופקדו על שערי המלאח. יהודי לא הוכר כעד במשפט, והתדיינות משפטית שבין יהודי למוסלמי היתה לרוב יד היהודי על התחתונה.

עם זאת, השלטונות השתדלו לשמור על האוטונומיה שהובטחה ליהודים בניהול ענייניהם הפנימיים. מקובל היה שהשליט מעוניין בשלומם של היהודים בסמוך לארמון השליט, אך לא תמיד הועילה הגנה זו, ובייחוד בשעה שהשליט עצמו היה מתעלל בנתיניו היהודים. היהודים היו שעיר לעזאזל גם בשנות חילופי שושלות, מרידות שבטים, בצורת ורעב. גם הרצון להפחית את השפעת אירופה על ידי צמצום הסחר עמה הטביע את חותמו על מעמד היהודים. מצבם של היהודים היה נתון לתנועות רבות והדבר הביא בעקבותיו תחושה של חוסר ביטחון.

מבין השליטים במאות ה-19-17 נציין שניים: מולאי אסמאעיל(1727-1672) שנסתייע בשני יועצים יהודים: משה בן עטר ויוסף מימראן. בימיו חי ר׳ חיים בן עטר, שציין ש״גלות ישמעאל היא הקשה בגלויות ישראל: אדם נגזל ממה שיש לו והם תובעים ממנו מה שאין לו״. מולאי סולימאן (1822-1792) פקד על הקמת שכונות מיוחדות בקהילות העשירות תיטואן, רבאט, סלא ומוגאדור.

עם חדירת המעצמות האירופיות למרוקו, העניקו נציגיהן הגנה קונסולרית ליהודים. אז עלתה מקרב היהודים שכבה דקה של סוחרים עשירים, בנקאים וסוכנים של ארצות אירופה, ועד 1875 נתמנו יהודים גם לקונסולים. מבחינה זו לא היה הבדל רב ביניהם לבין אחיהם בני זמנם יהודי החצר שבמדינות גרמניה וארצות מערב אירופה האחרות. הם היו פטורים מתקנות האפליה, שחלו על היהודים או מחלקן, רבים היו יוצאים ובאים בארמון המלך. ואולם הצלחתם של יהודים עוררה לפעמים קנאה רבה והם נעשו שנואים על חלקים של האוכלוסייה, ובמיוחד על המוני העם שזיהו אותם לעתים עם השלטון הנוגש, וכן על חכמי הדת שלא יכלו להשלים עם שליטתם של ה׳׳כופרים״ ב״מאמינים״ המוסלמים.