ארכיון יומי: 3 במאי 2014


קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל

 קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל

 תעודה מספר 26קברו של אבא אלבאז בצפרו

הן אמת שלימים שעברו עמדו יחדיו קהלינו ישצ"ו במעמד הבית דין ישמרם אל שקצת מהם סעו המה למנוחות וקצתם הם חיים עדנה יבלו ימיהם בטוב ותקנו תקנה הגונה וישרה בעיני אלוקים ואדם והוכרזה בבית הדין הגדולה במעמד כל הקהל ישצ"ו גדולים וקטנים וקבלוה עליהם ועל זרעם .

והוא שמאותו זמן והלאה כשתהיה איזה מצות תפילין או שמחת חתן וכלה לא ילכו עימהם הנשים אחרי החתן ואחרי בעל המצווה בתופים ובמחולות כלל וכלל לא ולא ילכו עימהם, כי אם האנשים לבד ואם יעברו מלבד שהם מובדלים מעדת ה' ועוברים על דברי חכמים עוד בה שהרשות נתונה ביד הנגיד אשר יהיה בימים ההם והקהל והבית דין ליסירם כפי ראות עיניהם ונכתבה התקנה וכו….

וחתמו בה כל הבית דין ויחדיו הקהל והן היום חזרו לסורם הרע ואדרבא הוסיפו על השמועה ותבאנה האנשים על הנשים בדין ערובה ותבקע הארץ לקולם, ונתקיים בהם מקרא שכתוב " ויאמר ה' יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטיות גרון ומסקרות עיניים הלוך וטפוף תלכנה וברגליהם תעכסנה " ( ישעיה )

והני שבביב בישי ( עצים רעים. הגויים הרשעים ) דאיתנהו גבן עומדים צפופים ועיניהם רואות וכלות על זאת ידוו הדווים ועל זה רואי כלכ אשר נגעה יראת ה' בלבו לחגור חימה נגד המתפרצים האלה ולהחזיר עטרה ליושנה ובכן בגזירות עירין עלאין אנו גוזרים שמהיום הזה והלאה ועוד כל ימי הארץ אנו מקבלים עלינו ועל זרעינו שבכל זמן אשר תהיה איזה מצות תפלין או שמחת חתן וכלה לא תצא שום אשה אחריו כלל, כי אם האנשים בלבד.

 וכל העובר על זה גדול או קטן מלבד שהוא מובדל מעדת ה' ועובר על דת , אנו מקבלים עד עתה ששום תלמיד חכם לא יכנס לו בסעודת מצוה אם היא מצות תפלין ואם הוא חתן לא יברכו לו ברכת אירוסין וברכת נישואין ולא יכתבו לו כתובה.

 עוד אנו גוזרין שהכלה בלית טבילתה שהיא ליל מצא אשה לא ילך עמה שום איש וכמו שנאמר לא ישא אותה על ידיו וזהו התיקון לתקן להבא ומאי דאזל אזל ה' הטוב יכפר בעד, ושומע לנו ישכון בטח ושאנן מפחד רעה, ואשר לא שת לבו לזאת תמטייה ליטותא דרבנן בסילוא דלא מבע דמא, ונחש על עקבו לא יפסיק.

סוף תעודה מספר

   בכתב יד הרב יקותיאל אלבאז.

הרב יוזם תקנות לטובת חברי הקהילה. פעמים שהיוזמה באה מצד שבעה טובי העיר ויחידי הקהל, והרב מאשר את תקנתם. לא תמיד היה שיתוף פעולה מלא בין יחידי הקהל והרב. יש שהרב החה מסתסך עם הקהל ועוזב את התפקידולפעמים גם את המקום. רבי יוסף עטייא עזב את צפרו לרגל סכסוך עם הקהל. וכמו כן רבי יוסף גבאי

ויש שנשאר בעיר בתפקידו השיפוטיבלבד ומונע מעצמו מעימות בלתי רצוי עם יחידי הקהל ויש שהקהל מביאים רב אחר לעיר לדחוק את רגליו

. תעודה מספר 137

בראותינו בחזותינו אנחנו החתומים ראשי ומנהיגי ק״ק צפרו יע״א הנהגת חכמי המדינות יש״ץ וגם אבותינו ספרו לנו איך היו מתנהגים חכמי עירם עמהם בשלום ובמישור וענוה ויושר נאים דורשים ונאים מקיימיםועוברים לפני העם ומתנהגים עמהם בכבוד הבכור כבכורתו והצעיר וכו'  בלי שום שררה ורבנות ואנחנו שאירית הצאן לא מצאנו מנוח עם חכם עירינו שאינו חושש בכבוד שום אדם בעולם קטון וגדול יחדיו יהיו תמי׳ם  בבזיונות וקללות וחירופין וגידופין גם לרבות הת״ח כולם יחד שמקללם ומחרפם ומגדף ומכה אותם ועינינו רואות וכלות ושנינו קהות ושרו חזנייא כעמא דארעא ועל הכל הוא אומר כדין אני עושה הוא הדיין הוא בעל דברים הוא העד והוא באחד ומי ישיבנו״ הן אלה קצות דרכו  וכיוצא מאלו הדברים וכבוד אלהים הסתר דבר  ולא יכולנו לסבול להיות דיין א׳ בעיר די הוה צבי הוה קטיל באמרי פיו ודי הוה צבי הוה מחא  ואין דן יחידי אלא אחד, לכן הסכמנו אנחנו החתומים למנות חכם אחר ממתא פאס יע׳יא עפ״י רצון החכמים יש׳׳ץ לרעות ולהנהיג עדת ה׳ ולהדריכם בדרכי יושר להורות אותם את הדרך וכו׳ נאה דורש ונאה מקיים וריחו נודף כאפרסמון ורוח הבריות נוחה הימנו״ ומרוצה לקהל וכבוד חכם עירינו במקומו מונה  לכן אנחנו החתומים מנינו והרשינו לפי ואנו נותנים לו רשות גמורה ויכולת מספיק לחפש אחר מנהיג אשר יישר בעיניו ובעיני החכמים יש״ץ ולהביאו הוא ואנשי ביתו לכאן מתא צפרו יע״א ומעתה שמנו פינו כפיו[?] וידיו כידינו וחיובו כחיובנו ותנאיו שיתנה בתנאינו והכל מקובל ומרוצה עלינו בספ״י – בסבר פנים יפות –  בלי למימר וכו׳ וכל החוזר בו ממנו אנחנו הזזתו׳ פתו פת כותם ויינו יין נסך לא ימנה בעשרה ולא יזדמן בג׳ ומובדל מעדת ישראל ונגמר הכל בהסכמה.

בכתב ידו של הרב שלמה אביטבול

תעודה 167

התק"ט

בע"ה

חנא לכאתמין כא נקבלו עלינא באלה ובשועה בלב שלם ובנפש חפיצה בלא אונס, באיין שאיין יקולנא אדונינו החכם השלם הדיין המצויין כמוד מורנו הרב יוסף בן עטייא נר"ו בין פי אצלא לכבירא ביו פצלא אוכרא אגיר די ירצ'א ביה לחכם הנזכר.

וכן בעניין די אדיינות כל מה שיגזור עלינו עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע ולא ימסי חד מננא יסארע פי בלאד אוכרא גיר באמרו, ולא יצאפד חד מננא שום ברא בענין הקהל גיר באמרו, ולאיים אמא ישמי יצלי נתבעוה שוא בקא פאצלא לכבירא שווא מסא לצלא אוכרה.

האד אשי לכול קבלנא עלינא באלה ובשבועה חמורה בתקיעת כף והסכמנו הסכמה גמורה על כל הנזכר ואין לזוז ממנה והיה זה כ"ח לשבט שנת חמשת אלפים וחמש מאות ותשע ליצירה והכל קיים.

שמואל בן חמו ס"ט – יצחק בןבר שלמה בן שטרית נ"ע – יהודה בן שטרית סי"ט – יהודה עולייל – יהודה יצחק הרוש – מסעוד כהן – משב בן יהודה אצייג ס"ט – יעקב בר אברהם נ"ע בן שרביט – יהודה אג'ייאני ס"ט – משה – מרדכי אלבאז ס"ט – מסעוד בן חיון – מסעוד א"א חיים בן סיסו נ"ע – יהודה בר יחייא אזולאי סיל"ט – משה א"א אברהם ג'ייאני נ"ע – מסעוד א"א ימין הכהן נ"ע ס"ט – ישועה אסולין – ליהו בן עטיאי – יחייא בר א"א מימון נ"ע לערבי ס"ט יוסף בן משה בן הרוש.

תרגום תעודה מספר 167

אנחנו החותמים מקבלים עלינו באלה ובשבועה בלב שלם ובנפש חפיצה בלי שום אונס, איך כל מה שיגיד לנו אדונינו החכם השלם הדיין המצויין כבוד מורינו הרב רבי יוסף עטייא נטריה רחמנא ופריקא. בכל ענין הן בענין בית הכנסת שלא יהיה שום שליח צבור אחר בעיר בין בבית הכנסת הגדולה בין בביתכנסת אחרת.

רק מי שירצה בו החכם הנזכר, וכן בענין הדיינות כל מה שיגזור עלינו עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע. ולא ילךשום אחד ממנו להתדיין בעיר אחרת רק בהסכמתו ולא ישלח שום אחד ממנו שום מכתב בענייני הקהל רק בהסכמתו.

ולכל מקום שילך להתפלל נלך אחריו ביןאם נשאר בבית הכנסת הגדולה, בין אם הלך לבית כנסת אחרת. כל זה קבלנו עלינו באלה ובשבועה חמורה בתקיעת כף והסכמנו הסכמה גמורה על כל הנזכר ואין לזוז ממנו והיה זה עשרים ושמנה לשבט שנת חמשת אלפים וחמש מאות ותשע ליצירה והכל קיים.

כל הכתוב לעיל אמת ויציב ובפנינו ניתמו כל החתימות ובפ]נינו חתמו אחר שקבלו עליהם כל הכתוב בפירוש ואלו האנשים אשר לא ידעו לחתום היקר דוד בן מאמן והיקר ע. דוד אפרייט והיקר משה בן יוסף אצאייג והיקר מכלוף הכהן והיקר שלמה הכהן אחיו והיקר מימון אסולין והיקר מרדכי בן רבוח והיקר יוסף בן ליזי אג'ייאני נשבעו בשבועה חמורה בתקיעת כף על כל הנזכר לעיל ולקיים כל דבר חתמנו פה דלא ודלא כטפסי דשטרי ככל חיזוק סופרי בית דין והיה זה בזמן הנכר לעיל וחתמנא תרי מגו תלת כדחזי והכל קיים.

מסעוד בן יום טוב בן הרוש נ"ע – ישועה א"א יוסף צבע סל"ט

סוף תעודה מספר 167

עבודת שורשים לתלמיד-משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער

משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער

קהילת יהודי מרוקו – שורשים ומסורת – תשנ"ו – 1996

כתיבה פרופסור יוסף שטרית, ד"ר אברהם חיים, ד"ר שלום בר אשר

עריכה – ד,ר מאיר בר אשרת ד"ר חיים סעדון.

עריכה לשונית עיצוב והפקה – אמנון ששון

אנו מודים למכון בן צבי ולעובדיו על סיועם בכתיבתה ובהפקתה של חוברת זו.

טנגייר

עיר נמל על חוף האוקיאנוס האטלנטי, בקצהו המערבי של מיצר גיברלטר. העיר שוכנת לחופו של מפרץ קטן, שבקצהו נבנה נמלה המודרני והמשוכלל. לטנג׳יר מעמד של נמל חופשי. עיקר פרנסתה על מסחר, מלאכה, תיירות ודיג. מצויים בה מפעלי תעשייה מעטים, רובם קטנים, העוסקים בייצור מוצרי עור, מוצרי עץ, מזונות ומוצרי טבק. דרך נמלה עובר חלק מסחר החוץ של צפון מרוקו. העיר מחוברת במסילת ברזל ובכבישים חדישים אל שאר הערים הגדולות בצפונה ובמערבה של המדינה. היא משמשת מרכז חשוב לשירותי ספנות לאורך חופיה של מרוקו ובינה לבין חופי גיברלטר ודרום ספרד. ב״קסבה״, החלק העתיק שלה, סימטאות צרות ושווקים בנוסח מזרחי, ובעבר היתה מוקפת חומה. לידה התפתחו רבעים מודרניים יפים הבנויים בנוסח אירופי. במשך עשרות שנים, עד סוף 1956, היתה אזור בינלאומי חופשי ורבה היתה חשיבותה כמרכז מסחר ובנקאות. היא שימשה בסיס עיקרי לעסקי הברחה גדולים במערב אירופה ובאזור הים התיכון והגיעה לשיא שגשוגה סמוך לסוף מלחמת העולם השנייה. לאחר שסופחה למרוקו העצמאית ובוטל מעמדה הבינלאומי, חלה ירידה גדולה בהיקף סחרה, במספר תושביה ובחשיבותה. יותר ממחצית האירופים והיהודים, וכן כמה אלפי מוסלמים, עזבוה.

טנג׳יר היתה עיר פונית עתיקה. בימי השלטון הרומי נקראה בשם טינגיס (TINGIS) והיתה אחת מן החשובות בערי צפון אפריקה ובירת מחוז. ב-709 נכבשה בידי המצביא המוסלמי מוסא אבן נציר, וממנה יצא חיל המשלוח שכבש את ספרד ב-711. אף בתקופת השלטון הערבי היתה תחילה העיר הראשית של פרובינציה גדולה ועיר נמל משגשגת. ב-949 סופחה אל ממלכת האומיים הספרדית ונשארה בידיהם עד תחילת המאה ה-11. לאחר מכן שלטו עליה השושלות שמלכו על מרוקו כולה. ב-1077 כבשו אותה המוראבטון, ב-1147 — המווחדון, ומ-1274 היתה בידי המרינים. ב-1471 תפסה פורטוגל את טנג׳יר יחד עם יישובים אחרים לאורך החוף האטלנטי של מרוקו. ב-1580 עברה לידי ספרד, וב־1643 חזרה לידי פורטוגל. שלטון הפורטוגלים והספרדים, שנמשך כ-200 שנה, הביא ברכה רבה לעיר.

טנג׳יר התפתחה למרכז המסחרי העיקרי של המגרב. היא הכילה אוכלוסייה אירופית משגשגת ובנייני פאר הוקמו בה. ב-1692 עברה לידי הכתר האנגלי, כחלק מהנדוניה שהביאה קתרינה מבראגאנצה לצ׳ארלס ה־2. בגבור לחץ השבטים הברבריים והסולטאן העלווי מולאי אסמאעיל, פינו האנגלים את העיר (1684) והיא סופחה לממלכה השריפית, והיתה כפופה לפאשא הממונה על ידי הסולטאן.

עם הקמת נציגויותיהן הדיפלומטיות של המעצמות האירופיות בטנג׳יר במאה ה-19, הפכה העיר למעשה לבירתה הדיפלומטית של מרוקו. נחתמו כמה הסכמים להגנת האירופים והילידים שבשירותם. מעמדה המיוחד הוכר באמנות בינלאומיות בשעת הפיכת מרוקו למדינת חסות של צרפת בתחילת המאה ה-20.

ב-1923 חתמו בריטניה וצרפת על ״חוקת טנג׳יר״, שאליה הצטרפו לאחר מכן עוד מדינות אירופיות. ההסדר חל על אזור שהשתרע על 373 קמ׳׳ר, ולפיו הוכרה ריבונות מרוקו על טנג׳יר, אולם העיר הועמדה תחת משטר ניטרלי, והיו בה פירוז וחופש הסחר והמטבע.

חולשת מעמדן של בריטניה וצרפת עקב מפלת צרפת במלחמת העולם השנייה נוצלה על ידי ספרד להכנסת כוחותיה לטנג׳יר ב-1940 ולמיזוגה עם מרוקו הספרדית. אולם לאחר המלחמה הוקם בה מחדש המשטר ששרר בה בין שתי המלחמות. ספרד הוציאה את כוחותיה מטנג׳יר והוצאה ממינהל העיר. באותה תקופה הגיע שגשוגה הכלכלי לשיאו. התנועה הלאומית המרוקנית דרשה לשחרר את טנג׳יר משלטון הזרים, ועקב כך פרצו ב- 1952 מהומות. בעקבות הסכמי מרוקו עם צרפת וספרד ב-1956 בדבר הענקת עצמאות למרוקו בוטל המשטר המיוחד שלה.

היישוב היהודי בה הוא עתיק. שכונתה הצפונית קרויה ואד-אל-יהוד (״גיא היהודים״), והיא קיימת מתקופת הכיבוש הערבי (ראשית המאה ה-8). עדות ספרותית ראשונה ליישוב היהודי בה מצויה בספר ״סדר הקבלה״ לר׳ אברהם אבן דאוד. יהודיה הושמדו בטבח שערכו בהם המווחדון במאה ה-12. הקהילה נתחדשה, כנראה, באמצע המאה ה-16. אנו למדים על כך מ״מגילת פורים״ המיוחדת של יהודיה, שנקראת מדי שנה ביום ב׳ באלול, על נס הצלתם ומפלתו של סבסטיאן מלך פורטוגל ב-1578 (״מגילת-פורים״ נוספת של יהודיה נקראת בכ״א באב, לזכר נס הצלת שכונתם מהפגזה ימית ב-1844).

מאז המשיכה הקהילה בקיומה, ובמהלך חילופי השלטון המרובים שחלו בה בין 1580 ל- 1684 סבלה רבות, ומצבה הלך והורע מבחינה חומרית ורוחנית. גם רב מקומי לא היה בה, והיא עמדה תחת הנהגת רבני תטואן. במחצית השנייה של המאה ה-18, עם פריחתה הכלכלית של העיר, השתפר בהדרגה מצב יהודיה. עם זה, בשנים 1790-92 עבר עליהם גל של רדיפות מטעם הסולטאן מולאי יזיד. באותה תקופה יצאה הקהילה מתחת חסותה של תטואן, והיה בכוחה לנהל את ענייניה בעצמה. הרבנים ממשפחת טולדנו שימשו בה בהוראה ובדיינות החל מ-1806, ושמואל בן סומבאל, שהיה יועץ המלך, שימש ראש הקהילה. בתקצ״ד (1834) אירע בה מעשה קידוש השם הידוע של הנערה סול חתואל, שנודעה לימים בכינוי ״לאלה סוליקה״. המעשה שימש מקור השראה למחזות ושירים רבים, שנכתבו על אודותיו.

במחצית השנייה של המאה ה-19 התעצמה הקהילה מאוד, וזמן מועט אף היתה באת כוחה של היהדות המרוקנית כולה. ב-1864 נפתח בה בית ספר אליאנס.

בטנג׳יר היו מוסדות יהודיים רבים ומעניינים וכמה מהם נשארו עד היום: בית הכנסת המפואר אבודיהם, בית החולים; בית העלמין וחדר הטהרה שלידו, בתי יוקרה שבהם גרו ראשי הקהילה ושועיה. עדיין מתפללים בבית הכנסת הישן שבח׳ודריה. רבים מיהודי העיר עברו לספרד. קהילה גדולה של יוצאי העיר נמצאת בטורונטו שבקנדה. ב-1961 מנתה הקהילה היהודית 6,246 יהודים, ומתוכם עלו 944 נפש במבצע יכין. כיום חיים בטנג׳יר כמה עשרות יהודים בלבד.

ממזרח וממערב-כרך ה'- קהל התושבים בפאס מן המאה הט"ז ואילך – חיים בנטוב

 

קהל התושבים בפאס מן המאה הט"ז ואילך – חיים בנטוב

פסק דין בעניין בית הכנסת של התושבים מרבי אליהו הצרפתיבית הכנסת סעדון - פאס

בכן העי׳ ע״ע [העידנו על עצמו] וכו׳ ומשכן ביד בעלי ההקדש הנד כל חלק וזכות שיש לו בעליה השמאלית וכו׳ ובכח הקו״ש ״ האמין את חכמי בה״ך של התושבים יש״ץ ואת גזבריה וטובי קהלה הם (ובה״ך) ןוב״כ], וכו׳ בכל עת שיאמר שום אחד מהם שעדיין לא נפדית מש' – משכונה –  זו וכו׳ אלא זכות ההקדש לעולם קיים. וקיים וחתום החכם השלם הדיין המצויין הרב כמה׳׳ר יעב׳׳ץ זלה״ה והחכם השלם הדיין המצויין כמוה״ר שלם אדרעי זלה״ה והחכם השלם הדיין המצויין כמה״ר שמואל ן׳ אלבאז זלה׳׳ה, הרי בפי׳ אתמר מפיהם ומפי כתבם כתב הקדש שבה״ך הי״ג הלזו

הוא של התושבים וזמן השטר הוא כי בשמחה תצאו לפ״ק. וכן נמצא [עמי 5] בפס״ד אחר וז״ל למשפט עמדו לפנינו המדבר בעד אלמי הר׳ סעדיה בר כהה״ר יהודה א״ן תאן ז״ל והר׳ סעדיה בר יצחק א״ן דנאן ותבע סעדיה הנז׳ חלקו המגיעו בתפוחים של כסף וכו׳. וכהה״ר מנשה א״ן דנאן יצ״ו המציא לפנינו פס״ד אחר, שפסק מורינו הרב הגדול זלה״ה״ שהס״ת והתפוחים והמפה הם משועבדים ביד החכם השלם הדיין המצויין כמוה״ר אברהם א״ן דנאן ז״ל בעד הסך שהוציא בעלילה וכו׳ ואחר ההשקפה לטובה פסקנו שרשאי כהה״ר מנשה הוא ושאר יורשיו להשתלם מה שירצו מהתפוחים וכו׳ ועד כאן נכתב בכתב סופר והוסיף החכם הרב מו״ר יעב״ץ זלה״ה בכתב ידו וז״ל ואדרבה לענין דינא יורשי החכם ז״ל רשאין לגבות מה שהפסיד משופרי שופרי אבל היורשים אינם רשאין אלא שבדרך ר[ח]מנות התרנו להם בהוראת שעה וכו׳, וע״פ התנאי שהתנינו עמהם שישעבדו איזה קרקע באותו הסך שיטלו, שתהיה יד ההקדש נטויה לגבות מהם, כשידרשו מחכמי וגזברי וטובי בה״ך של התושבים וכו׳, והזמן ביום ל״ג לעומר שגת תשעים ושבע לפ׳׳ק. וחתו׳ הרב מו״ר יעב״ץ זלה״ה, והחכם השלם הדיין המצויין כמה״ר שלם אדרעי זלה״ה.

 הרי חזרו ושנו שהבה״ך היא של התושבים. ואפי׳ לדעת האומרים שיש מרבני פאס דס״ל ספק, מ״מ קי״ל הלכה כבתר׳ שהרי אירע מעשה שמוהר״ר וידאל הצרפתי זלה״ה שהוא דודי עשה איזה אופן בחלוקת מי שהיה נשוי ד׳ נשים ומהר״ר מנחם סירירו זלה״ה עשה אופן אחר, והכריע מו״ר יעב״ץ זלה״ה הלכה כר׳ וידאל זלה״ה משום דהוא בתרא וקי״ל הלכה כבתרא. ואע״ג שהיו שגיהם שוים בהנהגת הדור מ״מ כיון שנשאר מוהר׳׳ר וידאל זלה״ה בחיים אחר פטירת מהר׳׳ם ז״ל, קרי ליה בתרא. דרשו מעל ספר התקנות וקראוהו.

והכא נמי בנ״ד וכ״ש לדעתי שאין כאן ספק אלא אדרבה הכריע הרב הגדול זלה׳׳ה שהוא של הקהל ממ״ש שאין זרע החכם יכול למכור ולא למשכן כמו שראיתי בפסק מוהריב״ם זלה״ה ונמצא סתר מ״ש בשטר מכר שיכול הה׳ למכור ולמשכן וכו׳ דלא נחית אלא להא. אבל מ״ש שאין הקהל יכולים למכור לא היה צריך הרב לחדשה שכן דין המקדש [ו]מקני לזכות איזה אדם אינו יכול למוכרו וזה דין פשוט ולא נחית אלא למ״ש בשטר המכר שהחכם יכול למכור ולמשכן. ונמצא פסק האחרון הוא פסק הראשון שמבואר בו שבה״ך הוא של קהל התושבים. ועוד אני אומר, שמעולם לא שמענו חזרה אם לא שיאמר הדרי בי, אבל שידקדקו אחרים ויאמרו ש״מ ממ״ש כך ש״מ חזרה – שמע מינה ממה שאמר כך שמע מינה חזרה – , לא שמענו. ועוד דאם איתא שיש ספק בגוף של הקרקע אם הוא של החכם וכר הול״ל – הוה ליה למימר –  ממון המוטל בספק חולקין, ויזכה החכם במחצית והקהל במחצית. ולא כן עשה אלא אין שום אחד מהם יכול למכור וזהו דין המקדיש ונמצא הכריע שהבה״ך של הקהל. ואלו ראיתי זה הפס׳ נראה אם הוא טפס או כתב מהריב״ע זלה״ה ואותיות מחכימות לדעת מה זה ועל מה זה ואיך שיהיה עתה דברי מו״ר הראשונים הם דבריו האחרונים שבה״ך היא של הקהל והוכחה רבתי היא המשכונה שמשכנו הקהל וז״ל:

העדתנו ע״ע בקש״ם – בקניין שלם מעכשיו –  במ״ש – נראה לי שצ"ל : במ"ד – במאנא דכשר, כלומר בכלי כשר –  יאקות הנז׳ והודית הו״ג – הודאה גמורה – שנטלה מיד הר׳ אפרים הכהן בן נחמוש יצ״ו בה״ר מנשה נ״ע מנכסי קהל בה״ך של התושבים הגדול שבזו האלמלאח מאתים וארבעים אוקיות מכ״ט וכו׳ ובעדם משכנה בידו כל הנשאר לה חופשי בחצר הנז׳ יען כבר משכנה היא שני בתים מהחצר בסך ידוע ובאו במסי – במסירה –  המשכונות שהודית היא לזולת על הבתים הנז׳ ליד הר׳ אפרים הגזבר של הקהל הנז׳ יצ״ו לזכות הקהל ומה שנשאר חופשי בידה מהחצר משכנה אותו עכשו ביד הר׳ אפרים בעד הסך הנז׳ כדי לעשות החצר הנז׳ [עמי 6] בית תפלה לקהל הנז׳ וכו׳ בסיום שטר מש׳ כראוי, והתום בסופר ועד וס״ל נמ״כ:

קהל התושבים בפאס מן המאה הט"ז ואילך – חיים בנטוב

אנו ח״מ במאמר בדי״א  נכנסנו ושמנו הבנין שתקנו גזברי קהל התושבים יצ״ו מנכסי הקהל יצ״ו בחצר הנ״ב ( הנזכרת בזה )  וכו׳ ויתוקן בתשע(ם) [ה] וארבעים אוקיות מלבד ששה אוקיות וכו׳ וכדי שיתוסף וכו׳ על סך המש׳ וכו׳ ולראיה וזכות ביד קהל התושבים וחתו׳ וכו׳ וביריעה החוברת בפנינו אח״מ [אנחנו חתומי מטה] העידו הבנאים וכו׳ שע״י הוציאו גזברי ק״ק קהל התושבים מנכסי הקהל יצ״ו בבנץ ותקון שבעים אוקיות וששה שמיניות וכו׳ ולפי שכך אמרו גזברי קהל וכו׳ וחתו׳ וכו׳ ביען שהאלסטוואןשבחצר הנז׳ מקום ששם הבאר הכותל ההוא שהוא משותף וכו׳ נפרצו אבניו והיה רעוע ביותר והוצרכו הקהל התושבים יצ״ו שמת­פללים באותו הצר לנתוץ וכו׳ מחמת שום סכנה ולבנות אותו מחדש וכו׳ והוציא בתקונו בחלק המגיע להם וכו׳ שכך אמרו החכם השלם הר׳ סעדיה א״ן דנאן נר״ו חכם בה״ך והגזברים יצ״ו שע״י הוציאו ההוצאה ההיא מהסך הנז׳ ולכן צוה לנוב״ד להוסיף וכו׳ לכשיגבו הקהל יצ״ו וכו׳ הרי דמי המש׳ שהוא רוב המכר וכמכר דמי (נודע) [משמע] שהמש׳(ש) היא (לבית) [לזכות] הקהל ולא עוד אלא שהחכם הד,״ר סעדיה הוא המעיד שההוצאה של הקהל.

 והיא של הקהל שהרי החכם כמה״ר סעדיה שנכתב שטר מכר לזכותו ונכתב בו למכור וכו׳ הוא המעיד שהיא של הקהל ממה שהעידו החכם הבז׳ והגזברים שכו״ך הוציאו הקהל וכו׳ והרי הוא כמעיד ע״ע שאין לו חלק בה אלא (המיניו) [המינוי] של שירות שע״י הסכמותם. ובאותו זמן שהעיד התחילו להתפלל בה בצבור כמו שמבואר לעיל והחכם הגז׳ שהוא הש״ץ שבהם הוא מתפלל, בפניו החזיקו בו הקהל להתפלל כשהיא משכו׳ אדעתא שהיא דידהו ובהעדאת החכם ז״ל שהיא שלהם כמ״ש. ודברי מהריב״ם שכתב שמוהריב״ע חזר בו ממ״ש שהיא של הקהל ליתא. ומה שהעיד שאמר שכך אמרו שאינה לא של הקהל ולא של החכם דברים שאין להם שחר ואינם במובן. (אח״כ) [דא״כ] מאן אכל לה הילק ובילק, דא״כ הקהל אין להם זכות לענות להר״ס, והחכם מי שיבוא מחוץ יכול לדחותו, והו״ל לגבי כל אחד כאילו ירדה בנויה מן השמים ואמרו מי שירצה להכנס בה להתפלל, תושבים או קאשטייאנוס, זאוויין, יבא ויתפלל ומאן דאלים גבר.

ומה שסיים בלשונו לא למכור ולא למשכן משמע שהיא של הקהל אבל אינם יכולים למכור ויש לאל ידם למנות להוציא לזה (ולהכנס) ולהכניס [לזה]. כמו שעשו שדחו ר׳ נסים ובחרו בזרעו של מוהר״ס ומהר״ש בנו אחריו וזרעם אחריהם הראויים כמו שמצינו עפ״י הסכמתם שדחו מזרע החכם שאינו ראוי, ובחרו בראוי וא״כ איך יצא מפי קדוש לשון שהוא סותר מרישיה לסיפיה והוא קולע אל השערה בלשון צח וקצר. ואין זה אלא בדותא, אלא לא אמר אלא שאין החכם מוהר״ס יכול למכור, אע׳׳ג שכתר בשטר מכר שיכול למכור, ולהא הוא דנחית משום שאין להם אלא מינוי ושררה מקהל התושבים. וגבי קהל התושבים חלוקה פשוטה היא מאחר שהקדישוה לזכות החכם וזרעו הזכרים הראויים שוב אינם יכולים למכור. ומכאן מודעה רבא למ״ש מוהריב״ם וסתר דברי רבני חכמי מקנאס זלה״ה מההיא שכתב מר״ן בטא״ח סס״י ג״ן קהל שנהגו למנות אנשים על צורכי צבור ובהגיע הזמן יצאו אלו ויכנסו אלו אפי׳ לא קבעו להם זמן סתמן כפירושן דהו״ל כאילו התנו בתחלה מאחר שנהגו כך וכתב מוהריב״ם ז״ל: ״עכ״ל״ דמשמע שהוא לשון טא״ח בשם הכלבו, וליתא, דזה הסיום ״דהו״ל כאלו התנו וכו״' ליתא לשם, [ו]אינו אלא סיום מוהריב״ם ז״ל.

ממזרח וממערב-כרך ו'-מאמארים

ממזרח וממערב כרך מספר שש.

על גורל היהודים במרד היוונים 1821 – 1822 – אליעזר בשן

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

תיאור דומה נמסר בתזכיר של פ׳ פיזאני, תורגמן השגרירות הבריטית בקושטא, שכתב ביום רביעי, 25 באפריל (כלומר, שלושה ימים לאחר התלייה). הוא מציין כי ארבעה או חמישה יהודים מהרובע הסמוך נצטוו על ידי השלטונות להוריד את הגופה ולגרור אותה ברגליה לאורך הרחובות המלוכלכים עד הנמל; שם הושמה בסירה ולאחר שהוסיפו לה משקל הושלכה לים.

בו ביום דיווח השגריר הבריטי על המקרה. לדבריו, ביום ראשון, בערב הפסחא בשעה חמש, לאחר שהפטריארך בן ה־82 סיים את הטקס, נתפש בצאתו מהכנסייה ונתלה בשער בנוכחות המונים. שלושה בישופים נתלו בצורה דומה ברבעים אחרים של הבירה, לאחר ששהו זמן מה במאסר. בהמשך מציין השגריר את הפחד ששרר אצל כל הלא־מוסלמים (אולי התכוון גם ליהודים). לעומת זאת, לא הזכיר כלל את חלקם של היהודים בגרירת הגופה או במעשה אחר הקשור לפרשה(נספח א).

בסקירת האירוע על ידי מחברים שונים בדורות הבאים מוצאים אנו ארבע

גישות:

א.      יש החוזרים על דברי וולש ופיזאני כי היהודים נצטוו לגרור את הגופה, כלומר, עשו מה שעשו בעל כורחם. 

ב. יש הכותבים בסתמיות כי היהודים גררו את הגופה והשליכוה הימה, מבלי להזכיר שנאלצו לעשות זאת.

היהודים התנדבו מיזמתם לעסוק בכך, כביטוי לאיבתם כלפי הנוצרים. ־ יש המתעלמים כליל ממעורבות היהודים בפרשה.

את הגישה השלישית נמצא אצל שני אמריקאים. האחד, רופום אנדרסון שמו, כתב על כך בתיאור ביקור ביוון בשנת 1829. הוא פעל כשלושים שנה כמיסיונר בין יהודים במזרח התיכון וחיבר כמה חיבורים על פעולות המיסיון האמריקאי במזרח. לדבריו גררו היהודים את הגופה והתנדבו להשליכה לים. השני, דוד פורטר, היה קצין צי שכיהן כנספח צבאי בקושטא משנת 1831 וכשגריר ארה״ב החל בשנת 1839. משנת 1832 ואילך כתב שורת מכתבים על קושטא וסביבתה.

 בעניין זה הוא ציין את שנאתם העיקשת והקיצונית של היהודים כלפי הנוצרים! לדעתו, היו

היהודים מחפשים תדיר שעת כושר לתת ביטוי פומבי לכך. הזדמנות כזאת נקרתה בדרכם לאחר שהפטריארך נתלה על ידי התורכים בתחילת מרד היוונים. היהודים התנדבו לסייע בהשלכת הגופה לים. הצעתם התקבלה והגופה נגררה ברחובות בליווי תשואות ועלבונות.

הגישה הרביעית מיוצגת על ידי אמריקאי בשם סמואל קוקס, שכיהן כשגריר ארה"ב בקושטא. קוקס הולך בעקבות דיווחו של השגריר הבריטי בקושטא, המתעלם מחלקם של היהודים. גישה אנטישמית קיצונית מביע ג׳ פינליי(G. Finlay), שחיבר ספר על תולדות יוון מהזמן העתיק עד שנות השבעים של המאה הי״ט. לאחר שהוא קובע כי גרירת הגופה על ידי יהודים היא ביטוי לשנאה העמוקה השולטת בין היוונים ליהודים בכל המזרח, הוא ממשיך:

בעולם הנוצרי הניחו שהיהודים נצטוו לבזות את גופתו של גרגוריוס כדי להפגין יתר עלבון כלפי הדת הנוצרית, אבל זו טעות. מעשי היהודים הם ביטוי של עיוות ההומאניות כחלק מהצדק הנפשע העות׳מאני, שחל על נוצרים ומוסלמים כאחד.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

מאי 2014
א ב ג ד ה ו ש
« אפר   יונ »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר