דור התמורה-מ.שוקד וש. דשן

ביחסים שבין היהודים למוסלמים נתבלטו שיתוף וניגוד כאחד. המוסלמים נזקקו לשירותי המלאכה, המסחר והאשראי של היהודים, ואילו האחרונים תלויים היו ברצונם הטוב של שכניהם, שהתירו להם לשבת על אדמתם, ואשר תמורת שירותיהם שילמו להם בדרך כלל בטובין, בפרי האדמה והמקנה. תלויים היו בחסותו השיפוטית של השיח׳ המקומי, אשר הגן על עסקיהם ודאג לבטחונם האישי.

 התנכלות זרים לשלומם של היהודים בני־חסותו היתה בבחינת פגיעה בכבודו, שכן היה בה כדי להעיד על חולשתו או אי־אמינותו. אולם כאשר עורר עושרם של היהודים את קנאת שכניהם המסולמים, והללו האשימו אותם בהונאה במסחר, היה הוא עצמו מעלים עין לעתים ואף תומך בפשיטה על בני־חסותו. אך הפגיעה היתה בעיקר ברכוש ולא בנפש.

 אף בדרכי מסחרם ובמלאכתם בין הכפרים וערי־השוק לא היה בטחונם של היהודים מובטח. יתירה מזו, בעלי־המלאכה הנודדים צריכים היו להישמר לא רק מפני שודדי דרכים, אלא גם מפני מעסיקיהם המוסלמים, שנזקקו מאוד לשירותיהם והפעילו עליהם לפעמים לחצים ופיתויים להמיר דתם ולהשתקע בקרבם. דיווחיהם של נוסעים מסוף המאה התשע־עשרה וראשית המאה העשרים (ראה סלושץ, 1927) משתלבים בתיאורים ששמענו מפיהם של יוצאי הרי האטלס. וכך מתאר תומסון בספרו משנת 1889 את פעילותם הכלכלית של יהודי הרי האטלס:

היהודי מוכיח עצמו כסוחר קטן אך חרוץ, העומד בפני סכנות גדולות וקשיים בדרכו משבט לשבט ומשוק לשוק. קונה הוא צמר, שמן, אגוזים ושקדים, ומוכר תה, סוכר, כותנה ומוצרים אחרים, הממלאים את הצרכים הפשוטים של תושבי ההרים. יש שהוא בא לשוק כדי להציע כאן את כישוריו כנפח, נגר או חייט.

תומסון ממשיך ומתאר בציוריות את יחסיהם של היהודים עם המוסלמים:

כל יהודי מהרי האטלס נאלץ למצוא לעצמו אדון ושליט שלו הוא משתעבד מרצונו, כיוון שמעדיף הוא להיות עשוק על־ידי אחד מאשר על־ידי רבים. אדונו נוטל על עצמו את החובה להבטיח שלא יענו את היהודי יותר משמותר למוסלמים טובים, וגם דואג הוא לכך שלא יגזלו את היהודי יותר מדי, מכיוון שגזילת־יתר של היהודי תפגע לבסוף בכיסו שלו. רווחיו של היהודי הם גם רווחיו שלו. מעניק הוא ליהודי את עזרתו השיפוטית ומסייע לו בכל דרך אחרת לעשות ממון, מתוך ידיעה שלעתיד לבוא ייכנס ממון זה לקופת אוצרו <עמ׳ 252-251).

מצבם של היהודים בהרי האטלס השתפר לזמן־מה עם ייצוב השלטון הצרפתי, שהשליט סדר וביטחון גם בחלקי המדינה המרוחקים, אשר הגישה אליהם היתה קשה. אך עם יציאתם הצפויה של הצרפתים ב־1956, שוב נראה היה אי־הביטחון באופק. אולם אין להסיק מכאן כאילו היו המוסלמים מעוניינים לגרש את שכניהם היהודים; להיפך, כיוון שנזקקו להם ניסו לעכב בעדם מלצאת את מקומותיהם בדרכם לארץ־ישראל.

 העדויות והמחקרים מלמדים, שיחסי המוסלמים והיהודים במרוקו לא אופיינו בתחרות כלכלית ובעוינות דתית וחברתית, באותה מידה כפי שנתבלט הדבר ביחסי נוצרים ויהודים בארצות אירופה, וביחסי מוסלמים ויהודים בארצות אחרות. חוסר הביטחון שבו חיו יהודי הרי האטלס נבע בעיקר מתנאי הקיום המיוחדים לאזורים אלה, ולאו־דווקא מטעמים של איבה דתית ולאומית. מלאכותיהם ומסחרם של היהודים בהרי האטלס עברו בדרך כלל מאבות לבנים.

אבות ובנים נשואים נהגו לגור תחת קורת־גג אחת ולהתפרנס במשותף. גם לאחר מות אב המשפחה נהגו האחים להתמיד בהחזקת משק־בית משותף, עד שבגרו בניהם שלהם. ההתמחות בענפי מלאכה ומסחר שונים, התמחות שעברה תכופות מדור לדור בקרב בני אותו בית־אב, סייעה לגיבושן של קבוצות־שארות מלוכדות.

בתי־האב השונים בקהילה נבדלו לעתים זה מזה גם במסורות ובמנהגים, כגון במיני־מאכל שונים בחגים. עקרונות שארות ונורמות של אחווה משפחתית התקיימו גם אצל השכנים הברברים. תופעה זו אופיינית לחברות רבות, שבהן מקורות הקיום הכלכלי מוגבלים והתנאים הפיסיים קשים. בעלי הממון שבקרב חברי הקהילה היו גם בעלי הקשרים ההדוקים יותר עם השליטים המקומיים, וכתוצאה מכך זכו הם וקרוביהם במעמד מיוחד של השפעה ויוקרה.

על מצב יהודי העדה ניתן ללמוד מתולדות קהילה אחת, אסאמר, שרוב יוצאיה התיישבו במושב־העולים הנקרא בספר זה בשם ׳רוממה׳. אסאמר שכנה במרחק של כחמישים ק״מ בדרך הרים מדמנאת. היתה זו הגדולה שבין חמש הקהילות היהודיות שבאזור־החסות של שיח׳ אחד. בתחומי שיפוטו של אותו שיח׳ התגוררו כאלף יהודים. לפי מסורת יוצאי אסאמר, התחילה ההתיישבות באזורם בקהילה אחת, אשר התפצלה לפני כחמישה דורות. אל בני המקום הצטרפו יהודים ממקומות אחרים, כגון אבי משפחת בני סבאג, שהיה סוחר אמיד, ואשר הגיע שלושה דורות קודם־לכן מדמנאת. קשה לשחזר את הסיבות להתרחבות ולהתפצלות: אפשר שחברו כאן סיבות כלכליות ופוליטיות ותנאים נוחים במיוחד, שמשכו למקום גם יהודים ממקומות אחרים.

ערב עלייתם לארץ היו באסאמר כשלוש מאות וחמישים יהודים, מבוגרים וטף. אוכלוסיה זו התפלגה לשבעה בתי־אב מגודל שונה: בני סבאג, בני מכלוף, בני ביטון, בני גבאי, בני אלה, בני אמזלג ובני חמו. מעדויות של יוצאי אסאמר מתברר, כי בני סבאג היו האמידים והמכובדים ביותר בקהילה. עד עלייתם לישראל עסקו בעיקר במסחר, כשהם משווקים את תוצרת שכניהם אל ערי־השוק ומשם משווקים מצרכים שונים, כגון סוכר ותה.

מסחרם הביאם תכופות לדמנאת. לבני סבאג היו גם שותפויות עם שכניהם במטעים ובצאן. כמה מבני המשפחה התמחו במלאכה של רקמת נעליים. מלאכה זו נעשתה בבית, וסיפקה גם היא הכנסה טובה. על אף קשריהם הטובים עם השליט המקומי ומקורביו, יודעים בני סבאג לספר כי מאז שהתיישבה המשפחה באסאמר פשטו עליהם שכניהם ארבע פעמים ושדדו מכל הבא ליד. בני סבאג הצליחו להחביא במקומות סתר מקצת רכושם, ובעיקר את מסמכי ההלוואות והשותפויות עם שכניהם. הקשיש והמכובד שבין בני המשפחה היה נציג יהודי קהילות האיזור כולו בפני השיח׳ המקומי. ראשי המשפחה מילאו תפקיד זה במשך הדורות האחרונים.

מרבית בני מכלוף עסקו בייצור נעליים רקומות. אחדים עסקו במסחר, ומעטים גם בחייטות. משפחה זו בכללה מצבה הכלכלי היה איתן, והיתה שנייה לבני סבאג במעמדה החברתי. ממשפחה זו יצאו כמה מהחכמים החשובים של הקהילה. בני משפחת ביטון עסקו בעיקר בנפחות. מלאכה זו נעשתה ברובה בבתיהם של מזמיני העבודה הברברים. משום כך נעדרו הנפחים תכופות מבתיהם, ולעתים אף לתקופות ממושכות, עד שסיימו את המלאכה בביתו של המזמין.

בדומה להם היה מצב התעסוקה של הנגרים, רובם ממשפחות אלה, וגם של עושי הסנדלים הפשוטים, רובם ממשפחת גבאי. הנפחים והנגדים סיפקו או תיקנו את כלי העבודה החקלאיים של שכניהם, עסקו בפירזול הסוסים, וכן בייצור רהיטים, מנעולים וכלי־נשק פשוטים. מרבית בני משפחות אמזלג ובן־חמו, וקצת מבני ביטון, היו חסרי מלאכה קבועה. העניים וחסרי המקצוע שבבני הקהילה עבדו בשירותיהם של האמידים יותר, ובמיוחד בעסקיהם של בני סבאג. כן הועסקו בשירותים שונים אצל המוסלמים, כגון יציאה למרעה בחגי שכניהם.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

נובמבר 2012
א ב ג ד ה ו ש
« אוק   דצמ »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  
רשימת הנושאים באתר