כי"ח – אליאנס – תיעוד והיסטוריה
גיליון " ברית " בעריכתו של מר אשר כנפו הקדישה את החוברת מספר 30 – קיץ תשע"א לכבוד 150 שנה לאליאנס – כל ישראל חברים.
דרי אלישבע שטרית –
החינוך בכי׳יח והשפעתו על חיי האישה היהודייה
א. מעמד האישה בחברה המסורתית
בהשפעת החברה המוסלמית, שבקרבה חיו היהודים מאות שנים, נקבע מקומה של האישה בשכבה הנמוכה של החברה ביחד עם הילדים והמשרתים.
כבר עם לידתה ניכר השוני ביחס אליה בהשוואה ליחס שהיה כלפי הבן. לידת הבן התקבלה תמיד בשמחה ואילו לידת הבת נתפסה כמעמסה ואפילו כאסון, במיוחד אם המשפחה הייתה מרובת בנות.
היו אבות אשר נהגו לרשום את תאריכי הלידה של ילדיהם (בפנקס משפחתי או בתוך סידור התפילה). ליד שם הבן הם הוסיפו ברכה מיוחדת לאריכות ימים, לבריאות טובה וכוי ואילו ליד שם הבת הם ציינו את תאריך הלידה ותו לא. פנקס משפחתי של יעקב דהן מסוף המאה הי״ט (צילום הפנקס נמצא בידי). כמו כן, את ילדותו של הבן ליוו טקסים חגיגיים (בנוסף לברית המילה ולבר המצווה) וטקסים שנועדו לשמור עליו מפני מזיקים. הטקסים השונים הבליטו את מרכזיותו של הבן במשפחה ובה בעת את חשיבותה המשנית של הבת. על טקסים אלה ראה, בן שמחון רפאל,יהדות מרוקו, הווי ומסורת, אורות המגרב תשנ״ד.
הדאגה העיקרית שליוותה את ההורים ביחס אליה הייתה למצוא לה חתן ולהשיאה מוקדם ככל האפשר. אכן, נשואי הבוסר התקיימו בקרב הבנות ללא הבדל של מעמד כלכלי או חברתי. התופעה הייתה כל כך נפוצה, עד כדי כך שאם לא הצליחו ההורים להשיא את הבת או לארס אותה בהגיעה לפרקה (12-13 שנים) עלולה הייתה להישאר ברווקותה.
את הילדות היתומות נהגו לקדש בגיל שבע או ושמונה לגברים מבוגרים או לבעלי מום, כי אז הייתה פטורה משפחת הכלה מלהוציא את ההוצאות על החתונה ועל הנדוניה. משפחות עניות נהגו להוציא את הילדה בגיל צעיר מאוד כדי לעבוד כמשרתת בבתי העשירים או כשוליה אצל תופרת. הבן, לעומת זאת, הוצא לעבוד רק לאחר שמלאו לו שתים עשרה או שלוש עשרה שנים, ולאחר שלמד מספר שנים בחדר.
ככלל נועד הלימוד אך ורק לבנים. אכן, בקהילות השונות התקיימו עשרות חדרים פרטיים, תלמודי תורה ציבוריים וישיבות לרוב, כאשר חלק ממוסדות הלימוד הללו מומנו מהקופה הציבורית ואילו בעבור הבנות לא היה קיים שום מוסד חינוכי, פורמאלי או בלתי פורמאלי, כי בנוגע אליהן נהגו בקהילות השונות על פי ההלכה של רבי אליעזר שפסק "כל המלמד את בתו תורה -כאילו מלמדה תפלות" (משנה סוטה ג,ד). בכך נחסמה מלכתחילה בפני האישה האפשרות ללמוד ולגלות את יכולותיה האינטלקטואליות.
גם התפיסה של "כל כבודה בת מלך פנימה" נשמרה בחברה השמרנית הלכה למעשה. מהיום שהגיעה הנערה לפרקה נאסר עליה לצאת מהבית וכל חריגה מנורמה זו נחשבה לפריצות העלולה לחבל בשידוך. יתר על כן, לנוכח תופעת נשואי הבוסר, הרי שמיום שהתארסה-"אפילו אם היא בת שבע שנים או עשר שנים- היא כבר לא נחשבה לילדה ועל כן, על אף גילה הצעיר אסור היה לה לצאת מפתח הבית.
מותר לה לצאת פעם או פעמיים בשנה, כשהיא עטופה במעיל ארוך, כדי לבקר את הורי חתנה". גם נשים נשואות לא נהגו לצאת מביתן והיו כדברי ההיסטוריון Aubin , שביקר במרוקו בראשית המאה העשרים, "יושבות בית מובהקות". כאשר הן נאלצו לצאת (לטבילה במקווה, ביקור אצל קרובי משפחה וכוי) הן מעולם לא עשו זאת בגפן.
נורמה מסורתית אחרת, שאף היא נשמרה בקרב משפחות רבות, נוגעת להפרדה החברתית בין המינים.
אפילו אצל המשפחות המבוססות ביותר" כותבת קוריאט [המנהלת הראשונה של ביה״ס לבנות במראכש] "לעולם אין האישה יושבת לשולחן לצד בעלה והבנים. חדר האורחים הרחב, שבו מצוי שולחן גדול וגבוה ומסביבו כיסאות, מיועד אך ורק לבעל, לבנים ולאורחים הגברים. בחדר אחר קטן יותר, על ספסל נמוך המכוסה במפה פשוטה, עורכים את השולחן לנשים, לבנות ולמשרתות…פעמים רבות הייתי נוכחת באירועים משפחתיים, כגון חתונות, בר מצווה , אירוסין…ולעולם לא מצאתי אישה ליד שולחן הגברים. מבחינה זו הייתי היחידה ויוצאת הדופן. הנשים המקומיות מביטות בי בעיניים פקוחות לרווחה ותמיד מכבדות אותי ומגישות לי ראשונה, לפני שהן מגישות לגברים.
בימי הנידה התאכסנה האישה בחדר נפרד ושוחחה עם בעלה רק באמצעות צד שלישי.י על פי רוב לא נהגה האישה לפנות אל בעלה בגוף שני והיא אף לא קראה לו בשמו. ככל הנראה , מקורה של התופעה היה בתפיסה מסורתית קדומה לפיה קריאה בשמו של אדם כמוה כהכרזה של בעלות עליו. ועל פי אמונה עממית אחרת, כדי לשמור על האיש מפני שדים ומזיקים למיניהם האורבים לו אסור לקרוא לו בשמו ובכך מונעים מהשדים מלזהות אותו.
נישואין בגיל צעיר, בערות , הגבלות על חופש התנועה ונורמות חברתיות אחרות גרמו לאישה להיות תלויה תלות מוחלטת בראש המשפחה (האב, הבעל או הבן הבכור) ונתונה למרותו הבלעדית.
המקורות מהתקופה המוסלמית מתארים תמונה עגומה על מעמדה הנחות של האישה במרוקו ועל תנאי חייה הקשים- תנאים שהחמירו אם היא גם נאלצה לעבוד לפרנסת המשפחה, להלן קטע מתוך אחד התיאורים של מורה בבית הספר של כי״ח על מצב האישה היהודייה בתקופה המוסלמית.
דובר רבות על מעמדה הנחות של האישה בחברה המזרחית …כאן, הוא מורגש ביתר שאת, יותר מאשר בכל מקום אחר… הבה ונבדוק את המצב של האישה במשפחה מבוססת… היא אינה יכולה ואינה מעיזה להרים את קולה בנוכחות בעלה. דעתה בין טובה ובין רעה אינה נחשבת כלל והאב הוא טירן אמיתי העושה ככל העולה על רוחו בנוגע לאישה ולילדים… כאשר הוא חושב לנכון להכות את ילדיו על האם להישאר בפינה ולא להתערב… גם כשהוא מכה את הבן , וברוב המקרים הוא מכה את הבת, ללא שום הצדקה…נשות המעמד המבוסס זוכות ליחס שלילי מצד בעליהן, לאדישות ואפילו לבוז… ומצבן של הנשים ממעמדות נמוכים הוא גרוע הרבה יותר.
האישה השלימה עם מעמדה, כי זו הייתה צורת החיים היחידה שאותה היא הכירה. נשואי הבוסר הרגילו אותה לקבל מגיל צעיר מאוד כמובן מאליו את מעמדה הנחות וכמו כן, תנאי חייה לא היו שונים, ואולי הם היו אף טובים יותר, מאלה של האישה בחברת הרוב המוסלמית. למעשה, רק לאחר הקמתם של בתי הספר המודרניים מטעם חברת כל ישראל חברים (כי״ח) והשפעתם על הנעשה על החברה היהודית ברוח המודרנה, התחילה האישה להיחשף לצורות חשיבה אחרות.