הד'ימים – בני חסות – בת – יאור
הד'ימים – בני חסות
יהודים ונוצרים בצל האסלאם
בת יאור ילידת מצרים היושבת זה שנים רבות בשוויץ, מוכרת לקורא העברי מספרה " יהודי מצרים ", שראה אור בשנת 1974. היא מרבה לפרסם מאמרים על מיעוטים בלתי מוסלמיים בעולם המוסלמי.
הספר הנוכחי ראה אור במקורו הצרפתי ב -1980 ובמהדורות מורחבות בהרבה, באנגלית ב – 1985.
מבקרים אירופיים העריכו אותו כ " ספר עיון יחיד במינו בתחומו " התרגום העברי חופף את גירסתו המורחבת של הספר היו ערים בפרס, בתימן ובאפריקה הצפונית שבהן לא יכלו יהודים עד למאה הי״ט להיכנס לרחובות מסוימים. מתגוררים היו בשכונות נפרדות שבהן היו נכלאים עם שקיעת החמה, מנהג שבתימן עמד בתקפו עד 1950. בערים מסוימות היתה הכניסה אסורה עליהם מכל־וכל, לפי שנוכחותם עלולה היתה לטמא את קדושת המקום, מאותו טעם שאין לא־מוסלמי רשאי להיכנס כיום למכה או למדינה. חמורות הרבה יותר היו לפעמים ההגבלות על נוצרים מחוץ־לארץ.
בצפון־אפריקה הורשו לגור רק בכמה ערי־חוף, ושם היו מכונסים בפנדק (פונדק) תחת חסותו של קונסול. אי־אפשר היה להם להיכנס לפנים־הארץ בלי שיצטיידו ברשיונות מיוחדים או שיתחפשו ליהודים. מחמת טומאתם אסור היה להם לשבת בחלקה המוסלמי של עיר, ולפיכך הוצרכו ללון ברובע היהודי. משך כל המאה הי״ט היו אירופים שמטעמי בטחון והפלייה מצאו מחסה אצל יהודים, ולכן הניחו אחריהם תיאורים מלאים ומפורטים על קיומם העלוב של הללו.
למראה הסבל והעושק התעוררו, למרות המשפטים־הקדומים של אותה תקופה, רגשות של חמלה וחלחלה בקרב המיסיונרים, שסבורים היו כי תלאות שכאלו אולי תעוררנה את היהודים להתנצר ולזכות על־ידי כך בכל אותן זכויות שנתלוו לחסותה של מעצמה זרה. בכמה אזורים(למשל: בלב טריפוליטאניה, בהרי־האטלס ובתימן) היו היהודים לעתים קרובות רכושו של אדונם המוסלמי ולא יכלו לעזבו. רק ההשלמה עם עבדות זו היתה ערובה לקיומם, שכן בעל־האחוזה המוסלמי ניצל את יהודיו אך גם הגן עליהם כדרך שמגן היה על רכושו, אהליו וצאנו.
לבוש הדימי ומראהו בציבור(חוקי הע׳יאר)
אף שהרבה מן התקנות שנגעו לד׳ימים ניטלו מחוקי יוסטיניאנוס (שנת 534) בנוגע ליהודים ולכופרים בממלכת ביזנץ, דומה כי השוני בלבוש היה מחידושיהם של הערבים. מתחילת הכיבוש היה הערבי חדור הכרה שהוא שייך לגזעו העליון של הנביא; הוא התנשא על שאר העמים, וסירב לשתף את המתאסלם יליד־הארץ בזכויות־היתר שלו. אולם תחת שלטון בית עבאס השתרש האסלאם בארצות הכבושות! אז פחתה ההפלייה הגזעית בין ערבים ללא־ערבים, אף שבתוך כך החריפה ההפלייה הדתית.
כך אפוא הוצאו חוקים רבים בנוגע לבגדי הד׳ימים (צבע, צורה, אורך), צורות צניפיהם, מנעליהם ואוכפיהם כמו גם לבוש נשיהם, ילדיהם ומשרתיהם.* לפעמים היו תקנות שקבעו אפילו את אורך שערם.**
הערת המחבר : [1] ע׳יאָר הוא המונח המוסלמי למכלול הרכיבים של הופעת הד׳ימי בציבור (לבוש וסימנים אחרים), שעל־פיהם ניתן להבחין בקלות בינו לבין המוסלמים. חוקי הע׳יאר מיוחסים לח׳ליף עומר הראשון (644-634) כעוד הרבה חוקי־יסוד אחרים הנוגעים לדימה. אין כל ספק שייחוסם של חוקי הד׳ימה באופן כללי, וחוקי הע׳יאר בפרט, לעומר נועד לתת לחוקים אלה מעמד יוקרתי במיוחד. בענין זה כותב אבן_קאים אל־ג׳אוזנה את הדברים הבאים:
״באשר לע׳יאר הרי שהם (הד׳ימים) לא היו חייבים בו בתקופת הנביא … עומר היה זה שכתב לפרובינציות השונות שהדימים יחויבו לקצץ את בלוריתם מלפנים ולא ילבשו מלבושים כשל המוסלמים למען אפשר יהיה להבדיל בינם לבין המוסלמים …" אבן־קאים אל־ג׳אודה, כרך א, עמי 236 ואילך.
הערת המחבר : *« אחד מחוקי הע׳יאר חייב את הד׳ימים לקצץ את בלוריתם מעל מצחם(בערבית: גֵ'ז אנ־נואצי). אפשר שאין פה אלא מעין ציון מוסלמי למציאות שנתקלו בה אצל היהודים הנוהגים לקצר אח השער במקום שהם מניחים תפילין של ראש.
לעתים קרובות הפרו הד׳ימים את התקנות המשפילות האלו, ונענשו כדין. תקופות המלחמה בין האסלאם לנצרות בימי־הביניים יצרו אקלים הולם לפרעות בד׳ימים ולהחמרתם של חוקי־ההפלייה, הנוצרים הם שהואשמו בעיקר בקשירת קשר עם האויב, ובגלל מספרם, מסעי־הצלב, סמיכותה של ביזנץ, הכיבוש הספרדי המחודש והרדיפות נגד המוסלמים שתחת שלטון נוצרי, נעשו גם קרבנות עיקריים לקנאות הדתית.
רבים המקורות המעידים כי משך כל המאה ה־19 עדיין היו הד׳ימיס כפופים לתקנות שונות בנוגע ללבושם. עד 1875 היו יהודי תוניסיה חייבים ללבוש בורנוס כחול או שחור ולנעול נעליים שחורות: גם כיפותיהם היו חייבות להיות שחורות. סמוך לסוף המאה ציין אחד הנוסעים את כיסויי־הראש המיוחדים ליהודי תוניסיה.
בטריפולי שבלוב היו היהודים חייבים לשאת סימן תג כחול להבדילם. כמעט בכל מארוקו, להוציא כמה מערי־החוף, היו היהודים באותה תקופה חייבים להלך יחפים בצאתם מן המלאח שלהם.
נ. סלושץ סיפר כי בזינאגה שבסאהארה האלג׳ירית לא הרשו הערבים ליהודים ב־1912 לנעול נעליים ולא לרכוב על בהמה. במזאב (אלג׳יריה הדרומית) שלפני הכיבוש הצרפתי היו היהודים משלמים ג׳זיה ומתגוררים בשכונתם, שממנה לא יצאו אלא לבושי־שחורים ואסור היה להם לעזוב את הארץ. אותם תנאים חלו גם על יהודי תפילאלת והרי־האטלס.
בירושלים ציין עלי ביי את המלבושים הכהים שהיו חובה על היהודים והנוצרים. סמוך לשנת 1880 ציין ד״ר לורטה כי בצפת חבשו היהודים צניפים שחורים לראשיהם, אף שב־1856 ביטל השלטון העות׳מאני את ההפלייה הדתית והצהיר על שוויונם של כל נתיניו. בבוכארה ציין המיסיונר האנגליקאני וולף, שסייר בבוכארה בשנים 1831-34, בנוסף להגבלות הרגילות באשר לבתי־הכנסת גם את חובתם של היהודים לשאת תג מיוחד להפלותם. בחמדאן גזרו חכמי־הדת השיעיים ב־1892 על היהודים לשאת טלאי אדום ובולט בחלק העליון של לבושם: וב־1902 חזרו וגזרו עליהם ללבוש בגדים מיוחדים.
באותה תקופה היו קנאי־דת חשוכים בשיראז, תופסים יהודים ברחובות, מגלחים את זקניהם, גוזזים את שערות ראשם ומחייבים אותם לשאת את התג. בטהראן הוציאו חכמי־הדת במאי 1897 פתוואה שחייבה את היהודים לענוד את התג ולגוז את שערם למען ייבדלו מן המאמינים, ורק תחת לחץ חזק מצד הבריטים הוציא השאה צו שאסר על מימושה (תעודה 86). בתימן תיאר י. צמח את לבושם המיוחד של היהודים שנועד לשים אותם ללעג (תעודה 91): ב־1947 ציינה צרפתיה אחת שהתגוררה בצנעא:
הנשים לא עטו צעיפים, אך הגברים היו כפופים לתקנה חמורה שחייבה אותם ללבוש כתונת של כותן לבן מפוספס פסים שחורים. אסור היה להם להיות בעלי סוסים, ובדרך־כלל התעמרו בהם הערבים. ראיתי איש בן אחד השבטים שחמורו לא הועמס כהלכה ושמט את אוכפו: הוא תפס ביהודי הקרוב ביותר ואילצו להרימו ולהשיבו למקומו.
עמדנו על הקווים הכלליים של משטר־דיכוי, שקיבל תוקף מכוח הבוז ומצא את צידוקו מכוח העקרון של אי־השוויון בין המוסלמים לד׳ימים. על גבי מתכונת זו של חיי־יומיום נוספו במרוצת הדורות פורענויות הרבה כגון מלחמות, פלישות, מימשלי־עריצות, תקופות של רעב, מגיפות, וגלים של קנאות דתית. פגעים אלה עשו שמות באוכלוסיה כולה, אך במיוחד בד׳ימים.
הואיל ותמיד נתונים היו לשנאה ובוז מחמת סימנים בולטים של הפלייה, נכחדו והלכו בהדרגה משך תקופות של שחיטות, המרות־דת כפויות, והגליות. לעתים היו מעוררים עליהם קנאה בגלל ההצלחה שזכו לה בעמלם או בכשרונם: משדוכאו והודרו מכל נכסיהם, גולים היו לעתים קרובות ממקומם ומפנים מקומם לזולתם.
המקרים המרובים של קהילות ד׳ימיות שנעלמו, שפרטים עליהן נשתמרו באקראי, מעוררים אותנו להרהר בגורלן של כל אלו שנכחדו בלי הותיר שריד ופליט. חורבנם של הד׳ימים לא בא בעקבות מלחמות, שהיו חזיון שכיח, אלא מכוח העובדה שהואיל ולא היו מוסלמים — ולפיכך גם לא חמושים — שרויים היו במצב מתמיד של אי־בטחון וסובלנות שופעת־בוז.
אוצר מכתבים לרבי יוסף משאש ז"ל
סימן סט
למעלת רבנו הגדול, מעו"ם, נר ישראל, ראש גולת אריאל, כבוד קדושת תורתו כבוד מורנו הרב רבי רפאל אנקאווה ישצ"ו.
בקידה על אפיים, אני אומר שלום, מר חמי הגמו"ן רצ"ו, כבוד הרב אהרן הכהן הי"ו דובר שלום, ובשלום הבן יקיר כבוד הרב מיכאל, יהיה גדול שמו בישראל, אמן.
שטי"ן רהוטי משמיה, דמו"ח הנזכר אודות האי צומ"ר המכ"ד, כבוד הרב יצחק אדאהן יש"ץ, מערי דרעא יע"א, כי זה כמשלש חדשים והוא נוטע אש"ל בביתו, עד שלמד כל דיני שו"ב ונסמך מרבני העיר, ואך, יען, כי במקומו אינם מכירים רק חתימת ידי קדשו, לכן חלה פניו לכתוב למעלת כבוד תורתו הני מלי בנא לשון בקשה, להוסיף בשולי סמיכתו, איזה מלי מעלייתא, ולקיים לו חתימת הרבנים, שכמ"ה, ואסיים בש"ש טו"ב על אדוני ועל ביתו, תמיד כל הימים, אמן.
דל ורזה, היו"ם הזה, ס"ט
סימן ע'
סדר הנזכר, שנת תרס"ח לפ"ק
ידידי החכם החשוב, כהה"ר יעיס מלכא ישצ"ו, שלום, שלום.
מכתבך הבהיר הגיעני, אודות כמה"ר שלום הלוי יש"ץ, כי לא היה בעיר, כן הוא, וכבר כתב לי והשבתיו. עוד ראיתי, ד' חידושים שכתבת מאותו ספר, שלא ע"ס הפרשיות, רק אחד מהנה, ואחד מהנה, כמדומה, שכן הוא הספר מלוקט בלי סדר.
והם : א', במלץת בראשית, רמז בה בנוטריקון בהפוך אתוון : " בשביל אומת ישראל שנקראת תבואתו ", ברא אלוהים את השמים ואת הארץ, כמו שכתב רש"י ז"ל, שם עד כאן. ולדעתי המעט נראה לרמוז זה בראשי תיבות של כל הכתוב על סדרו : בשביל בני אברהם אמר ה' והיה העולם עד כאן.
בפרשת ויקהל, ע"ם ויבאו כל איש אשר נשאו לבו וכל אשר נדבה רוחו אותו הביאו וכו…., והקשה ותרץ נשאו לבו, היינו בעל נדבה גדולה, שגרמה לו נשיאות ראש בפני העם, ע"ד מתן אדם ירחיב לו ולפני גדולים ינחנו ( משלי י"ח ) עד כאן.
ולדעתי המעט אפשר לפרש להפך, דפירוש נשאו לבו, פתהו לבו, כמו הנחש השיאני, ורוצה לומר איש כלי ביותר, שעכשיו פתהו לבו ליתן, ואשר נדבה רוחו אותו, הוא איש נדיב תמיד. ועוד אפשר לומר שפירוש נשאו לבו, שהיינו שהתנשא לבו בחכמה לעשות מלאכת המשכן, ודבה רוחו, שנתן כסף וזהב.
אחרי מופלג ראיתי שכן פירוש הראב"ע והרמב"ן ז"ל עיין שם. ושמחתי הרבה, ובספר הכתב והקבלה, פירש כמו שכתוב בספר החיקוטים הנזכר, ואך בסגנון אחר, עיין שם.
בפרשת וירא, והנה שלשה אנשים וכו…, כתב רש"י ז"ל, אחד לבשר לשרה, ואחדלרפאת החולה ואחד להפוך את סדום, והקשה הו"ל להקדים המרפא קודם המבשר כאשר היה, שנתרפא תחלה, ואחר כך נתבשרה שרה ? ותרץ, שאף שנתרפא תחלה, לא נתחזק היטב עד אחר הבשורה, ע"ד ושמועה טובה תדשן עצם, על כן הקדימו תחילה, עד כאן.
ולדעתי המעט הוא דחוק, שהרי קודם הבשורה כתיב, וימהר אברהם וכו…ואל הבקר רץ אברהם וכו…ויקח חמאה וכו…והוא עומד עליהם וכו…משמע שכבר נתחזק היטב על ידי רפואת המלאך ? ועני, אני, נראה לתרץ, מפני שמיכאל הוא שבא לבשר את שרה, והוא הגדול שבשלשתם, כמו שכתוב במד"ר שם, ויאמר אדני אם נא מצאתי חן, תני רבי חייא לגדול שבהן אמר, זה מיכאל, עד כאן לשונו. עיין שם.
לכן הקדים מעשהו תחלה. ובזה נראה ליישב, מה שכתוב במסכת מציעא דף פ"ו עמוד ב' וזה לשונו : מאן נינהו שלשה אנשים ? מיכאל וגבריאל ורפאל, מיכאל שבא לבשר את שרה, רפאל שבא לרפאת את אברהם, גבריאל אזל למהפכיה לבדום. עד כאן לשונו.
והקושי מבואר למה סדר תחלה, גבריאל קודם רפאל, ואחר כך רפאל קודם גבריאל ? ובמ"ש אתי שפיר, שמתחלה סדרם על פי מעלתם, מיכאל גבאיאל רפאל, ואחר כך סדרם כסדר שליחותם, דשל גבריאל הייתה אחר של רפאל שהוא הממונה על הרפואה. מכל מקום הקדימו ברישא מפני הכבוד, ונכון לדעתי.
ועוד אפרש לומר, שהקדים המבשר תחילה, להודיע שבשורת הזרע היתה חביבה אצלם יותר מהרפואה, זהו הנראה לעניות דעתי בזה. ובדרך אגב נתחדש לי רמז לדברי רז"ל בתיבה שלשה ב' פעמים, פעם אחת, שיבשר לשרה שירפה החולה, פעם ב' שיהפוך לבדום שלח השלישי. עד כאן.
בפרשת וירא, ולוט ישב בשער סדום, כתב רש"י ז"ל, ישב כתיב, אותו היום מנוהו שופט עליהם, והקשה על זה, ומאי איכפת לן אם היה שופט או לא ? ותרץ, להודיע חבתן של המלאכים שלא יתאכסנו אלא בביתו של גדול העיר, עד כאן.
והוא דחוק, וכי המלאכים היו צריכים אכסנייא ? וכי בלא זה לא ידעינן שהמלאכים חביבין לפני המקום ב"ה ? ולדעתי המעט נראה, דרז"ל ליהו, שאין דרך לישב בשער העיר אלא השופטים והשוטרים, כמו שכתוב שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך, ועלתה יבימתו השערה וכו….
והרבהף ולוט היה שופט, ואיך כתבי ישב בשער סדום ? ולכן דרשו ישב כתיב חסר וא" שהוא לשון עבר, להודיע שכבר מבקר אותו היום ישב שם להיות שופט. ועוש אפשר שבאו לתת טעם, איך לא נתפחד לוט מבני העיר להכניס אורחים שלא כמנהגם דיד עני ואביון לא החזיקו ?
ואמרו לפי שנעשה שופט ויכול לעשות כרצונו, אבל הם לא יכלו לסבול ובאו אליהם טרם ישכבו וכו….., ובדרך אגב נתחדש לי רמז בתיבת יש"ב נוטריקון יהיה שופט בעיר, או ישב שופט בשער, עד כאן. ותודה רבה לך ידידי שגרמת לי שאחדש חידושים בתורה גם אני, נוסף על השמועה, ושלום
אני היו"ם ס"ט.
אנוסים בדין האינקויזיציה-ח.ביינארט
אנוסים בדין האינקויזיציה – חיים ביינארט.
האנוסים בקסטיליה במאה הט"ו
הוצאת ספרים עם עובד בע"ם – תל אביב
נסדר ונדפס בשנת התשכ"ה בדפוס דבר בע"מ – תל אביב
ייתכן שיש ללמוד על הקהילה היהודית, גָדלה וכוחה, מהערכת היקף השכונה שבה התגוררו יהודי המקום וממספר בתי־הכנסיות שבה. השכונה נמצאה בחלקה המזרחי של העיר ונגעה בחומותיה, כלומר באזור שבין השערים די לה מאטה וקלעתרבה של ימינו ; סגרו עליה הרחובות קלעתרבה מצד אחד ולאנסה מצד שני, ופן חלק מרחוב סאוקו דיאט, וכפי הנראה הגיעה השכונה עד לרחוב פאלו׳מה (הוא שנקרא בימים עברו ליגאניטוס). בפרעות 1391 חרבה השכונה, ורחובה הראשי נתכנה.Caile Real del Barrionuevo ברחוב זה עתידה היתה האינקויזיציה להשתכן בשנת 1483, ובפי העם אף נקרא בשם ״רחוב האינקויזיציה״. רחובות אחרים שעברו בשכונה הם לובו, סאנגרי, קוליברה, דיפוחיו, קומברו, טריסיה. בין שלושת הרחובות הראשונים במנין זה נמצא בית־הכנסת הראשי של העדה שלאחר השמד נהפך למנזר של המסדר הדומיניקני וחרב במחצית המאה הי״ט.
ממקור אחר מסתבר שאנריקי השלישי העניק בשנת 1393 בית־כנסת יחד עם שטח בית־הקברות היהודי לגונסאלו די סוטו, משרתו האישי (Maestresala), שהעבירו מצדו בשנת 1396 לידי חואן רודריגס, גזבר המלך, שהיה תושב ויליאריאל, והוא מצדו מסר את השטח בשנת 1399 למנזר הדומיניקנים שבסביליה כדי שיוקם במקום זה מנזר של נזירים דומיניקנים.מסתבר איפוא שבית-כנסת אחר, לדעתו של דלגאדו מרצ׳אן, נמצא בפינה הדרומית-מערבית של ארמון הקונדי די מונטיקלארוס (לאחד־מכן עבר לידי יורשי דון מנואל מלדונאדו), אך ייתכן שאין זה אלא ביתו של יהודי אנוס עשיר שהוחרם או הועבר לידיו של קונדי זה.
בית אחר, שהיה כנראה בשכונה, היה לימים ביתו של האנוס אלואר דיאס, והוא נמסר בשנת 1484 למועצת העיר, כדי שתקים במקומו את בית המועצה. אמנם, נמצא בית זה ברחוב Correheria, שהוא בתחום השכונה׳ אד אין לדעת בודאות אם לא נבנה לאחר גזירות קנ״א. בעיר היה עוד שוק אלקאיסיריאה, מסוג השוקים הסגורים, שחרב בשנת הגזירות ונשרף כליל בדליקה שפרצה בשנת 1396.
האנוס אלואר דיאס : הערת המחבר : עצמותיו נשרפו באוטו די פי שנערך ב-15 במרס 1485. פסק הדין מצוי בתיק משפטו שך חואן מרטינס די לוס אוליבוס. אנוס זה הוא אחיו של פדרו דיאס די ויליאָרוּביָה ועיין עליו במשפט לואן די לה סיֶרה
אוטו-דה-פה. "קיום אמונה". בתי הדין של הכנסייה הנוצרית בהם דנו יהודים שהתחזו לנוצרים אבל לא עברו לנצרות ["אנוסים"].
אוטו-דה-פה. הוראת השם היא "קיום אמונה"; מקום ששפטה האינקוויזיציה אנשים שהתנגדו לנצרות. המשפט גרר גם החרמת רכוש הנאשמים, ולכן העדיפו נאשמים עשירים. זאת הוכיח הקרדינאל לורינסו פוסי (כשדרש הקיסר יוהן מאת האפיפיור קלימנט השביעי ליסד את האוטו דא פה בשנת 1528): לא מיראתו את אלוהים ואהבתו לדת חפץ הקיסר ביסוד האוטו, כי אם מתשוקתו לכסף האנוסים . מקום האוטו היה לרוב במרכז העיר או במקום אחר שבני אדם הרבה מצויים שם.
נקודות־אחיזה אלה לשכונה היהודית מרמזות שהשכונה תפסה אמנם חלק ניכר ביחסה אל כלל העיר, אך אף־על־פי־כן אין אנו יכולים לאמוד את מספר היהודים שישבו בשכונה, ואת מספר האנוסים שנשארו לגור בה. אף אין במחקרים משוים הדנים בבעיית צפיפות האוכלוסיה כדי להעלות בסוגיה קשה זו הערכה מבוססת כלשהי. אבל יש במשפטי האינקויזיציה שנערכו נגד תושביה – האנוסים של סיאודד ריאל-כדי להעמידנו על ישיבתם של אנוסים ברחובות נוספים לשכונה היהודית לשעבר ובעוד כמה אזורים פארוכיאליים, שבחלקם הם מחוץ לשכונה היהודית.
הללו הם אזור שכונת סנטה מריה (שכונה זו גבלה בשכונת המאורים)! שכונת סנטיאגו (רחוב קלעתרבה עבר בשכונה זו), שכונת סן-פדרו (רחוב אלארקוס עבר בה). הדעת נותנת שהיתה יציאה מן השכונה היהודית הישנה – ״השכונה החדשה״ (Barrionuevo). יציאה זו מן השכונה ייתכן שיש בה כדי ללמד על דרך חייהם של האנוסים שלא נזקקו לשכונתם הישנה בלבד ותפסו מקומ־מגורים ופרנסות גם מחוץ לשכונתם. מן הבחינה הטופוגרפית נראה שהתפשטות זו היא מעין פריצת שערים שתחילתה בקרבת השכונה הישנה ומשם צעד־צעד לשאר חלקיה של העיר, בלב השכונות הנוצריות. אף יש לומר שהשכונה היהודית לא נתחלקה לפארוכיות חדשות, אלא שהתושבים האנוסים צורפו לפארוכיות קיימות. מבחינה זו בלבד אפשר לדבר על פירוקה של השכונה היהודית כיחידה ציבורית־משפטית, אך היא נשארה קיימת ועומדת כמקום־מגורים מוגדר לאנוסי המקום. בשמה החדש היא נזכרת במשפטי האינקויזיציה. נמצא, איפוא, שפירוקן של שכונות היהודים מבליט את הגישה הרשמית של האדמיניסטרציה הפנימית במלכות לחיסולו של אלה כיחידות שכונתיות נפרדות הקיימות לעצמן.
איננו יודעים אם קהילת סיאודד ריאל חרבה כולה בשנת 1391 וכל בניה יצאו מן הכלל, או שחלקם נצטרף אל גל־ההמרה שבא בעקבות היאוש שלאחר ויכוח טורטוסה, או שמא נמצאו גס מהם שיצאו מויליאריאל לאותם מקומות ששרדו בהם קהילות ישראל. אך ידיעותינו למן 1412 מלמדות שלא היה בה ציבור יהודי. ב־20 באוגוסט 1412 העניקה המלכה ביאטריס לאחד מחצרניה, חואן אלפונסו, תושב ויליאריאל, מגרש שהיה בעבר חלק מבית־הקברות היהודי. שטח זה נמכר ב־10 באוקטובר 1413 בסך של 1500 מרבדי לראשי חבורות־החסד: ״כל הקדושים״ (Todos los Santos), ״סן־חואך ו״סן-מיגל של חודש ספטמבר״ – כולן של תושבי ויליאריאל, שנוסדו והוקמו על־ידי אנוסי המקום. דלגאדו מרצ׳אן העלה שהללו נוסדו כדי להוכיח שמיסדיהן הם נוצרים נאמנים באמונתם, וכדי שלא יהיו חשודים שיהודים הם.
אם מקבלים אנו את הנחתו נמצא שנתקיים חשד כלפיהם, והללו ביקשו לטהר עצמם ממנו. נראה שעלינו לחפש גורמים ומטרות אחרים ליסודן של חבורות אלה, והרי הן נתקיימו עדיין במחציתה של המאה הט״ו, אף לאחד פרעות 1449. אם ניתן היה לחזות מראש ששטח זה שבידי החבורות סופו שייבלע על־ידי המנזר הדומיניקני שנמצא בקרבת מקום, הנה חשוב לאין ערוך הוא ענינן של החבורות הללו שהחזיקו בידיהן שטחי־קרקע שהיה בעבד בית־הקברות של קהילת ויליאריאל. לשם מה איפוא נוסדו וקמו חבורות־חסד אלה, שאנוסים יסדון לצרכיהם שלהם? ייתכן שלפנינו נסיון להמשיך במסורות של חבורות־החסד היהודיות שנת־קיימו בויליאריאל קודם לשמד, והרי מטרתן של החבורות היתה, נוסף על הפעולה הציבורית־החברתית שלשמה נוסדו, גם תפילה בצוותא, עזרה וסעד הדדיים בתוך החבורה ולעתים גם מחוץ למסגרת החבורה.
זוהי מטרתן של החבורות היהודיות, והדעת נותנת שחבורות של אנוסים ינקו יותר בשורש קיומן מן הרעיונות היהודיים והיסודות היהודיים שבחבורות החסד והצדקה (להוציא, כמובן, את שמותיהן של החבורות) מאשר מן היסודות הלא־יהודיים. ועל שום שהחזיקו בשטח הקרקע של בית־הקברות היהודי לשעבר שבעיר מסתבר, שהללו התכוונו להמשיך במסורת הקבורה במקום, נוסף על השאיפה לשמור על מקום קבורת הוריהם ואבותיהם. משום כך נראות החבורות הללו מחבורות של קברים. אלא שקשה להשיב על שום מה נתקיימו במקום אחד שלוש חבורות, אך ייתכן שחבורות אלה נתארגנו בהתאם לפארוכיות שבעיר סיאודד ריאל. אפשר שיש בכך משום המלאה כלשהי לדרכם, ואולי אף מטרת חסד־של־אמת זו אינה אלא חלק ממסגרת כללית של פעולות החבורות הללו. סיוע־מה להנחה זו, שביסודן היו אלה חבורות של קברים, או שמטרה נוספת להן לדאוג למשפחות החברים לאחד מות החבר המשתייך לחבורה, נמצא בברצלונה, שבה נוסדה בשנת 1393 חבורת קברים של אנוסים על שם ״השילוש הקדוש״. חבורה זו נתקיימה עוד בעשור הרביעי של המאה הט״ו, והיו לה אמצעי־קבורה ותכריכים משלה, ותקנתה מזכיר בחלקיו את תקנות כת־הקברים היהודית שהיתה קיימת בעיר הואסקה במאה הי״ד.