ארכיון יומי: 18 בנובמבר 2012


סאלי וחכמיה-א.ח.אלנקוה

רבי לוי אסולין

הרב לוי אסולין, היה תלמידו של דודו – רבי יחייא אסולין (הצדיק הקבור בג׳דידא).

רבי לוי למד אצל חכמי סאלי תתגדל בתורה. בסוף ימיו נסע לקצמטינה ושימש שם כרב ודיין. נפטר בט״ז באדר התרס״ג.

בהקדמה לספרו ״בני לוי״ כותב הרב: ״מבית אבי ומארץ מולדתי, הזאת העיר רבתי כולה כליל, כלה כלולה, עיר האלוקים סלא, ארץ מגדלת גבורים, רבני ישראל רבים אדירים, היא העיר הגדולה, ארץ ממנה יצא איש אלוקים קדוש, המכין לארץ מטר, גדול אדונינו ורב מוהר״ח אבן עטר, פוק תני מאן גברא דקא מסהיד עליה (צא ולמד מיהו האיש המעיד עליו) מוה״ר חיד״א ב״שם הגדולים״, קול המרבה לספר מעלת תקפו תילי תילים, ושם כל ימי גדלתי בין החכמים הן ישיבה בעזרה מאלמים אלומים״.

(בהמשך מספר הוא על דודו רבי יחייא אסולין, ציטוט אותו נביא לקמן).

חיבוריו:

א. זבחי אלוהים – על הלכות שחיטה.

 ב.בני לוי – דרושים.

רבי משה בן צור בר יצחק

רבי משה היה אחד מהחשובים שבחכמי סאלי. הוא עסק והתמחה בכל ענפי התורה. שייך למשפחה חשובה, המתייחסת ליעב״ץ – הרב יעקב בן צור מפז. הוא חי במאה החמישית למניינינו.

הספרים שחיבר:

א. ״מבוא שער השמים״ – קיצור ״מעיין החכמה״ על הקבלה בדרך שיר עם שני פרושים.

ב. ״משביל שיר הידידות״ – קיצור דיני שו״ע בשיר ובחרוז – משנת התע״ז ובו תי״ו בתים.

ג. קיעור ״פרדס דמונים״ – ספר קבלה של הרמ״ק.

ד. ״צלצלי שמע״ – ספר שירים וקינות שנכתב בשנת התע״ב ונדפס בספר ״עת לכל חפץ״ – ספר הפיוטים של רבי יעקב בן צור.

ד. ״מערת שדה המכפלה״ – קיצור אוצרות חיים למוהרח״ו בצורת שיר עם שני פרושים – ״דברי קבלה״ ו״הלכה למשה״. הספר עוסק בכללי חכמת האמת בקל״ח בתים.

בהקדמה לספר זה, כתב הרב דוד בצרי כי בבית מדרשו של הרש״ש היו משתמשים בספר זה לצורך חזרה. לספר נתנו הסכמות חשובות הראשל״צ הרב נחמן בטיטו, מקובלי ירושלים ובראשם השד״ה, הרב מנחם מענכין הלפרין והרב יוסף חיים זוננפלד.

בהקדמה לספרו ״מערת שדה המכפלה״ הוא מספר על אביו רבי שמואל ועל סבו רבי משה בן צור ממגורשי ק״ק קאשטיליא.

מספר זה ניכרת גדלותו כרב מקובל, הבקיא בכל חדרי התורה, בשפה העברית בדקדוקה ובמכמניה. בסודות השירה והחריזה .

אור נעלם יתנשא ויאסוף

עצמו מנוחה סביבות יכסוף

אמצע אורו פנה ויחשוף

המאור הגדול נקרא אור אין סוף

משך קו אור להיות אצלו אמון

לבנות עולמו פנה וארמון

גם בעיגול ויושר והמון

האציל ספירות אדם קדמון

בביאורו כתב ״להמתיק סוד ולומר לסימנא בעלמא כי זה רמז הכתוב כפלח הרמון רקתך״, כי אותו חלל שהיה ריקן בעת הצמצום, אחר האצילות, נעשה כפלח הרמון, מלא מכל טוב, לפי ששם הוא עולם אדם קדמון (א״ק) המבריח מן הקצה אל הקצה ושם גם נמצאים כל הפרצופים וכל העולמות, וזה המקום הוא מ״בעד לצמתך״, כלומר מצד הצמצום (לצמת פירושו להדק, לצמצם מקום). החלל שהיה לפנים והיה ריק בעת הצמצום, נתמלא מכל טוב ״כפלח הרמון״ באור ה׳ יתברך.

כאן נוכל לראות גודל חשיבותו של עם ישראל שגם הוא כדברי הגמרא במסכת מגילה, שנביא בהמשך, נמשל לרמון שאפילו ריקנים שבו מלאים מצוות כרמון וכשנצרף מאמר רבותינו על ישראל שנברא ראשית במחשבה, כמו החלל וכשהחל עם ישראל לקרום עור וגידים, כבאצילות, בתקופת האבות ובתקופת מרע״ה נתמלא כפלח הרימון. כמו״כ כתב רבי יעקב אבוחצירא זצוק"ל כי כשמחשבים את ראשי התיבות של עשר הספירות כח"ב גג"ת נהי"מ, הויט בגימטריה ישראל – ב- גג"ת מונים גדולה במקום חסד – להורות שעם ישראל משול למידות העליונות.

הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה – אליעזר בשן-נישואי צעירה לזקן

אירופים שביקרו במרוקו במאות ה־20-19, וכן בחיבורים של אירופים על ארץ זו, נמתחה ביקורת על התופעה. כך, למשל, רופא צבאי בריטי ששירת בגיברלטר מ־1805, והוזמן בשנה שלאחריה לטפל בווזיר של הסולטאן סולימאן השני (שלט בשנים 1822-1792), כתב ביומנו כי היהודים נישאים בגיל צעיר מאוד, וכי אין זה נדיר לראות זוג נשוי שגיל שניהם יחד אינו עולה על עשרים.

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

ר׳ שלום הכהן מג׳רבה כתב כי ״סמוך לפרקה ישתדל להשיאה לאיש הגון וירא שמים… ועל כל פנים אם בגרה אל יאחר אותה מלהשיאה…״ (׳ברכה ושלום׳, דף יא, ע״א). הוא קובע אפוא שיש להשיאה בעת בגרותה. נחום סלושץ שביקר בג׳רבה ב־1906 ושוב ב־1928, כתב כי כלה נישאת בגיל 14 (סלושץ, 1957, עמי 83). גיל הגברים הנישאים. לפי המסורת התלמודית בן שמונה עשרה לחופה (אבות ה, כד). במסכתות סנהדרין דף עו, ע״ב, ויבמות סב, ע״ב, משבחת הגמרא את מי שמשיא את בניו ובנותיו סמוך לפרקם: ״בן עשרים שנה ולא נשא אשה, כל ימיו בעבירה״ (קידושין, כט ע״ב).

אבל הציפייה היא שכאשר הוא נושא אשה, יהיה בידו מקצוע או רכוש לפרנסתה: ״לימדה תורה דרך ארץ שיבנה בית ויטע כרם ואחר כך ישא אשה״(סוטה, מד ע״א).

הרמב״ם פסק כי ״האיש נתחייב במצוה זו מבן שבע עשרה וכיון שעברו עשרים שנה ולא נשא אשה הרי זה עובר ומבטל מצוה״ [בדומה למס׳ קידושין שהזכרנו לעיל] (הל׳ אישות פרק טו, הל׳ ב). בשו״ע אהע״ז, הלכות פריה ורביה, א, ס״ק ג: ״מצוה על כל אדם שישא אשה בן י״ח והמקדים לישא בן י״ג מצוה… בשום ענין לא יעבור מכי שנה בלא אשה״. ר׳ רפאל בירדוגו כותב בהקשר לקביעת גיל יח לנישואין, כפי שנפסק שם בס״ק ג:

ואף על פי שכל המצות בן יג, משום דכתיב ״הכן בחוץ מלאכתך״ (משלי כד, 27), ואחר ״ובנית ביתך״ (שם), הרחיבו חכמים זמן ה׳ שנים ללימוד אומנות או עיסקא, דבר שיתפרנס בו הוא ואשתו וגם ללמוד תורה. דקימא לן [מקובל עלינו] מי שלא ראה סימן יפה בתלמודו ה׳ שנים שוב אינו רואה. (׳תורות אמת׳, אהע״ז, סי׳ ג). בהקשר לס״ק ח, לשו״ע אהע״ז הנ״ל: ״אף על פי שקיים פריה ורביה – אסור לו לעמוד בלא אשה״, כדי שלא יחשדו בו ביחסים עם אשה שאינה אשתו. (על נושא זה ראו: ר׳ יוסף שרביט, ׳אורחות יושר׳, ח״א, אהע״ז, סי׳ א).

בקהילות בצפון אפריקה נישאו בחורים עד הזמן החדש בגילים נמוכים לפני שהיה בידם לפרנס את בת זוגם הצעירה. בדרך כלל בין 13 ל־20. ר׳ משה מלכה כתב בשנת תרצ״ז (1937) על נער בן 13 שנשא אשה (׳מקוה המים׳, ח״א, סי׳ סז). אך זה היה מקרה יוצא דופן, ונישואין בגילים 20-18 היו רגילים יותר. הכל אורגן על ידי ההורים, והזוג הצעיר היה פסיבי. הנוהג במרוקו בדורות עברו תואר על ידי ר׳ יוסף משאש, שחי במאה ה־20, בעת שכבר חלו שינויים:

בזמן הקודם היה הדבר תלוי ביד ההורים. בהגיע הבן ליה שנה, היו הוריו נושאים ונותנים בענין זיווגו, בלי ידיעתו וכאשר גומרים העסק לשדך לו בת פלונית] מודיעה אותו אמו. והוא בבושת פנים ושח עינים, משיב טוב, אף שאינו מכיר את המשודכת [הכלה], ואז שולחים שדכנים לדבר עם הורי הבת. וכאשר גומרים גם הם את הדבר, מודיעה אותו אמה. על הרוב לא הגיעה הבת לשנת עשר…. ונקבצים כלם בבית הורי המשודכת, ועמם ב׳ סופרי הדיינים ורב העיר וראש הקהל וכותבים התנאים ביניהם…. וקובעים זמן לחופה… וכל משך ימי השדוכין לא היה המשודך רואה פני המשודכת… כל זה היה בזמן הקודם (׳אוצר המכתבים׳, סי׳ תתקצד). לדברי ר׳ שלום אביחצירא בן המאה ה־20, בדורות עברו היו משיאים בתפילאלת בנים בגילים 13-12. ואם היו שני אחים בגילים 14-13 ואפילו בני 12-11, עם בנות בגיל 9-8, ״היו משיאין אותם בבת אחת״, כדי לחסוך בהוצאות. אבל לדבריו, נישואין בגילים אלה לא החזיקו מעמד, ורובם נגמרו בגירושין. בהמשך תיאר את השינוי שחל בזמן החדש:

בדורות הללו אין מהרין להקדים ולישא בן יג כלל לא, לא מצד חולשת המבעים ושינוי הדורות, אלא מצד שינוי הדיעות ומחשבות לבות בני אדם שעלה בדעתם ובמחשבתם שאין ראוי ונכון והגון לאיש בן י״ג וכו׳ לישא אשה בת עשר שנים, אלא עד שיהיה הזכר בן כד שנה ומעלה והנקבה בת יח שנה ומעלה (׳מליץ טוב׳, אהע״ז, סי׳ א). בהמשך ציין בין הגורמים לשינוי, את החסות של צרפת על מרוקו.

