ארכיון חודשי: דצמבר 2012


התנועה השבתאית במרוקו-א. מויאל

סוף השושלת הסעידית

הימים כאמור ימיה האחרונים של השושלת הסעידית, אשר ירידתה ושקיעתה החלו למעשה מספר שנים לפני כן. בשנת מות המלך אחמד אל־דהבי, תפארת השושלת הסעידית, (1603) המכונה ״אל־מנסור׳׳ ניטש מאבק מר ואכזרי על הירושה בין שלושת בניו, מולאי זיידאן, מוחמדאל-שייך ואבו־פריס. מולאי זיידאן השתלט על פאס, אך לאחר מלחמה עקובה מדם הצליח אחיו מוחמד אל־שייך יחד עם בנו מולאי עבדאללה לגבור בור עליו ולכבוש את פאס. מולאי זיידאן ירד דרומה והפך את מרקש לעיר בירתו, ואילו פרים נאלץ להסתפק במה שהותירו לו אחיו.

המאבקים הממושכים בין שלושת האחים, עצירת הגשמים שפקדו את הממלכה באותן שנים והרעב והמגפות שבאו בעקבותיהן, התישו את הממלכה ודלדלו את אוצרה. מצב כזה מזמין שאפתנים התאבים לשלטון לנסות לתפוס את השלטון. כך התחילו 40 שנות המרד.

ואכן אחרי מות מולאי עבדאללה בן מוחמד אל־שייך בשנת 1623 ומולאי זיידאן בשנת 1628, החריף המאבק בין יורשיהם.

בדרום שלטו בניו של זיידאן, זה אחרי זה, כל אחד שנים מספר: עבד אל־מלך 1631-1628; אל־ואלי 1636-1631; מוחמד אל־שייך 1659-1636; ואחרון המעידים אחמד אל־עבאס 1659-1654 (הוא היה בן אחיו של מוחמר אל־שייך). בשעה שבפאם ובנותיה שלטו הכליפים של מולאי עבדאללה, המלך האחרון לדינסטיה הסעידית בצפון, נרצח על־ידי מתקוממים ראשי מסדרים קנאי דת (מראבוטים) שהמליכו במקומו בפאס אחד משלהם, מוחמד בן חאג׳, מנהיג אזאוויית דילה.

כדי להשליט את מרותו על הממלכה המפוררת ולבסס את שלטונו הוא מינה כמה כליפים (משנים למלך) במרכזים החשובים, אך במקום להשיג רגיעה וחוק וסדר – ניטשה מלחמה מתמדת בין הכליפים שכל אחד מהם ניסה להרחיב את שטח השפעתו ולעוס מממלכת שכנו. הדינסטיה הסעידית התפוררה ונסיכיה לחמו זה בזה.

הדינסטיה העלאווית היתה עדיין בחיתוליה ונסיכיה הראשונים, מוחמר אל־שריף מתפיללת ומולאי מוחמד בנו, גם הם היו בין הנאבקים לתפוס נתח מן השלטון ולפלס להם דרך להקמת הדינסטיה העתידה. בינתים, השלטון התערער. הממלכה התפלגה ונשלטה על־ידי מספר שייכים, וכל מאן דאלים גבר. בעיר פאס לבדה שלטו בעת ובעונה אחת ארבעה מושלים, אשר חילקו ביניהם את השליטה על העיר ולרוב היו מתגרים זה בזה, וביניהם נציגו של מושל אזאווייא, בן־כביר.

בסוס שלט מושל בשם אדמימי ובמרקש נאבק על השלטון בשארית כוחותיו אחד הספיחים האחרונים של השושלת הסעידית, כרום אל־ חאג׳.

ג׳ילאן שולט בסאלי

גם יהודי סאלי לא שפר עליהם חלקם יותר מאשר אחיהם ברחבי הממל­כה. סאלי נשלטה באותה תקופה על־ידי ג׳ילאן, שודד־ים נועז, ידוע לשמצה, אשר הטיל את חיתתו על כל עוברי־אורח ויורדי־ים, ורדה באכזריות ובעריצות בתושבים, ובפרט ביהודים. הוא פרע בהם פרעות והטיל עליהם קנסות כבדים וגזר גזרות קשות. ״וקם עליהם ג׳ילאן הרשע גזר עליהם גזרת הרג ואבדן ולולא רחמי שמים ושוחד בחיק השיב חמה עזה.״

סאלי היתה מרכז מסחרי ועיר נמל המקשרת את הממלכה עם ארצות אירופה, אתה החלו להרקם קשרים מסחריים. בתקופה של כמעט אנרכיה היתה סאלי מטרה ראשית לשודדי־ים ולכנופיות של פיראטים, שהצליחו להקים בה ממשל עצמי, והיתה כעין רפובליקה של הפירטים.

אגדת בן־משעל

סיפור אחד מאד נפוץ מספר שבתאזה, צפונית מזרחית לפאס, שלט יהודי אחד תקיף, אהרון בן־משעל שמו, שניצל גם הוא את האנדרלמוסיה שהשתררה והטיל את מרותו על תאזה וסביבותיה, על מוסלמים ויהודים באחד. אהרן בן־משעל מתואר כאיש גבור חיל, שר צבא מוכשר ומושל מעולה. הוא החזיק בשלטון כמה עשרות שנים, עד שנהרג מאוחר יותר בערמה על־ידי שליחי מולאי ראשיד, הנחשב למיסד השושלת העלאווית.

מצוקות היהודים

על מצוקותיהם, סבלותיהם ותלאותיהם של התושבים בכלל ושל היהודים בפרט באותה עת, והגזרות שגזרו על היהודים, נביא מספר עדויות של בני התקופה.

על השלטון המעורער, המפוצל והמפורד, ועל פקודת אחד המושלים, אבו־כביר, להרוס בתי־בנסיות ובתי־מדרשות בפאס, כותב סופר ״דברי הימים״ מאותה תקופה (1646):

עדויות של בני התקופה

ידוע הוא שהפוקח – תואר של ראש האזאווייא – המקום המקודש –  הנזכר לעיל מחמד לחאג׳(המראבוט) שהחריב בתי־כנסיות הי"נ (השם ינקום נקמתם) ע״י הצר הצורר ס׳ בוכביר אתאמרי״… ״והם ג״כ (גם כן) בנרו שערי פאס לבאלי והיו עושים מלחמה אהל (אנשי) פאס לבאלי(הישן) עם אהל פאס לג׳דיד (החדש), והיו שוללין זא׳׳ז(זה את זה) והשיירות שיבואו לפאס אג־דיד לוקחים אותם אהל פאס לבאלי, וכן להפך ויש יום שנלחמים ב״פ (שתי פעמים) ועושים שלום יום או יומיים וחוזרים עוד ונלחמים וביני־ביני היהודים שהיו באלמלאח ספו תמו ברעב ומרוב המם שהיה מטיל עליהם ם׳ אדרידי עד שהיו גובי ־מם לוקחים קמח מן הבד שהאשה לשה אותו והיו לוקחים האלג׳לטיטה (חצאית רקומה של נשים) מעל בשרה והחלוק ג׳׳כ (גם כן) והיו בורחים היהודים ומי שיוצא חוץ לעיר היה מוציא מחיתו. והיו משליכים עצמם מן חומות העיר״…

עדות אחרת על אותה תקופה ואותה שנה (1646), מסר לנו בעל ״כסא מלכים״, ר׳ רפאל משה אלבז. העדות מתיחסת גם למקומות אחרים, לתיטואן ולקצר:

״בשנת ה׳-תי״א הפוקח של האלזאווייא … שמו ם׳ מחמד לחאז׳ והחריב בתי בנסיות שבפאס ע״י גוי אחד שמו ם׳ בוכביר בערב יוה״ך (יום־הכיפורים) וגם החריב בתי בנסיות של תיטוואן ואחייב הוכה בסנוורים ומת ועמד בנו במקומו והערים עד שהרג את המלך והפוקח הלוך וגדול וצרות בכל סביבות פאס ולקצר ותיטואן מכובד המיסים. ונסגרו בתי בנסיות וגזרו על היהודים שלא יתפללו בעשרה. וביטלו בפאס לימוד תינוקות של בית רבן. ובתיטואן עבר שמדות על שלושה יהודים ותלו לאשה אחת היא ובנה על עץ והפסידו הקהל במה אלפים מתקאלים. והפוקח הנז׳ האריך ימים במלכותו בזאווייה ובימיו היו המושלים המורדים בבל הארצות ובפאס אז׳דיד (החדש) היה מושל ס׳ מוחמד אדרידי. ובפאס לבאלי(הישן) היה מושל ך צאלח ואחד שמו אבן סגיר, וכן בכמה מקומות והם ימי מלכות אדילאיין בראבר הנקראים ׳ארבעין שנא דלפתנא׳, והיו נלחמים זה עם זה וצרות היהודים והמיסים רבו לאין קץ וידל ישראל.״

תקופת שלטונו של זיידאן היתה רבת תלאות ליהודים. זהמלך, שהיה זקוק להרבה בסף על מנת לממן את המלחמות נגד אחיו מולאי עבדאללה, הטיל הטלים כספיים כבדים על נתיניו היהודים. הוא נהג לתת להם ארכה של 24 שעות לתשלום ההיטל, ואם לא הצליחו לשלם עד הערב הוא פקד להכפילו למחרת היום. בקטע שנביא מטה, מסופר על אותו עריץ שבחר דוקא ביום־הכיפורים להטלת מם גבוה על הקהילה מתוך כונה לאלצם או לחלל את היום הקדוש או לשלם סכום כפול.

ימים ספורים אחרי אותו יום־כיפורים הוא הובס בקרב על העיר פאס על־ידי אחיו מולאי עבדאללה והגיע תורו של השליט החדש להטיל מסים גבוהים חדשים, שאין לאל ידה של הקהילה לפרעם. להלן קטע מ״דברי הימים״, המתאר את ימי שלטונו של המלך מולאי זיידאן, את הגזרות הקשות שגזר על היהודים ואת אכזבתם ממנו, כי סברו שילך בדרכי אביו, מולאי אל מנטור.

חלוצים בדמעה – ש. שטרית

 

שני מאורעות במחצית המאה ה־19 הביאו לזרם גובר של עולים יהודים ממרוקו לארץ־ישראל. במצרים-התבסס שלטונו של מוחמד עלי ונחלשה סמכותו של הסולטאן העות׳מאני. דבר זה הוליד מיד שמועות כאילו סר משה מונטיפיורי והברון אדמונד דה־רוטשילד עמדו לקנות את ארץ־ישראל מידי הסולטאן. שמועה זו הפיחה תקוה מחודשת לתקומת מלכות יהודה וקימום בית־המקדש.

 אמונה משיחית זו היא המסבירה יותר מכל את העובדה שיהודי מרוקו האמינו בתנועות המשיחיות של שבתאי צבי, נתן העזתי, ויוסף אבן־צור וחכמיהם נתנו ביטוי לאמונה זו בפיוטיהם השונים. הרעיון בדבר ״מולדת ליהודים״ היה כה מושרש בקרבם, עד כי ב־1853 עיבד אמיל אלטראס, מנכבדי מוגאדור, תכנית להקמת מדינה יהודית בדרום מרוקו, עם מוגאדור כבירה. צרפת תמכה אז ברעיון זה, אך בריטניה הכשילה אותו.

כיבוש אלג׳יריה על־ידי צרפת, בצד התעצמותה הימית של בריטניה בים התיכון, הפחיתו את הסכנות מפני שודדי ים ועודדו את העלייה לארץ הקודש. עידוד העלייה געשה באמצעות שליחים שונים שהגיעו מארץ־ישראל וערכו מגביות לטובת תלמידי חכמים שלמדו בישיבות ירושלים, טבריה (קברות רבי מאיר בעל הנם והרמב״ם), צפת, וחברון.

מה שאיפיין את העלייה היהודית באותה תקופה (1840) היתה העובדה שהרבנים לא באו בגפם, אלא עמדו בראש תלמידיהם. חלק ניכר מבין העולים נמשך לטבריה, שזכתה לכינוי ״מקנס דארץ ישראל״. בין הרבנים ותלמידי החכמים שעלו אז והשתקעו בטבריה בלטו המשפחות: אבולעפיה, אוחנה, אלגרבלי, אלחדיף, בהלול, בן־קיקי, זריהן, טולידנו, סבאג (היום שגב) קובי ועוד. כולם חידשו את הישוב הישן בטבריה וצאצאיהם נטלו חלק במלחמת העצמאות והם פרושים כיום בכל תחומי החיים בישראל.

