ארכיון יומי: 12 במאי 2014


שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון

השושלת לית פינטו – אהוד מיכלסון

תולדות רבני המשפחה ומעשי מופת

זהו סיפורה של משפחת רבנים חשובה במרוקו, שחיה ופעלה בערים אגאדיר ומוגאדור מהמאה ה-18 ועד עלותה לישראל, לאחר קום המדינה.

הרבנים לבית פינטו, גדולי תורה וחכמים הרב חיים פינטומלומדים, האירו במעשיהם את הדרך לבני הקהילות היהודיות במרוקו. במקביל לתפקידם הרבני יצא שימעם של הרבנים, בכל דור ודור, כבעלי מופתים ומלומדים בניסים, שסייעו וייעצו לכל יהודי, שהתדפק על דלתם.

משפחת פינטו קבעה את מושבה באשדוד, והקימה בעיר מוסדות תורניים וחינוכיים. בראש המוסדות עומד הרב חיים פינטו לליט״א, המשמש במקביל כרבה הראשי של קרית מלאכי.

ביד הלשון

מנהג היה לו לרבי דוד בן חזאן: כמו חכמי התלמוד, שהיו נוהגים להכין או לשמור מאכל מיוחד ליום השבת, כך נהג הוא להעלות על שולחנו דגים בסעודת ליל שבת. בימים ההם לא היו מקררים או אמצעים דומים, והיה צורך לרכוש את הדגים מהסוחרים סמוך לבישולם.

ביום שישי, כהרגלו, יצא רבי דוד אל השוק, לרכוש דגים. והנה, בכל חנות ומכל סוחר הוא מקבל תשובה זהה: ״היום אין דגים, בגלל סערה עזה שהשתוללה בים. הדייגים לא יכלו לפרוש את הרשתות, וחזרו לחוף מחמת הסכנה״.

הצטער רבי דוד על כך שהנאת השבת תיפגם, בגלל המחסור בדגים, אך מצא פתרון: הוא ידע שאצל הרב פינטו נמצאו דגים להעלות על שולחן השבת, והוא הלך אליו וסעד על שולחנו.

כמאמר בפרקי אבות על שניים שיושבים ודברי תורה מצויים ביניהם, התחילו הרב פינטו ואורחו לשוחח בענייני תורה, הלכה ואגדה, בפרשת השבוע ובהוויות אביי ורבא. וכך חלף הזמן מבלי שהשניים הבחינו כי השעה מתאחרת, וכשביקש רבי דוד לשוב אל ביתו חשש מחמת השעה המאוחרת. שכן, באותם ימים היו הדרכים בחזקת סכנה, בגלל גייסות וכנופיות מיניהן.

ראה הרב פינטו כי אורחו במצוקה, וקרא לאחת השדות. התייצבה היא אצלו, ואז פקד עליה כי תיקח את רבי דוד לביתו, ותצילהו מכל צרה וצוקה. וכך היה. במחצית הדרך הוציאה זו את לשונה, ושלהבת אש יצאה מפיה. ״חוששתני כי חיללת את השבת״, אמר לה רבי דוד.

״במחילה מכבודך – לא״, ענתה לו. ״לא נאמר האיסור אלא על בני אדם, בשר ודם. ואילו אנו עשויים מאש״.

המחזיר נשמות לפגרים מתים

מדי שני וחמישי נוהג היה רבי חיים פינטו לשבת ברחובה של העיר, כדי לאסוף צדקה לעניים. באחד מאותם ימים התרגשה ברחוב מהומה רבתי. הסיבה לכך היתה נעוצה בדמותם של משרתים שרצו ברחוב. הללו היו משרתיו של אחד משרי המלך, שנוהג היה לאכול רק משחיטת היהודים. באותו יום התכונן השר לערוך סעודה לשרים אחדים, ועל כן שלח את משרתיו, כשבידיהם עופות משובחים ומפוטמים מלוליו הרבים, אל שוחט יהודי.

המשרתים הפראיים מיהרו למלא את מצוות אדונם, דהרו ברחוב, כשהם עמוסים בעופות המקרקרים. לפתע, תוך כדי מרוצתם, הם עברו על פניו של רבי חיים פינטו, שישב על כסאו במקומו הקבוע שברחוב היהודים, דחפו אותו הצידה והפילו אותו ארצה. אפילו לא נעצרו כדי להתנצל, אף לא כדי לסייע לו לקום.

אבל, כאשר הגיעו אל השוחט הם מצאו לתדהמתם, כי כל העופות שהביאו עימהם הפכו להיות פגרים מתים. והשוחט סירב, כמובן, לשחוט אותם.

חזרו המשרתים ההמומים בידיים ריקות אל השר, וסיפרו לו את אשר אירע. הלה לא היה מוכן לקבל את סיפורם כפשוטו, וצעק עליהם: ״האם קרה לכם משהו יוצא־דופן בדרככם, שבעטיו בא העונש המוזר הזה?״

איש מהם לא ידע להשיב לשר, ואם ידע לא העז לומר. ורק אחד המשרתים אזר אומץ, עמד לפני השר ואמר: ״אדוני השר, אולי זה בגלל הרב של היהודים״.

״הרב של היהודים?״ – תמה השר.

 ״מי הוא זה? מה הוא שייך לעניין?״

״השייכות שלו לעניין״, השיב המשרת, ״היא בכך, שכאשר מיהרנו לרוץ ברחוב כדי למלא את מצוותך, דחפו אותו משרתים אחדים מדרכם הצידה, והוא נפל מכיסאו״.

 ״מי הרב הזה?״ – אמר השר. ״תאר לי אותו!״

המשרת תיאר את מראהו של הרב, את הדרת־פניו ואת מלבושיו. ״הרי זה רבי חיים פינטו!״ – קרא השר, שהכיר את הרב.

 ומיד הורה למשרתיו למהר שוב אל הרחוב ההוא, לגשת אל הרב ולבקש ממנו סליחה ומחילה על אשר עוללו לו בדרכם. ולא זו בלבד, אלא שאף פקד עליהם לשאת את הרב על כתפיהם ולהביאו אחר כבוד אל ארמונו.

המשרתים עשו כן, וכאשר הובא הרב אל הארמון, התחנן בפניו השר: ״אנא ממך, אדוני, עשה למעני כל מה שביכולתך, כי אני עורך הערב מסיבה לכל השרים. והיה אם לא אמצא עופות אהיה לחרפה, ללעג ולקלס בעיני כולם. אני מתחנן לפניך, רבי״.

אחרי שהשר הפציר ברבי חיים פינטו חזור והפצר, הוא נעתר.לבקשתו, וביקש לראות את העופות המתים. השר לקח אותו עימו והראה לו את הפגרים.

ואז הרים רבי חיים פינטו את מקלו, נגע בעופות – ולתדהמת כולם שבה אליהם רוח חיים. הם קמו על רגליהם, החלו לקרקר בחדווה כאילו דבר לא אירע להם.

השר, שראה במו־עיניו את מעלת קדושתו של רבי חיים פינטו, החליט בליבו להוציא להורג את המשרתים, שכה פגעו בכבודו. אולם, רבי חיים פינטו אמר לשר: ״לא, אל תיגע בהם לרעה. רק אבקש ממך לצוות עליהם שלא יעיזו ללכת פעם נוספת ברחוב היהודים בריצה ובבהילות״.

השר הבטיח זאת, כמובן, ומאותו יום, כשהיה גוי פוסע ברחוב היהודים, היה עושה זאת בשובה ונחת, כי חזקה על כולם מצוות השר לעשות כן.

יהדות פורטוגל במוקד-י.ט.עסיס, מ. אורפלי

יהדות פורטוגל במוקד – מחקרים על יהודים ויהודים בסתר

עורכים : יום טוב עסיס, משה אורפלי

ספר זה הוא הראשון המוקדש כולו ליהדות פורטוגל שרואה אור בארץ. יהדות פורסוגל לא זכתה לתשומת לב ראויה במחקר בארץ והספיהדות פורטוגל במוקדר בא לתקן במקצת את המעוות ולבטל עוול גדול שנעשה ליהדות זו בהיסטוריוגרפיה היהודית.

יהדות פורטוגל בהתפתחותה: המאה הי״ד

ניתן לומר כי במאה הי״ד היו יהודים בכל ארץ פורטוגל. היו קהילות יהודיות בברגנסה (Braganca), סנטרים (Santarem), איבורה (Evora), ליסבון (Lisboa), קואימברה (Coimbra), מוגדוירו (Mogadoiro), מונפורטי (Monfort), ריאו ליברי (Rio Livrc), סאבוגל (Sabugai), קסטילו רודריגו (Castelo Rodrigo), שאביס Chaves)), אוליבנסה (Olivers) וגוארדה (Guarda). בימי אפונסו היו יהודים גם בביז׳ה(Beja), ויזיאו(Viseu), סטובאל(Setubai) ופארו(.(Faro

הקהילה היהודית בפורטוגל הייתה מאורגנת היטב ובצד מנהיגיה עמד בראשה רב ראשי או rabi mor. כבשאר הממלכות האיבריות, אף בפורטוגל נוצרו קשרים ויחסים מיוחדים בין הכתר והיהודים. בפי המלך נקראו היהודים ״meus judeus״. במכתב ששלח לאחיו אפונסו כתב דיניס: Sabede que porque todo los judeus do״ ״.meu senoryo son meus דע כי כל יהודי ממלכתי הם שלי –  הקשרים ההדוקים בין הכתר ליהודים היו במאה הי״ד לאבן יסוד במעמדם של היהודים. ביטוי לכך נמצא, למשל, בהגנה שהעניק המלך פרננדו ליהודים.

מקומם והשפעתם של יהודים ממוצא אנדלוסי בפורטוגל היו מרכזיים. יהודים אלה השתלבו בפורטוגל בשתי דרכים: בסיפוחם לפורטוגל במהלך הרקונקיסטה, או בהגיעם לתחומי פורטוגל כפליטי רדיפות המואחידון. כמו בממלכות ההיספאניות, אף בפורטוגל אחד משמות מושגי היסוד בחיי היהודים, שמה של הקהילה היהודית המאורגנת מבחינה משפטית, האלפאמה (Alfama), בא מערביתומהתקופה המוסלמית, דבר המעיד על זיקתה של יהדות פורטוגל למורשת יהדות אל־אנדלום.

הקהילה היהודית בפורטוגל

כאמור, הקהילה היהודית המאורגנת והמוכרת בחוק נקראה אלפאמה, מהמילה בערבית אלג׳מאעה. הקהילה נהנתה משלטון עצמי מקיף בתחומי המשפט, החינוך, הפולחן ודיני משפחה.24 השלטונות בפורטוגל היו מעורבים עמוקות בסדרי השלטון בקהילה היהודית.

היהודים בפורטוגל חיו בתוך שכונתם, שכונתה – כבכל הממלכות האיבריות מלבד קטלוניה – ג׳ודאריה:judaria, judiaria או judearia. השכונה הייתה שטח שבו התגוררו בדרך כלל רוב היהודים, גם כאשר לא הוכרחו לגור ברובע סגור. בניגוד לשכונות המוסלמים, השכונה היהודית הייתה ממוקמת בתוך חומות העיר. השכונה היהודית לא נותרה תמיד באותו אתר, ובמקרים אחדים היה במקום יותר משכונה יהודית אחת. בליסבון, במאה הי״ד, היו ארבע שכונות יהודיות: הג׳ודאריה דה פדרירה (judiaria da Pedreira), הג׳ודאריה הישנה או הגדולה (,judiaria veiha grande, הג׳ודאריה דאס טאראסינאס, החדשה או הקטנה (,judiaria das taracenas nova, pequena) והאחרונה שנוצרה בשנת 1370 בימי פרננדו, הג׳ודאריה של האלפאמה (judiaria da Alfama). נראה כי במאה הט״ו, לפני גירוש ספרד, חיו בליסבון כ־1000 יהודים. בפורטו הייתה הג׳ודאריה הישנה או התחתונה judiaria  veiha, de baixo. מכאן ברור שהייתה שכונה יהודית חדשה. באיבורה הייתה שכונה יהודית במערבה של העיר שכללה את רחוב טינהוסו(Tinhoso), היום די מואידה (de Moeda) ומרקאדוריס (.(Mercadores במקור משנת 1341 מוזכרת ״ג׳ודאריה חדשה״(judaria nova).

במרוצת הזמן נסגרו שכונות היהודים והוצבו בהן שערים שננעלו בלילות והופקרו עליהם שומרים מטעם המלך. לשכונת היהודים בסינטרה, למשל, היו שנישערים.' יהודים שנמצאו מחוץ לשכונתם נקנסו, ואם נתפשו שוב הוחרם רכושם. זואאו הראשון נענה לפניית היהודים בשנת 1412 והקל בקנסות ובעונשין. יהודים מסויימים, כגון רופאים, מנתחים וגובי מסים, יכלו לשהות מחוץ לשכונת היהודים בשעות הלילה אם היו מלווים בנוצרי.

אסונסו השלישי הסדיר את מבנה הרבנות בפורטוגל. הרבי מור (Arrabi Moor dos Judeus  נהנה ממעמד מיוחד והיה בעל סמכויות נרחבות בתחומים שלא היו קשורים לעיסוקם הרגיל של תלמידי חכמים. הוא החזיק בחותמת שנשאה את סמל פורטוגל ואת הכיתוב    Scello do Arraby Moor de Portugal  הרב הראשי ביקר לפחות פעם אחת בשנה בכל קהילות המלכות. בביקורו שמע על הבעיות שבהן נתקלו הקהילות ובתי הדין. הרבי מור מינה נציג שלו(ouvidor) בכל אחד משבעת המחוזות. בפיקוחו של כל אחד מהנציגים עבדו קנצלר וסופר. בכל מחוז נתמנו רב ושוחט(magarefe). פקיד של המלכות היה אחראי על ביצוע החלטות הרבי מור.

מנהיגי הקהילה והגזברים procuradores &  thezoureirosפעלו בכל קהילה ודיווחו לרבי מור על פעילותם. בראשונה נכתבו התעודות בעברית, אך למן ימי ז׳ואאו הראשון נדרשו היהודים לכתוב את מסמכיהם בפורטוגלית.

יהדות פורטוגל במוקד – מחקרים על יהודים ויהודים בסתר

עורכים : יום טוב עסיס, משה אורפלי

מסי היהודים וחיי הכלכלה

אחד הגורמים החשובים ביותר בקביעת מעמדם של יהודי פורטוגל, בדומה למעמד היהודים בארצות אחרות בימי הביניים, היה גובה המס ששילמו למלכות. המסים ששילמו יהודי פורטוגל היו גבוהים במיוחד. הם שילמו מס גולגולת ומס רכוש. מס הגולגולת,ה־juderega או judenga, נקבע לראשונה על ידי סנצ׳ו השני בשנת 1295 ועמד על סכום שנתי של 30 דינרין(dinheiros), זכר לבגידת היהודים בישו. מס נוסף שהיהודים אולצו לשלם היה המס על הרבנות, arabiado, ששולם תמורת הסכמת המלך למינויים של הרבנים. היהודים שילמו גם מסי מעבר ומכסים. מסי מעבר שולמו בביז׳ה, וקרוב לוודאי גם במקומות אחרים.

החל מימי סנצ׳ו השני ואילך נדרשו היהודים לשלם מס ימי על כל אנייה שנוספה לצי המלך. בנוסף לכך הוטל על כל יהודי בפורטוגל תשלום ה־ servico realשגובהו היה תלוי בגילם ובמינם של המשלמים. בנים בגיל 14-7 שילמו 5 סולדוס, בנות בגיל 12-7 שילמו 2.5 סולדוס. בנות רווקות מגיל 12 ומעלה השוהות בבית הוריהן שילמו חצי מרבדי ואילו בנים רווקים מעל לגיל 14 ששהו בבית ההורים שילמו מרבדי אחד. גברים בכל גיל שילמו 20 סולדוס ונשים שילמו מחצית הסכום, 10 סולדוס. נראה כי תשלום מס זה נעשה באמצעות הקהילה. בשנת 1382 שילמה קהילת סנטרים 200 ליברה ואילו איבורה שילמה £600

יהודי פורטוגל שילמו מסים על פרטי מזון, על ייצורם, מכירתם וקנייתם. מסים אלה היו משמעותיים יותר כשנגעו למזונות כשרים: הוטל מס על יין, על ענבים ועל שחיטת בהמות ועופות.

בנוסף לכל המסים האלה נאלצו יהודי פורטוגל לשלם תשלומים נוספים שנקבעו על ידי המלך לצרכיו השוטפים או המיוחדים, או על ידי גורמים אחרים כגון עיריות. על פי חוק משנת 1352 שילמו היהודים לאפונסו הרביעי תשלום שנתי בסך £50,000 בשנת 1462 שילמו היהודים £50,000 servico real   לעיריית ליסבון. יהודים שילמו מס צבא (servico military). כל יהודי היה חייב להחזיק פרש חמוש קהילות קטנות רבות נאלצו להלוות כסף לאצילים ולנסיכים שהתרוששו, ולרוב לא הוחזר להן כספן. הדבר היה ברור לראשי הקהל אך הם לא יכלו לסרב לבקשת האצילים הנזקקים. נסיכים אחדים הותירו מאחוריהם חובות כבדים לקהילות רבות. נסיכות שמשפחתן התרוששה קיבלו כנדוניה את ההכנסות מן היהודים במקום.

תשלומי המס של הקהילות שיקפו בדרך כלל את עושרם של יחידים בקהילה, ולעתים אף את גודל הקהילה

ליהודים הותר לעבד את האדמה ולעסוק בחקלאות.

בין היהודים היו בעלי מלאכה רבים. היו חייטים, סנדלרים, נגרים, בורסקאים, צורפים ועוד.

בכלכלתה של פורטוגל בלטו הסוחרים היהודים. ענפים אחדים היו לגמרי בידיהם: שעווה, שמן, דבש. הסוחרים היהודים היו פעילים מאוד בירידים ובשווקים. היו יהודים שעסקו בסחר עבדים מוסלמים.

בזו ונטיפה – מקורות שונים

מחברת יב – 25/11/1998 עד 04/01/1999

נסים קריספיל הוא חוקר ואוטודידקט ישראלי.

קריספיל נולד ב-1947 בעיירה מוגדור שבמרוקועלה לישראל ב-1954. ילדותו עברה עליו במגדל העמק. למד בביה"ס הממ"ד האר"י ובבית הספר החקלאי " כפר הנוער הדתי " בכפר חסידים.

מפה אזורית

מפה אזורית

 שירת בחטיבת גולני ובחיל הקשר (1967 – 1970) וסיים את שירותו הצבאי במילואים בדרגת סרן. ב־1971 ייסד עם קבוצת חברים את מושב חמרה שבבקעת הירדן.

ההיכרות שלי עם נסים היא דרך אהבתנו המשותפת למורשת יהדות מרוקו, שימורה והפצתה…..נסים ערך מסעות רבים למרוקו על מנת להתחקות אחר שורשיה העמוקים של יהדות מרוקו והיהודים…נסים עשה זאת דרך הרגליים ולא כחוקר אשר יושב ליד מקלדת או נובר בארכיונים, הוא נבר באדמה, טעם את ריחה, תשאל, הקליט ופגש אנשים אם יהודים אם ערבים בני המקום שמהם דלה את אשר העלה על כתב במחברות רגילות – 19 במספר – מקוטלגות לפי תאריך, בכתב יד בעברית קריאה, בערבית ספרותית וערבית יהודית מוגרבית.

ביקשתי וקיבלתי ממנו את הרשות להתחיל בהקלדת המחברות ובהעלאתן לאתר " מורשת מרוקו " . מזלי שכתב ידו של נסים קריא ונוח . כאן המקום שמלבד הערות בודדות שאוסיף אני בכל השפות, הזכויות שמורות רק לנסים קריספיל והקרדיט מגיע לו ורק לו.

אשתדל מאוד להצמד לכתב היד המקורי, אם כי הדברים לא יופיעו בהכרח בסדר שנסים הביאם לכתב…..זה אינו גורע מן המקוריות של דבריו המאלפים ודרך כתיבתו נתוודע כולו למקומות שספק אם מאן דהו יגיע אליהם למטרה זו…ואם לא נעלה אותם על הכתב ולאוויר….חבל על דאבדין…..

בהזדמנות זו אני רוצה להודות לנסים אישית על האמון שנתן בי ומסר לי את החוברת הראשונה להתחיל במלאכה…לא פשוט למסור דבר ערך לזר שלא היה לו חלק בכתיבת הדברים ועל כך אני מודה לו….

בנימה אישית אלי פילו : כאן המקום להזכיר שדודתי ז"ל אחות אמי שתחיה, הייתה תושבת בזו….דודתי ז"ל נולדה באנטיפה, כעשרים קילומטרים מבזו והתחתנה עם דוד זגורי ז"ל…לפני העליה לארץ הלכנו לבקר את העיירה אנטיפה וגם את בזו….מדובר בשנות השישים המוקדמות של המאה העשרים…העייירה דמתה יןותר למחנה פליטים עם בתים מחימר, ללא ריהוט מיני מלעבר בזו.לי וכמובן ללא חשמל או מים זורמים.

https://www.youtube.com/watch?v=GmVhcudCT-4

https://www.youtube.com/watch?v=9rICZ9ySSOY

http://www.chhiwat-choumicha.com/%D8%B4%D9%87%D9%8A%D9%88%D8%A7%D8%AA-%D8%A8%D9%84%D8%A7%D8%AF%D9%8A%D9%85%D8%AF%D9%8A%D9%86%D8%A9-%D8%A8%D8%B2%D9%88/

יומנו של חוקר – ניסים קריספיל

הנסיעה לבזו

כל הזכויות שמורות לניסים קריספיל

הדבר הבולט בהתקרב למללאח בבזו הוא המסגד שמבצבץ מתוכו למרחוק, ומעליו קו ההר המתקרה.

בבזו מצויים היו שני מלאחים :
1 – אל מֶלָאח אָסְגִ'יר – המלאח הקטן

2 – אל מלאח אָלְכְּבִיר – המלאח הגדול זה שנמצא בו המסגד המדובר

איך מגיעים לבזו :

מהקילומטר ה-67 לבני מלאל – כביש מראקש – בני מלאל פונים ימינה, נוסעים עד למרכז הכפר כ-8 קילומטר על לצומת ומשם ממשיכים שמאלה במעלה הדרך אל עבר מלאח היהודים כ-1.5 קילומטר מהצומת.

שני המלאחים ממוקמים מעל ואדי סֶנְסִיף הנשפך אל ואדי אֶל עְבִיד.

האזור בו נמצא המללאח הגדול של בזו נקרא תגוניט – tagounite

Music Nomadic Children ,Tagounite, Morocco

https://www.youtube.com/watch?v=hL5Eqr14OIQ

השכונה המקומית שלפני המללאח הגדול במבוא אליו נקראת אֶל מֶדְרָאָסה

הייתה כאן גם זאוויה  ZAOUIAבשם סידי סְעיִר

הערות שלי :

זאווייה (מערביתزاوية, מילולית: פינה (זווית)), תא תפילה והתבודדות לדרווישים צופים. במובן רחב יותר, הנפוץ בארצות צפון אפריקהמגרבׂ משמש המושג לתיאור מדרסה – בית מדרש ללימודי דת האסלאם, משולבת לרוב במבנה תפילה.

Une zaouïa, également orthographiée zaouiyazawiya ou zawiyah (arabe : زاوية), est un édifice religieux musulman. En turc, il est appelé zaviye.

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%96%D7%90%D7%95%D7%95%D7%99%D7%99%D7%94-

רבי חיים בן עטר – אגדת חייו-י.גורמזאנו

שמש ממערב – אורח חייו של רבי חיים בן עטר

יצחק גורמזאנו  

רבי חיים בן עטר – תולדות חייו – ארזי הלבנון כרך 2

לעת זקנה, או בשעת חשבון־נפש, שעה שאדם מעביר נגד עיניו את עברו, מתייצבים לנגדו אירועים כשהם רודפים זה את זה ונדחסים זה בזה. לעומת זאת, עוברות לעתים שנים אחדות ובהן ציוני דרך מועטים בלבד.

כאלה היו השנים הראשונות לאחר שובה של המשפחה לסאלי בשנת תס״ח, היא 1708 למניינם. בבל אחת מן השנים הללו בלט מאורע אחד מרכזי בחייו של חיים. שנת תס״ט, למשל, היתה שנת הגיעו למצוות. כעבור שנה נפטר סבו האהוב ר׳ חיים בן עטר. חיים בן הארבע־עשרה חש לפתע בדידות איומה. משך תקופת מה אפילו הדיר את רגליו מאוהלה של תורה. כל פסוק במקרא, כל טעם מן הטעמים, נצטלצלו בקולו הערב של הסב שהלך לעולמו. עתה היה אביו משה טרוד עוד יותר בניהול עסקי המשפחה, וחיים הסתגר יותר ויותר בבדידותו. אמו החלה לדאוג לו וחששה שמא יחלה. הוא אכל מעט מאוד, כאילו גזר על עצמו תענית. היה יושב בחדרו ובוהה אל החלל. האם פחדה שמא תתערער בינתו, והגאון יחצה את הגבול הדק המפריד בין העילוי למשוגע. השבח לאל, ורצה אלוהים ושמואל די־אבילה נאלץ לעזוב את מכנאס

בחופזה, וביחד עם אשתו, אחותו של חיים, ותינוקם החדש אליעזר, באו למצוא מקלט בבית חותנו משה, הלא הוא אביו של חיים. גרגוריו של התינוק גירשו בל מרה שחורה. חיים נקשר מאוד לבן־אחותו וכך חזרה אליו שמחת החיים.

משפחת די־אבילה הצעירה יצאה ממכנאם בחיפזון מטעם דומה לזה שאילץ את בני עטר לעזוב את סאלי שמונה שנים קודם לכן. עימות חריף פרץ בין בני המשפחות הוותיקות של יהדות מרוקו, אותה אצולה של ייחוס, לבין אותן משפחות של מתעשרים קלים, אשר הוסיפו ממוניות להמוניות, ונהגו באחיהם היהודים מתוך התנשאות. הם העדיפו לעשות יד אחת עם הגויים נגד אחיהם, וסירבו לרוב לקבל את מרותם של הרב או של הנגיד.

 בזכות ממונם הצליחו לקנות את מושלי הארץ, וניתנה להם יד חופשית לשלוח ידם במסחר מפוקפק, לגרוף רווחים קלים, ונוסף על כך, לחיות חיי טפילות על גבה של הקהילה, בהיותם פטורים ממסים. שמואל די־אבילה פתח במלחמת חורמה נגד שחצנים אלה, וניצל כל הזדמנות לדרוש בגנות התנהגותם. הוא הסית נגדם את בעלי המלאכה במכנאס, ואט־אט הצליח לשכנע את אלה להחרים את העשירים, המשתמטים ממסי הקהילה ומהיטלי הצדקה שלה, ולהימנע מלמכור להם פרי תוצרתם או לתת להם שירותים. כל זמן שפעילותו נעשתה בחשאי, הצליח לחמוק מפגיעתם של תקיפים אלה, אשר חייהם ב״מלאח״ הפכו בעטיו לכמעט בלתי נסבלים. אולם למן הרגע שנתגלה להם מיהו זה הבוחש נגדם בקדרה, ידע שלא יוכל להישאר עוד בעיר.

אז נטל את אשתו ובנו ונמלט לסאלי. הם באו להשתכן בבית משה בן עטר, ולשמחתו של חיים לא היה גבול. בכל עת שנתייגע מן הלימוד, קם והלך לשעשע ולהשתעשע מעט עם התינוק. עמו היה יוצא לעתים לטיולים על שפת הים. הוא לימד אותו להלך ולימד אותו לדבר. עם זאת לא הזניח את לימודו שלו. להיפך, כעת נעזר בשמואל די־אבילה, שהיה תלמיד חכם מובהק. הלה היה עסוק בימים ההם בכתיבת שני ספריו ״כתר תורה״ ו״אוזן שמואל״. חיים עזר לו באיסוף החומר, ולעתים הכתיב לו מתוך רשימותיו. לא אחת אפילו מצא אצלו טעויות או שיבושים. שלוש השנים שחלפו היו מן המאושרות בחייו של חיים בן עטר. במרוצתן גם מצאה פאסוניה, בת משה בן עטר הנגיד, נתיבות אל ליבו, ונפשות שניהם נקשרו לאהבה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

מאי 2014
א ב ג ד ה ו ש
« אפר   יונ »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר