ארכיון יומי: 26 בנובמבר 2012


אוצר מכתבים לרבי יוסף משאש ז"ל-כרך א'-הקדמת המחבר-סוף הקדמה. 

 כי יראתי פן אכנס חס וחלילה לשער השגעון ויוציאו עלי שם רע שאני הוזה. ונשאר הדבר כך, עד שנת התרפ"ד באדר, שנקראתי לשרת בקודש רב יחידי בעיר תלמסאן ואגפיה, עשרות כפרים באלג'יריין, שאז עול הציבור והיחיד ימים ולילות, עקר ממני הדבר הטוב הזה.

אמנם בחול המועד סוכות התרצ"ט, באה לתלמסאן נערה אחת מצרפת, ממשפחת רוטשילד וכבודה מאוד, ונאמה נאום ארוך באולם הגדול של העיריה, והכל על אהבת ארץ ישראל, והתעוררות לעלייה, ובשומעי דבריה הנלהבים והפסוקים מהתנ"ך שאמרה, פלגי מים ירדו עיני, ועניתי גם אני חלקי, בלהב קודש, ועשתה מגבית גדולה, ונאסף הכסף מהר ונמסר למזכיר הקהילה, ונשלח ממחרת אל הארץ.

ומאותו היום חזר אותו היזק הקדוש, ונעשה בלבי לשלהבת גדולה, והתחלתי לעורר את הציבור לעלייה, ואך לא הועילו דברי כלום, כי יהוד אלג'יריין, לבם היה אטום חתום וסתום משמוע דבר זה, מרוב השלווה והשקט וכל טוב שהיו חיים בו.

ובפרט מחסרון ידיעתם השפה העברית המדוברת בארץ, והם אינם מדברים, רק צרפתית וערבית מגומגמת, ובכן חזרתי לדבר על עזרה כספית, וזה הועיל קצת.

ובחודש אדר התחילו שמועות של מלחמה עולמית עם גרמנייא, והיו השמועות הלוך וגדול מיום ליום, וביום שישי בשעה אחת ביום י"ז באלול נשמעה תרועת המלחמה, ובי"ג באדר הת"ש קיבלתי מברק ממרוקו, מהממשלה הצרפתית והמרוקאית לנסוע לארץ מולדתי מכנאס, למלא מקום רב גול שנתבש"מ, כמוהר"ר מושה טולידאנו זצ"ל.

ותכף נסעתי ומצאת י שם התעוררות גדולה לעלייה, וגם הרבה ידיעות ממצב הארץ, ואמנם הרבה תיירים עלו והביאו דיבת הארץ, מחסרון הגשמיות והרוחניות, לכן רפו ידינו, ועוד פרנסתנו המצויה בריוח גדול והשקט והשלווה והשבע הגדול שבו היינו חיים, הוסיפו לגדור בעדנו לעלות אל הארץ.

ואמנם העליה לא פסקה, רק הלכה לאט לאט, והלכה וגדלה בשנת התש"ז, שנתרבו בה חלומות וחזיונות ומחשבי קצין, וגם אני נתעוררתי לזה, ומצאתי חשבון מדוייק במה שכתוב בדניאל ( ח' יג-יד ) ואשמעה אחד קדוש מדבר ויאמר עד מתי החזון. ויאמר עד ערב בקר אלפים ושלוש מאות ונצדק קדש.

המנין הזה מתחיל לדעתי מבנין בית שני, שהיה בשנת שלושת אלפים ת"ח, ועד שנת תח"ש, הוו ב' אלפים ושלוש מאות שנה, ת"ך שנה שעמד הבית השני, ומחרבנו עד תח"ש, עברו עוד אלף תת"ף שנה, הווה ליהו ב' אלפים ושלוש מאות שנה, וכן היה, בחמישה באייר תש"ח, הוכרז בעולם על מדינת ישראל, והוקבע ליום העצמאות, ובא עוד סימן, בשוב ה' את שבו"ת עמו, יגל יעקב ישמח ישראל, ובאותה שנה התחילה העלייה ברבבות עם, ופעמים נפסקה על ידי השלטונות חזרה על ידי שוחדות.

ואני הייתי בוכה במסתרים על שלבי לא היה חזק כל כך לנתק מוסרותיו מהגלות כפרה סוררת, ולהשליך על ה' יהבי, ולעלות בשמחה לארצנו. והבוחן לבבות וכליות אלהים צדיק, היה מגיני וקרן ישעי משגבי.

ואף כי באדר שב"ת בעדי, נחליתי מחלה אנושה, עד שהרופאים אמרו נואש, לבי היה חזק עמדי, והבטחתי באלהים הייתה גדולה מאור ואמרתי לא אמות כי אחיה ואספר מעשה יה בארצות החיים. וברוך ה' קמתי ואתעודד, וחזרתי לאיתני, ויהי הדבר לפלא, ממש תחיית המתים, ברוך מחיה המתים.

ומאותו יום התחלתי לחשוב הרבה בדבר, ואך השטן מצא עוד מקום לקטרג, איך תעזוב רבנות עם משכורת גבוהה קבועה ממשלתית, ותלך כאיש הדיוט לבקש פרנסה ? ואך המקום ב"ה חתם פי שטן, כי בשנת תשכ"ב יצא דבר מלכות, שכל עובד ממשלתי, יודי או רומאי, מבין שבעים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד

והבטיחו על הענקה חודשית, מגמלא אוניה, וכל הרבנים בשומעם נזדעזעו, ועשו כמה תחבולות לעמוד על משמרתם ולא הועילו, ואני בחסד אל שמחתי באומרים לי, כי אמרתי, מאת ה' הייתה זאת, אשר בית ה' אלך עומדות יהיו רגלנו בשערי ירושלים.

וכאשר גילית מחשבותי לבני יחידי מא אליהו שיחיה, התחיל לחשוב ולחשוב, והחליט לעלות הוא ואשתו בתור תיירים לראות, ואף שעמדו לפני הרבה בעיות, לא יכולתי למונעו, ובאלול תשכ"ג, נסע עם אשתו, ותרו את הארץ, ובערב כיפור חזרו, ואמרו טובה הארץ מאוד מאוד.

ואך קשה עליהם לגור שם, מכמה סיבות : א. מסחרו בבגדים במרוקו, קשה להשיגו שם בארץ. ב. החייטות שהיא מקצועו, אין לה מהלכים בארץ, ובשניהם צריך חנות במרכז, וכסף רב, ואין לו. ג. יש לו בת משודכת ואי אפשר לעזבה.

ואני בשומעי, נפעמתי ונדהמתי, והחלטתי, לעזוב את כל, ואעלה, ומפני שהיה קשה עלי להגיד, שעולה להשתקע, מפני אחי ורעי הרבים, וכל בני משפחתי, ומה אני גם בני ונכדי ילחצוני וידחקוני בטענות שונות ובמבול של דברים.

ויבוא גם השטן בתוכם, כדי להפר עצתי, לכן אמרתי שאני עולה בתור תייר. וגם את זה בעמל רב השגתי, כי קשתה עליהם מאוד פרידתי אף על ימים אחדים, ועם כמה וכמה אזהרות, לא תתעכב יותר מחודש ימים.

ואני עונה כל דבר בכפיפת ראש, וב"ה כוננתי עצמי, ולקחתי תעודת מסע באוירון מעיר רבאט, עד עיר מארסילייא בצרפת, באמצעות אחי נועם, טוב דעת וטעם, כה"ר ברוך בן עמראן הי"ו, בעל הכה"ץ רחל בת אחי נועם, כהר"ר ידדיה הי"ו, כי היה בדבר טורח.

והוא טרח הרבה בזה זכור לטוב, וכדי לאמת שרק בתור תייר אני נוסע, לקח תעודת הליכה וחזרה, ובחסד אל, עזבתי את הכל כיד כני, ויצאתי ממכנאם אני ואשתי בלויית מר כרוך הנ״ל במכונית שלו, באחד בשבת ב׳ לניסן התשכ״ר אחר הצהרים, ואחר כשעה וחצי הגענו לעיר רבאט וקדם פנינו איש חמורות, מר רפאל חיון הי"א, בן חכם צדיק וישר, כהה"ר יעקב זצ"ל.

והכין הכנה גדולה לארוחת הלילה, והזמין אחיו ואחיותיו, וכמה אהובים ורעים, ואחר גמר הסעודה פתאם באה רעידת האדמה, ובבהלה נוראה ירדנו מהעליות, וברחנו מחוץ לעיר, רחוקים מכל בנין, ומצאנו שם כל יושבי העיר נוצרים וערבים ויהודים, אנשים נשים וטף.

וכל פניהם חוורים כסיד מרוב הפחד, והיהודים יושבים על הארץ ובוכים וקורים תהלים, וי"ג מידות והושענות, וכולם היו מחכים לרעידה אחרת, כי כן הודיעו ברם קול חכמי לב בעלי מקצוע, ועוד סימן גדול היה להם, בכלבים, החפשים לעצמם בלי קשר, עזבו בעליהם וברחו, והקשורים בשלשלאות, היו מתאבקים לנתק את מוסרותימו ולברוח, כי הם מרגישים בזה יותר, באשר חוש הריח חזק אצלם מאוד.

ונשארנו כך ברעש הגדול, עש שעה ארבע בבוקר, שאז ראינו הכלבים נחו ונמו שינתם, והחפשים שברחו חזרו לאדוניהם, ונשמע קול ברמה, חזרו לבתיכם לשלום, אז הודינו לה' חסדו המרחם על הארץ, המרחם על הבריות, וחזרנו לבתינו ושכבנו וערבה שנתינו משך שעות אחדות.

ואז קמנו ונתעודד, התפללנו, וסעדנו לבנו, ונסענו באווירון, ואחר שתי שעות הגענו למארסילייא, והקבילו פנינו הרבה אהובים רעים, ונתארחנו אצל ידידים נחמדים, מר אבנר טולידאנו ישצ"ו, בן החכם מהר"ר יצחק ז"ל ושותפו מר מאיר אסודרי ישצ"ו בן כבוד הרב ישועה ז"ל, עד יום רביעי, ה' בניסן, שאז רכבנו באוניה, הנקראת בשם מולדת, היינו בתוך קהל גדול כשמונה מאות אדם, עולים ותיירים, מכל העדות.

ונתענגנו על רוב שלום, ותפילות ולימודים והרצאות, ומה גם בשבת הגדול, התפללנו בשירה וזמרה, והוד והדר, ודרשנו בשחרית ומנחה, בנוכחות הרבנים המשגיחים על הכשרות ורב החובל וחבריו, והיו הדברים מאירים ומזהירים בס"ד.

וביום א' בשעה יו"ד בבוקר, הגענו לעיר הקודש חיפה היפה, והקבילו פנינו אהובים ורעים, והלכנו ישר לבית צדיק וישר, מר אליהו פדידה ישצ"ו, בן כבוד הרב שמואל הי"ו, שהוא בעל בת אחי אשתי הכבודה מרת אסתר בת כבוד הרב יוסף הכהן ז"ל.

וגם הוא נתגדל על ברכי במקנאס שנים רבות בהיותינו שכנים בחצר אחת. ולמען לא אהיה כפוי טובה חלילה, אגיד לאדם יושרו.

הזוג היקר והנכבד והנחמד הזה הגדיל חסדו עמנו הרבה הרבה, כי נתארחנו בביתם משך שבעה חודשים רצופים, מיום ט' ניסן התשכ"ד שבאנו, עד חשון התשכ"ה, שנכנסנו לשיכוטן החדש שעשינו משכנתא בקירית ים א' וטיפלו בנו בכל צרכינו, באהבה וחבה כאב את בנו ורצה, ולא בנו לבד, אלא גם במאות מקרים יום יום מכל ערי הארץ ועולים חדשים ותיירים, שהיו באים לדרוש בשלומנו.

וכל אחד נתקבל בסבר פנים יפות ובטי ובמרקחת ובעוגיות, והרבה בארוחה שלמה, או של ערב או בוקר וצהרים, ובפרט בשבתות ובמועדים, כתות כתות נכנסות ויוצאות, והכל רק לכבודנו, ולא נשתנו עלינו בשום יום, כיום הראשון כיום האחרון.

גם חליתי בביתם חולי כבד לא תקום פעמים צרה, ועשיתי ניתוח בבית חולים אלישע משך שבעה עשר יום בסיון תשכ"ד, וחזרתי לביתם, ונהלו אותנו בכל הצריך ובנדידת שינה בלילות, וכמה צערים, והכל עשו בשמחה וברצון טוב.

ולא הם בלבד, אלא גם בניהם היקרים, מאירים כספירים, כבוד הרב משה הי"ו, ואחיו הבחורים היקרים מר שמואל, ומר יוסף, ומר דוד שליט"א, ואחיותיהם מרת חנה ובעלה מר גדעון אוחנא הי"ו ומרת פנינה ובעלה מר אריה אשכנזי הי"ו. וגם חמותו של אבא אליהו בת קדושים, מרת רחל אלמנת חמיו הצדיק מר יוסף כהן ז"ל.

אחי אשתי שמחב מב"ת, כלם כאחד היו משרתים אותנו, ומקרבין לנו התועלת בכל מאי דאפשר, זכרה להם אלהי לטובה, וברכם בכל טוב סלה, אמן.

ואף אהה ! כי מר אליהו פציצא ז"ל הנ"ך, פתאם יצאה נשמתו בטהרה ביום ב' ז"ך טבת שנת תשכ"ז, וכבוד גדול עשו לו במותו, בהספדות ודרושים בביתו ובבית הכנסת " היכל שלמה " בקרית שמואל, אשר טרח מאד בבניינה ושכלולה, נפשו בטוב תלין וזרעו יירש ארץ.

נחזור בס"ד לסדר עלייתי אל הארץ, אף כי ב"ה זכני ועליתי, היה לבי מלא געגועים לבני יחידי מר אליהו שיחיה הוא וביתו, כי הפרידה קשה מאד עלי ועליו, והוא קשה עליו הפרידה מבתו חנה זיינט, אשר נתן לאיש מר רפאל אדרעי שליט"א, והמקום ב,ה ראה בעניינו, ונתן בלב הזוג הנחמד לעזוב את הכל, ואחר ב' חודשים לחתונתם, עלו אל הארץ, ביום ב' ט"ו שבט תשכ"ה.

כמה מאד גדלה השמחה במעוני, וכמה מאד הללתי ושבחתי למלך הכבוד ב,ה\ וברוך המקום נסתדר במשך ירחים אחדים בדירה נאה וכלים נאים ועבודת קבע. ועוד גבר עלינו חסדו, כי ביום י"ד ניסם תרכ"ה הנזכר, עלה לארץ בני אליהו שליט"א, הוא ואשתו ובניו, ועשינו פסח לה' בני חורין מן הגלות, ובמשך ירחים נסתדר גם הוא בכל הצריך, ברוך הגומל לחייבים טובות שגמלנו כל טוב.

ישתבח יושב תהלות

ויתעלה על חסול הגלות

סיימנוה בלי הדרן עלה ובלי דעתן עלה

פלאות יעשה עם עוד המסתופפים בצלה

משוך ימשכם באהבה לארץ אבות

אשר בה באמת שמחת כל הלבבות

חי, יתן בלבם להכיר ערכה יותר מכל חפץ

זריזים אז יהיו לעלות בלב חפץ

קדוש יקראו לעפרה ואבניה

ויאמץ לבבם להיות בניה ובוניה. אמן

סוף הקדמה. 

קו לקו. אסופת מאמרים

 לולא זה, היה גורלן של יצירות חשובות אלו כגורלם של אלפי ספרים וכתבי־יד אחרים, שאבדו לגמרי והושמדו לנצח, כי עלו באש, או אכלתם התולעת, או נרקבו באורך הזמן, או הושלכו לגניזות וכדומה. וגם עתה ידוע לנו על קהילות שלמות במרוקו, שהשאירו ספרים וכתבי־יד רבים בעליות בתי כנסת שוממים או בבתי קברות, לפני עלייתן ארצה, וחבל שלא נמצא מי שידאג לזה).   

באותה הקדמה גם כן, שימר לנו שאול כמה מנהגים חשובים במרוקו, חלוקת ספרי המקרא לשבתות השנה, קריאתם ותרגומם לערבית־יהודית בבתי כנסת בזמנים קבועים ומיוחדים, וכן כתב על המנהג של גניזת ספרים בלויים וקרועים, כפי שנעשה במקומות שונים במרוקו, וכו'.

מצווה ומזהיר

ר׳ שאול היה אחד האנשים הבודדים, שלא ניתן לשכוח אותם, כי מעשיו ודבריו עשו עלינו רושם עז שאינו נמחק בקלות. כל מי שנפגש אתו חש את הרגש ואת הדחיפה של חיפוש שורשים ושיבת למקורות. שאול הדגיש וחזר והדגיש שעלינו לחדש ולחזק את הקשר עם מסורת אבותינו ורבותינו, כי היא מוטבעת בחותם רציפותו ואחדותו של עם ישראל, ועלינו לחטט בנבכי העבר שלנו ולגלות את יופייה ואת הדרה של יהדות מרוקו.

 אולם, הוסיף לציין ולהזהיר שאת עבודתנו צריכים לעשות לשם שמים — לא למעננו, אלא למען עדתנו ובכך הערובה להצלחתנו.לשאול היה לב רגיש, עין פקוחה ואוזן קשבת, לכל דבר ועניין של העדה ותרבותה, וידע כי אחד האסונות הגדולים שלנו — הוא השיכחה, או ההשכחה, של תרבותנו, ורגש הנחיתות שהושרש.

בקרב חלק גדול מהאוכלוסייה הספרדית. גם ביומו האחרון, לא דיבר שאול לא על מחלתו ולא על מצב בריאותו; הוא דיבר על עדתו, עברה המפואר, מצבה כיום, ומעמדה בעתיד. הוא חזר ושינן באזני את ׳האני־ מאמין שלו: יש לגו שורשים חזקים ועמוקים, יש לגו מורשת עתיקת יומין, יש לנו מסורת ארוכה וממושכת, אבותינו הנחילו לנו ערכים בני קיימא, רבותינו השאירו בידינו נכסי רוח אדירים ואפילו פשוטי עמנו יצרו תרבות אנוש נפלאה. אם נדע לשמור על כבוד הורינו, אם נחפש את זהותנו ונטפח את נחלתנו באהבה ולשם שמיים, — נצליח .את דרכינו ונחזיר עטרה ליושנה.

אהבנו את שאול וכיבדנוהו, הערכנו את טוב לבו ואצילות נפשו, הערצנו את אדיבותו וניקיון כפיו. אבדתו השאירה צער עמוק בלבנו, כי נתייתמנו מאדם יקר ישר ונאמן.

יהי זכרו ברוך, ותהי נפשו צרורה בצרור החיים הנצחיים.

חיים גלעדי

מוקדש לזכרו של שאול זיו (זיני) — שנה לפטירתו

היכרנו בראשית שנות החמישים. שאול היה עסוק בארגון מחדש של משתלת העירייה. כבר בשיחה הראשונה נדונו בעיות שהזמן גרמן: הגינון הדליל בשכונות ירושלים, הצמצום במים, חוסר כוח מיומן לפיתוח הגינון, ותת־מודעות בין תושבי העיר לצורך הגינון.

 היכרות זו הביאה לפגישות נוספות. החלטנו לרכז את שארית הגננים הוותיקים, שנשארו מהנשירה הגדולה אחרי מלחמת השחרור. לפגישות הבאות נצטרפו הגננים: פויכטונגר, פרלמוטר, כהנר ואחרים, בחלקם ייזכרו לטובה, כבר אינם אתנו ובחלקם נדדו והרחיקו, רק שרידים בודדים נשארו.

לפי הפרטיכלים שבידיי, הקמנו ועד לשם ארגון מחדש את " אגודת הגננים " שהתקיימה לפני המלחמה ושאול ז"ל נבחר כמזכיר הוועד, איסוף כתובות פועלי הגינון והכנת כרטיסיה נעשה פעם בביתי ופעם בביתו של שאול, שהירבה לבוא במגע עם פועלי גינון, בבקרם במשתלה שלו.

הדבר הראשון, שמצאנו להכרחי לעשות היה, לארגן קורס ערב להכרת הצומח והטיפול בו, שיתקיים פעם בכל שבוע באופן סדיר ומאורגן.על שאול הוטל לגייס את מיטב המרצים מהאוניברסיטה העברית, כיום הם: פרופסור פיינברון, פרופסור פאהן, פרופסור פליקס, כיום בבר־אילן, וגם גננים ותיקים, ביניהם אליעזר פויכטונגר, פרלמוטר, רוזנפלד, שאול בעצמו וגם אני;

 כולנו מהווים רשימה ארוכה של מרצים בהתנדבות לקורס הגנני הראשון בירושלים של אחר שוך הקרבות. נמצאות אצלי הזמנות צהובות מיושן, שמועצת פועלי ירושלים הדפיסה והפיצה בין פועלי הגינון וגם בין… " פועלי־הדחק " שעבדו אז בבתים הנטושים של " הקטמונים " ושכונות נטושות אחרות.

הקורס נפתח בראשית החורף של שנת 1952 ושאול ליווה את הקורס עד סיומו בקיץ 1953 וחלוקת תעודות השתתפות על ידי מזכיר מחלקת התרבות של המועצה. שאול היה נוכח בכל הרצאה, ולפני הרצאה הסביר לפועלי הגינון את מתות ההרצאה, ומטרתה.

 הוא הצליח להחדיר ללב השומעים את המידע על צומח ואת האהבה לצומח. והקורס הצליח מעל המשוער. הייתה זו תקופה זוהרת ופורייה בחייו של שאול ז"ל.

הספרייה הפרטית של אלי פילו

 

40 שנות ישוב יהודי בעזה – באר שבע והקמת חוות רוחמה

מרדכי אלקייםארבעים שנות יישוב בעזה

ייחודו של הספר הזה בראשוניותו. זהו ספר ראשון על ההתיישבות היהודית בעזה ב – 1885, היינו לפני יותר מ-100 שנים. הספר מתאר את הלבטים, הקשיים, האכזבות וההצלחות של המתיישבים הצעירים, בני העלייה הראשונה, חסידיהם של מבשרי הציונות המדינית, אשר יצאו בשליחות הנהגת ״חובבי-ציון״, אברהם מויאל (יו״ר), אליעזר רוקח וק. ג. ויסוצקי, להקים ישובים יהודיים נוספים בערים הערביות עזה, שכם ולוד, לקלוט בהן עולים יהודים, עירוניים, מברית-המועצות, ולשמש להם לפה במגעיהם עם הערבים ועם השלטונות התורכיים. צעירי קהילת יפו, שהיו הציונים היחידים בארץ ששלטו בשפה הערבית, יצאו אז להקים ישוב יהודי עירוני בעזה.

הספר מתאר את החיים בעזה בימים ההם, את ההווי המקומי ואת הדמויות הססגוניות, הערביות והיהודיות, בעיות פרנסה, מסחר ותעשיה, מקצועות ותעסוקה, היחסים בין יהודים לערבים ועוד. הספר מתאר גם את ההתיישבות היהודית במדבר באר-שבע, את הקמת העיר באר-שבע(1900) והקמת חוות רוחמה, הישוב החקלאי הראשון בנגב(1912), את חיי הבדואים במדבר, השייח׳ים וסיפוריהם המרתקים, את מנהיגי הישוב היהודי, את הצבא התורכי ה׳ימתנחל״ ברוחמה, המשמשת גם מרכז צבאי לאנשי ניל"י, העוסקים שם בריגול. לאורך כל הספר בולט המאבק המר והעקבי להיאחזות ולהישרדות.

המחבר, מרדכי אלקיים, הוא יליד עזה (1910), שהקדיש את כל חייו ל״הגנה״, לצבא ולמדינה שבדרך, והיה אחד המפקדים הבכירים ב״הגנה״, בנוטרות ובצה״ל. כאדם המעורה בחיי הערבים בארץ שימש מפקד ה״הגנה״ בנגב, סגן מושל צבאי ברצועת עזה(1956) ומושל יריחו(1976). שימש חבר בעיריות רמלה ובאר-שבע והיה ממקימי עיירות הפיתוח בארצנו. יקיר נתניה, יקיר הועד-הפועל הציוני.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

נובמבר 2012
א ב ג ד ה ו ש
« אוק   דצמ »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  

רשימת הנושאים באתר