בתוניס היה מעשה בשנת תרס״ד (1904) בנער בן 13 ומעלה ש״חשקה נפשו בנערה אחת ישראלית לקחתה לו לאשה, ואביו מאן בדבר״. ר׳ ישראל זיתון כתב כי היות ומגיל יג ומעלה נקרא גדול לכל דבר, ״הדבר ברור כי מבן יג ומעלה יכול לקחת לו אשה אשר ישרה בעיניו וגם אם אביו מוחה בו אין צריך לשמוע אליו״(׳משפט כתוב׳, יור״ד, סי׳ כא).

ר׳ כלפון משה הכהן נשאל האם מותר לאב להשיא את בנו בגיל 12 וחצי, ״ואיך יקנו העדים מהקטן בכתובה״. החכם הביא את המקורות בהלכה לגבי גיל הנישואין המינימלי, ואינו פוסל את נישואי הקטן(׳שואל ונשאל׳, ח״א, אהע״ז, סי׳ כג

נישואי צעירה לזקן

במסורת התלמודית יש גישות מנוגדות לתופעה של נישואי זקן לצעירה. במסכת יבמות סב ע״ב כתוב:

דתניא רבי יהושע אומר נשא אדם בילדותו – ישא אשה בזקנותו. היו לו בנים בילדותו – יהיו לו בנים בזקנותו שנאמר (קהלת יא, 6) ״בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך כי אינך יודע אי זה יכשר הזה או זה ואם שניהם כאחד טובים״ (השווה קהלת רבה, יא, ו). לעומת זאת, שנינו במסכת יבמות, מד, ע״א: ״מלמד שמשיאין לו עצה הוגנת לו, שאם היה ילד והיא זקנה, הוא זקן והיא ילדה, אומרים לו מה לך אצל ילדה, מה לך אצל זקנה, כלך אצל שכמותך ואל תשים קטטה בביתך״. במסכת סנהדרין דף עו, ע״א לפסוק ״אל תחלל את בתך להזנותה״(ויקרא יט, 29), לרבי מני, זה המשיא את בתו לזקן כדתניא ״אל תחלל את בתך להזנותה״. אומר רבי אליעזר: ״זה המשיא בתו לזקן… עליו הכתוב אומר ״למען ספות הרוה את הצמאה״ (דברים כט, 18).

בהלכה אנו מוצאים התנגדות לנישואי בת לזקן: ר׳ יעקב מולין, שו״ת מהרי״ל החדשות, סי׳ קפה: ״לא ישא בחור זקנה ולא זקן ילדה, שדבר זה גורם לזנות״ מצוטט בשו״ע, אהע״ז, סי׳ ב, ס״ק ט.

אצל חכמי צפון אפריקה מצויות שתי הגישות. ר׳ משה עטייא, בן המאה ה־20, תמך בנישואי צעירה לזקן, אם הנישואין מועילים לה. הוא ציטט את ההלכה הנ״ל בשו״ע, אבל לדבריו: ״דוקא בשאינה חפצה בו, אבל כשהיא חפצה בו – מותר״. כראיה הביא את דברי ר׳ יהודה החסיד, בעל ׳ספר חסידים׳ השולל נישואין כאלה, אבל תולה את הדבר ברצונה. החכם כתב על מעשה באשה שחפצה בזקן, ״מפני שהוא יהודי טוב״, והאינטרס שלה הוא להינשא לו(׳מעט מים׳, אהע״ז, סי׳ א).

לעומת זאת, ר׳ שאול ישועה אביטבול מצפרו (Sefrou, כ־30 ק״מ דרומית מזרחית לפאס) התנגד לנישואי זקן עם ילדה שהוא אמור ליבם, היות והוא רש ואינו יכול לספק את צרכיה ״ועוד שהיא ילדה והוא זקן ותש כוחו״ (׳אבני שי״ש׳, ח״ב, סי׳ כב).

בתשובתו של ר׳ יוסף משאש מאוג׳דה (Oujda, בצפון מזרחה של מרוקו) הביע התנגדות לנישואי זקן עם ילדה, ולדבריו: ״מצוה רבה לגרשה כי אינה בת גילו והוא זקן והיא ילדה״(׳אוצר המכתבים׳, ח״ב, סי׳ תרעז).

פתגמים רבים מבטאים התנגדות לנישואין כאלה. ״עלמה לאיש זקן – אגוז קשה לשן רעועה״. וכן ״זקן כי יקח בחורה צעירה ממנו, סופו למצוא אותה עם אחר יותר צעיר ממנו״; ״הנישאת לגבר זקן, סופה לשרך דרכיה״ (ח. דהן, 1983, א, מס׳ 313-312; א. שטאל, תשנ״ג, מס׳ 118).

למרות זאת היו נערות יהודיות במרוקו שנישאו לזקנים, כפי שניתן ללמוד ממקורות עבריים ולועזיים.

ר׳ אליהו חזן שכיהן כרבהשל אלכסנדריה החל ב־1888 עד פטירתו, כתב בטבת תרס״ה (ינואר 1905) לר׳ מרדכי בן ג׳ו, הרב הראשי בטנג׳יר משנת 1855, כי הגיעו לבית דינו שלושה זקנים ממרוקו הנשואים לבנות קטנות (אחד מהם בן 60 ואשתו בת ה־15, נישאה לו בהיותה בת 8), והן מרדו בבעליהן. החכם ביקש את ר׳ מרדכי כי: ״בכוחו הגדול יבקש אופן נאות לתקנת בנות ישראל ולעצור בעד המנהג הרע והמר הנהוג בערי מרוקו לשחק בתינוקות ולהשיא בנותיהן בנות ח׳ או עשר שנים״. ר׳ מרדכי ענה לו כי ״דבר זה אינו נוהג בכל ערי מרוקו, רק בקצת מקומות רוקא שהיה מנהג זה אצלם מימות הראשונים״. בהמשך מסר לו על שיחותיו עם חכמים במטרה לבטל נוהג זה ״ששכנינו אנשי אירופה מלעיגים עלינו. ומה כוחי יפה להכריח על מקומות אחרים״ (׳תעלומות לב/ ח״ד, סי׳ יא).

מהדברים ניתן להבין שנוהג זה קדום, ובקהילות השמרניות במרכזה של מרוקו – כמו פאס, מראכש ועוד – המנהג נמשך, ואילו בערי החוף, כמו טנג׳יר ומוגדור, בהן הורגשה השפעה אירופית, נישואי בוסר נדירים יותר, אבל עדיין היו מצויים.

עדויות על נישואי בנות צעירות לזקנים מצויות גם בשנים הבאות, כולל בעת העליות לישראל בשנות ה־50 של המאה ה־20.

חיי היהודים במרוקו – תערוכת מ.ישראל-חנוכיות מתיטואן ומוגדור

 

התמונה מימין

תיטואן, המאה הי"ט

במרכז – מנורה, ומכל צד שתי ציפורים ושני אגרטלים

בשני האגרטלים המרכזיים חרותות כתובות בערבית, הכוללות את השם העברי 

" יחיה בן….לא פוינח ואת שם המקום תיטואן

פליז ; מעשה קידוח וחריטה ; אטל הדופן מוחמים שני עמודים, מעשה יציקה וחקיקה 

מוזיאון ישראל

התמונה משמאל

נעשה במוגדור אמצע המאה העשרים

כסף ואבץ ; מעשה ריקוע וקידוח

מוזיאון היכל שלמה, ירושלים

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

נובמבר 2012
א ב ג ד ה ו ש
« אוק   דצמ »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  

רשימת הנושאים באתר