בין קהילות יהודי מרוקו בארץ־ישראל זו שבירושלים היתה הגדולה והחזקה ביותר, וערב מלחמת העולם הראשונה מנתה קרוב ל־2,500 נפש. יהודי מרוקו היו גם בין ראשוני המתיישבים ביפו ונמנו עם מייסדי תל־אביב (משפחות שלוש ומויאל).

גלי עלייה אלה אינם צריכים להפתיע. עוד בראשית המאה. ה־18 פסקו שלושה רבנים-רבי יעקב אבן־צור, רבי יהודה בן־עטאר ורבי שלום דרעי-כי ״אם הוא אומר לעלות לארץ הקודש והיא אומרת לא לעלות-כופין אותה לעלות. אם תעמוד בסירובה תצא בלי כתובתה״.

במאה ה־19 הרחיבו הדיינים משה אלבאז, יקותיאל אלבאז ומתתיה בן־זכדי את הפסיקה הקודמת והם קבעו כי ״האשה וילדיה רשאים לעלות לארץ־ישראל למדות סירוב בעלה״. במאמץ לעודד את העלייה התירו חכמי מרוקו למכור ספרי תורה עתיקים כדי לממן את עלייתם של בני הקהילה לארץ הקודש.

כאשר הקים תיאודור הרצל את התנועה הציונית, חסרו ליהדות צפון-אפריקה שני האלמנטים העיקריים שעודדו את יהודי אירופה להיאסף אל דגלו: התגברות האנטי­שמיות, כפי שהדבר בא לידי ביטוי ב״משפט דרייפוס״ והפוגרומים ביהודי מזרח־ אירופה. אף־על־פי־כן, יהדות צפון־אפריקה יוצגה בקונגרס הציוני הראשון בבאזל על־ידי מ׳ אטלי, איש קונסטנטין שבאלג׳יריה. אך במרוקו עצמה קמו האגודות הציוניות הראשונות רק בשנת 1900.

כך, למשל, הרב ליאון חלפון הקים בטטואן את אגודת ״שיבת ציון״. במכתב לתיאודור הרצל מה־28 בספטמבר 1900 כתב חלפון על יסוד האגודה ועל הקמת ספרייה עברית בעירו. חלפון ביקש אז מהרצל לשלוח לו עיתונים בעברית ובלדינו. שבוע לאחר מכן, ב־4 באוקטובר 1900, הודיע הסוחר דוד בוחבוט להרצל על הקמת אגודת ״שערי ציון״ במוגאדור ומסר על הפצת השקל הציוני במרוקו. במרס 1903 קמה בעיר סאפי אגודת ״אהבת ציון״ בראשותם של מאיר בר־ששת ויעקב מורסיאנו.

במכתב בעברית, אך בכתב רש״י (כמנהג רבני צפון-אפריקה באותם הימים), שהיה מופנה אל ״הדרת הנשיא המרומם, אוהב עמו, פאר לאומו ונשיא אלוקים, תיאודור הרצל״, כותבים השניים כי הם התוודעו לרעיון הציוני באמצעות העיתונים המליץ והיהודי אך הם הוסיפו: ״עוד אין לנו מושג נכון וידיעה ברורה בכל הנוגע לציונות. אין לנו שום ספר שיגיה אור על אי־ידיעתנו ויבאר לנו מהי הציונות ומה טיבה.

 אין איתנו יודע על מה אדניה הוטבעו ורק את השם שמענו ואת שקל הקודש אשר על כל איש לשקול ידענו. והאמן לא נוכל, אשר רק להשמיע על השקלים נבראת הציונות ורק ע״י השקל אשר ישקול השוקל אחת בשנה – יתרומם ויתנשא ויקרא בשם ׳ציוני׳ ובקהל הציונים, נושאי דגל האומה, רמי המעלה ורבי העלילה, ייחד כבודו״. בהמשך המכתב כותבים מאיר בר־ ששת ויעקב מורסיאנו כי ״בדעתנו, לאושרנו, כי הדר גאונו הוא מחולל הרעיון הנוכחי ומולידו, והוא גם אבי הציונות בכלל, הננו מרהיבים בנפשנו עוז לגשת במכתבנו זה לפני שיח הוד תפארתו, לבקש מלפניו, כי ממרום שבטו יתן לו למזכירו הנכבד, לבאר לנו בכתב את כל הנחוץ לנו לדעת מהי הציונות ולהבינגו בינה, איך ובמה נוכל גם אנחנו לעזור לפי כוחנו בבניין המפעל הגדול הזה. וגם לשלוח לנו את הספר היקר ׳מדינת היהודים׳ בתרגום עברי וכל הספרים המגיהים אור על הציונות הכתובים עברית, נכונים אנו לשלם מחירם אשר יושת עלינו״. לבסוף, כתבו מורסיאנו ובר־ששת כי הם מינו את הרצל לנשיא כבוד של אגודת ״אהבת ציון״ בסאפי וביקשו ממנו לשלוח להם את תמונתו.

כמצופה, מכתב זה עשה רושם עז על הרצל, והוא הורה לשלוח לסאפי את החומר המבוקש. במכתב מה־19 ביולי 1903, כתב הרצל לבר־ששת ולמורסיאנו כי חשוב שיבואו לקונגרס הציוני הקרוב, יען כי ברצונו להיוועד שם עם נציגי יהדות צפון־ אפריקה. הם ענו כי לא יוכלו לבוא. אך במכתב מה־19 באוגוסט 1903 יצאו מורסיאנו ובר־ששת בתקיפות רבה נגד ״תכנית אוגנדה״. הם כתבו כי ״אם גם אחרי הקמת התנועה הלאומית לא תבוא תשועת ישראל, אזי תקוות העם בעתידו תימוג ולא תהיה לעם תקומה עוד…״

ברם, פרט לחילופי מכתבים אלה היתה השתתפותם של יהודי צפון־אפריקה בפעי­לות הציונית השוטפת מוגבלת ביותר. אמנם, עוד בקונגרס הציוני ה־4 הודיע הרצל על כוונתו להגביר את הפעילות הציונית במרוקו. בקונגרס ה־5 הודיע הרצל על הקמת סניפים להסתדרות הציונית בטנג׳יר, טטואן, פאם, מראקש, מוגאדור, אלגייר, קונסטנטין ותוניס. אך היתה זו פעילות ארגונית גרידא, ללא ביסוס אידיאולוגי. ניכר היה באבות הציונות, שהם לא יחסו חשיבות מרובה לפעילות הציונית בצפון־אפריקה, ועל־כן גם לא שיתפו יהדות זו בהכרעות

מארץ מבוא השמש – הירשברג

מגורשים ותושבים.

מה רב ההבדל בין אנשי טנג'יר ותיטואן ובין יושבי הנאה סקורה שבוואדי דאדס, במדרונות האטלס, כהבדל שתי אומות, שני גזעים, שרק הדת משותפת להם. ובכל זאת בני עם אחד הם תושבי המללאח של תיטואן והמללאח של סקורא. מאות שנים גרים הם באותה ארץ, לפני שנפלגה והייתה לשני אזורים, ואלה וגם אלה דוכאו על ידי אותם הסולטאנים העריצים.

כשעלה לשלטון בשנת 1790, מולאי יזיד המזיד, כפי שהוא נקרא במקורותינו, שפך את כל זעמו על יהודי תיטואן, שסבלו קשות תחת ידו, ולא הפלה בין תושבים למגורשים.

ובכל זאת שומרת כל עדה על מנהגיה ומסורותיה המיוחדות ועל לשונה וכמעט שאין מתערבות אשה ברעותה. ס"טים לחוד ו " פורסטירוס " ( כינוי לתושבים ) לחוד. " גרונים " לבדד ישוכנו. ו " תוניסאים " עם לעצמו נחשבו. מה הסיבה, שלא נתמזגו השכבות השונות באוכלוסייה היהודית של צפון אפריקה ולא נתאחדו במשך מאות השנים הרבות לחטיבה אחת, שההבדלים כאילו הוקפאו במתכוון כדי שישתמרו עד ימינו ?

אכם מעיקרם חריפים מאוד היו הניגודים בין המגורשים לבין התושבים ( וכן בין הגרונים לתוניסאים ), ניגודים בין אנשים שישבו מאות שנים בארצות נוצריות והתבוללו בהן מבחינה לשונית, תרבותית, ולפעמים אפילו דתית ( אם כי מאונס ) ובין שכבה אשר חיתה חיי הסגר בסביבה המוסלמית, מנותקת ממנה מבחינה תרבותית, וקשריה עמה הצטמצמו במשא ומתן כלכלי.

מלכתחילה כמעט שאי אפשר היה לגשר על ההבדלים, והם גרמו לסכסוכים רבים. ובמקום שניגודים אלה יחלשו במרוצת השנים פעלו גורמים חיצוניים להקפאתם ובמקרים מסוימים אפילו להחרפתם.

צפון אפריקה המערבית היא הארץ המוסלמית היחידה, שבה עמד חלק מהיהודים פנים אל פנים מו השלטונות המוסלמיים ושלטונות נוצריים. בפרס ואפגאנסטאן, בבוכארה, בעיראק ובתימן חיו היהודים בקרב אוכלוסייה מוסלמית בלבד ודבר לא היה להם עם העולם הנוצרי. אי אפשר להיכנס כאן בניתוח מפורט של התנאים בפרובינציות אחדות של האימפריה העותמאנית, אשר בשני חלקיה העיקריים, רומיליה ( החלק האירופי ) ואנאטוליה ( החלק האסיאתי ) היו אמנם נוצרים.

נרמוז רק שאלה היו יציבים בארץ, מושרשים בה מלפני הכיבוש העותמאני ואפילו מלפני הכיבוש הערבי, ולא נבדלו בהרבה משאר תושביה.

לא כך היה המצב בערי החוף של צפון אפריקה, שבהן התיישבו בעיקר המגורשים. רבות מהן היו תקופה ארוכה תחת שלטון נוצרי ישיר. אחרות הושפעו השפעה בלתי פוסקת ממדינות נוצריות אחרות, שלט היו להוטות אחר כיבושים צבאיים. בעוד שהאימפריה העותמאנית נהנו בעיקר הנוצרים ולפעמים גם היהודים ממשטר הקאפיטולציות, שהבטיח זכויות יתר לחוסים בצלו, הרי בצפון אפריקה היה היחס הפוך.

כאן נהנו מהן, לפחות מבחינה מספרית, בעיקר היהודים וגם הנוצרים. מעמדם של חלק מיהודי מרוקו וקשריהם האמיצים של אחרים עם מדינות אירופה עזרו להם לשמור על מעמד ייחודי. כשהתחילו במאה ה-19 צרפת ובעקבותיה ספרד, להגביר את מאמציהן לזכות בשטחים של צפון אפריקה, מצאו בקרב שכבות היהודים בעלי הזכויות את עוזריהן הנאמנים.

צרפת לא פעלה רק באמצעות צבאה, זרועות כלכלתה, וזכויות מדיניות שהעניקה ליהודים, אלא במידה לא פחותה בצנורות תרבותיים ף בתי ספר של כל ישראל חברים, וכך קרה שכמעט כל יהודי אלג'יריה, וחלק לא מבוטל מאוכלוסי תוניסיה היהודים נעשו צרפתים מבחינה לשונית ואזרחי צרפת מבחינה מדינית . באלג'יריה, בעיר תוניס ובאזור הספרדי של מרוקו קיימת בעיה רצינית של נשואי תערובת.

ארבעים שנות יישוב-בעזה.ד.אלקיים

40 שנות ישוב יהודי בעזה – באר שבע והקמת חוות רוחמה

מרדכי אלקייםארבעים שנות יישוב בעזה

ייחודו של הספר הזה בראשוניותו. זהו ספר ראשון על ההתיישבות היהודית בעזה ב – 1885,היינו לפני יותר מ-100 שנים. הספר מתאר את הלבטים, הקשיים, האכזבות וההצלחות של המתיישבים הצעירים, בני העלייה הראשונה, חסידיהם של מבשרי הציונות המדינית, אשר יצאו בשליחות הנהגת ״חובבי-ציון״, אברהם מויאל (יו״ר), אליעזר רוקח וק. ג. ויסוצקי, להקים ישובים יהודיים נוספים בערים הערביות עזה, שכם ולוד, לקלוט בהן עולים יהודים, עירוניים, מברית-המועצות, ולשמש להם לפה במגעיהם עם הערבים ועם השלטונות התורכיים. צעירי קהילת יפו, שהיו הציונים היחידים בארץ ששלטו בשפה הערבית, יצאו אז להקים ישוב יהודי עירוני בעזה.

הספר מתאר את החיים בעזה בימים ההם, את ההווי המקומי ואת הדמויות הססגוניות, הערביות והיהודיות, בעיות פרנסה, מסחר ותעשיה, מקצועות ותעסוקה, היחסים בין יהודים לערבים ועוד. הספר מתאר גם את ההתיישבות היהודית במדבר באר-שבע, את הקמת העיר באר-שבע(1900) והקמת חוות רוחמה, הישוב החקלאי הראשון בנגב(1912), את חיי הבדואים במדבר, השייח׳ים וסיפוריהם המרתקים, את מנהיגי הישוב היהודי, את הצבא התורכי ה׳ימתנחל״ ברוחמה, המשמשת גם מרכז צבאי לאנשי ניל"י, העוסקים שם בריגול. לאורך כל הספר בולט המאבק המר והעקבי להיאחזות ולהישרדות.

המחבר, מרדכי אלקיים, הוא יליד עזה (1910), שהקדיש את כל חייו ל״הגנה״, לצבא ולמדינה שבדרך, והיה אחד המפקדים הבכירים ב״הגנה״, בנוטרות ובצה״ל. כאדם המעורה בחיי הערבים בארץ שימש מפקד ה״הגנה״ בנגב, סגן מושל צבאי ברצועת עזה(1956) ומושל יריחו(1976). שימש חבר בעיריות רמלה ובאר-שבע והיה ממקימי עיירות הפיתוח בארצנו. יקיר נתניה, יקיר הועד-הפועל הציוני.

על המחבר

מרדכי אלקיים, תושב רמת-גן, הוא נכד לעלייה הציונית הקונסטרוקטיבית הראשונה, חסידי ראשון מבשרי הציונות המדינית במאה ה-19 – ר' יהודה ביבאס, ר' יהודה אלקלעי, צבי הירש קאלישר ורבי אליהו גוטמאכער -שעלתה לארץ במחצית הראשונה של המאה ה-19 והתישבה ביפו, ובשנת 1881 קלטה את העליות מרוסיה. סבו, ר משה אלקיים, היה רב הישיבה של יפו.

אביו, נסים אלקיים, יצא מיפו בשנת 1886, לפי בקשת קלמן זאב ויסוצקי, ממנהיגי"חובבי-ציון", להקים ישובים יהודיים בערים הערביות לוד, שכם ועזה לשם קליטת עולים עירוניים מרוסיה, ועמד בראש הגרעין שהקים את הישוב היהודי בעזה ואת חוות רוחמה.

המחבר, מרדכי אלקיים, נולד בעזה, בשנת 1910, והקדיש את חייו ל"הגנה" ולהקמת הצבא והמדינה שבדרך. בין תפקידיו: מפקד בכיר ב"הגנה" ובחיל-הנוטרים בנפת עמק חפר, סגן מפקד הנפה. מפקד נפת גרשון בדרום הארץ, מגדרה עד רביבים בנגב. מנהל קורסים למפקדים בתל-מונד ומדריך מפקדים בכירים בגיוערה. מפקד נפת נתניה במלחמת-השחרור. מפקד בכיר בצה״ל. השתתף בכל מלחמות ישראל (למעט מלחמת יום-כיפורים). משקם הערים רמלה ולוד ב-1948, וממקימי קרית-שמונה. ממנהלי מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית במחוז תל-אביב ובאר-שבע עד אילת, פעיל ביותר בקליטת מיליון העולים הראשון בשנות החמישים. חבר עיריות רמלה ובאר-שבע. חבר מוסדות מפא״י. ממקימי הפדרציה הציונית של הקהילות הספרדיות וסגן נשיאה בארץ. חבר דירקטוריון הקק״ל. חבר הועד הפועל הציוני.

סגן המושל הצבאי ברצועת עזה ב-1956, ומושל צבאי של יריחו ב-1976. הנשיא הראשון של ועד הקהילות הספרדיות לתל-אביב-יפו והמחוז. ממקימי "ברית ראשונים". חבר"בני-ברית" וחבר ארגון חברי ה"הגנה" לת״א והמחוז. חבר ועד הנאמנים של האוניברסיטה הפתוחה. יקיר נתניה, יקיר הוועד הפועל הציוני.

מאז שפרש לגימלאות עוסק מרדכי אלקיים בחקר ובכתיבת ההיסטוריה של תולדות הישוב היהודי בארץ-ישראל במאות ה-19 וה-20.

רבי ש.משאש ז"ל-אורה של ירושלים

תורת חיים

אחיו של רבי שר שלום, הרב הגדול מעוז ומגדול חסידא קדישא ופרישא כקש׳׳ת כמוהר״ר רבי חיים משאש המכונה אור החיים משאש זצוקללה״ה, נולד בח׳ אלול שנת גר׳׳ת (1843) וכבר מצעירותו יקדה בו יראת ה׳ טהורה, תפילותיו היו לשם דבר, העמיד תלמידים הרבה גדולים בתורה ויראה, שכיהנו כדיינים ומרביצי תורה במרוקו ובארץ. המפורסם מבין תלמידיו: הלא הוא הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצ״ל, המפורסם בתורתו ובצידקותו, ובצאצאיו המרביצים תורה זה עשרות בשנים, כמו כן רבי רפאל כתב את הספרים קצור שולחן ערוך, ועוד ספרים שבכת״י. בחודש שבט שנת תר״ן נתמנה רבי חיים ע׳׳י רבני העיר פאס לכהן בדיינות בעיר מקנס.

הגאון רבי יהושע בירדוגו זצ״ל בהקדמה לספרו של רבי חיים ״נשמת חיים״ כותב: כל ימי גדלתי בין החכמים ובכולם בחנתי וחקרתי, וכמו הרב הקדוש המחבר (רבי חיים) לא ראיתי, יראתו חכמתו וחסידותו נקיים זכים וטהורים מכל שמץ זיוף,

כולו רק קודש קדשים. והפריז על המידה בצדקה ובגמילות חסדים, ובהבאת שלום בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו…

תלמידו רבי יוסף בירדוגו קונן עליו בזה״ל: קינה קוננתיה על הילקח ארון הקודש אשר מצוות ותורה בישראל הרביץ וגדש, וכל ימיו ולילותיו קודש לה׳, ויצר לב האדם הרע כתת והדש אדמו״ר הקדוש והחסיד, אשר רבים השיב מעוון, אוי נא לעיר כי פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה, משמת רבי בטלה ענווה ויראה, פסקו חסידים, פסו אמונים, פסקו מוכיחים. הושיע את ישראל בתפלותיו, נפטר בשם טוב ב׳ ח׳ תמוז תרס׳׳ד. השאיר אחריו את הספר נשמת חיים על התורה והליך, ואת הספר לקט הקמח מערכות בד׳ חלקי השולחן ערוך.

המגן דוד

רבי דוד משאש זצ״ל אחיו השלישי של רבי שר שלום היה מהדיינים והמורי הוראה במקנס, כינוהו המגן דוד, היה חותם במכתביו אד״ם ר״ת אני דוד משאש. וגם שנותיו היו כמנין אדם = ארבעים וחמש. כתביו הרבים מפוזרים בספריו של רבנו זצ״ל, אשר מהם ניכרת גדלות עצומה בתורה וביראה בנגלה ובנסתר בדרוש ובהלכה, וחבל על דאבדין.

צא וראה שאדם גדול מעיד עליו

במכתב שכותב לו גיסו הרה״ג רבי רפאל מאמן זצ״ל לרבי דוד וזה לשונו ״אם יעזרני ה׳ אחסל את כל עניני ואלך לעיר מקנאס לגור שם ולשבת בין שני ההדסים, וזה יהיה חלקי מכל עמלי. (כונתו היתה לרבי שר שלום ולרבי דוד). (רבי רפאל מאמן לימים כיהן ברבנות ובדיינות של העיר צ׳פרו)

ארון הקודש

בראש הספר שו״ת דברי שלום, מובאת שם קינה שקונן הדברי שלום על גיסו הליל (רבי רפאל מאמן) נ.ת.ב.ש.מ. ביום א׳ בשבת ז׳׳ך לחודש סיון התרכ״ג, בין הדברים נאמר: קינה קוננתיה על כי נשבה ארון הקודש, אור נערב, עצום ורב, רב העיר וראש הישיבה בעיר תהילה צ׳פרו יע׳׳א, על השמועה כי באה, רפו כל ידים ונמס כל לבב והיה למים… שוטטו נא וראו אם כמוהו נמצא בענוה יראה פרישות וקדושה, כארי יקום וכארי יתנשא…

רבה של העיר חיפה רבי יוסף משאש זצ״ל היה בנו של רבי חיים, שימש שבע עשרה שנה בדיינות בעיר תלמסן שבאלגי׳ר, בסוף שנת תרצ״ט נקרא לשוב למקנס לכהן בדיינות ביחד עם רבי רפאל ברוך טולידאנו. וזאת עקב התמנותם של דייני מקנס הלא הם הרב רבי יהושע בירדוגו זצ״ל שנתמנה לעמוד בראש בית הדין הגדול בראבט ולהיות הרב הראשי למרוקו. והרה׳׳ג רבי יעקב בירדוגו זצ״ל שנקרא לכהן בדיינות בקזבלנקא.        

רבי יוסף היה דרשן העיקרי במקנס, דרשתו המרכזית היתה בכל שבת לאחר סעודה שלישית במשך כשעה וחצי. פיו היה פה מפיק מרגליות, פניו המאירות כחמה היו דומים לפני מלאך הי, וכולו היה אומר כבוד, שרק בהופעתו היה כבר קידוש ה׳ וחיזוק, לכל מי שראהו.

כתביו מסודרים ביופי ובסידור, בכוח על אנוש, היה כותב במיתון ובשורות ישרות, והיו כמה שביקשוהו שיוציא את ספריו בדפוס, כפי שהם כתובים בכתב ידו, כי חבל על היופי הזה שיתבלה בעפר, אך רבי יוסף העדיף להיות ככל הרבנים, שלא הוציאו את ספריהם בכתב ידם, ואמנם כמה מספריו שנדפסו לאחר פטירתו, נדפסו בכתב ידו.

חיבר ספרים רבים: אוצר המכתבים ג״ח, שו״ת מים חיים ב״ח, גרש ירחים על הל׳ גיטין, נר מצוה כל בו לענייני חנוכה, בגדי ישע בעניני חג סוכות, נחלת אבות ששה חלקים – דרושים, נחלת יוסף על הגדה של פסח, וכעת נמצאים בהדפסה חידושיו עה׳׳ת כ ־ 5 כרכים. עוד בשנת תשי׳׳ד לאחר פטירת הגאון רבי בן ציון חי עוזיאל זצ״ל נתבקש רבי יוסף מכמה רבנים לעלות לא״י וליטול על עצמו את כהונת הראשון לציון. גם בשנת תשכ׳׳ד כשעלה ארצה לא הודיע לבני עירו שעולה הוא לא״י על מנת להשתקע בה, כי ידע שמרוב אהבתם אליו לא יניחו לו, וגם חשש רבנו שכשם שאבותיו לא זכו לעלות לא״י, כן הוא לא יזכה, ויתעוררו עליו עיכובים מעיכובים שונים, לכך קנה כרטיס הלוך וחזור כדי לבלבל את השטן, ואכן מספר רבי יוסף שבהיותו בצרפת, כמה ימים בהמתנה לקראת הטיסה לישראל, היתה רעידת אדמה במקום בו התאכסן, וברחו כל אנשי העיר אל מחוץ לעיר. כשבא רבי יוסף לארץ קבלוהו בכבוד ויקר, רבנים ואישי ציבור, ואף אותם שלא הכירוהו וראו את כתביו, התפלאו ואמרו הנמצאים חכמים כאלה במרוקו, ולא ידענו? ובקשוהו שישאר וישתדלו למנותו בתפקיד חשוב, וכך היה. עד שנת תשכ׳׳ד כיהן בדיינות במקנס, לאחר מכן עלה ארצה, ובשנת תשכ״ה נתמנה לראב״ד ורב העיר חיפה, ובמשך כעשר שנים כיהן בחיפה ברבנות ובדיינות, נפטר ב־ב׳ שבט תשל׳׳ד.

הגאון רבי יצחק חזן זצ״ל הקים ישיבה על קברו בחיפה,והוא הכולל בית יוסף. ועתה הכולל בקרית שמואל בראשות הרה״ג מזכה הרבים רבי אברהם בלחסן שליט״א.

כמה נעימים דברי רבנו שכתב בהקדמה לספרו של רבי יוסף אוצר המכתבים ח״ג, ואלו דבריו:

עצור במלין בל אוכל, לבוא בארוכה בשבחי המאור הגדול המחבר הזה, מזה בן מזה, פאר משפחתינו. יוסף עינינו, המפורסם בכל תפוצות ישראל כמוהר״ר רב הוד יוסף משאש זצלה״ה. אסתפק במילים קצרים שאמרתי זה שנתיים בהספדו של צדיק בפני קהל רב, כי בסילוקו נכבה אור גדול, אחד מן הרמתים, מזוקק שבעתיים, סבא דמשפטים, מבני עליה המעטים, עטרת זהב גדולה, משיירי כנסת הגדולה, כמלאך האלוקים זיו פניו ותוארו, נזר ישראל ופארו, הרה׳׳ג מעוז ומגדול, הדיין, החריף, הפסקן, הלמדן, המתמיד, המורה, המטיף, הדרשן, המשורר, הסופר המובהק, המליץ הגדול, הצייר, הדווקן ומסודר בכל ענייניו גשמיים ורוחניים, חמישים שנה שפט את ישראל, רב פעלים מקבציאל בחיבוריו הרבים, הגביר חיילים, שואלים אותו בכל מקום, ומשיב על כל קוץ תלי תילים. בתנ״ך, בבלי, ירושלמי, בהלכה, באגדה, במדרש, ובפוסקים. ביודעו ומכירו לילה כיום יאיר, לא ביטל אף רגע מן התורה והעבודה, והיד כותבת, בור סיד שאינו מאבד טיפה, כל ימי היותו, דרוש דרש בקהילתו מדי שבת בשבתו, שם ראיתי את הלחץ בנות צעדה עלי שור לראותו ולשמוע אמרותיו המתוקים המושכים את הלב, וימצא יוסף חן, תמיד התאמץ להליץ טוב על ישראל, גדל בשם טוב ונפטר בשם טוב, עוד יוסף חי, וזכרו לא יסוף מזרע ישראל. והן היום זבח משפחה הוא לנו לאושרנו ולשמחת לבבנו, יוצא לאור ספרו הבהיר המוכתר בנימוסו אוצר המכתבים ח״ג, כמוהו כאחיו ח״א וב', ויש בהם תועלת לכל, רב עם תלמיד ולבעלי בתים. כל אחד ימצא בו די מבוקשו, שלחן ערוך מכל מגדים. תורה ומשפט. חכמה ומוסר. ספרות והיסטוריה. שירים וקינים, בחכמה יפה בסדר ומסטר נכון. בשפה ברורה ובנעימה, מכתבים הראויים לעלות על שולחן מלכים, יהנו הרבים ותרבה הדעת, כן נזכה ונחזה שאר ספריו במלואם, יוצאים לאור עולם מאירים ומזהירים.

פינת ההלכה – לפי חכמי מרוקו

כאמור חיברנו זה מלווה סדרך כלל את הסדרה " ילקוט יוסף ". הוא מטפל רק בהלכו שסותרות את המקובל אצל יוצאי צפון אפריקה, מוצגות זו לעומת זו ההלכות על פי ילקוט יוסף וההכלות המקבילות אצל גדולי התורה בצפון אפריקה. בהערות שוליים, מובאים המקורות.

הנני מתחן בפני בורא עולם נשמתי כי יצילני משגיאות ומיֵּצֶר ההתפלסמות. בו בטחתי כי לא אמעד, כי יצאתי לטרוח למען שמו הקדוש. ויהי נועם ה' אלהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו.

מבוא.

על שימור פסקי ההלכה של הקהילות השונות.

האם קהילות נודדות חייבות לקבל את מנהגי ההלכה של המקום אליו הגיעו, או שהן יכולות ואולי אפילו חייבות לשמר את מנהגיהן ההלכתיים ?

ואם תמצי לומר שהן חייבות לקבל את מנהג המקום, כלום יש מנהג הלכתי אחיד בארץ ישראל ? האם המנהג המכונה " מנהג ארץ ישראל " בחיבוריו של הראשון לציון הגאון הרב עובדיה יוסף שליט"א, הוא המנהג היחיד של ארץ ישראל.

והאם הנוסח המכונה " נוסח ירושלמי " הוא הנוסח היחיד של ארץ ישראל, או שמא בארץ ישראל התקיימו במקביל מנהגי הלכה ונוסחים שונים.

המאה הט"ז : תקדים חשוב לתקופתנו.

למצב שלנו היום של מפגש בין העדות, יש תקדים חשוב ביותר. המאה הט"ז הייתה עדה לנדידה כללית של עם ישראל מן המערב אל המזרח. גירוש ספרד הביא קהילות שלמות מקצה המערב את טורקיה, הבלקנים, ארץ ישראל ומצרים, כאשר חלקים קטנים אשר נשרו בדרך בצפון אפריקה ובאיטליה.

הגירושים השונים מגרמניה בשנת 1465 ועוד העתיקו אוכלוסיות רבות של יהודים אשכנזים למזרח אירופה ומעט לאיטליה. ופה ושם הגיעו אשכנזים לבלקנים, לארץ ישראל ולמצרים. עם ישראל נודד לכיוון ארץ ישראל החל מן המאה הט"ז, בעיר היהודית הגדולה סלוניקי היו שבע קהילות שונות בזמנם של הרד"ך – רבי דוד הכהן מן האי קורפו, רבי יוסף קארו, מהר"י ן לב – רבי יוסף בן לב משלוניקי. מהרשד"ם – רבי שמואל די מדינה משלוניקי ועוד.

חכמים אלו נדרשו למצב המגוון הזה, ונשאלו האם הקהילות הנודדות חייבות לשמר את מנהגיהן הקדומים ולנהוג לפי הפוסקים של ארצותיהם המקוריות, או שהן צריכות להישמע להבא לפוסקים המקומיים.

דין קהילה שלמה שמגיעה למקום אחד.

במסכת פסחים ( נא, ע"א ) אומר רב אשי שמי שהולך למקום אחר ואין דעתו לחזור למקומו, חייב לקבל עליו את מנהג המקום החדש. וכן פסק מר"ן. וכן דעת כל הפוסקים ראשונים ואחרונים. והשאלה הים אם כלל זה חל רק  על יחידים או גם על ציבורים שלמים שנעקרו ממקומם.

לפי שמואל מדינה, ורבי חזקיה די סילוה, הכלל חל רק על יחידים, אבל ציבורים שלמים צריכים להמשיך במנהגם המקורי. מאידך לפי מר"ן בשאלות ותשובות אבקת רוכל, הכלל של מסכת פסחים נאמר גם על ציבורים שלמים. 

נוהג בחכמה- רבי יוסף בן נאיים זצ"ל

 

ויכנסו עליהם כולם כאחד ויניחו אותם ערומים יחפים ברעב ובצמא ובחוסר כל והיו לבז ולנים ברחוב העיר אם אמרנו נבוא העיר והרעב בעיר מכח האויבים ששללו שללה ובזזו בזזה, ואם אמרנו נצא השדה הייתה שם מכת  חרב והרג ואבדן ונתקיים בנו מק"ש מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה, עת צרה הייתה ליעקב אשר לא ראו אבותינו ואבות אבותינו מיום היותם על האדמה עד היום הזה.

עד אשר נתננו ה' לרחמים, ולעת ערב ליל ט"ו לחודש הנזכר נכנסו כל הגויים לעיר ושללו אותה ונשתהו כמו ט"ו יום, וחפרו כל הבתים וכל החצרות ונתגלו להם מטמוניות אשר לא ידעו אבותם ואבות אבותםפ כי הייתה נגזרה מאת ה'.

ובאותה הלילה לקתה הלבנה לקות גדולה כי שרפו שם ספרי תורה בעוונותינו הרבים. וגם פה פאס יום ד' לחודש הנזכר נכנסו שכנינו העבדים לשלול ולבוז אותנו ונכנסו כל השרים לפני כל שוביהם ורחמו עליהם לשוב להאלמללאח אחר עבור כ"א יום.

ואם אמרנו לספר קצת מהקורות יכלה הזמן והמה לא יכלו. ה' יאמר לצרותינו די. אחר עבור זמן מה בא לכאן שד"ר כבוד הרב נחמיה שליח טבריא תוב"ב וסיפר שבליל ט"ו באייר שנת תק"ן היו במערת הרשב"י עליו השלום שמנהג כל הקהל הולכים שם להלולת הרשב"י ז"ל שעלה לשמים בל"ג בעומר, י"ח באייר ושמעו בלילה ההיא מקול יללה מהוללת משברת לב כל האנשים ויצאו ויראו שלקתה הלבנה, ותמהו כולם ואמרו יש שום מהומה בעולם. עד כאן.

וכשנכנסו לעיר חלקו ביניהם המבואות והבתים מי ישלול זה ומי ישלול זה, והיינו בורחים חדר בחדר וכל הנשים סופדות ויש שהפילו עוברות ולדותיהן מן הפחד שהיו מעותדין לקלון. ובאותו לילה ליל ט"ז באייר לא לן שום אדם ביתו כי היו מקובצים משפחות משפחות בוכים למשפחותם, ונתן ה' בלב אם המזיד ושלחה להם שלא ישללו אותנו וחזרו בפחי נפש.

וכן עשה לקהילת קודש לקצאר שלח ושלל אותם ונתגלו להם מטמוניות הרבה, וכן לקהילת קודש תאז"א שלח לשלול אותם ונתן את עירם לעבדים וגירשו משם היהודים ערומים יחפים וישבו במערות הסמוכות לעיר, והגוים סתרו בית הכנסת ובנו בה בית תפלה שלהם.

עד שהעיר ה' את רוח שר אלחאל'ף אחר זמן וביקש מהמזיד ומחל והחזיר להם עירם וחזרו לעירם תודה לאל, וביום י"ח לחודש אייר באה אגרת מתיטואן מהמזיד ליד שר העיר שיתנו לו קהל פאס מאה כרי כסף ואם לא יתנו ישרוף להם האלמללאח.

וכשומענו זאת רעדה אחזתנו ונתקבצו הקהל שנשארו בעיר כי ברחו הרבה מהם ועשו פנקס המס בהערכה והתחילו לגבות וגבו כמו י"ב ככרי כסף מלבד כמה שוחדות כמו ד' ככרים ונתנו באותו המס כל החכמים ונתתי אני ובית אבי כמו מאה וחמישים מתקאלים אולי תהיה ארכא ולא נצא מעירנו.

ובעוונותינו שרבו לא הועלנו בתקנותינו לקינו בכפלים  נטלו כל ממוננו ומכרנו כל מה שהיה לנו כדי לפרוע המס הנזכר, ואחר כך בא המזיד לפאס ויצאו כל הקהל מן האלחרומאת שהיו שם ומנחה לקחו בידם להקביל פניו ולא השגיח בהם כלל ולא לקח מידם המנחה וחזרו בפחי נפש.

ואמר המזיד לשר אם פרעו היהודים המס ואמר לו שלא נתנו אלא י"ב ככרי כסף, וביום א' בשבת קודש כ"ד יום לסיון שנה בבוק השכם שלח המזיד שר אחד ובא אלינו וקיבץ היהודים ואמר להם תנו לי סוכר"א אלף מתקאלים כי מחל להם המזיד ונתנו לו כתב ידם ומיד אמר להם המחילה שמחל להם המזיד היא בגוויתכם וממונכם שלא תמזקו כלל, אבל גזר אוצמר שתצאו מהעיר ותדורו בהאלקסבא דסרארדא.

וכשמענו רעדה אחזתנו חיל כיולדה ונבהלנו להשיב כי היה דברו קומו צאו מם המקום הזה, ומיד באו כמה שרים ועבדים ועמדו עלינו לצאת מן העיר, והתחלנו ליסע, ואם אמרתי אספרה את כל הקורות והמאורעות שאירעו לנו יכלה הזמן והמה לא יכלו.

שבאותו יום הייתה מהומה גדולה בנו כי יצאנ חמה מנרתיקה בתקופת תמוז ואנחנו הולכים על רגלינו יחפים להאלקסבא הנזכרת עם החמרים והסבלים שהיו נושאים המטלטלים שלנו ומניחין שם ברחובות והדרך רחוקה. 

והיו באותו היום נוסעים העבדים שכנינו לדור במקנאס הם ונשיהם וטפם וגם האלודאייא5 שהיו דרים במקנאס כמו ג' אלפים באו לדור פה פאס הם ונשיהם וטפם אלו יוצאים ואלו יוצאים ואלו נכנסים והיה דוחק גדול  ואבק רב וחום רב עד שהייתה הזיעה עלינו כמו מים.

והיינו נושקים הכתלים של בתי כנסיות עד כי רצו עבדיך את אבניה וכו'…ובוכים ומבכים אחרים על כל התלאה אשר מצאתנו, וגזר אומר שמי שיישאר עד עת ערב דמו בראשו ורבו כמה חטפנים וכמה גזלנים בדרך והיו חומסים אותנו עד שלא נשאר לנו מעט מהרבה.

וכמה בעלי בתים ועניים וחכמים ותשושי כוח שהניחו כל אשר להם בעיר מרוב הפחד ונתקיים בנו והבאתי מורך בלבבכם, ושיערנו שיעור בעד טלטול וצמוקים ויין הרבה ומים שרופים כמו חמישים ככרי כסף שלא הניחו ליטול הצמוקים והיין ומים שרופים כי גזר למכור הוא על ידו דווקא מים שרופים בסך 6 לקרע"א.

והיה שותה מים שרופים הרבה והיין, והיין ומים שרופים שהניחו בעיר יעשה ממנו נהר גדול מרוב היין שעשינו באותה שנה אפילו עני שבישראל עשה יין צמוקים ופחמים ועצים אין מספר וכמה תיבות ושולחנות וחביות גדולות וקטנות וכלי חרס חמץ ומצה עד כי חדל לספור.

ונכנסו הגויים לבתינו ונטלו כל המנעולים ודלתות הבית והחצרות, וכל בית כנסת ובית מדרש נטלן מהם כל הספסלים וההיכלות והתיבות וגנבו כמה ספרי תורה והיה ממש כחורבן בית המקדש ובית הועד נהפך למינות ובתי זונות והיו הורסים אותם ומבשלים בהם מים שרופים .

ברית- בעריכת אשר כנפו

נרצחים.

 

להלן הכיתוב של ארבעה קברים, מתוך חמישה הידועים לי, של יהודים שנרצחו על ידי מוסלמים במוגדור.

 

מסעוד אמזלאג, הנרצח.

 

מדם חללים מחלה גיבורים

סמר מפחד לב אבירים

עמית נחמד סנסן תמרים

ורוח נאמנה במישרים

דמים בדמים ימיו נגעו

אבד צדיק תמים בצדקו

מיד אכזרים רחם לא ידעו

זד אויב דם ונפש עשקו

אהה רצחו וגם ירשו

להב חניתו תקע בבטנו

את קרדמו נעץ בראשו

 

השם ינקום נקמת דם עבדיו הנשפך

ודם הגמו"ן רודף צדקה וחסד בהונו ואונו

הנקטף עוד באבו על לא חמס בכפו

 

הצדיק התמים כ"ה

מסעד אמזלאג ז"ל

הנרצח יום יב לחודש שבט

ונדרש דמו יום כא לחודש הנזכר שנת ויום המות מיום הולדו לפ"ק

 

לפי החשבון יצא שאירוע קרה בשנת התר"ן – 1900

 

יוסף בר משה כנאפו, ההרוג.

 

תרגז הבטן ותדמע העין

לדאבון נפםש בנים

אשר יד ה' נגעה בהם כי

נהרג אביהם

כהרג (     ) נאמן

הדין עליהם אל נקמות

נקם נקמת

יוסף בר משה כנאפו

ההרוג

תרפה ?

 

חנניה בוגאנים, החכם אשר נהרג

 

(    ) החכם אשר נהרג נ"ע

הוכיחם הרג אפיהם

נאמן הדין עליהם

אל נקמות, נקם נקמת המנוח

ז"ל חנניה בוגאנים הר (     )

נהרג ערב….ד' כסלו

 

אליהו הלוי, הבחור העלוב שמת מטה חטופה

קבר של צעיר שנרצח. כל הצד השמאלי של המצבה הרוס ואפשר לקרוא רק התחלות משפטים. אי אפשר לקרוא את תאריך הפטירה.

 

ועין תדמע דמעות…….

אחים בהספדא……

חסר עינו חד מינן….

יום ולילה שלושה…..

משמרות בבית…..

למרות וכל בית ישא….

יבכו השרפה…….

מטה חטופה נער ועודנו באבו….

קראו……

 

בחור העלוב אליהו הלוי בן עשרים בהמולו

אל נקמות הוא ינקם נקמתו הנה מיתתו

מנוחתו….על מות הבן……

 

סוף הפרק הראשון

דבדו עיר הכהנים-א. מרציאנו

מרבני תאזה היו הרב יצחק בן מיימון בן אלחנן. הרב דוד געי, הרב יהושע גיגי, הרב אברהם כהן סקלי. בשנת תש״ה נשיא הקהילה הוא אהרן מרציאנו. מספר הבתים והחצירות, בשנות תר״ל היה: הצירות 28, בתים 134, נפשות חמש מאות ושלושים ושש.

מספר הבתים והחצידות אשר בתאזה (פאס וחכמיה, א/ עמ' 6 בו).

10

קסום

דאר

4

בן לוטאטי

דאר

3

שמעון שאשפורטאש

דאר

3

בן שנטוב

דאר

4

בן זראד

דאר

3

ארהיבי

דאר

4

בן לבעיר

דאר

3

בן עאזאר

דאר

5

מארא

דאר

7

אברהם בן יעקב

דאר

6

שלמה בן הדידו

דאר

6

ברהים בן מסעוד

דאר

 

54

7

טבילה

דאר

4

בנת לשום

דאר

6

סעדיה בר יששכר

דאר

9

בן וואווא

דאר

2

רבי יהושפט

דאר

4

אליהו מויאל

דאר

4

מסעוד ארוואף

דאר

4

שיך שמואל

דאר

5

בלילו

דאר

2

רבי מנחם

דאר

4

יוסף בן חיים

דאר

5

אצבעוני

דאר

6

משה בן שמואל

דאר

5

עכיכו

דאר

4

יספיכו

דאר

5

יוסף בן יעקב

דאר

בית כנסת ע״ש רבי אליהו בן נאים שופץ בסוף המאה הי״ח. אם קהילת תאזה היא מהעתיקות שבקהילות מרוקו מזל רב לא היה לה! הנסתרות לה׳ אלקינו.

Palais et jardins- David Elmoznino

 

 

Le    Hammam 

Marrakech est une cité antique à l'histoire millénaire dont les origines se perdent dans la nuit des temps, dans nombre de récits légendaires et de secrets enfouis. Il y avait dans cette belle cité médiévale aux allures de vaste oasis accueillante et stylisée, un imposant établissement de bains publics réputé, au nom particulièrement suggestif : le hammam. 

Du sol au plafond, les murs carrelés du hammam étaient ornés de mosaïques chatoyantes au dessin traditionnel enjolivé de multiples arabesques et rehaussées de fioritures, enrichies du tracé sinueux de calligraphies en langue arabe, le tout  exécuté de main de maître. Sous les pieds du visiteur s'étendait un simple plancher de bois, alors que le bassin, centre d'attraction de la grande pièce principale du hammam, était revêtu de fine porcelaine importée spécialement de Chine. 

Au niveau inférieur, sous la chaleur du brouillard épais enveloppant la confrérie du hammam, dans la mystérieuse cave sombre abritant un four gigantesque, des hommes habillés de caftans noirs alimentaient le feu de la chaudière qui distribuait l'eau chaude indispensable à la bonne marche de l'établissement. 

Un jour, lors d'un été particulièrement torride, nous allâmes Rina ma mère, Salma notre aide ménagère musulmane et moi-même faire nos ablutions au Hammam. Alors que ma mère et Salma cheminaient d'un pas mesuré, je gambadais autour d'elles, débordant de joie, impatient de sentir les effluves d'eau de rose qui s'exhalaient du hammam vers son impressionnante entrée bigarrée.  

A l entrée du bain se tenait le gardien, grand, basané, le buste dénudé, le corps hâlé tout en muscles, très viril, vêtu d'une paire de pantalons brillants en toile de tente. Il tenait les bras croisés sur sa poitrine huileuse, à la manière des anciens génies légendaires, telle une apparition fraîchement éclose de la lanterne magique d'Aladin : " Vous êtes priés d'entrer, Mesdames et Messieurs " ponctua-t-il en martelant le sol de ses souliers pointus. Sur quoi, débordant d'enthousiasme et ne pouvant plus me retenir, je me ruais à l'intérieur. 

En même temps que Salma et ma mère qui s'attardaient quelque peu, Ali, un jeune garçon de quatorze ans, d'allure et d'apparence adulte en dépit de son jeune âge, franchit la porte d'entrée. Ce même Ali, avec lequel, il y a un an à peine, je jouais au foot avec un ballon confectionné à partir de chiffons et d'élastiques, s'est trouvé à présent un emploi sur la grande place et vend du jus d'orange naturel aux touristes de passage. 

Il semblerait qu'après une semaine passée dans la chaleur du Souk, il ait ressenti le besoin de se laver, de se débarbouiller au moins une fois par semaine et se débarrasser ainsi de cette poussière rouge et gluante qui colle à la peau. Dès son entrée, je l'ai fixé avec nostalgie, de ce regard particulier que portent les jeunes enfants sur leurs aînés. Mais depuis qu'il a commencé à travailler, j'étais devenu invisible à ses yeux, comme si entre temps, j'avais pris la consistance de l'air ambiant. 

Ce matin-là, aussitôt qu'il eut repéré Salma près du hammam, il se colla à ma mère et à sa dulcinée, s'efforçant de la sorte de pénétrer également dans la salle réservée aux femmes, misant sur son jeune âge, espérant, priant, souhaitant qu'on lui permette une seule fois de faire sa toilette, là, en compagnie de ces dames et surtout, en compagnie de Salma.  

Au-delà de l'entrée principale, le corridor se divise en deux sections, l'une abritant un espace réservé aux hommes et l'autre un espace réservé aux femmes. Ali me jette un coup d'œil songeur et après un temps me prend la main. Le gardien, occupé, regarde ailleurs, il réalise vaguement notre présence, nous prenant pour deux frères en bas âge impatients, précédant leur mère. Ali a les yeux brillants, tout comme les miens. Nous voilà de nouveau réunis Ali et moi, prêts à  jouer ensemble, comme auparavant. 

Arrivé au coude du couloir, Ali lâche ma main et se précipite au pas de course en direction de la salle des femmes. Je lui emboîte le pas, le serrant de près, c'est ainsi que l'on se comporte entre amis, n'est-ce pas ? Ali a presque vu la lumière au bout du tunnel, lorsque, et hélas pour lui, il tombe en arrêt devant l'une des gardiennes du lieu. Et quelle gardienne ! Une femme gigantesque engoncée dans des pantalons brillants, une large chemise ceinte par les extrémités autour de ses hanches couvrait son buste puissant.  De toute la largeur de son corps massif, elle bouchait l'entrée aux bassins, priant ses invitées de lui remettre les objets précieux à confier à sa garde. A ses côtés, s'amoncelaient sacs et portemonnaies en vrac, tous objets confondus. 

"Où crois-tu donc aller, jeune homme ?"   Demande telle à un Ali complètement pris de court, regardant autour de lui l'air hagard et hébété. Encore essoufflé par notre course, je m'approche de lui alors que dans son élan brisé il la fixe médusé, me saisit la main et lève un regard candide vers la dame géante. Nous voilà à nouveau réunis, le grand-frère et son cadet. 

"Non, non et non ! " s exclame-t-elle, en nous détachant l'un de l'autre d'une pression irrésistible. 

"Toi, tu peux entrer " lance-t-elle en me propulsant à l'intérieur de la salle. 

"Et toi "! Ordonne-t-elle à Ali !" assieds-toi là ! " lui dit-elle d'un ton sans réplique.  

Lorsque ma mère et Salma nous rejoignent enfin, c'est pour retrouver un Ali confus installé, l'oreille fort basse, au milieu d'objets empilés, rougissant sous le regard et le sourire que Salma lui adresse.   Laissant derrière elles un Ali orphelin, elles franchissent l'entrée du lieu défendu et me retrouvent dans la salle des ablutions. Et c'est alors que, moins d'une dizaine de minutes plus tard, Victoria fait son entrée au hammam. Victoria, dont le mari occupe un magasin de chaussures de sport au Souk, tout près de l'échoppe à jus d'Ali. 

"Pourquoi ne le laisses-tu pas rentrer ? "  demande-t-elle en sondant la gardienne de son regard perçant, "… c'est encore un enfant ! D'ailleurs, il est toujours imberbe, non ? C'est un enfant de grande taille, voilà tout " argumente-t-elle pour prendre la défense d'Ali. 

"Pour moi, il n'a pas l'air d'être un enfant aussi ingénu que cela2 ! Il n'y a que des honnêtes femmes ici ! " rétorque la surveillante.  

"C'est bon, assez, assez ! " tranche-t-elle,  

Il est vivement recommandé de rester sur ses gardes et de prendre quelque distance lorsque Victoria monte sur ses grands chevaux : "Toi, tu viens avec moi,  jette-t-elle à Ali qui, du fond du cœur, rend grâce à Allah pour sa bonne fortune. D'un geste résolu, Victoria s’empare de la main d'Ali et l'entraîne à l'intérieur du hammam.  

 Ali regarde autour de lui, comme perdu dans un rêve. Des yeux, il fouille les deux salles. La première, la salle de toilette abritait une multitude de femmes dans leur intime nudité rodant autour des deux bassins, l'un pour l'eau chaude et l'autre pour l'eau froide – mais d'où Salma était absente – et la deuxième, la salle de massage, dans laquelle Ali était sûr de trouver l'élue de son cœur en tenue d'Eve. 

Je m'apprêtais à m'élancer derrière Ali, à l'appeler, le ramener vers moi, l'inciter à venir jouer avec moi, lorsque la main de ma mère vint soudain freiner mon élan. Elle m’empoigne fermement et sans crier gare, me plonge d'un seul coup et sans détour dans le bassin rempli d'eau chaude. Transpirant, le corps rougi, elle se met en devoir de me savonner énergiquement, faisant glisser sur mon corps un gros savon couleur vert olive. Alors que ces dames devisaient joyeusement, jouissaient de cet instant de liberté providentielle, s'évadaient de leurs quatre murs, de la cuisine, des travaux ménagers et de leurs enfants, je sentis un gant de toilette vigoureux me labourer le corps et m'étriller la peau. Je n'aimais pas particulièrement ce raclage d'épiderme mais prenais mon mal en patience, en attendant le gratifiant shampooing libérateur qui immanquablement allait suivre. Béat, je me laissais aller sous les doigts courant au-dessus de ma tête, puis, pressé de me débarrasser de toute cette mousse, je me jetais aussitôt après dans l'eau, arrosant et éclaboussant à tout va, en guise de rinçage. 

"Le bain, c'est sacré. Tu devrais faire preuve d'un peu plus de patience ", me disait ma mère.  

Mais voilà, moi je n'étais pas patient. J'avais hâte d'en finir, de courir retrouver Ali et de jouer enfin avec lui. Ma mère s'immergea d'un coup dans le liquide brûlant du bassin. Son visage se crispa un court instant sous l'action de la cuisante caresse, puis, s'abandonnant, elle poussa un long soupir, laissant le fluide imprégner la chair de cette bienfaisante brûlure. Elle se redressa, se mit sur son séant, ferma les yeux et jouissant pleinement de l'agréable sensation, elle dit alors, se parlant à elle-même, ou peut-être susurrant à l'intention de ses paires à la ronde : « Quoi de plus beau, de plus spirituel et de plus élevé que cet instant privilégié. C'est l'unité parfaite entre le corps et l'esprit ».  

Dès cet instant, ma mère n'était plus mienne. Elle semblait s'évader, se retirer en elle-même et me laisser le loisir de m'occuper de moi-même, de me débrouiller par mes propres moyens. Doucement, je tentais alors de m'éloigner à petits pas prudents. Mais aucune de mes tentatives ne lui échappait.  

Les yeux toujours fermés, elle me disait : "où penses-tu donc vouloir aller David" ? , avant de m'intimer : "Reste ici ".

Il ne me restait plus qu'à obéir. Je demeurais près du bassin, fermais les yeux à mon tour et essayais de comprendre ma mère. Comment faisait-elle pour ne pas ressentir l'ennui profond que pouvait générer ce séjour banal somme toute, dans de l'eau brûlante. Je finis par l'imiter et m'allongeais dans le liquide bouillant. Je jetais des regards à droite et à gauche, contemplais le plafond et m'efforçais de comprendre ce que mes yeux découvraient ; une sorte de beauté qui se situe au-delà de l'art, de la liberté totale qui est tellement absolue. Je sentais l'émerveillement me gagner devant les belles mosaïques aux couleurs diaprées et à la vue des versets du Coran incrustés dans le plafond du hammam.  

Je ramenais mes yeux vers ma mère. Je savais qu'au bout d'un certain temps, elle allait se calmer, suffisamment pour me rendre ma liberté, me permettre de papillonner à ma guise et courir retrouver Ali.  

Je pénétrais dans l'épais brouillard flottant dans la salle des massages. Une partie des femmes présentes comptaient parmi nos voisines. C'était l'occasion rêvée pour moi de les découvrir dépouillées de toutes les couches de vêtements qu'elles portaient d'habitude. Elles venaient au Hammam comme pour prendre des vacances et profitaient de l'opportunité pour s'aérer, sortir du confinement de leurs maisons. Dans cet espace social de grande convivialité, elles pouvaient rencontrer leurs paires, discuter de tout et de rien, échanger des idées. Le temps d'un bain, elles s'évadaient de l'ennui du quotidien, de la cuisine, des enfants, de l'éternel retour des tâches prosaïques et des nettoyages répétitifs. Un jour, un seul jour par semaine, loin de tout, les soucis disparaissent, l'esprit se détend. C'est la récréation, le délassement, le repos véritable. 

Mes yeux scrutaient les formes mouvantes à travers le rideau de brume, à la recherche de mon ami de jeux. Il se tenait dans une encoignure au fond du local, les yeux rivés sur le corps de Salma offert aux mains de la masseuse. De toute évidence, sa présence était loin de plaire à toutes ces dames exposées, qui, à l'instar des regards qu'il jetait à Salma, le fixaient à leur tour, mais courroucées, s'efforçant de cacher leur intimité sous leurs serviettes de toilette et marmonnant entre leurs dents leur intention d'aller se plaindre aux propriétaires du hammam.  

Visiblement, Ali semblait ne rien entendre ni rien remarquer autour de lui. Ce n'est que lorsque j'arrivais auprès de lui et que je m’emparais de sa main,  qu'il réalisa qu'un petit bonhomme le fixait. Il me jeta un rapide coup d'œil distrait, puis son regard rebondit aussitôt sur Salma. Mais sa main tenait toujours la mienne. Je compris et me réjouis de constater que nous étions toujours amis. Seulement, plus j'essayais de lui parler, de l'entraîner au loin, de l'inciter à me courir après, voire de provoquer une petite bagarre et plus Ali se minéralisait. Il était comme pétrifié et s'accrochait à son coin les pieds cloués, semblait-il, au parquet du hammam.  

Dans la pénombre brumeuse du hammam, sous les rayons de soleil qui filtraient à travers la lucarne et caressaient ses petits seins bruns, Salma, la bien-aimée, telle une colonne lumineuse, apparut à Ali. De tous ses yeux, il dévorait le corps longiligne offert, dans la crainte que les grands yeux noirs ne se heurtent à son regard brûlant, scrutateur. 

Assoupie, alanguie, rêveuse, Salma était allongée sur un large banc de bois, la tête enfouie dans ses cheveux, cachée dans un enchevêtrement de nattes noires torsadées. Elle s'étirait et ondulait sous les doigts experts de la masseuse, tel un chat sauvage fraîchement capturé, se laissant apprivoiser par les bienfaits de la captivité. Ali, bouche bée, frissonna lorsqu'il l'a vît se déployer comme une chatte sous les caresses habiles de la masseuse. Incontrôlée, sa langue lui pendait entre les lèvres.  

Les doigts potelés de la masseuse exploraient toute la largeur du dos raidi et crispé de Salma, se lançaient à l'assaut des chairs, se lovaient entre les os, pétrissaient les muscles fins et palpaient longuement la peau satinée. Le postérieur de Salma était pudiquement recouvert d'une serviette cachant son intimité, jusqu'au moment où la masseuse lui plongea ses paumes juvéniles dans un récipient à huile avant de laisser courir ses doigts sur les parties charnues minces et fermes de son anatomie. 

L'huile chauffée inondait son corps et s'insinuait dans l'entre-jambe. Salma, au sommet de l'extase, roulait des yeux et laissait son corps s'incruster davantage dans la planche de bois. La masseuse glissa alors vers le bas du corps, visant les longues cuisses fuselées, commença par les oindre d'huile et les caresser, pour ensuite les pétrir, alternant sur les muscles fins, massages tendus et souples relaxations. Pour couronner le tout et, se préparant à donner des soins minutieux d'une autre nature, elle plongea encore une fois ses mains dans l'huile chaude et se consacra avec une attention particulière aux plantes des pieds de Salma. 

C'est le moment que choisi Ali pour intervenir. D'un mouvement brusque, il retira ses mains, se détacha de moi et, rapide comme l'éclair, rampa tel un félin impatient vers la masseuse à qui il remit quelques pièces de monnaie en guise de pourboire. Celle-ci lui céda aussitôt sa place, abandonnant les pieds de Salma aux bons soins d'Ali.  

Salma sursauta violemment et faillit tomber de son siège en sentant sur son corps ce contact familier.  

" Chut, que t'arrive-t-il, un mauvais rêve ?"  lui demande-t-il souriant.

" Ali ! Que fais-tu ici ? Comment es-tu entré ? "  Salma le regardait éberluée.

"C'est interdit, tu ne peux pas rester ici ", lui souffla-t-elle en se reprenant, réalisant qu'elle devait éviter d'attirer de plus belle l'attention de toutes ces femmes qui ne décoléraient pas, toujours indignées par la présence d'Ali dans leur sanctuaire intime."Je sais, je sais "! dit-il baissant la voix, essayant de la calmer, "mais moi je t'aime et souhaite que tu m'aimes jusqu'à la fin de mes jours ". 

Salma s'apprêtait à lui répondre lorsqu'elle fut interrompue par des clameurs, un remue-ménage provenant de l'autre côté de la salle. Une des habituées, exaspérée, s'en était allée quérir la gardienne, une grande femme bien enrobée, qui ne portait pour tout habit qu'une sorte de collier de coquillages blancs. Elle agrippa le bras d'Ali, souleva ce dernier d'un coup de rein et sur son élan l'entraîna hors du bastion sacré réservé aux femmes.  

"C'est la dernière fois que tu pénètres chez les femmes. Tu peux aller te laver chez les hommes à présent. Tu n'es plus un petit enfant." 

 Elle le libéra et Ali s’empressa de prendre ses jambes à son cou, heureux de s'en tirer à si bon compte. Je quittais le hammam en compagnie de Salma qui me tenait la main et m'entraînait vers le chemin de retour. Ma mère, en grande conversation avec ses amies, s'attardait derrière nous.  

Posté dans une petite ruelle en face du hammam, Ali attendait Salma. Dès qu'elle le vit, elle me lâcha la main pour s’emparer des siennes et je pus voir comment leurs doigts s'entremêlaient, s'imbriquaient les uns dans les autres 

"Depuis que je te connais, je me trouve dans une confusion totale. J'oublie tout, le passé, la tradition, la conduite à suivre que les gens attendent d'une femme musulmane. Depuis que tu m'as dit que tu m'aimais, je suis devenue une partie de toi-même". Ils resserrèrent leur étreinte et s'éloignèrent étroitement enlacés.  

Moi, je les observais alors qu'ils bifurquaient vers la ruelle menant à Djamaâ-El-Fna. Dès cet instant, dans cette rue, je sus alors qu'Ali et moi n'étions plus les amis d'antan.

 Le hammam, du verbe hamma, chauffé, en arabe. C'est le bain collectif par excellence. Propagé par la religion musulmane, qui fait de l'hygiène une vertu rituelle, à une époque où les maisons privées n'étaient pas encore équipées de salles de bains. C'est le descendant des bains romains de l'antiquité, que les romains ont apportés avec eux en Orient, lors de leurs multiples conquêtes. 

   Pour les jeunes garçons, le hammam est un lieu de découvertes dans lequel ils pénètrent tout d'abord en compagnie de leur mère, dans l'espace réservé aux femmes, qui leur est ouvert – selon la tradition musulmane – jusqu'à leur circoncision. Une fois celle-ci effectuée, il n'est plus question de permettre à ces jeunes garçons de côtoyer ces dames, ils devront désormais rejoindre l'espace réservé aux hommes, vers l'entrée dans le monde des adultes en quelque sorte, souvent aux côtés de leurs pères ou de leurs amis.

אנוסים בדין האינקויזיציה-ח.ביינארט

אנוסים בדין האינקויזיציה – חיים ביינארט.

האנוסים בקסטיליה במאה הט"ו

הוצאת ספרים עם עובד בע"ם – תל אביבאינקביזיציה 00004

נסדר ונדפס בשנת התשכ"ה בדפוס דבר בע"מ – תל אביב

הקדמה

מחקר זה עיקר כוונתי בו לתאר את תולדותיה של עדת־אנוסים אחת, לחדור לנבכי עברה ולמצות מתוכה את דרכם של יהודים שנאנסו לצאת מן הכלל. עדה זו נתקיימה ב״תנאי־מחתרת״, ואם נשיל מתנאים אלה את מעטה הנצרות על כל גינוניה החיצוניים, כפי שסיגלום לעצמם בניה של עדה זו, תעמוד לפנינו עדה יהודית בכל גדולתה, על כל גוני אורח החיים היהודיים הערים ומלאי הערגה לכל דבר קטון וגדול שנתקדש בחיי האומה.

בחינת דרכם היהודית של אנוסים אלה היא גם בחינת דרכו של בית־דין האינקויזיציה. על האינקויזיציה ושיטותיה נכתבו מחקרים רבים בעצם ימי קיומה ולאחר שעברה מן העולם. כאן ביקשתי למצות את ענינה ודרכה מתוך תיקי האינקויזיציה עצמם! מן האמור באותם תיקים על אנוסים אמרתי לשחזר את בנינו של בית־דין האינקויזיציה על שיטות פעולתו, גישתו, אמצעיו ותנאי עבודתו. על־ידי כך נמצאתי מביא לתחום המחקר ההיסטורי היהודי אמת מידה מיוחדת, שכוחה יפה ללמד על כלל בתי־הדין ועל כלל קהילות אנוסי חצי־האי האיברי, על דרך חייהם וכן על יחסו של כל בית־דין למציאות הציבורית של היהודים ושל האנוסים בארצות ההן.

מבקש אני להודות כאן לכל אלה שעמדו לי במחקרי זה בכל שלביו. ראשון לכל – מורי ורבי הפרופ׳ יצחק בער, שקרא את כתב־היד, והרבה למדתי מהערותיו. אף אומר אני תודה לפרופ׳ פרנציסקו קנטירה־בורגוס, מנהל המכון ע״ש אריאס מונטאנו לחקר היהדות והמזרח הקרוב! פרופי פדריקו פרץ־קאסטרו, מנהל המכון לחקר היהדות הספרדית! המנוח דון בניטו פואנטיס־איסלר, לשעבד מנהל הארכיון הלאומי במדריד ! דון פדרו לונגאס בארטיבאס, לשעבר מנהל המדוד לכתבי־יד בספריה הלאומית במדריד! הגב׳ פילאר ליאון־טליו, מנהלת המדור למיקרופילמים בארכיון הלאומי במדריד! פרופי חבייר די סאלאס, סגן מנהל מוזיאון פראדו! הגב׳ איזבל פרץ־ולירה, מנהלת הארכיון העירוני בסיאודד ריאל! דון תומס מגליון, מנהל מעבדת הצילומים בספריה הלאומית, מדריד! ועמהם אנשי אריאס מונטאנו שנענו לי בכל דבר הן בימי שבתי בתוכם במדריד והן לאחר שובי לירושלים. ותודתי מקרב לב לד"ר שאול הראלי, ניו־יורק, שטרח ונסע עמי במיוחד לסיאודד ריאל וצילם בה את צילומי הנוף המובאים בספר.

לא תהא תודתי שלמה אם לא אמנה את מר א״י פוזננסקי, המזכיר האקדמי של האוניברסיטה העברית, שסייע עמי בנסיעתי לספרד לדלות מן הגנוז שם בארכיונים, שהוא יסוד החיבור הזה! ד"ר א׳ מירסקי מן האוניברסיטה העברית, שקרא את כתב־היד והעיר לי הערות חשובות! מר י׳ לוריא ומר א״ד שפיר אנשי הוצאת עם עובד, שנטלה על עצמה להוציא ספר זה לאור, ועמהם, בחינת אחרון־אחרון, מר י״צ גורדון שהגיה את הספר בעין יפה. כולם עשו באהבה לספר זה ולמקדשי־השם הנזכרים בו.         המחבר

ירושלים, האוניברסיטה העברית. חנוכה תשכ״ה

מבוא

לאחר פרעות קנ"א – 1391 – ביהודי ספרד נחרבו קהילות רבות ואוכלוסייה יהודית גדולה הועברה על דתה. עליה נוספו לימים עוד יהודים שהמירו את דתם ויצאו מרצונם מכלל ישראל, עקב מעשיהם של ויסֶנטֵי פֶרֶר וחבורתו ותוצאותיו של ויכוח טוֹרטוֹסה 1412 – 1414. אלה ואלה, מומרים מאונס ומומרים מדעת, נשארו באותן שכונות שגרו בהן קודם כיהודים.

אלה ואלה נתחייבו עם המרתם להיות סמוכים על מוסדות העיר או הכפר מזה, ועל מוסדות הכנסיה מזה. והנה נמצא, מאנוסים וקונברסוס לא מצאו את דרכם את אותם המוסדות. לא השלטונות החילוניים ולא שלטונות הכנסיה דאגו ליצור תנאים נאותים להיקלטותם בציבור הנוצרי, ושנים ארוכות עברו עד שאותם אנוסים וקונברסוס, שרצו למצוא בכוח עצמם את דרכם אל הציבור הנוצרי, הגיעו אליו ממש.

בינתיים נידון אותו ציבור, שיצא מכלל ישראל, ושזיקתו למוסדות הקהילה פסקה, להיות נתון בתנאי בינים כ " ציבור בינים " שיצא מכלל אחד ואל הכלל השני לא הגיע. ההמרה לעצמה, שלכאורה צריכה הייתה לפתוח לפני האנוסים פתח לכל מערכות החברה הנוצרית, לא השכיחה את השנאה הטבעית נגדם כיהודים לשעבר.

עתה עברה שנאה זו לפסים חדשים של שנאת אנוסים וקונברסוס, וההמרה שהביאה את הממירים, בין מרצון ובין מאונס, לנצרות לא פתחה לפניהם את מערכות החברה הנוצרית.

במאה הט"ו ניצבת לפנינו בעיית יחסה של החברה הנוצרית והכנסיה לציבור יהודים בספרד שעל אף המרתו נתקיים בו כוחה של אוכלוסייה יהודית, אוכלוסייה שהוסיפה להתפרנס באותם אמצעי קיום שנתקיימו בהם קודם כיהודים ועתה באו למלא אותן פונקציות ציבוריות, כלכליות וחברתיות עצמן כנוצרים.

אלה הביאו עמהם את העם, שבתוכו צריכים להיקלט, אוצר רוחני, חברתי וכלכלי. אוצר זה בפני עצמו צריך היה לעבור מן העולם, אבל למעשה חייב היה למצוא את מקומו בכלל הנוצרי. לשם כך חייב היה צבור זה, כאמור תחילה, להיקלט המערכות החברה הנוצרית. אל על מעשי הקליטה בחברה זו מלמדים אותנו ימי קורותיו של קיבוץ האנוסים במשך המאה הט"ו.

ובעצם ייראה, שציבור זה הוא ממשיך דרכיה של העדה היהודית אף לאחר שיהודי ספרד גורשו משם ולא נתקיים בה כל מגע בין האנוסים ליהודים. קודם שנעבור לדון בשאלת היקלטותם של אנוסים בציבור הנוצרי נבדוק תחילה אם יש למצוא גישה עקרונית ביחסם של יהודי שלומי אמוני ישראל אל אחיהם שהמירו את דתם מאונס ויצאו מכלל ישראל.

כבר בירר בער, כי הציבור היהודי עמד לימין האנוסים וסייע בידם : " אנוסים ויהודים היו עם אחד, קשורים קשרי אמונה וגורל ותקוות משיחיות, שקיבלו בספרד גוון עממי וארצי מיוחד… מן הוידויים ומן העדויות של משפטי האינקויזיציה עולה מעין שיר השירים של כיסופים למולדת הלאומית, הארצית והשמימית, של כיסופים לכל דבר קטון שנתקדש במסורת האומה, ולענין גדול מזה הוא היוצר והמקיים את האומה "

על פי תפיסה זו נמצא שגורל אחד היה מוזמן ליהודים ולאנוסים : רדיפות, פרעות, גירושים, ועליה על המוקד לשם קידוש השם. וכבר מצאנו ביטויי חרדה לגורל האנוסים בדבריהם של בני הדורות ההם, רבי יצחק עראמה, רבי שלמה אבן וירגא. אלא שרק בשלהי המאה הט"ו נגזר דין אחד של חורבן והרס גם על האנוסים וגם על היהודים.

ובימים שאנו עומדים בהם, בימי השמד עצמם, לא חשו בדבר. מן הבחינה היהודית קיים ועומד ביחסם של יהודים את האנוסים הכלל : ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא. ואנוסים כיוון ששבו אל דתם ןאל עמם או אפילו הביעו את רצונם לשוב וקיימו מצוות אף קודם שנצטרפו מחדש אל היהדות, ברי שנתקבלו על אחיהם היהודים בכל אתר.

וכיון שיחס זה בין יהודים לאנוסים ברורו הוא בספרד בכל ימי המגד ביניהם, לא נדון בו עתה כאן. נבחן אפוא תחילת את יחסו של הציבור הנוצרי, שמשימות קליטה גדולות הועמדו לפניו, אל האנוסים. כדי לבנות את תולדותיהם של האנוסים בספרד וללמוד את יחסה של החברה הנוצרית אליהם במסגרת היסטורית של המאה הט"ו והט"ז, יש כנראה לחלק את תולדותיהם של האנוסים בכל מקון לשנַים :

שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון-אח אשר יאהב ה׳ יוכיח

אח אשר יאהב ה׳ יוכיח

כשהתגברה מחלתו של הרב משה אהרון פינטו, באו עליו ייסורים גדולים. הוא לא ביקש דבר, אלא הסתגר בחדרו המיוחד, עלה על מיטתו, ונהג לבכות ולדבר בלחש. בני ביתו ניגשו ועמדו ליד הדלת, ושמעו כי תוך כדי בכייה התפלל הרב על כלל ישראל ועל כפרת עוונותיו שלו

בנו, הרב חיים שליט״א, ראה בסבלו ובייסוריו, וכמה וכמה פעמים נכנס אליו ושאל אותו אם הוא מסכים לכך, שרופא יגיע וינסה להקל על ייסוריו. הרב סירב. ״בני״, אמר לו, ״אל תביא רופא, כי אין לי כל תרעומת על השם יתברך, ואם מרוב כאבים אני נאלץ לבכות, הרי שמתוך הבכי בוקעת ממני תפילה מעומק הלב, ואני מנצל אותה להתפלל ולערוך חשבון נפש על הכלל ועל הפרט. דע לך בני, כי מי שאין לו כל תרעומת וסובל בשתיקה, מקבל עליו את הייסורים באהבה״.

הרב התייחס אל ייסוריו בבחינת ״את אשר יאהב הי יוכיח״. במשך ימי חוליו היה הרב מבקש בתפילתו ״׳הנשמה לך והגוף פועלך, חוסה על עמלך׳. ריבונו של עולם, אם הנשמה שלי מתוקנת כראוי – קח אותה אל בית גנזיך, וחוסה על עמלך, חוסה על הגוף, שלא יירקב ויתנוון בחיי״.

הרב הרגיש, כי ייסוריו מהווים כפרת עוונות על כלל ישראל. שכן, מסכת ייסוריו סיימה פרק חיים מופלא, של לימוד תורה, הסתפקות במועט, התבודדות והסתגרות מחיי העולם הזה ולימוד זכות על כלל ישראל. בעת שגברו עליו המכאובים אמר לפני קונו: ״ריבונו של עולם, צערי זה יהיה לכפרה על כלל ישראל. אם אדם חוטא, הוא מביא קורבן חיה ועוף ואתה מכפר. וביום הכיפורים היה כהן גדול משלח שעיר לעזאזל המדברה, וחטאיהם של ישראל כצמר היו. הנה גופי מונח לפניך כקורבן, לריח ניחוח לכפר על עוונות בני ישראל ועל חטאיהם״.

כל בני הבית, שעמדו סביבו, נתנו את קולם בבכי, על נכונותו ומסירותו למען הכלל, כשהוא מעמיד את טובתו האישית בתחתית סולם העדיפויות. יתירה מזאת. הרב משה אהרון ראה זאת כזכות, שבו בחר הקב״ה להיות קורבן. ״אם באו עלי כל הייסורים הרי שאני חביב ואהוב על ה׳ יתברך, כמו שנאמר ׳את אשר יאהב ה׳ יוכיח׳. ומכיוון שכך, הריני מבקש מהקב״ה לדון את כל עם ישראל לכף זכות״.

בהקשר לכך ראוי לציין את מה שנאמר בספר ״תולדות יצחק בן לוי ״ לפרשת ויחי, ששם נכתב כי צדיק המלמד בחייו זכות על ישראל יש לו גם בעולם האמת מדרגה שכזו, להמליץ טוב על עם ישראל. ועל כך גם נכתב, כי ביום שהצדיק נפטר מן העולם פוסקים הלכה כמותו בישיבה של הרקיע.

מים נובעים

ביום השנה הראשון לפטירתו של הרב משה אהרון פינטו זצוק״ל,לאחר עריכת ההילולה, במעמד אלפים, עלו רבים להשתטח על הקבר. באחת ההקפות סביבו היפנה אחד המכובדים את תשומת ליבו של הרב חיים פינטו לכך, כי מים נובעים ממקום קבורת הצדיק. הניח הרב את ידו ליד המקום שבו חרוט שמו של הרב על הקבר, והנה, אמת נכון הדבר. הוא חש בזרם מים. הקהל שמסביב שם לב לכך, וכולם מיהרו ונדחקו כדי לזכות ולטבול את הידיים במים הנובעים. כשעשו כן, מייד נפסקה הנביעה.

חביבים

יסורים לפני המקום

משהתגברה המחלה והוא אושפז בבית חולים, החליטו הרופאים כי יש לקטוע את רגליו, ובכך להפסיק את כאבי התופת, שמהם סבל, ולמנוע את התפשטות המחלה לאיברים אחרים בגופו. הרב משה אהרון פינטו התנגד לכך בכל תוקף. שכן, את ייסוריו קיבל באהבה, בבחינת ״חביבים ייסורים לפני המקום״. ככל שכאביו גברו, כך הרגיש קירבה יתירה כלפי המקום.

כשבני המשפחה הפצירו בו ודיברו על ליבו כי יסכים לקטיעה, אמר להם: ״את הכאבים מרגיש רק אנוכי לבדי, והקב״ה נתן אותם רק לי. בוטח אני בה'רופא חולים ובורא רפואות, כי הוא ירפא אותי. וחוץ מזה, הקב״ה הפקיד אצלי רמ״ח איברים, ואני חייב לשוב אליו ולהשיב לו אותם כשכולם אצלי״.

ואכן, חודשים לאחר מכן הגלידו הפצעים שהיו על רגליו, והכאבים שככו משהו. בני המשפחה שמחו על כך שכאבו הוקל, אך הרב לא הראה אותות שמחה וסיפר מה מציק לו: ״שבת נחמו מדאיגה אותי״, אמר.

בשבת נחמו שותקה מערכת הדיבור שלו. מרוב כאביו היה מכאן ואילך קם ומרים את ידיו כלפי מעלה, רוקד ושר, ומודה לבורא עולם.

אז כאילו אמר את מה שנהג לומר בעת שהיה מסוגל לדבר: ״חביבים ייסורים לפני המקום״. ולא הסתלק הרב מהעולם עד שכל גופו היה מוכה ומיוסר, ללא מתום.

בשלב מסויים, כשהיה על סף שערי מוות ולא זיהה את מבקריו, כולל ילדיו ובני משפחתו, החליטו מקורביו כי יפסיקו לאפשר את הביקורים אצלו, שהיו למעשה קבלת קהל, לברכה ולתפילה. אולם, יומיים לאחר ההחלטה הזו חלמה אשה צדקת וייראת שמיים חלום, שבו הופיע הרב ודרש ממנה ״לבטל את ההחלטה המוזרה הזאת, כי אסור למנוע טוב מכלל ישראל״. הוא הוסיף, כי די אם ישים המבקש מים מחת למיטתו כדי שאלה יתברכו ותשרה עליהם הברכה.

האשה סיפרה על חלומה, ובני המשפחה נהגו על פי החלום.

נר המערב-י.מ.טולידנו-פרק רביעי- תת"ל – תת"ק 1070 – 1140

פרק רביעי- תת"ל – תת"ק 1070 – 1140

הרי"ף, ממשלת אלמוראביטין, רבי יעקב אלפאסי בן הרי"ף, רבי יהודה אבן עבאס ורבי יהודה אבן סוסאן, רבי משה דרעי, השר יוסף בן עמרון, רבי שלמה בן פרחון, קום מבשר בפאס תתפ"ז, ותגרות המושלמנים במדינה היהודית וואד דרעא, נצחונות היהודים, מלחמות האיש לברדעי והתנגפותו, מות שמואל השולטן היהודי, מפלת היהודים אז, הרג רב, חמלת עבדי היהודים לקבור אדוניהם..

רושם מעציב ועמוק היה הרושם אשר השאיר אחריו מותם של גאוני קירוואן רבי חננאל ורבי נסים גאון, בחייהם הרוחניים של כל קהלות ישראל באפריקי, על כי לא היה כמעט איש ממלא מקומם, נושא דגל התלמוד בארץ.

אמנם מתוך ריקנות זו ומתוך החשכה והאפילות, הופיע בזמן קצר ארח כך אור גדול כטוהר השמש המופיע ביום סגריר אחרי התפזר העבים, כן היה האור הזה בשמי היהדות בארץ המערב ויבוא תור זהב ותקופת נגה עוד בארץ ספרד מקום ששם כבר התרכזו מיטב הכוחות של דור השני לרבנות, האור הזה נצנץ בעיר פאס עוד בארם כבה גרם של שראוני אפריקי ר"ח ור"נ, אבל רק אז, רק אחרי מותם זמן מה החל להראות להופיע ולהאיר.

גבור האור הזה היה רבי יצחק ב"ר יעקב אלפסי – הרי"ף – איש רב פעלים בתורה התלמודית, רבם של גדולי הרבנים בספרד בדור שאחריו, ושבו תוכל באמת ארץ המערב להתגאות, הוא נולד שם בפאס במגרש קלעא חמאד תשע"ג, או תשצ"ג.

וימנה בין התלמידים הרבים שהלכו מארץ המערב לקירוואן וילמוד לפני ר"ח ור"נ, ובשובו לעיר מולדתו נשאר שם ימים רבים עומד על משמרת התורה ויתפרסם שמו בכל הארץ ויפנו אליו בשאלותיהם, שם חיבר את ספרו " הלכות רבי אלפסי ", הנודע למקור הראשון של דיני היהדות ושמפניו נשכחו כל ספרי הלכות גאוני בבל שחוברו בזמנים שונים קודם.

גם חיבר מחזור ליום הכפורים, וכנראה גם פירוש לתלמוד. בהיותו כבן שבעים שנה או כבן חמשים, הלדינו עליו כליפא בן אלענב וחיים בנו, יש שמשערים כי המלשינות ההיא היה כפשע מדיני, ויתכן אם כן להיות כי נגעה אל הריב שהיה בין מגרווא ובני איפראן, שבטי המושלים הקודמים, ובין אלמוראביטין שהתנשאו זה קרוב למלוך, או אולי התייחסה המלשינות ההיא למלחמתם של האמוראביטין עם הנוצרים בספרד שהייתה אז סביב תתמ"ז.

כשנודע בתוך המחנות שני הנלחמים היו יהודים רבים ואפשר שהרי"ף התערב אז בזה מה שנוגע ליהודים הנלחמים, דבר שהיה לא לרצון למושל האלמורביטין. אם כה ואם כה נאלץ הרי"ף לצאת בגלל זאת מפאס.

לראשונה התגורר בקורדובה ואחר הלך לגרנדה ואחרי כן התיישב באליסונא בשנת תתמ"ט – 1079 -, שם מצא הרי"ף כר נרחב להרביץ תורה ויהיו לו מעריצים רבים עד כי גדל שמו למרחוק ויחשב בראש גדולי רבני ספרד בדור ההוא, ושם חיבר את ספרו " השאלות והתשובות " להשיב לכל אשר פנו אליו.

הרי"ף התנוסס לא רק בידיעתו התלמודית אשר מימי רב האי גאון לא קן כמוהו בזה. כמו כן גם נוסף על חכמתו וגדולתו היה בעל נפש נדיבה ורוח יקרה, ויהי גם לסמל התום והיושר. כמופת לזה תהיה לנו עובדה אחת אשר הגדול שבתלמידי הרי"ף רבי יוסף בן מיגאש, יספר אודותיו.

פעם אחת חלה הרי"ף את חוליו וילך לבית מרחץ אחד להרפא, שם ישב זמן מה ויתנהל על ידי בעל המרחץ במאכלים וסמי מרפא, עד כי הוטב מצבו ויבריא. לימים רה כי בעל המרחץ ההוא התמסכן ויהי נאלץ למכור את מרחצתו, ויבואו המוכר והקונה שתיהם לפני הרי"ף לקיים להם את דבר המכר כדת.

אך הרי"ף מאן להתערב בזה ולהיות נוכח בקיום המכר ויאמר " לא אדון לא אהיה במרחץ הזה, לא במכר ולא בשומה ולא בשום דבר המתייחד בו לפי שנהניתי ממנו, ובירא דשתי מיניה מי לא תרמי ביה קלאי.

על אודות שנת מותו של הרי"ף באיזו שנה ובאיזה חודש ובאיזה יום, וכמה שנים חי ? עוד הדבר לא הוברר כל צרכו. אבל ההכרעה הניכרת יותר הוא כי מת בהיותו בן תשעים שנה בשנת תתס"ג בעשירי לסיון.

יחד עם זמן יציאתו של הרי"ף מפאס, הייתה כבר – כאשר זכרנו – ראשית תקופת ממשלת האלמורביטין במרוקו שהטיבה אמנם עם מעמדם של יהודי מרוקו ותבא גם תמורה כבירה בחיי היהודים בספרד כנודע, יוסף אבן תאנסיפת משבט סינהג'א, המושל המורביטי הראשון ובנו עלי, ואחריו תאספין בן בנו, שמו כל מעינם לכבוש ארצות בספרד וביחוד מאת הנוצרים, עד שיכולנו כמעט לחשוב את ממשלת המרביטין בתור ממשלה ספרדית לא מרוקאית.

מושלי אלמורביטין אהבו חופש ודרור ויתנו ליהודי ספרד לחיות במצב גבוה ולהעלות פקידים ושרים בהנהלת המדינה. על ידי זה התרכזות האלמורביטין בספרד והתעניינותם בה, שרר יחס ושייכות הדדית בין מרוקו וספרד מאז ביותר.

וכמו כן כמובן בין היהודים בשבתי הארצות, ולפי מה שנראה ברור כי בגלל זאת נספחו רבים מיהודי מרוקו אל כנסת ישראל הספרדית, ששמה יכלו למצוא סביבה יהודית נכבדה וחברה יותר נעימה, ולכן רק בזה נוכל לפתור את הפליאה, מדוע ואיך בתקופה בהירה כזו, בכל ימי ממשלת אלמורביטין במרוקו שארכו יורת משבעים שנה ( תתל"א – תתק"ב ) 1091 – 1142, לא מצאנו כמעט זכר לאנשי שם וגדולי תורה בארץ המערב אז כי אם מעט מזעיר ממה שהיה צריך וראוי להיות בעת מאושרת כזאת.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

דצמבר 2012
א ב ג ד ה ו ש
« נוב   ינו »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר