ארכיון יומי: 1 במאי 2014


Le mariage trad. chez les juifs marocains

LE MARIAGE TRADITIONNEL CHEZ LES JUIFS MAROCAINS – ISSACHAR BEN-AMI

אלכסואה אלכבירהלעילוי הנשמות הטהורות אסתר וגלאוסיה וייזר ז״ל

A Beni-Mellal,

les maries prennent leur bain mercredi matin. Les islan lavent le jeune homme et l'habillent d'une djellaba blanche et d'un sosia rouge (tarbouche). La mariee, vetue d'une "kaswa elkbira" de couleur verte, pleure, pendant la coiffure, son depart de la maison paternelle. Un oncle ou un frere l'installe sur une chaise et la transporte chez le marie. Au seuil de la maison, sa belle-mere 1'acueille avec trois oeufs, du lait et de la menthe. Sur chaque porte, elle brise un oeuf. Les maries sont installes sur un talamon. Apres la remise de la piece de monnaie a la mariee, le rabbin brise le verre. Dans leur chambre, le couple prend un repas en compagnie des islan.

Zone espagnole

A Tanger, on emmene la mariee au bain  lundi soir: c'est la "noche del lavado". On la couvre de la tete aux pieds et on prend particulierement soin a ce qu'elle ne soit pas apercue par les musulmans. Une des femmes de la famille du jeune homme jette dans le bain un peigne et un miroir; elle lave la fille et la fait plonger dans 1'eau. Cette nuit-la, la mariee ne peut dormir seule dans son lit; une petite fille se reposera a ses cotes. La ceremonie des sept benedictions a lieu mercredi dans la maison de la mariee. C'est l'officiant qui brise le verre qui a servi a benir le vin. 

L'informatrice ajoute que c'est une precaution qu'on prend contre les demons

Romanelli, dit que, la veille du mariage (jeudi soir), on emmenait la jeune fille a la maison du fiance, au son des tambours et des zgarit. Ceci nous parait fort improbable. Romanelli a vu le convoi, mais c'etait pour conduire la fiancee au bain et non chez son futur mari. Le temoignage de A. Dumas, op. cit., p. 166, est formel: "lundi soir, les femmes conduisent la mariee au bain

Dans le Rif. on emmene la jeune fille au ruisseau le mardi. En route, les femmes dansent. La mariee est couverte d'un drap et d'un voile qui lui cachent son visage. On prend un peigne, du 'kar, un miroir. de la nourriture et de la mahia, mais on ne fait ici aucune offrande aux demons. Apres le bain, la fiancee est habillee pour la ceremonie du mariage. Au retour, sa mere lui donne, au seuil de la porte. du miel, qu'elle goute. du sucre et du henne, qu'elle jette sur le mur. Les assistants poussent des zgarit et les femmes dansent. La ceremonie nuptiale est celebree dans la cour principale de la maison. La mariee est habillee d'une "kaswa elkbira". Le menu qu'ils prendront dans leur chambre comprendra des pigeons. Une femme de la famille les assistera dans leur chambre

A Melilla, apres le bain du mercredi matin, les femmes coiffent la mariee, en lui faisant cinq cadenettes de chaque cote du cou. Apres la benediction, celebree chez la mariee, on donne au marie un verre de lait, car il a ete le seul a jeuner. On conduit alors la jeune fille chez ses beaux-parents; en route, les hommes chantent "Adon 'olam", et les femmes poussent des zgarit. A l'entree de la maison, une femme de la famille du marie presente a la mariee un plateau avec cinq oeufs, du henne, du miel et cinq bougies. Elle prend quatre oeufs et les brise. En entrant, la femme lui met du miel dans sa bouche. Les maries dineront seuls dans leur chambre.kessoua kbira

A Tetouan, la mariee est conduite lundi soir au bain. Mardi soir, vetue de "ropa berberisca", la tete ceinte d'un diademe intitule esphipha, elle est emmenee, les yeux fermes, a la maison du marie. Les invites tiennent des lanternes a la main. Son pere offre, aux gens importants, a tour de role, le soin de conduire les pas aveugles de sa fille. En arrivant, la mere du jeune homme lui met du sucre dans la bouche et lui tend un verre d'eau, en lui souhaitant que sa vie soit aussi douce que ce sucre et aussi pure que cette eau. Ce soir-la, la mariee dort avec sa belle-mere, ou, a defaut, avec une femme honorable. Le lendemain, mercredi matin, a lieu la benediction nuptiale. Le rabbin benit le vin. Si, pendant la benediction, il arrive que le vin deborde, c'est un signe que les sept benedictions seront efficaces. La bague offerte par le marie est examinee par le rabbin et par plusieurs personnes de l'assistance. C'est le marie qui brise le verre avec le pied.

Chez les Juifs du Sud

 Dans le Haut-Atlas occidental.

A Demnate, mercredi, les tamzwarat accompagnent la fiancee au mikve. La, on lui tend un miroir et cinq dattes; elle s'observe dans le miroir, puis le lance dans l'eau ainsi que les cinq dattes. Quand elle sort, le visage voile, on la fait monter sur une mule blanche recouverte d'un tapis, sur laquelle est assis un petit enfant. Un homme riche saisit les renes et mene la monture. Des gens tenant des bougies allumees les accompagnent en chantant.

Le marie, revenu du bain avant la jeune fille, l'attend debout sur une table recouverte de nattes. Il ne peut s'asseoir jusqu'a la venue de la mariee. Apres la benediction nuptiale et la remise de la piece, le marie, souleve par les islan, revient a sa maison. Ensuite, chevauchant une mule  et accompagnee par la famille du marie et par des amis, la mariee se rend chez son mari.

 En arrivant au seuil de la maison, sa belle-mere lui donne du miel et du lait, dans lesquels elle trempe sa main, qu'elle applique sur le mur. Elle prend ensuite un oeuf et le brise.Les maries sont installes dans Une masreya, une sorte d'alcove construite dans la profondeur du mur. Seul un rideau les separe de I'assistance. Le marie doit le premier adresser la parole a sa femme. Une tamzwara s'occupe d'eux.

 Elle rentre a plusieurs reprises, afin de s'assurer que tout va bien. Meme si la jeune fille n'est pas nubile, le marie aura des relations sexuelles avec elle.

Note de l'auteur :Ancienne infirmiere al'hopital de Sefrou, m'a raconte qu'en 1958 elle asoigne une petite mariee de sept ans, qui souffrait d'hemmorragie. Le medecin qui a traite la fille, indigne, a, d'apres ses dires, intente un proces contre le mari, qui était tres vieux.

דור התמורה-מ.שוקד וש. דשן

דור התמורה – שינוי והמשכיות בעולמם של יוצאי צפון אפריקה – משה שוקדדור התמורה ושלמה דשן.

פרק רביעי

מושגים בחקר תמורה דתית

שלמה דשן

העוקבים אחר תהליך קליטתם של יוצאי ארצות המזרח בישראל מרבים לראות את השינויים הדתיים והתרבותיים המתחוללים בקרבם בתהליכים של חילון, מודרניזציה, וכיוצא באלו. תפיסתם היא, שהאנשים עוברים ממציאות החדורה דתיות אל מציאות חילונית, מנוערת מתוכן מסורתי. אולם העיון חושף את השטחיות שבתפיסה זו. השינויים המתחוללים הם מורכבים, ולא ניתן לסכמם בדימוי פשטני. בשלושת הפרקים הבאים מוצעת מערכת מושגים, המציינים באופן מדויק יותר את הגוונים שבמציאות הנדונה בספר. בפרק זה יידונו תחילה בעיות עיוניות הכרוכות במושגים המקובלים המשמשים בחקר תמורה דתית, ובהמשך יודגם השימוש במושגים מתוך ניתוח אירוע, מתחום הפעילות הפוליטית בקרב קבוצה של יוצאי מרוקו.

המושגים ׳דתיות׳ ו׳חילוניות׳ הנקוטים בשפת יום־יום מקובלים גם על חוקרים לא מעטים בתחום הסוציולוגיה של הדת. במושגים אלה טמונה תפיסה של קוטביות, שעל־פיה דתיות וחילוניות, שונים הם ומנוגדים זה לזה. הסוציולוגים המקבלים תפיסה זו מרבים להזדקק למושג שלישי, ׳חילון׳ (סקולריזאציה), ורואים בשינוי דתי תהליך מקוטב ה׳דתיות׳ לעבר קוטב ה׳חילוניות׳. בתפיסה הקוטבית הזו טמונה ההנחה, ש׳תהליכי חילון׳ בולטים ונפוצים בחברה המודרנית. הדברים שלהלן צמחו מהתמודדות עם נתוני השינוי הדתי שראיתי בקרב יוצאי צפון- אפריקה בעיירה צפונית. בתחילה ניסיתי לפרש את התופעות במונחים שאולים מן הגישה שהזכרתי, אך הניסיון הביאני להכרה שהשימוש במושגים אלה, על ההנחות הטמונות בהם, אינו פורה. ההנחה בדבר רווחות הנטיה לחילוניות בחברה המודרנית, מרחיקה את החוקר משאלות המוליכות להבנה מעמיקה בנושא: מהי דת בחברה המודרנית בכלל ? מה הם הגוונים של אמונה וטקס בימינו ? מה הם השינויים המתחוללים בהווה? ההנחות הכוללניות חוסמות אפשרות לעיון מעמיק בשאלות אלו, וכדי להשיב עליהן זקוקים אנו למערכת־מושגים מופשטת שתוכל  לשמש במחקר משווה בין תרבויות. לכך נחתור בהמשך דברינו. אדגים בדוגמה אחת את הקשיים המתעוררים בהבנת תופעות, כשמערכת־המושגים של החוקר היא פשטנית.

במחקר על השתלשלות החלטות הכנסיה האנגליקאנית בקשר לתיכנון המשפחה נחשפה עמדה ליבראלית גוברת והולכת. החוקר ראה בכך עדות לתהליך של חילון הולך וגובר בכנסיה (וילסון, 1966). אילו היינו עורכים מחקר משווה על החלטות כאלו ביהדות בת־ימינו, אפשר שהיינו מגלים גם כאן עמדה ליבראלית גוברת. אלא שמכאן והלאה לא יועילו לנו המושגים המקובלים בהבנת התופעה. אין כל ביטחון בהנחה ששני המקרים, האנגליקני והיהודי, דומים במהותם. יש להתחשב גם בהקשר החברתי־הדתי הכולל שבו השינוי מתחולל, שכן תיאורי השינוי עצמם עשויים להיות חסרי משמעות. בדוגמה שלפנינו זקוקים אנו למידע על חוקריות השינוי מבחינת המוסכמות והערכים של החברה שבה הוא מתחולל. שינוי בנהגים דתיים בחברה עשוי בחברה מסוימת להיות מעוגן במנגנונים לגיטימיים של המערכת ההלכתית המכשירים שינוי, ובחברה אחרת עשויים אותם שינויים ממש להיות בלתי־חוקיים, בהעדר מנגנונים מסורתיים מכשירים. להבנת שינוי דתי כלשהו חשוב שלחוקר יהיה מידע על המניע לשינוי, ומידע על ההיקף ואופן הסטיה מן המסורת.

גישה כללית לפתרון הבעיות שעלו מן הראוי שתכלול פיתוח מושגים מופשטים יותר מאלה הנהוגים היום במחקרים רבים. מושגים אלה צריכים לזרוע אור על השאלה המרכזית בחקר שינוי דתי, והיא: ׳איך משתנה דת׳ י המושגים, שמן ההכרח שינבעו מתוך חקר הדת עצמה, עליהם לאפשר הבחנה בין תופעות בתוך תחומה של הפעילות הדתית־תרבותית, כדי שהם יאירו בראש־וראשונה את התחום הזה. שדה־החקירה צריך שיצטמצם במרכיבים היסודיים של פעילות דתית־תרבותית, וכך אנו מגיעים אפוא לצורך בהגדרה של דת. בעקבות מסה של גירץ (1966), השייכת כבר לקלאסיקה האנתרופולוגית, אני מציע הגדרה זו: דת היא (א) מערכת סמלים; (ב) המתייחסת לבעיות של מציאת משמעות לקיום ולמציאות, ואשר (ג) תוך כדי התייחסות זו היא מתארת את המציאות באופן משכנע כנתונה לסדר. למונח יסמל׳ אני נזקק כביטוי צורני ומוחשי של הרגשה, בצורת מעשה טקסי או ניסוח של אמונה. ׳בעיות של מציאת משמעות׳ פירושן בעיות הכרוכות בהבנת הסבל ובהבנת חוסר עקיבות מוסרית. בעיות אלו עולות בזמני־מתח או חשבוךנפש, כאשר תפיסת הסדר המקובל עומדת בספק, והרגשה של תוהו ובוהו עשויה לבוא במקומה. ׳תיאור מסודר של המציאות׳ הוא בניין שיטתי של סמלים דתיים ותרבותיים. בניין כזה עשוי להיות מנגנון יעיל ליחיד, המאפשר לו השלמה עם חוויותיו ועם הנסיבות הסובבות אותו.

אם נקבל הגדרה של הדת בקווים אלה, נמצא שכדי להבין דת כלשהי מבחינה סוציולוגית, יש לבדוק סמלים ומערכות־סמלים ביחס למצבים השונים והמשתנים של האנשים הנושאים את הסמלים. בחקר שינוי דתי יש לברר כיצד ועל שום מה משנים בני־אדם את המשמעות שהם מייחסים לסמלים דתיים, ואיך מתקשרים השינויים הדתיים לנסיבות־חיים ולתפקידים חברתיים מוגדרים. לצורכי מחקר נגיע למושגי ניתוח מתוך שנתמקד בפעילויות של בני־אדם ביחס לסמלים מוגדרים. רבים הם המחקרים בדבר שינוי דתי שהתמקדו בניתוח פעילויות סמליות מוגדרות, אך רק מעטים מהם ניסו להבחין בין הגוונים השונים שבשינוי דתי, וגם הללו חשופים לביקורת מאחר שמושגי הניתוח שלהם הם תיאוריים בלבד. להלן מערכת של ארבעה סוגים של שינוי דתי, המוצעת כניסיון לקדם את נושא דיוננו לקראת יתר בהירות על־ידי עידון מושגי הניתוח. מערכת המושגים מופשטת, מעוגנת בהגדרות דלעיל של דת וסמלים, ובנויה באופן שיהיה בה להקיף תופעות במחקר בין־תרבותי. היא כוללת את הקטיגוריות(א) חיסול:(p יצירה: (ג) חידוש: (ד) חילול. ׳חיסול׳ ו׳יצירה׳ הן פעולות הנוגעות לביטוי הצורני, החיצוני, של הסמל והן מנוגדות זו לזו לחלוטין. ׳חיסול׳ היא פעולה לסילוק סמל, ואילו על־ידי פעולת ה׳יצירה׳ נוצר סמל חדש. בפעולות ׳חידוש׳ ו׳חילול׳ הביטוי הצורני החיצוני של הסמל אינו משתנה: אך פעולות אלו פוגעות במשמעות הקיימת ובתוכן הקיים של הסמלים.

חיסול

פעולת ׳חיסול׳ פירושה ניתוק הסמל מתחום הניסיון הקיומי, שאליו התייחס הסמל בשימוש מסורתי, והסמל מאבד משמעות בשביל הסוגד. ׳חיסול׳ יקרה כשסוגד מפסיק לעשות את המעשה המשתמע מזיקה חיה אל הסמל. כשהסוגד נמנע ממעשה טקסי, הימנעותו היא חיסול המעשה הזה בחייו הדתיים, וכן כשהסוגד מפסיק להאמין בעיקר־אמונה כלשהו, הוא מחסל את מערך־הסמלים המרכיב עיקר־אמונה זה. כאשר איש־שבט אפריקאי, למשל, מפסיק לקשור את חרדותיו בכוח שיוחס לפי המסורת לכישוף, הריהו מחסל את הכישוף.

חיסול כסוג של שינוי דתי הוא תופעה נפוצה מאוד בחברה המודרנית, ובכל זאת מן הראוי להבליט אותו בדיון זה. הרבה הוגים פונקציונאליסטיים מתקשים להתמודד

[1] ניסוחים אלה כוללים ביקורת על הקטיגוריות ׳ריטואליזם׳ ו׳פורמאליזם׳, שבהן משתמשים לעתים קרובות בספרות התיאולוגית, נוכח תופעות של מעשים ריטואליים נעדרי האמונות המסורתיות המלוות אותם. ב׳ריטואליזם׳ מתכוונים בדרךכלל לדבקות בצורות מסורתיות, חסרות־תוכן. לעתים קרובות משתמשים במונח וה בהוראה ביקורתית, המצביעה על הקפדה יתרה על האות המתה שבחוק, על קטנוניות ועל חוסר רגישות וחוסר מחשבה דתית. אך אי־אפשר להסביר באופן הגיוני את המשך הקיום של מעשים סמליים כשאין הם קשורים בדרך כלשהי בהתנסות הקיומית של האנשים הפועלים. לכן אין ׳ריטואליזם׳ יכול לעמוד כקטיגוריה של פעילות דתית. מה שנראה באופן שטחי כ׳ריטואליזם׳ יתגלה לאחר בדיקה, כמעשים סמליים מסורתיים שחלו בהם שינויים מסוג, שאני מגדיר כאן כ׳חילול׳ או כ׳חידוש׳.

Presence juive au Tafilalet-Revue Brit 31

RISSANI 

Brit – Revue des Juifs du Maroc

Redacreur – Asher Knafo

Amnon Elkabets

Tafilalet – Sijilmassa

Avant propos sur la region

Dans ces couches de la population, on a commence a voir des phenomenes sociaux inconnus jusque-la. Des femmes et des hommes habilles a l'europeenne allaient tete nue; des repas pris dans des cafes et des restaurants ; des danses mixtes pendant les mariages… Ils consideraient la societe traditionnelle comme inferieure et aspiraient a la reussite financiere sans tenir compte des moyens pour y parvenir. Certains pensaient qu'il fallait se rapprocher des non Juifs pour leurs qualites, tout en gardant le caractere traditionnel de la communaute. Le passage a la culture francaise etait donc le ..lot des eleves de l'Alliance

. Au contraire, dans les couches modestes, les dirigeants traditionalistes ont continue a exercer leur influence. En effet, au Tafilalet, nous n'avons pas vu ce mouvement de secularisation se developper. La plus grande partie de la communaute est restee traditionaliste-orthodoxe. Ceux qui terminaient leurs etudes a « !Alliance » avaient le privilege d'obtenir des postes importants dans la finance et le commerce de meme que dans l'administration du royaume.

L'activite commerciale des Juifs a apporte au Tafilalet la prosperite. Dans des villes comme Tayout, la vie financiere se basait sur les juifs qui servaient d'agents pour le commerce international entre le Maroc et l'Angleterre. Toutes les marchandises importees d'Angleterre passaient entre les mains de commercants juifs avec la participation de commercants arabes.

Les commercants avaient une franchise selon laquelle ils fournissaient le sucre provenant des raffineries marocaines qui leur etaient louees par la maison royale. Leur presence et leurs activites etaient d'une telle importance qu'ils etaient dispenses du paiement de la Jisia (Taxe par tete imposee aux non musulmans).

Au lieu de cela, ils devaient faire des cadeaux aux notables du gouvernement. Ces commercants etaient connus pour leurs liens avec les Tojjar el Sultan les marchands du Roi. C'est d'eux qu'ils recevaient leurs marchandises a diffuser dans le Sud du Maroc. En dehors du sucre, ils vendaient du the, des bougies, de la soie et meme de la verveine. Dans la ville de Tabusamt, on a octroye aux juifs le droit exclusif de frapper de la monnaie d'or et d'argent pour les juifs et les musulmans de la region.

 De nombreuses families se sont enrichies a cette epoque ; les plus remarquables furent: les Azeroual, Chetrit, Illouz, Sebbag, et Elzra'. Mais le reste de la communaute a continue a vivre dans l'indigence, a habiter a l'etroit dans le mellah et a exercer des petits metiers comme celui de forgeron, menuisier, cordonnier, bijoutier, tailleur. D'autres travaillaient dans le commerce du betail et l'agriculture. Une grande partie de l'activite se passait au marche, haut en couleurs, de Rissani, chef-lieu de la region.

 Ce marche avait lieu les lundis et jeudis, ou affluaient une foule de gens de toute la region. Afin d'attirer la population a venir faire ses achats et pour distraire les acheteurs se produisaient des saltimbanques, des charmeurs de serpents, des guerisseurs, des cartomanciens…

L'activite financiere qui rapportait des gains appreciables ne passait pas inapergue des receveurs d'impots d'etat. Toutes les taxes imposees a la population n'epargnaient pas les juifs et ceux-ci payaient comme convenu aux representants du gouvernement ce qui leur revenait. Cependant, ils savaient aussi s'arranger avec les receveurs d'impots surtout quand il s'agissait de paiements eleves ou ils faisaient intervenir le gouverneur qui profitait toujours de cadeaux et de dons.

אוצר גנזים – מאת יעקב משה טולידאנו-אוסף איגרות לתולדות ארץ־ישראל

אוצר גנזים

אוסף איגרות לתולדות ארץ־ישראל מתוך כתבי־יד עתיקים עם מבואות והערות

מאת יעקב משה טולידאנו

מאסף שיר אבותיו ומוסיף על שררותם שררה… ולא מאז אהבתיך אבל מן ימי ילדות ומימות היצירה. אך כנראה שהיה זמן אשר היתה איבה .ביניהם והשלימו אחר כך והיו ידידים, כי בשיד סי׳ ל כתוב: ולו אל אוהב ייד״שלימו אחר האיבה. וגם בשירו זה מתאר את רבי יוסף בר שמואל כחכם ״גדול וכותב:אוצר גנזים

שאל כימה אשר תדע שבילו / שאל צדק הוא לעמיתו

שאל סהר חצי ירח ויגיד / לך תקפו שאל שמש בצאתו

שאל חוכמה ואם נפלאות שאל את- / רבי יוסף, אשר חוכמתו אחותו

ועיין שם גם בסי׳ ג׳ שכותב עליו? משרה עלי שכמו… מזה ובן מזה ומעמידי ארץ זמפילי נפיליה ראו בארצו, כי גדולתו רבת ובלתו לא יכיליה.

לא הבאתי אלא שורות אחדות מן השירים ההם ויש להווכח, שמשפחת .בני הדיינים היתה מכובדת מאוד בקורדובה והשררה.של הדיינות היתה.מוחזקת בידם. השם שמואל מוצאים במשפחת המיימוני גם בתקופה .מאוחרת. עי׳ כפתור ופרח, הוצאת לונץ, עמי סד. וכנראה, שגם רבי נתן הדיין שנזכר בספר הקבלה להראג״ד, בדור רב משה גאון השבוי, כשבא לקורדובה, גט הוא שייך למשפחת דיינים זו. כמו כן אנו למדים משירי ר״ש הנגיד, שאבות הרמב"ם, בני הדיינים, היו בקיאים בידיעות כלליות, בתכונת השמים, במהלד הלבנה והשמש והתקופות ואין ספק, שרבינו מימון שעסק בזה (עי׳ תרביץ, ג, עמי 165) קיבל מאבותיו, ובזה מבינים אנו מה שכתב הרמב״ם בה׳ קידוש החודש יא, ג: ״שיש לנו בעיקרים אלו

 .קבלות מפי החכמים וראיות שלא נכתבו בספרים הידועים לכל״. ושם הלכה 1 ״והוא סוד העבור שהיו החכמים הגדולים יודעים אותו ואין מוסרין אותו לכל אדם אלא לסמוכים נבונים״, התכוון לאבותיו משפחת הדיינים שהיו מומחים ומוסמכים לכך, שמהם קיבל גם הוא כאביו רבינו מיימון, ..את הידיעות ההן. ולא רק זה, אלא גם קבלות חשובות היו לה למשפחה זו איש מפי איש, כמו שכתב ב״אגרת תימך שזכרתי למעלה, שהמדובר ־שם על זמן הופעת הנבואה בישראל, שקיבל מאבותיו איש מפי איש, עד תחילת גלות ירושלים אשר בספרד.

ולא רק קבלות בתורה ובמדע, קיבל הרמב״ם מאבותיו, בני הדיינים, שנמסרו מדור לדור, אלא גם אומנות הכזיבה, כפי שהוכיח מ׳ לוצקי -בסוף הלכות ירושלמי: מהרמב״ם, שהוציא פרופ׳ ש׳ ליברמן (ניו־יורק חש״ח), שכתב־יד מיוחד היה למשפחת הרמב״ם, שמאב לבן למדו אותו- וכתב ידם היה שונה בהרבה מכתבי־היד של רבני ספרד שכן היה נהוג.. בספרד, שכל אב משפחה לימד בעצמו את בניו קרוא וכתוב. דברי מ׳ לוצקי אלה התאמתו ביותר מתגלית המכתב שכתב רבי דוד, אחי הרמב״ם׳ אליו, שפירסם רש״ד גויטיין ב״הארץ״ מיום 2.12.54 שכתב ידו  זה של רבי דוד, הוא דומה ממש לכתב ידו של הרמב״ם אחיו, אות באות, כמו שהעיר גם גויטיין שם. ומזה נראה, שאותה צורת הכתב נמסרה מאב לבן מדוד לדור, במשפחת בני הדיינים.

נראה שבנו של רבי עובדיה, שנהרג על קידוש השם, כמו שכתבתי- למעלה, איננו בן רבי עובדיה הראשון, כפי הנוסח שבסדר הדורות לר״ס בן דנאן, אלא הוא רבי יוסף השני, אביו של רבי יצחק הדיין, וזה היה אולי בההרג שהיה בקורדובה בשי׳ תשע״ג, שמפניו ברח ר״ש הנגיד משם. רבי׳ יוסף השני הנז׳ היה בן רבי עובדיה השני ונתחלף לר״ס בז דנאן ברבי עובדיה הראשון. עוד שם אחר ממשפחה זו מצאנו חתום בין המתנגדים; למחרימי ספרי הרמב״ם. עיי׳ בקובץ תשובות הרמב״ם ואגרותיו, לפסיא, דף ו, באיגרת משנת ד׳׳א תתקצ״ב מעיד קלעא בספרד, שחתום בין חכמי- העיר, רבי יצחק ב״ר יוסף אלדיין (הדיין). השמות הפרטיים יצחק ויוסף ושם המשפחה דיין מראים, שהם מאותה השרשרת של אבות הרמב״ם, מאלה. שנשארו בספרד, ואפשר שהוא מצאצאי רבי יוסף, אבי רבנו מימון. ובודאי- שנתקנא לכבוד הרמב״ם קרובו. נראה ברור שמשרת הדיינות והתואר בניי הדיינים שניתן למשפחה זו היה י משום התייחשם לזרע דוד, או לזרע רבנו־הקדוש, כמו שמצינו בזרע הלל הנשיא שהיו נשיאי הסנהדרין. ובירוש׳ כלאים ט, ג אמרו, שכששמע רבינו הקדוש, שרב הונא, שהיה מהזכרים של זרע דוד בא לטבריה, רצה למסור לו הנשיאות. וכן מצאנו במשפחת המתייחשת לזרע דוד הידועה בעיר צובא, שקיבלה גט היא את התואר דיין (עי׳ שירי דוד, ליוורנו תרל״ט) ואחד מן המשפחה שחי בצפת, רבי אפרים דיין, נזכר על־ידי הנוסע בעל ״אהבת ציון״. שם משפחה דיין ידועה עד עכשיו במארוקו וגם היא מתייחסת לזרע דוד וחושבני שהיא מצאצאי אבות המיימוני. יוצא שמשפחת המיימוני בחלקה לשתים! אלה; בשם דיין׳. התייחסו לאחד מאבות הרמב״ם שנשאר בספרד או בצפון אפריקה ואלה שחיו במצרים ובארצות השכנות שהתייחסו להרמב״ם, קיבלו שם? המשפחה מימון. עיין במאמרי הנז׳ על שרידי משפחת המיימוני.

ועוד במאה החמש־עשרה הי בירושלים ר׳ יוסף הדיין• עיין! א״זד פריימן, ציון, שנה א (תרצ״ו), עמי 187'« א׳ יערי׳ שלוחי ארץ־ישראל, עמי־ 213, הערה 17. והוא לדעתי ממשפחת הרמב״ם, שבא מספרך לארץ*ישראל_

אפשר, שגם רבי דניאל בן יהודה הדיין׳ מחבר השיר ״יגדל אלוהים חי וישתבח״׳ כפי שכתוב כשני כתבי־יד שראה צונץ געי׳ t פין׳ כנסת ׳ישראל, א, עמי קלב), הוא נצר למשפחת דיין זו׳ צאצאי דודיו של הרמב״ם, ולכן עשה שיר זה לדעת הרמב״ם.

מתוך ויקיפדיה : יגדל אלוהים חי הוא פיוט המיוסד על שלושה עשר עקרי האמונה, שקבע הרמב"םבפירושו לפרק חלק במסכת סנהדרין. בפיוט 13 שורות, אחת לכל אחד מהעיקרים.

מחבר הפיוט "יגדל" הוא דניאל בן יהודה דיין, שחי באיטליה, כנראה במאה ה-13.הפיוט נדפס לראשונה במחזור "קמחא דאבשונא" שנדפס בבולוניה בשנים ש'-ש"א (1541)‏

הפיוט התקבל בקרב קהילות רבות. בדרך כלל נוהגים לאומרו לפני תפילת שחרית או בסופה. בקהילות ספרד הוא מושר בליל שבת וחג לאחר סיום תפילת ערבית. שני החרוזים האחרונים הם על פי נוסח הספרדים.

בספר "סדר היום" שחיבר המקובל משה בן מכיר בסוף המאה ה-16 נאמר: "ויש שנהגו לומר אחר התפלה שלשה עשר עיקרים שהוא פזמון יגדל אלהים חי וכו' בנעימת קול והוא מנהג טוב ויפה ועולה לד' עניינים לקבל עליהם האמנת השלשה עשר עיקרים גם לומר אותם בשמחה לכבוד היום הקדוש והוא מכלל העונג".‏. באשכנז היו קהילות שאמרו אותו בכל יום.

מצד שני, הנוהגים על פי האר"י נמנעו מלקבוע בתפילתם פיוטים שלא נסדרו על דרך חכמת הקבלה, ועל כן לא נהגו לשיר את "יגדל". האר"י והרדב"ז התנגדו לאמירת הפיוט באופן מיוחד, בשל התנגדותם העקרונית לקביעת עיקרי אמונה מסוימים.

למעשה, הפיוט נדפס בסידורים רבים, במיוחד בסידורים נוסח פולין. וכן בסידור בית יעקב ובסידור שער השמים. לעומתם, בסידור לפי נוסח הגר"א, בסידור חב"ד לפי נוסח האר"י, בסידורי הספרדים (ברוב הנוסחאות) והתימנים הפיוט אינו.

סיבה עיקרית להימנעותן של קהילות מסוימות מלהכניס פיוט זה לסדר התפילה, היא כי ישנם מגדולי הדור בתקופות השונות שיצאו נגד הפיוט בטענה שהוא אינו מקביל במדויק לי"ג עיקרי אמונה ועל כן הוא מורה על בעיות באמונת המחבר.

הרב אברהם אסולין-הלכה ומאמרים מאת חכמי ורבני מרוקו

תורת אמך ◆ פרשת אמור◆ לאור חכמי מרוקו ◆ מס'51◆

 

המלקט: הרב אברהם אסולין                                                         

 

ביום ההוא יאכל לא תותירו ממנו עד בקר אני ה'(כב, ל).

 

כתב הגאון רבי משה אבירמאט זלה"ה מחכמי תארודאנט, בספרו ויאמר משה. ביום ההוא- מלמד על היום הידוע שהוא יום מיתתו. יאכל – היינו להוליכו עמו לקבר, לפי דעתי זו היא הליכתו ואכילתו. לזה אמר 'לא תותירו ממנו עד בוקר', תיבת ממנו אותיות ממון, ותיבת בקר אותיות קבר, הכתוב מבשר לקמצן שלא יועיל במעשיו הרעים כלום. ואמר לא תותירו ממון עד קבר. כדי שלא ישלוט במעשיו אחר ויהנה ממנו, עצה זו נפסדת היא. והוסיף הכתוב אני ה', אני הוא שהבחנתי במצרים, בין טיפה של בכור, והכל גלוי לפני ומעשה אדם ותחבולתיו כאין נגדי. לכן דרך ישרה לאדם הוא שלא יהיה פזרן יותר מדאי. ולא קמצן יותר מדאי, כי אם אמצעי, והאמצעי לעולם שלם.

דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם מועדי ה' אשר תקראו אתם מקראי  קדש אלה הם מועדי. ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון מקרא קדש כל מלאכה לא תעשו (כג, ב, ג).

כתב הגאון החסיד רבי יחיא שניאור זלה"ה תלמיד חבר לבבא סאלי, ורב שכונת מוסררה בי"ם בספרו יש מאין א'. הקשה רבנו חיים בן עטר זלה"ה ראש ישיבת כנסת ישראל ומחכמי העיר סאלי במרוקו בספרו אור החיים, למה חזר לצוות כאן על השבת? ונראה לרמוז בזה, כיצד שציוה על השמחה בחג, כמו שכתוב (דברים טז, יד), ושמחת בחגך.

שבא עשה ודוחה לא תעשה. וגם כן מטעם אחר, שהחג בא מזמן והשבת בכל שבוע, יהיה חביב ביותר וידחה השבת מלפניו. לזה אמר, אף על פי שאמרתי לכם 'אלה הם מועדי', הם מועדי וצריך לשמוח בהם, אפילו הכי 'ששת ימים תעבוד וביום השביעי קודש', שלא ידחה השבת חס ושלום מפני שמחת החג. ולכן אני מזהיר אתכם 'כל מלאכה לא תעשון' אפילו לצורך אוכל נפש, כי קדוש היא לכם מששת ימי בראשית.

ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת(כד, יז).

כתב הגאון רבי רפאל בירדוגו זלה"ה בספרו משמחי לב, כתוב בא לעורר, איך חביבים לאל מצוות התורה, והעובר עליהם ומזלזל באחת מהן כאילו זלזל בכבודו יתברך, שהרי בהיותו יתברך עוסק בכבודו אומר דיני התורה 'ואיש' לומר ששקולים הם. ומלך בשר ודם כשיעסוק לנקום מי שקללו, לא יתן לב לא לישוב מדינתו ולא להנהגת עמו, וה' יתברך לא כן.

ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים כי לחמו הוא (כב, ז).

 ובא שמש – פירוש שקעה שמשו של צדיק. וטהר – בנהר דנור ואחר סמוך ובא אל המחנה של מעלה ושמא תאמר מה הועילה בביאתה לזה אמר כי לחמו הוא לא כן מעיקרא נהנית על צד החסד ומאן דאכיל דלאו דיליה בהיל לאסתכולי באפיה אבל עכשיו. כי לחמו הוא – פירוש מן הדין ובזרוע: 

בעקבות היוזמה הברוכה של הרב אסולין

להקים אהל לימוד בל"ג בעומר במירון.

אנו רוצים לשכלל את הערב עם תזמורת אנדלוסית מיוחדת של 4-5 נגנים עם פייטן והגברה איכותית

ב"ה הצלחנו להשיג כחצי מהמימון.

אנו פונים לציבור לבקשת תרומה לחציו השני של המימון שעלותו כ2500 ש"ח
אנו פונים לציבור הקדוש זכות גדולה היא לתרום לערב זה.
ובודאי זכותו של ר' שמעון בר יוחאי תעמוד לכל המשתתפים התורמים והמסייעים .

לתרומות ניתן לפנות לרב אסולין 0527145147 או אלי 0509005752.
בברכה
חיים ערן אלפסי

אור חדש – הלכות ומנהגי צפ"א

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

מאי 2014
א ב ג ד ה ו ש
« אפר   יונ »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר