Alliance Israelite Universelle..Joseph Chetrit..Les Juifs de Taroudant, leurs metiers et leurs saints
Mais, pre-conditionnes ideologiquement et devant rendre compte a !'institutionqui les employait
et qui suivait de pres leur engagement civilisationnel et educatif c'est l'approche distanciee qui est plutot cultivee et demontree dans leurs textes. Les contenus de leurs rapports communautaires sont pourtant bien varies: les types juifs et leurs comportements, le statut de la femme juive au sein de la famille, les traditions du mariage et leur faste, les rapports avec les Musulmans, les fetes juives, generales ou specifiques commela Mimouna, avec leurs traditions et leurs preparatifs, le culte des saints, l'antisemitisme et l'hitlerisme, les metiers juifs, ou bien l'environnement arabe et berbere.
II y a donc la des materiaux ethnographiques valables pour celui qui s'interesse a la vie juive au Maroc avant la dispersion des communautes. Cependant, le chercheur se doit de garder une demarche critique a l'egard des presentations et des argumentations qui y sont developpees. Dans leur essence textuelle, ces rapports sont en fait avant tout des temoignages personnels sur differents aspects de la vie juive au Maroc avantla Seconde GuerreMondiale.
Ils ont ete ecrits a une epoque ou les structures communautaires, les mentalites et les traditions culturelles n'avaient pas reellement change, malgre les reformes et les nouvelles institutions introduces par le Protectorat francais peu apres son installation en 1912, et malgre la scolarisation de plus en plus etendue, mais encore insuffisante, des enfants dans les ecoles de l'Alliance et les ecoles franco-israelites.
Comme pour tout temoignage, ou l'on parle autant — sinon plus — de soi que de ce qu'on entend et on voit, il est necessaire de croiser des regards divers en mettant a contribution d'autres sources complementaires ou supplementaires.
Dans cette etude, j'aimerais illustrer cette problematique de l'ecriture des instituteurs de !'Alliance sur les Juifs du Maroc par la publication de textes inedits qu'une institutrice a ecrits sur la communaute juive de Taroudant, ou elle a enseigne avec son mari d'octobre1930 ajuillet 1932.
II s'agit de Mathilde Benozillo, nee Hadjopoulos a Yanina en Grece, qui a été affectee d'abord a l'ecole d'El-Ksar en 1925-6, puis a celle de Fez de1926 a1930
Parmi les redacteurs de rapports au Maroc, elle a ete peut-etre la plus prolifique et l'une de plus perspicaces.Mais avant de livrer ses textes in extenso, il nous faudra donner u apercu general sur la communaute juive Taroudant, son histoire at sa production culturelle.
ברית- בעריכת אשר כנפו
אהבת איש לאשתו.
מעל קבר משיש לבן גדול מימדים בלב לבו של בית העלמין, העתקתי את דברי השירה שקראתי להם בשם : אשתי אשתי. השיר מתחלק לשני חלקים : החלק הראשון מתחיל במלים " גמלתני טוב ולא רע " והחלק השני מתחיל במלים " ויקונן דוד "
החלק הראשון הוא שיר הנושא פעמיים את שם הנפטרת בראשי שורותיו, כלומר, עם אקרוסטיכון כפול של יאקוט נ"ע ( שם הנפטרת בתוספת ראשי תיבות של " נשמתה עדן " ) זהו שיר במתכונת קלאסית עם דלת וסוגר ובעל חריזה, א-ב, א-ב קבועה.
בחלק השני נראה שהמשורר מוותר על ההקפדה על השירה ובוחר הסגנון חופשי המאפשר לו לתת דרור לרגשותיו. משני חלקיו של השיר עולה תמונה של אישה מופלאה ומושלמת מכל הבחינות ובעיקר מצטיירת תמונה של אהבה נשגבת של הבעל לאשתו.
החותם על דברי השירה האלה הוא הבעל הגמון ( הגבר המכובד והנבון ) הרב דוד יפלח. במוגדור היה יודע ומפורסם המשורר רבי דוד יפלאח כפי שכינו אותו, שיך דוד יפלאח, ראש הפייטנים, שהיה שותף לעריכת הספרים , רני ושמחי " ו " שיר ידידות ,.
ברם נראה שלא מדובר על אותו איש, כי כידוע, למשורר רבי דוד יפלח לא היו ילדים ואילו כאן מדובר על כך שהמנוחה השאירה בנות. נוסף לכך, לא הרחק מקברו של שיך דוד יפלאח נמצא קברה של אשתו מרסדס יפלאח שהלכה לעולמה בשנת 1965, 21 שנה אחרי מות בעלה.
היות וידוע לנו רק על משפחת יפלאח בודדב במוגדור, יתכן שזהו בן דודו של שיך דו יפלאח וטבעי שגם הוא יקרא כך. האם הבעל המקונן הוא שכתב בעצמו את השירה הזאת ? הדברים נכתבים כל כך אישיים שאנו מתפתים לחשוב שכן.
אם כי יותר מתקבל על הדעת הוא שזהו שיר שנכתב על ידי רבי דודו אלקיים, או אולי על ידי הפייטן רבי דוד יפלאח אם אכן היה בן דודו של המקונן דוד יפלאח.
גמלתני טוב ולא רע כל ימי חייה
אשתי אשתי
ידידת נפשי חמדת לבי ורוחי
יעלת חן רעיה אילת אהבים
אשת נעורי את הייתה שמשי ירחי
אורך בו ראיתי אור כאור כוכבים
קרבתך חפצתי ברבעי וארחי
קרני רמה בך ואת יושב כרובים
וביד שמת חילי עזי ומבטחי
וקרובי ומידעי רעים אהובים
תמכתני בצר ולא כשל כחי
תריביני להיות מאשר ברבים
נעם אמריך כל לב תשמחי
נגה זיו פניך זך כנפי להבים
ענותך שפלותך ואת עצמך תשחי
עש עפר לפני עוללים ושבים
ויקונן דוד
אשת חיל עטרת ראשי
מנת חלקי וכוסי
בת גילי ומשושי
רבת המעלות
נאוה לתהלות
מכבדת את התורה תמימה ויראה
שלמה בכל מדה טובה
רוח חברותיה נוחה הימנה
ודרישת החסד על לשונה
קורת רוחה וניב לקחה
אמץ אמונתה ורב צדקתה
רב חבתה והוד תפארתה
זיוה יראת ה' על אחת טענתה
אך קרב יומה
ותעזב את בית אישה ואמה
פתאום שחר אהלה ובניה לא היו לה
הבנות אשר בחיקה גדלה זועקות
הוי הוי אמנו יאקות
למה עזבתנו כצאן אשר רועה
אין להם ונשארנו לעדר תועה
איך עתה אתאפק ואסבול
ואעיף דמעי כמי המבול
אשא את בשרי בשני
ואצדיק עלי את הדין צדיק הוא ה'
רק על קברה שמתי את עיני
והאבן הזאת חוצבה מצבה
והייתה לי למזכרת אהבה
למנוחה מאור עיני הכבֻדה והצנועה
מרגלית יקרה יפה זכה וטהורה
שמע יאה לה והיא נוה לשמה
רעיתי תמתי
מרת יאקות
אשת הגמון הרב דו יפלאח הי"ו ה"ה
ערב שמשה יום ב' בשנת לח' תמוז
בסדר ויחנו בקברות ה'
בא סימן
יקרה היא מפנינים וכל
חפציך לא ישוו בה – לפ"ק.
Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון-Le poids de l’islam dans la constitution marocaine
Le poids de l’islam dans la constitution marocaine
Malgré les déclarations apaisantes des autorités, les dirigeants de la communauté juive ne pouvaient pas ignorer le fait majeur que le Maroc indépendant est défini dans sa constitution comme un état musulman dans lequel l’Islam jouissait d’un statut particulier, bien que le premier article de la constitution définît le Maroc comme un royaume constitutionnel démocratique et social et que l’article 5 déclarât expressément que tous les Marocains étaient égaux devant la loi. En outre, les Juifs, très sensibles à la question de la liberté de circulation, ne trouvèrent pas dans l’article 9 aucune référence au droit de quitter le Maroc ou d’émigrer, mais uniquement au « droit de s’installer librement dans tout le royaume ». Le problème n’était pas d’ordre juridique uniquement. Le Maroc post-colonial était une société dans laquelle la religion occupait une place primordiale et toute sa culture reposait sur l’Islam.
Cette réalité socioculturelle ne laissait plus de place aux non-Musulmans, ni même aux laïques, comme dans les pays occidentaux. De ce fait, toute tentative de surmonter le problème de l’existence d’une communauté juive dans une société musulmane était vouée à l’échec. L’intelligentsia juive tenta un certain temps d’ignorer le problème, dans l’ardeur enthousiaste de l’indépendance, mais elle dut vite déchanter. La classe dirigeante du pays fut un temps partagée entre sa volonté d’adopter le principe occidental de démocratie, et la fraternité panarabe qui soufflait de l’Orient, mais les contrecoups du panarabisme et du panislamisme n’épargnèrent pas le Maroc. Son adhésion àla Liguearabe, la rupture des relations postales avec Israël et le processus d’arabisation de l’administration firent pencher la balance et écartèrent toute chance de voir les Juifs jouir dans le nouvel état indépendant d’un statut laïque et démocratique, pareil à celui des Juifs d’Europe occidentale.
שלוחי ארץ-ישראל. אברהם יערי
שלוחי ארץ ישראל – כרך א' – אברהם יערי
הקדמה
השליחות מארץ־ישראל לארצות הגולה לשם שיתופם של בני הגולה בישוב ארץ־ישדאל ע״י תרומות לתמיכה בישוב ובמוסדותיו, היא אינסטיטוציה הקיימת בעמנו בצורות שונות מחורבן בית שני עד היום. ואף על פי כן לא זכתה עד היום לתיאור מסכם, ולא עוד אלא שגם אבני־הבנין לסיכום כזה לא נאספו כל צרכן. יתר על כן, עצם רציפות התופעה הזאת לא הוכרה למדי, כל־שכן שלא הוערכה כראוי. מה שנחקר בשטח זה נתחלק לשני כיוונים: המחקר על השלוחים מחורבן בית שני ועד ביטול הנשיאות מזה, ומאידך מחקרים בודדים ומפורדים על שלוחים שונים בתקופה החדשה, בעיקר מהמאה השמונה־ עשרה ואילך.
ואם לגבי התקופה הקדומה היה המחקר ממצה פחות או יותר—אף כי גם שם סבל מזה שהחוקרים הבקיאים במקורות היווניים והרומיים לא הכירו כל־צרכם את המקורות העבריים, ולהיפך—הנה לגבי התקופה החדשה אין לפנינו אלא ידיעות מקריות שנתגלו דרך־אגב, אם כמציאות ביבליוגרפיות, או משום שהיה שליח מן השלוחים מעורב בענין אחר, כגון תסיסה רוחנית, מחלוקת, וכדומה. מהמאה הששית ועד המאה השש־עשרה — תקופה של אלף שנה— היה כאן חלל ריק לגמרי, שבמקצתו היה אמנם חלל ריק גם בתולדות הישוב היהודי בארץ בכלל. חלל ריק זה נתמלא במדה מסויימת בשני הדורות האחרונים ע״י גילוי אוצרות הגניזה בקאהיר וגנזי הקראים ברוסיה, ומתוך בירוד כמה ענינים של תולדות הישוב בא״י בתקופת שלטון הממלוכים.
זאת ראיתי ונתתי אל לבי לגשת לעבודה כוללת על שלוחי ארץ־ישראל בכל הדורות. במשך שנים רבות אספתי את הלבנים לעבודה מתוך כל פינות ספרותנו בכתב־יד ובדפוס. ואף על פי שיש להניח שחיפושים נוספים בכתבי־יד יגלו עוד מקורות חדשים, ראיתי את עצמי רשאי, ואף חייב, לסכם את החיבור על יסוד החומר שבידינו כיום.
מה יש ללמוד מתוך תולדות שליחות ארץ־ישראל ?
ראשית, אנו למדים, שהשליחות מארץ־ישראל לגולה היא אינסטיטוציה רצופה הנמשכת זה קרוב לאלף ותשע מאות שנה, מחורבן בית שני ועד היום; שהשליחות נשתנתה אמנם בדרכים ואמצעים לפי השתנות התנאים ההיסטוריים, אבל אחת היא במהותה, במגמתה, בגורמיה ובזיקה שבין ארץ־ישראל והגולה. האגרת שניתנה בירושלים במאה העשירית לשליח ר׳ יונה הספרדי כתובה אמנם בלשון פייטני ארץ-ישראל ומתארת את המציאות שבימים ההם, ומבחינה זו היא בת־דורה, אבל במבנה ובמוטיבים שלה היא
ממש כאגרת שליח ירושלים מהמאה התשע־עשרה.
שנית, אנו למדים, כמה מסולפת היא דמותו של שליח א״י כפי שציירוהו ההיסטוריונים הגדולים כותבי תולדותינו (במדה שנזקקו בכלל לענין השלוחים) והציגוהו כקבצן נודד שעיקר עיסוקו איסוף נדבות. באמת לשליחות א״י שני פנים: צד של לקיחה וצד של נתינה. אמנם גם הלקיחה לא נעשתה על דרך קבצנות אלא על דרך תביעה, על דרך גביית מס, והיו קהילות הרבה (בעיקר בארצות המזרח) שסכום הקצבתן לארץ־ישראל עלה על סכום המסים ששילמו לשלטונות ארצותיהן. אבל, כאמור, השליח היה לא מקבל בלבד אלא גם נותן, ואת הנתינה ראה כחלק מהותי מתפקידו, ואף קהילות הגולה ראוהו כך וציפו לקבל ממנו הדרכה במוסר, בהלכה, במנהגים וכוי ותבעו מהשליח שיכריע במחלוקת ושיקבע עמדה לכל מיני תסיסות רוחניות.
השליח התערב ממש בעניני ההילות־הגולה שבהן" עבר, עתים לפי דרישת הקהילה ועתים למרות התנגדותה לכך. השליח פסק הלכה בעניני משפט מסובכים (במיוחד משפטי־ציבור ומשפטי־ירושה), הכריע בין פסקי־הלכה מנוגדים של חכמים שונים, הגביר את כוח־סמכותם של מנהיגי הקהילה בעיני בני הקהילה, התקין תקנות, נתן תוקף לתקנות קיימות או ביטל אותן כשלא היו ראויות בעיניו, הכריע במחלוקת בין שתי קהילות או בין שתי כתות בקהילה אחת, ייסד והוכיח, נתן הסכמות לספרים, הפיץ ספרים (בעיקר ספרי ארץ־ישראל), סמך רבנים ושוחטים, או העביר אותם מכהונתם כשלא היו ראויים בעיניו, השמיע חידושי־תורה (על פי רוב של חכמי ארץ־ישראל), הפיץ מנהגי א׳יי, ביטל מנהגים נפסדים, הפיץ ידיעות על א״י וישובה וצרכיה, בישר בשורות גאולה, וקבע עמדה לתנועות חדשות.
בקהילות נידחות במזרח לימד תורה ודעת והדריך את העם למעשים טובים. כל זה עשה השליח לא בכוח תורתו וחכמתו בלבד (כי לעתים היו הרב בקהילה או הרבנים בסביבתה גדולים ממנו משכמם ומעלה), אלא בכוח סמכותו הארץ־ישראלית הנובעת מקדושת ארץ־ישראל וממקומה המרכזי של ארץ־ישראל בעיני יהודי הגולה. אין השליח פועל בשם עצמו אלא בשם ארץ־ישראל שבשמה הוא בא — ומכאן כוחו.
וכאן אנו מגיעים ללקח העיקרי שיש ללמוד מתולדות השליחות: אף בשעה שהישוב בארץ־ישראל היה קטן ומדולדל ומדוכא, היתה השפעתו על יהודי הגולה גדולה לאין־ערוך. והשפעה זו היתה מתמדת — כהתמדת השליחות עצמה — והשתרעה על פני כל הארצות שהיהודים ישבו בהן במזרח ובמערב, לרבות הישובים הנידחים ביותר. בלא הבנת השפעה תדירה זו אין להבין תופעות הרבה בתולדות ישראל, וכל היסטוריון המעלים עין ממנה מתכחש למציאות ההיסטורית של עם ישראל.
אגב־אורחא אנו למדים מתולדות השליחות פרשיות גדולות בתולדות הישוב בארץ־ישראל. תולדות הישוב היהודי בארץ־ישראל החל מהכיבוש הערבי הן עד כה פנה מוזנחת בחקירת תולדותינו. במקצת היתה כאן הזנחה־מדעת, ובמקצת מתוך העדר ידיעת המקורות. בשנים האחרונות חל בשטח זה שינוי רב לטובה, אבל עדיין אנו רחוקים מרחק רב אפילו מאיסוף החומר לתולדות ישוב ארץ־ישראל. תעודות־השליחות משמשות אחד המקורות החשובים ביותר לתולדות הישוב. אמנם מבחינת־מה הם חד־צדדיים, כי מאחר שהן פונות לרגשות־שבלב מן־הנמנע שלא יהא בהן מקצת הגזמה, אולם החוקר המנוסה ידע על־נקלה להוציא את העיקר מהטפל ואת הגרעין ההיסטורי מתוך קליפות־ההגזמה. המעיין בספר זה של תולדות השליחות ימצא איפוא חומר חדש מרובה לתולדות הישוב היהודי בארץ־ישראל בדורות הרבה.
וכן ימצא המעיין בספר זה על תולדות השליחות חומר רב לתולדות קהילות הגולה, ובמיוחד לגבי הקהילות שבארצות המזרח, שבמקרים רבים הידיעות על יחסיהן עם שלוחי א״י הן המקור היחיד 'לעצם מציאותן, או לידיעת קורותיהן.
רבי דוד ומשה- י.בן עמי ואחרים
20.135 ״אני בת חמישים ושתיים. הייתי מאוד חולה והיו לי הרבה התקפות. וכל רופא אשר הייתי הולכת אליו וזה לא עזר. יום אחד בא אחי אמי ז״ל, בא אליו אבא בחלום: תלך ותגיד לבני שאחותו נמצאת בצער גדול וכל הרופאים לא יעזרו לה, אלא צריךילקחת את אחותו לר׳ דוד ומשה ושם התרופה שלה. והוא המסכן היה צולע. ולא רצה ללכת אצל אחי. ואחי גם כן לא מאמין בחלומות. ואז למחרת בלילה בא אבא אליו בחלום ונתן לו בעיטה. אמר לו: אתה צריך ללכת עוד פעם אליו ולהגיד לו שילך לר׳ דוד ומשה, שישחט שם. אז הלך לספר לו את החלום ושהתרופה שלה זה לא הרופאים, אלא ר׳ דוד ומשה. אז בא אחי ביום ששי ומצא אותי שוטפת [את הרצפה] ואז תפסה אותי ההתקפה. הוא שאל אותי אם אני לא רוצה שיביא לי רופא, אך אמרתי לו שהרופא לא יעזור.
אז הוא ענה לי שגם הוא בא לספר לי על החלום ושאני אתרפא מהר, כי אבא ז״ל בא לדודי פעמיים ואמר לו שאקח אותך לד׳ דוד ומשה ושם את תתרפאי. התחלתי לבכות מתוך שמחה. הוא חזר למראכש כי הוא מורה ואז אמר לי לבוא אליו בראש חודש. אם אוכל אבוא אתך, אם לא אז לא. בלילה, באחת בבוקר, חזרתי אליו הביתה כדי לוודא את החלום. אמרתי לו אם הוא בא אתי. הוא אמר לי שהוא מורה ולא יוכל לבוא אתי, אך נתן לי כסף כדי לקנות שחיטה. ואז הלכתי לר׳ דוד ומשה, ודודי, אחי אמי, קנה לי את השחיטה.
הייתי ישנה שם בחכם ולא חלמתי. בלילה השני גם לא היה חלום. בלילה השלישי, היו שם אנשים שביקשו ממני שאלך אתם למולאי איגגי, אך אני סירבתי. אמרתי להם: עד שהחכם לא שולח אותי מכאן, אני לא הולכת. והוא צריך לבוא אלי בחלום ויתן לי את התרופה. בלילה אני ישנה ובאה אלי אשה לבושה עד כפות רגליה ובידה דלי של סיד ירוק ואומרת לי: קומי אחותי, קומי, תלכי לביתך, את בריאה. ועכשו תתני לנו לסייד את החדר בשביל אשה אחרת חולה אשר תבוא. אני קמתי בשמחה והלכתי עם אותם אנשים למולאי איגגי. בדרך חזרה ממולאי איגגי קיבלתי התקפה והתחלתי לצעוק: ר׳ דוד ומשה, אני הלכתי לזיארה והפסדתי כסף וזה הלך חס ושלום לחינם י אני ישנה בלילה ובא אלי בחלום אחי אמי. אמר לי: את פתחת את פיך רק על הרב דוד ומשה? למה כעסת? אמרתי לו: ההתקפה שבגללה הלכתי, חזרה אלי וזה הכעיס אותי.
אמר לי: אל תכעסי, לאחר ארבעים יום יענה לך ר׳ דוד ומשה ויתן לך את התרופה עם הרב יעקב אביחצירא בקזבלנקה. איזה שכן שלי היה רב וסיפרתי לו את החלום. אמר לי: אחרי ארבעים יום תעלי לבית־הקברות לזיארה. תעשי השכבה לר׳ יעקב אביחצירא והוא יענה לך.
ככה עשיתי. בליל הארבעים, אני ישנה וחלמתי אשה חולה כשמסביבה יש נשים. אני אמרתי לה: מה יש לך ? אמרה לי: מהיום שעשיתי ניתוח ואני חולה. הלכתי לר׳ דוד ומשה וזה לא עזר לי, אבל הערב ירפאו אותי. אחרי זה באה אותה אשה עם שני רופאים ואמרה לי: הם יתנו לי משהו כדי להתרפא. הם הלבישו לה חגורה. אז אני חזרתי לקזבלנקה. חלמתי ככה וחזרתי. כשחזרתי לקזבלנקה וקיבלתי התקפה, ישר הלכתי לרופא שלי ואמרתי לו שירפא אותי. מצאתי שני רופאים כמו שחלמתי ואמרו שיעשו לי צילום. ראה את הצילום ואמר לשני: היא צריכה רק חגורה. וזאת החגורה שאמרו לי בחלום. ומאז אני בסדר עם החגורה הזו. אני באה לר׳ דוד ומשה.' אתמול היתה לי התקפה ובא אלי רופא והיום הנה באתי לר׳ דוד ומשה״.