הווי ומוסרת במחזור החיים-ר. בן שמחון-השילייה.

השילייה.

את השילייה לוקחת המיילדת השנייה " הרפאדה ", מסתירה אותה בתוך קערה גדולה, מכסה אותה, יוצאת החוצה ושופכת אותה לתוך בור שופכין שבשכונה. במכנאס, זרם בקצה השכונה, נהר שזכה במשך כל השנה בכל מיני " מתנות " אפשריות, הלא היא " הסלוקייא " המוכרת לכל יוצאי העיר, ואשר לתוכה שפכו המיילדות את השיליות ;

אלה שייצרו מאחייא ( עראק ) בבית, שפכו גם הם לתוכה את הפסולת ; וביום ראש השנה, זכה נהר זה לתפילת " תשליך ".

יש לציין שבכמה מקומות, לפני שהיא זורקת את השילייה, מסירה המיילדת את הקרום העליון העוטף אותה ותולים אותו. לאחר שהוא מתייבש, שמים אותו מתחת למזרן, או לכר של הילד, כדי לשמור עליו ממזיקים.

תשלום למיילדת

עבור שירותן הטוב ומסירותן ללא גבול, קיבלו המיילדות את שכרן בצורת " ג'ראמה – ( דורון, שי ) כעין מתנה כספית מהמבקרות הרבות שבאו לברך את היולדת במשך שבוע הברית, וזות בנוסף לשכר שקיבלו מההורים. אם היה בן זכר, המיילדת קיבלה מתנה מיוחדת נוספת מהורי הילד.

קורה לפעמים ומצב המשפחה מאוד לחוץ המיילדת שבדרך כלל אישה חכמה וצדקנית, עורכת מגבית לטובת המשפחה, מסתובבת בין בתי העשירים, וגם משיגה עזרה מוועד הקהילה, מוסיפה לזאת ה-ג'ראמה שקיבלה ונותנת הכל למשפחה הענייה. 

ההודייה של המיילדת

אחרי שהמיילדת חותכת את חבל הטבור ומחתלת את הרך הנולד נושאת עיניה למרום ופותחת בתפילה מיוחדת ומרגשת.

יא סידי לחנין ! פחאל די פכתי האד לולייא מן סער דלילדא לוואערא, וכ'רזתהא לדדאוו, האגדאך תפיכ אולאד ישראל כאמלין מן האד לגלות, ודזיבלנא למשיח די יפכנא וויעבבינא לרושלים. ופחאל די נדרת ן האד לאלייא, האגדאך תנדר מלולייאת כאמלין די מסדוד חזאמהום.

ומא תג'ם חתא אולייא, ותחל לחזאם די פלאנא בנת פלאנא, ותנדר מנהא, ומא תג'סבהאס, ומבארכ יסמיכ לעאלי עלא די פכת האד ארוח מן אוכ'רא, ותזכי האד לולייד די כ'לאך דאבא, באס יכון חכם פתורה לעזיזה, וויזי מבארכ מסעוד עלא מוואליה טעלא ישראל כאמלין, אמן

תרגום חופשי.

אדוני החנון, כמו שהצלת גלמודה זו מצער חבלי לידה הקשים, והוצאת אותה לאורה, כן תפדה כל עמך ישראל מן הגלות הזאת ותביא לנו את המשיח שיפדנו ויקח אותנו לירושלים. וכמו שראית בעוני האומללא הזו, כן תראה בעוני האומללות העקרות, ואל תשיב ריקם אף אומללה. ופתח " חגורתן.

ובתוכן את רחמה של פלונית בת פלונית, וראה נא את מערה ואל תקטוף אותה בדמי חייה, ומבורך שמך הגדול על שהצלת נשמה זו מאחרת ( הכוונה לרך שיצא מרחם אמו ) ותזכה הילד שנולד כעת להיות חכם בתורה היקרה להוריו ולעם ישראל כולו, אמן.

המיילדת לוקחת אחר כך גרגיר סוכר, שמה בפיו של הרך הנולד וממלמלת ברכה קצרה ואיחולים : " תחלא תורה פי פממיכ, פחאל האד סככאר לחלו " – תמתק התורה בפיך כמו הסוכר המתוק הזה.

אחרי ההודייה, המיילדת מחזירה את הרך לאמו, ומאחלת להוריו ברכה מסורתית : " יזיכום מבארכ מסעוד ובלעמר טוויל " – יהיה לכם במזל טוב ובחיים ארוכים.

יש לזכור שכאשר הילד נולד מסורק ועם הרבה שיער, המיילדת עוד הוסיפה ברכות, שמחה מאוד ומבטיחה להורים שהבן הנולד יהיה בר מזל.

הערת המחבר.

יש לציין שהודייה זו מעין זו של המיילדת, אינה " תורה מסיני ", אלא הודייה שנמסרה מדור לדור, ממיילדת אחת לשנייה,וכל אחת סגננה את תפילתה לפי אוצר המלים שלה ולפי כושר הבעתה.

ההודייה נאמרת תמיד עליד המזוזה כאשר המיילדת אוחזת בשתי ידיה את הרך הנולד בצורה מיוחדת כאילו מקריבה אותו לעולה ומאימה אותו אל על.

מנהג של ההודייה קיים גם אצל המוסלמים. המיילדת מרימה גם היא את הרך הנולד ומודה לאל על שזכתה להביא מוסלמי חדש לעולם, שמה לו חתיכת סוכר בפה כדי שחייו יהיו לו מתוקים.

הכוס לכבוד אליהו

לאחר שהקאבלא – המיילדת – סיימה את תפקידה, היה מותר לה עתה לשבת ולהרים כוסית של מאחייא – עראק – לכבוד אליהו הנביא.

ליולדת הגישו צלחת גדולה של מרק חס ובו חצי עוף, ואלצו אותה לאכול הכל בו במקום. נהגו לתת ליולדת גם דבש וחמאה, כדי להקל עליה את הכאבים,

לעומת היהודים, הערבים נהגו לתת אוכל מיוחד, א-זמיתא, ליולדת.כמו כן אנפיסא – היולדת – נהגה לאכול את ארוחותיה הראשונות רק עם המיילדת, במשך שבעת הימים הראשונים.

אם הלידה הייתה בשעת הצהרים, לא נתנו למיילדת ללכת עד שסעדה את לבה עם בני המשפחה. ואם זה היה בערב, החזיקו אותה לאורחת ערב ולפעמים גם ללינת לילה. אם זה בן, השמחה רבה בבית, אם זו בת, המיילדת וכן כל הקרובים מאחלים מבארכא מסעודה – מבורכת ומאושרת – ומסתלקים מיד, וכך השאירו את היולדת עם אמה.

שיר עממי קצר מעיד על ההבדל העצום בין לידת זכר לנקבה :

מיילדת : אם הוא זכר, ניתן לו מנה יפה

אם תאמרי היא נקבה, סתום פה וגם שפה

מיילדת : אם הוא זכר, ניתן לך מה שתרצי

אם תאמרי היא נקבה, מעין מחט תצאי.

קטע הלידה מתוך ספרו של רבי דוד עובדיה זצוק"ל " קהלת צפרו " כרך ג' עמוד 83 – 84

הלידה.

משבאו צירי הלידה הולך הבעל לקורא למיילדת. המיילדת היא אחת מבנות הקהל, וחָכמָה זו עוברת הייתה מאימא לבתה, או מאישה לחברתה שרצתה ללמוד. המיילדת מקבלת שכרה. עיקר תפקידה לקבל את הרך הנולד משיוציא ראשו, לרחצו ולהלבישו, ולהוציא את השליה.

היגיינה וחיטוי לא ידועות להם. האישה לוחצת וצועקת והמיילדת רק מזרזתה ואומרת לפניה דברי כיבושין. באותה עת הגברים בצד השני של החדר אומרים תהלים, ונשים אחרות עסוקות בהקטרת קטורת ובכל מיני לחשים נגד עין הרע ונגד כל כישוף העלול להיות סיבת חבלי ליקה קשים.

מכשיר העזר היחיד ליולדת היה האבנט, בקורה שבתקרה הייתה חולית ברזל, המשמשת לתות בה את המנורה, והיו קושרים אליה אבנט ארוך והאישה היולדת מחזיקה ומתאמצת ללחוץ כדי שהוולד יצא. תלמידי חכמים עושים פדיון נפש ליולדת אם הקשתה בלדתה.

פעמים שהלידה נמשכת ג' ימים ואפילו יותר. אף אחרי שיצא הוולד, נשאר קושי בהוצאת השליה. המיילדת לא ידעה להוציאה, על היולדת להתאמץ וללחוץ עד שתוציא את השליה בכוחות עצמה. הנשים שבמשפחה עמדו כל הזמן ליד המזוזה, בכו והתפללו לה' שיחון את היולדת ויצילינה. אחרות הקיפו את מיטת היולדת והמטירו עליה עצותיהן. כאילו לא דיה ייסוריה, הייתה צריכה היולדת לשמוע את כל פטפוטיהם.

אם הנולד היה זכר השמחה הייתה רבה, שתו ייש והכינו את השמירה ליולדת. ואם הנולד נקבה, ברכו את האשה בברכת " מבארכא מסעודה ( מבורכת ומאושרת ) ומיד נתפזרו כל הנוכחים למקומותיהם, ונשארה היולדת לנפשה עם אמה וקורביה בלבד.בישיר עממי אחד אנו מוצאים כמה בתים המעידים על ההבדל הרב בין לידת זכר ללידת נקבה :

מילדת אם הוא זכר נתן לך מתנה יפה.

אם תאמר היא נקבה סתום פה וגם שפה

מילדת אם הוא זכר נתן לך מה שתרצי

אם תאמר היא נקבה מעין המחט תצאי.

בשיר עממי אחר, היולדת מוכנה להנחית מקל על ראש המיילדת כאשר נולדה בת :

קאבלא : לוכאן כאן סבי – מיילדת : אילו היה זה בן

מעטיכ זוז מלכ'ראס – שני נזמים אתן לך

חין קולתי לי טפלה – אך הנה בישרתני בבת

בלעממוד תאכל פוק אראס – מקל על ראשך ינחת

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

נובמבר 2012
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  
רשימת הנושאים באתר