מורשת יהדות מרוקו

מתוך ספרו של חנניה דהן – " אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו

בצירוף השוואות ומקבילות ממקורות יהודיים ואחרים – כרך א'

ברירה והעדפה בנישואין

229–  אידא חבתך אל בידא, לא תחבהא, ולא תכ׳סר

מאל בוךּ עליהא – פחאל אל־ביאר

אירא טאח פל־עין, יעמיהא.

אם חשקה בן לבנת־עור אל תחשוק בה, ואל תוציא הון אביך עליה, היא כזפת שבנופלו בעין יעוור אותה.

השור השחור מצטיין בטיב עורו, האדום ־ בטיב בשרו, והלבן ־ בכוחו לחרישה. (נזיר לא׳)

230–אדא חבתך אל-כחלא לא תחבחא

 ולא תכ׳סר מאל בוךּ עליהא־פחאל

אל-גראב אירא טאח על אל־כ׳ימא יכ׳ליהא.

אם חשקה בך שחורת־העור אל תחשוק בה

 ואל תוציא הון אביר עליה

. היא כעורב אשר בנופלו על האוהל הוא הורס אותו.

231– אידא חבתאךּ אל־חמרא,חבהא וכ׳סר

 מאל בוךּ עליהא – פחאל אל־עסל אידא טאח על ג׳רחא יבריהא.

אם חשקה בך ארומת־העור, חשוק בה

 והוציא הון אביך עליה כמו דבש שבבואו על הפצע הוא מרפא אותו.

232–  מרא מכ׳מלא, ולא מעא לחיא מקמלא.

אשה פנויה, ולא עם זקן מלא כנים.

אישה אוהבת בחור מסכן מזקן עשיר. (מדרש רות

anti-both

שבעים סיפורים וסיפור –  מפי יהודי מרוקו – שנת הוצאה 1964

מבוא לספר " בתפוצות הגולה  עירית חיפה – המוסיאון לאנתולוגיה ולפולקלור – ארכיון הסיפור העממי בישראל.

מבוא, הערות וביבליוגרפיה – ד"ר דב נוי

הספר נכתב בשנת 1964. 

25 – בן המלך והאיילה

רושמת עליזה אלבאז – מספר שלמה אלבאז

עליזה אלבז (רושמת! סיפורים 24—26), תלמידת כתה ט׳ בכיתות ההמשך של בית־הספר האזורי ״מבועים״ בנגב׳ רושמת סיפורים מפי בני משפחתה במושב תלמי־ביל״ו, בעיקר מפי אביה (ר׳ למטה). לעליזה שבעה אחים ואחיות(אילנה הקטנה היא בת שלוש וחצי) והיא, הבכורה(ילידת ספרו, עוזרת לאמה לטפל בהם. היא הספרנית של כיתתה, פעילה בחברת הילדים של בית־ספרה, ומשתתפת בקביעות ב״מבוע״, השבועון המשוכפל של בית־ הספר. ייחודו של שבועון זה הוא בכך׳ שיש בו מדור בשם ״מפי העם׳/ ובו מתפרסמים סיפורים הנרשמים ע״י תלמידי בית־הספר מפי הוריהם, קרוביהם ושכניהם. ב־90 הגיליונות הראשונים של ״מבוע״ נדפסו כ־80 סיפורי־עם, שכולם שמורים באסע״י.

שלום אלבז (מספר! סיפורים 24—26), אביה של עליזה(ר׳ לעיל), נולד בשנת 1924 בכפר ספרו. כעבור כמה שנים עברו בני המשפחה לפאס. שלום הנער עבד בסנדלרות. עלה ב־1955, ומאז הוא חקלאי במושב תלמי־ ביל״ו.

שלום נוהג לספר את סיפוריו בעיקר בשבתות. בני־המשפחה יושבים סביבו על המיטות ומקשיבים, והוא מספר בערבית־מארוקאית. לפעמים מספרת גם האם (ילידת 1926, גם היא בכפר ספרו). גם סבתא, אמה של האם (נפטרה בראשית 1963), הרבתה לספר.

25. בן־מלך והאיילה

מלך אחד הרגיש כי יום מותו קרב ובא. שבעה ימים לפני מותו קרא לשלושת בניו ואמר להם:— בני! יומי קרב, ואני מצווה לכל אחד מכם עץ תאנה במתנה. כאשר תראו את ענפי־האילן נובלים, תדעו כי בעל האילן מת. כן ציווה המלך לקברו במקום, שבו תיעצר סוסתו הלבנה. המלך מת, וסוסתו הלבנה הלכה עד שנעצרה ליד הר אחד. במקום שבו נעצרה הסוסה נקבר המלך הזקן.

הבן הבכור ירש את כיסא המלוכה וכעבור זמן מה יצא לטיול, עבר על פני ההר, ונזכר באביו הקבור שם. הוא נפרד מחבריו וידידיו כדי לגשת אל הקבר ולהעלות לידו את זכר אביו. ליד הקבר הוא הבחין באיילה, והתחיל לרדוף אחריה כדי לתפשה. אך האיילה ברחה וירדה לבאר. התיישב בן המלך ליד הבאר וחיכה שלושה ימים ושלושה לילות לעלייתה של האיילה. אך לשווא. מכיוון שנהיה רעב וצמא, התחיל לנדוד, עד שמצא את עצמו ליד חומה של עיר והבחין ב־80 ראשים התקועים עליה. הוא שאל את אחד העוברים ושבים:— מדוע תקועים בשער העיר 80 ראשים

— בעירנו — היתה התשובה — נמצאת בת מלך, שאיש לא הצליח לשוחח אתה. היא אינה משיבה תשובות כלל. לכל מי שניסה אצלה את מזלו, והיא לא ענתה לו, כרתו את הראש. שמע זאת הנסיך ואמר:— אתי היא תדבר ואותה אשא לאשה. הלך הנסיך אל המלך וביקש ממנו רשות לשוחח עם בתו. לשווא הפציר המלך בצעיר שלא יעשה זאת, כי רבים מתו כבר בגלל בתו וגם סופו של הנסיך יהיה רע ומר. הנסיך עמד על שלו, עד שניתנה לו הרשות להיכנס אל חדר הנסיכה, כשמתלווים אליו עדים, הצריכים להעיד אם הצליח או נכשל. נכנם הנסיך לחדרה של בת המלך, והתחיל לדבר. הוא מדבר ומדבר, אך בת־המלך אינה עונה, אלא יושבת כאילמת ומסתכלת בחלל האוויר. שפחתה נכנסה לחדר והביאה לה אוכל. היא אכלה ואחר כך השליכה בבעיטה את הצלחת לפינת החדר.

כאשר ראו העדים והשומרים, שאין בת־המלך עונה, תפסו את הנסיך וכרתו את ראשו.

בעיר הבירה חיכו לשווא לשובו של המלך. הוא לא חזר ועץ־התאנה שלו נבל. הבינו התושבים כי מת מלכם והמליכו את האח האמצעי במקומו.

גם לו קרה אותו מקרה עצמו. באחד הימים טייל מחוץ לעיר, ראה את האיילה, וזו הוליכה אותו שולל. גם הוא הגיע אל הנסיכה השותקת, ניסה את מזלו, נכשל וראשו נכרת.

כאשר נבל בעיר־הבירה גם עץ־התאנה שלו, הבינו התושבים, כי מת מלכם, והמליכו את האח הצעיר במקומו.

גם צעיר זה הגיע באחד הטיולים שלו אל קבר אביו, ולידו איילה. אך ברודפו אחריה אל עבר הבאר הצליח הנסיך לתפשה. הוא הודיע לה:— לא אניחך ולא אשחררך, אלא אם תגידי לי מי את. הודתה האיילה:— לא איילה אני, כי אם שידה.

שאל הנסיך את האיילה, מה לעשות כדי לשאת את בת־המלך לאשה

הבטיחה לו השידה, שאם ייתן בה אימון ולא יהרגנה, היא תראה לו כיצד אפשר לזכות בבת המלך.

הסכים הנסיך והאיילה יעצה לו:— צא לדרך, כשאתה מלווה חיל רב. לך למלך ובקשהו שירשה לך לשוחח עם בתו. הוא יסרב, אך אתה תצליח בסופו של דבר לשוחח אתה. אחותי ואני ניהפך ליונים, ניכנס לחדר־הנסיכה דרך החלון ונתחבא מתחת למיטתה. כאשר תביא השפחה, כמנהגה, את המזון, תחטוף אותו מידיה ותאכל את מה שנמצא בצלחת. כאשר תכה על השולחן, ניהפך אנו, היונים, לבחורים, ונביא אתנו מנגנים ורקדניות.

הודה האח הצעיר לאיילה ועשה כדבריה. ואכן, הכול התנהל בהתאם לעצתה. אחרי שנהפכו היונים לבחורים, סיפר להם הנסיך סיפור על שלושה אומנים שבאו להישפט בפניו. הנגר חטב דמות מעץ, החייט הלביש את הבובה, והנפח הפיח בה רוח־חיים. על הנסיך היה לפסוק, מי משלושתם צריך לקבל את הנערה, אשר לכל אחד מהם יש חלק בה הצעיר פסק:— הנגר שהטב את הדמות מעץ.

כאן קמה בת המלך על רגליה וקראה:— אין זה משפט צדק. זה שהחדיר בבובת העץ רוח חיים, לו שייכת הנערה.

הנסיך הודה כי הצדק עם בת המלכה, אך מכיוון שפתחה את פיה, הוא זכה בה.

למחרת היום נישאו בני הזוג, והמלך לקה את הנסיכה אתו, אל ביתו ואל מדינתו. שם חיו בני הזוג חיי עושר, נחת ושמחה.

המקובלים במרוקו – משה חלמיש – ממזרח וממערב כרך ב'

רבי אברהם בן מוסה – אנציקלופדיה "ארזי הלבנון " 

סודות והנהגות.

רבי אברהם מזכיר בשיטתו למסכת סוטה מנהג חסידות שלהם : " וכן היו נוהגים קצת חסידים בעיר תיטואן, לשמר היין מראיית גויים " כמו כן הוא כותב הנהגה של רבי יעקב מארג'י ופירושים אחדים בשמו, בפירושו על הגדה של פסח.

" ושמעתי מאלופי ומיודעי אשר יחדיו נמתיק סוד..שהיה אומר ומגלה לי כמה סודות נעלמים – עמוקים, מנופת צוף מתוקים, והדברים עתיקים, החכם השלם האלוקי כבוד הרב יעקב מארג'י תנצב"ה, שהיה רגיל לומר בליל פסח קודם קריאת ההגדה פסוק כי ילד יולד לנו וגו…עד אבי עד שר שלום. והגם כי לא ראיתיו ( מנהג זה ) עד הנה בשום ספר מספרי האר"י ז"ל ראוי הוא לסמוך עליו, כי אפשר שהדברים שלא נתגלו אליו, והוא ראה או ידע…ואם הוא בדה הדבר מלבו, ראויין הדברים למי שאמרן ".

גפ בפירושו " מנחת סוטה " על מסכת סוטה, כותב עליו רבי אברהם : " מה שכתב האר"י ז"ל בכמה דוכתי, כי גלות השכינה הוא שיורדת הכל למקום הקליפות ושמעתי מאלופי ומיודעי אשר, יחדיו נמתיק סוד…הרב הכולל כבוד הרב יעקב בנו של רבי אברהם, רבי משה בן מסוה הכער את רבי יעקב מארג'י, וגם הוא כותב :

" וארח העיון, וחופש הדבר וימצא מפורש, משם מאור הגולה רבו של אדוני אבי, וליודעו ומכירו אנא קאמינא, הרב הגדול המובהק יעקב מארג'י תנצב"ה. רבי אברהם כתב על פגישתו וויכוחו עם נוצרי אחד בעיר תיטואן, בהגהותיו לספר " אוצרות החיים " :

" ופעם אחד בימי חרפי, בהיותי בעיר גדולה של חכמים וסופרים עיר תיטואן יע"א, אמר לי נוצרי אחד, יימח שמו וזכרו, איך היא צורת פרצוף אלוהיכם, ואמרתי לו, אמור לי אתה איך הוא ציור ראות העין ושמיעת האוזן, ולא ידע מה להשיב. אמרתי לו, שוטה, ומה אם דברים שבגופך אין אתה יודע מהותם, של שכן מה שלמעלה ממך…כל שכן העושה אותם.

בחברת חכמים.

לפני שנת תס"ו, עבר רבי אברהם לעיר סאלי, גם בעיר זו היו חכמים גדולים בקבלה, וביניהם רבי חיים בן עטר, " אור החיים " הקדוש. כנראה שרבי אברהם בן מוסה, כיהן בתפקיד רבה של העיר. וכך מצאנו בשאלה הלכתית ששלחו חכמי סאלי לגאון רבי יצחק אבן צור בפאס, שהוא חותם בראש ששת חכמי העיר.

זמן השאלה הזו, הוא לפני שנת תע"ג בפסק הלכתי שכתב בשנת תע"ב, חתם בזו הלשון : " אברהם בן מוסה דמתיטואן ודר בסאלי יע"א.

מרן החיד"א כתב שברבי אברהם בן מוסה, פגש את רבי אברהם אזולאי, תלמידו של המקובל רבי יצחק די לוויה ממראכש, ושניהם למדו יחדיו בספר אוצרות חותם. ואכן אנו יודעים ששני החכמים הללו עסקו מעיר מראכש גם בלימוד תורת הפשט. בפירושו למסכת סוטה, מזכיר רבי אברהם בן ימוסה חיבור על פירוש המשנה להרמב"ם ששמע מפיו של רבה של קהילת מראכש ( כנראה שהוא רבי אברהם אזולאי ), וכך כותב :

" ובהיותי בקרית מלך רב מארצות המערב, עיר גדולה של חכמים ושל סופרים, העיר שיאמרו7 כלילת יוםי משוש לכל הארץ, קרית חסנ"ת, צבי היא לכל הארצות, דורשים תלים על כל קוץ וקוץ, עיר מארוואיקוס ( מראכש ) אלוהים יכוננה עד עולם סלה.

שמעתי מפי החכם הגדול אב בחכמה ורך בשנים, רב הדיין בהארץ הלזו הנזכרת, ששמע מרבותיו, דכאשר חיבר הרמב"ם ז"ל את פירוש המשנה, גר היה בארץ נוכריה בכפר שאין בו סופרים וספרים, ולא נמצא בידו תלמוד, והיה מעיין וקראה על פה ולא יצא ידי חובתו. אף כי כאשר, שמעתי פג לבי כי לא האמנתי לו עכשיו, כמעט נטיו רגלי ושופכו אשורי להודות בלי בוש, אבל להוציאו חלק אי אפשר "