מאחורי הקוראן

חי בר-זאב

בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו

בהוצאת " דפים מספרים " 

המורה יוזם כתיבת ספר בערבית שבו סיפורי התורה

קהל שומעיו הערבים של מוחמד לא מרפה ממנו; הם רוצים לראות ולמשש בידיהם את הספר שממנו מוחמד שואב את דבריו. המורה דוחה את הרעיון:

״אילו היינו מורידים אליך כתב על גבי מגילה, והיו ממששים אותו בידיהם, גם אז היו הכופרים אומרים: אלה כשפים בעליל״ (ו, ז).

סורה 6 פסוק 7 – وَلَوْ نَزَّلْنَا عَلَيْكَ كِتَابًا فِي قِرْطَاسٍ فَلَمَسُوهُ بِأَيْدِيهِمْ لَقَالَ الَّذِينَ كَفَرُواْ إِنْ هَـذَا إِلاَّ سِحْرٌ مُّبِينٌ 7

הוא אומר להם שספר התורה קדוש ונמצא ביד היהודים, וכי על האדם להיות טהור כדי לכותבו, למששו וללמוד בו. וכיוון שהסופרים היהודים שומעים בקול רבניהם, על כן אינם מוסרים אותה לאחרים שאינם טהורים, ועל כן אינו יכול למלא את רצון הערבים: ״זהו קוראן נכבד, בכתב שמור, רק המטוהרים יגעו בו״_; ״כל החפץ יזכור – רשום בגווילים נאצלים, נישאים וטהורים, בידי סופרים נכבדים וברי לב״ (נו, עז-עט_; פ, יב-טז).

סורה 56

إِنَّهُ لَقُرْآنٌ كَرِيمٌ 77

זהו קוראן נכבד

 فِي كِتَابٍ مَّكْنُونٍ 78

בכתב שמור

 لَّا يَمَسُّهُ إِلَّا الْمُطَهَّرُونَ 79

רק המטוהרים יגעו בו

סורה 80 :

فَمَن شَاء ذَكَرَهُ 12

כל החפץ יזכור

فِي صُحُفٍ مُّكَرَّمَةٍ 13

רשום בגווילים נאצלים

 مَّرْفُوعَةٍ مُّطَهَّرَةٍ 14

נישאים וטהורים

 بِأَيْدِي سَفَرَةٍ 15

בידי סופרים

 كِرَامٍ بَرَرَةٍ 16

נכבדים וברי לבב

בתלמוד אכן מבואר, שאין להתעסק בתורה וללומדה בלי ליטהר לפני זה.

לאחר שערביי מכה מתעקשים לראות את הספר, יוזם מורו כתיבת ספר בשפה הערבית, שבו יובאו בקיצור סיפורי התורה ומוסריה, והוא קורא לספר בשם ׳קוראן ערבי׳:

״הורדנוהו כקוראן ערבי למען תשכילו להבין״; ״[אשבע] בכתב המובן! עשינו אותו קוראן ערבי למען תשכילו להבין. הוא אצלנו, באם הספרים, עליון ומלא חכמה״.

סורה 12 :

إِنَّا أَنزَلْنَاهُ قُرْآنًا عَرَبِيًّا لَّعَلَّكُمْ تَعْقِلُونَ 2

הורדנוהו כקוראן ערבי למען תשכילו להבין

סורה 43 :

حم 1 وَالْكِتَابِ الْمُبِينِ 2

( אשבע ) בכתב המובן

 إِنَّا جَعَلْنَاهُ قُرْآنًا عَرَبِيًّا لَّعَلَّكُمْ تَعْقِلُونَ 3

עשינו אותו קוראן ערבי למע8 תשכילו להבין

وَإِنَّهُ فِي أُمِّ الْكِتَابِ لَدَيْنَا لَعَلِيٌّ حَكِيمٌ 4

הוא אצלנו, באֵם הספרים, עליון ומלא חכמה

בספר זה ביקשתי לתאר את ימיה האחרונים של ׳גלות ירושלים אשר בספרד׳ ואת גירוש

היהודים משם. ספר זה ביסודו הוא סיפור תלאותיהם של יחידים וגורלם והם מצטרפים לסיפור גורלה של העדה־הקהילה. יש בו תיאור מה נפל בחלקה של אומה שהוכרחה לחסל את קיומה במקום שישבה בו דורות על דורות: על כן הוא גם סוף דברה של תקופה. 

כאמור, נתרחש גירוש אנדלוסיה כמעט שנה לאחר הכרזת המלחמה על גרנדה. ב־28 בפברואר 1482 החלה ספרד לממש את ההתחייבות שניתנה לסיקסטוס הרביעי, כאשר עלו פרנאנדו ואיסבל על כיסא המלכות והאפיפיור הכיר בהם כזוג נשוי וכשליטיה של ספרד. מאמץ המלחמה היה קשה לא רק מבחינת כוח האדם שנדרש לה והפעילות בשדות הקרב עד להשתלטות המדינה הנוצרית על עריהן החשובות של מלכות גרנדה: רונדה, אלמריה, מלגה, באסה, גואדיכס, עיירות שדה רבות והעיר גרנדה עצמה. באותם ימים עברה קסטיליה משבר יחסים נוסף עם פורטוגל על זה של המלחמה בשנים 1475-1474. קסטיליה היתה מעורבת בניסיון להדיח את ז׳ואן השני לבית אוויס מכיסא מלכותו לטובת דוכס ברגנסה (מת ב־30 במאי 1483). מבחינה יהודית הביא כישלון המרד לבריחתו של דון יצחק אברבנאל ומשפחתו, שהואשם בתמיכה בבית ברגנסה, לקסטיליה. יש לציין שמיד עם בואו מצא דרך לעסקים פיננסיים בקסטיליה. בשותפות עם חתנו יוסף אברבנאל חכר מסים בסיאודד ריאל, בגואדלחרה, בטלבירה די לה ריינה ובפלסנסיה. כן היה שותף עם אברהם סניור בכמה חכירות. במיוחד היה פעיל באינטרסים הכספיים שהיו לקרדינל של ספרד, פדרו גונסאליס די מנדוסה: פעילות שנמשכה עד ליציאת המשפחה בגירוש רנ״ב .

אברהם שניור קורונל, שר אוצר יהודי בספרד במאה ה- 15, תחת שלטון המלך פרננדו והמלכה איזבלה. יש אומרים כי הפגיש ביניהם.

נולד למשפחה יהודית בספרד, במאה ה-15, בשם אברהם שניור. במהלך שנותיו, הפך להיות שר האוצר של המלך פרדיננד והמלכה איזבלה. עבודה זו העלתה אותו בסולם המעמדות, והפכה אותו לידיד טוב של המלך. ארמונו שבעיר סגוביה הוא אחד מהמפורסמים שבספרד. הוא שימש גם כראש קהילת יהודי קסטיליה והשתדל למענם, יחד עם דון יצחק אברבנאל ניסה למנוע את גזרת הגירוש. תפקידו הבכיר וקרבתו למלך הייתה בעוכריו. בימי גירוש ספרד חויב על ידי המלךלהתנצר, הוא הוטבל לנצרות בעיר גוואדלופ וקיבל את שם המשפחה "קורונל". כל משפחתו, שלא רצתה לעזבו בזקנתו, התנצרה גם היא, אך הוא מת כשנה לאחר-מכן.אחיו שלמה שניור עזב את ספרד.

נכדו ברח להולנד לאחר מותו, שם חזר ליהדותו ותרם רבות לבתי-הכנסת.

אברהם שניור קורונל היה מבין מכובדי ספרד באותה תקופה.

אחד מצאצאיו הוא דוד קורן (קורונל), אשר שימש חבר הכנסת וראש מועצה בגליל.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3825706,00.html

חלקן של קהילות קסטיליה במאמץ המלחמה היה מעל לכוחן במס מיוחד שהוטל עליהן, שנקרא ׳מס הקסטיליאנוס׳ ואברהם סניור היה אחראי על גבייתו. מס כבד זה נגבה בנוסף על המס השנתי שיהודי המדינה שילמו במס השנתי הישיר: Cabeca de Pecho, מס השירות (servicio) ומחצית השירות (.(medio servicio הערכת גובה המס שהיה על הקהילות לשלם היתה של אברהם סניור שבוודאי לא נהג במידת הרחמים. חלוקות הדעות מה היה הסכום שאותו תרמו הקהילות למסע הכיבוש, והוא מכלול לעצמו. לקופת המלכות נוספו גם דמי פדיונם של יהודי מלכות גרנדה בערים שנכבשו במסע המלחמה. ב־22 במאי 1485 נפלה רונדה לידי הכובשים הנוצרים וקומץ יהודיה נתפס כשבויי מלחמה. במפורש נקבע ׳ששום יהודי לא ישהה בעיר יותר משלושה ימים ולא יהא רשאי לגור בה למעט [גבריאל] ישראל [או ישראל גבריאל], המתורגמן שלנו מערבית׳. נטל הפדיון היה מוטל על השבויים עצמם. ב־4 בספטמבר 1487 נכנעה מלגה וכל תושביה נלקחו בשבי. סכום דמי הפדיון שהוטל על היהודים היה 20 מיליון מרבדי.

כמחצית מזה כיסו נכסיהם של השבויים, והם נלקחו למחנה שבויים בקרמונה. פרנאנדו ואיסבל הסכימו שהשבויים ישלחו שליחים כשהם מלווים ביהודים דוברי קסטיליאנית (משמע שלשון זו לא היתה שגורה בפיהם) שיסייעו להם במתורגמנים באיסוף דמי פדיונם הנותרים לתשלום. אברהם סניור ומאיר מלמד שימשו ערבים לסכום זה. איננו יודעים כיצד נאסף סכום זה, שכן, רק בתחילת יוני 1489 הושלם פדיונם. בתעודה מיוחדת, הנקראת horro, התירה המלכה איסבל לאלה מהם שרצונם בכך להשתקע בקסטיליה או לצאת מספרד ולעבור לארצות האסלאם שבצפון אפריקה. ברצוננו להצביע כאן שגם סכום זה של דמי הפדיון היה תוספת של לחץ כספי על קהילות שהיו כבר מדולדלות למדי גם בלאו הכי.

הכתר ראה צורך להוסיף ולהשיג הלוואות מיהודים. מלוות הוטלו על הקהילות כבר בשנת 1483. באותה שנה נתבעה קהילת אווילה להלוות לכתר 130,000 מרבדי, וסיגוביה 150,000 מרבדי. לדירו קיסאדה שיער שהעובדה שאין במדור החשבונות של הכתר רשימות של מלווים מלמדת שהכתר לא פנה אל קהילות אחרות. בנוסף על מלוות מן הקהילות הלוו גם יהודים פרטיים סכומים נכבדים לכתר, אפשר שגם דון יצחק אברבנאל היה בין אלה. קהילות אחרות חויבו בתשלום בעד חיילים שיגויסו למלחמה. כך נתבעה קהילת סוריאה לספק להרמנדאד שני רמחים (כלומר חיילים נושאי רמחים); ההרמנדאד היא ששלחה חיילים לחזית. לקראת סוף ישיבת היהודים בספרד ציווה הכתר להחזיר לקהילת סוריאה סך של מיליון מרבדי. קהילת סוריאה לא היתה בודדה במימון חיילים למלחמה. שיטה זו נהגה בשנים 1483, 1485,1484.

בשנת 1486 הוטל על יהודי סיגוביה לספק 2.5 רמחים, על המאורים רק מחצית רומח: על שאר הרמחים שהיו חמישה במספר הותר לראשות העיר להטיל מס על שישת היין וכן מס על כל שק של צמר שאותם ישלם המוכר ולא הקונה.

קהילת אווילה לא היססה בשנת 1486 למחות נגד ראשי ההרמנדאד ומחלקי המסים וההיטלים לגיוס חיילים, על שהם כופים עליהם להשתתף בתשלום ההיטלים לגיוס חיילים. ראשי הקהילה טענו שדי בקסטליאנו אחד לכל בית אב, ואם יוסיפו לדרוש מהם, יעזבו יהודי העיר את עירם ויעברו לאזורי השליטה של האצולה, senorios . הכתר נענה לקהילה וציווה שאין לגבות מיהודיה מסים נוספים לצורכי גיוס חיילים. ב־28 באפריל 1486 הוסיף הכתר ונענה לטענת קהילות בריוויאסקה, מדינה די פומאר וסרסו(Cerezo) נגד ׳מס גיוס החיילים׳ שגבו מהם בנוסף על מס ההרמנדאד, ואסר לגבות מהם היטלים נוספים לצורכי גיוס חיילים.

כל עוד נמשכה המלחמה במוסלמים של גרנדה נדחה עניין פתרון שאלת היהודים לקרן זווית, הגם שהדעת נותנת, כפי שכבר נרמז לעיל, היתה באמתחתו של הכתר החלטה בעניינם. אך כל אותו זמן נמשכה התעמולה האנטי־יהודית ועמה האנטי־אנוסית ליצירת דעת קהל נאותה.

שבעים סיפורים וסיפור –  מפי יהודי מרוקו – שנת הוצאה 1964

מבוא לספר " בתפוצות הגולה  עירית חיפה – המוסיאון לאנתולוגיה ולפולקלור – ארכיון הסיפור העממי בישראל.

מבוא, הערות וביבליוגרפיה – ד"ר דב נוי

הספר נכתב בשנת 1964. 

עליזה אלבז (רושמת! סיפורים 24—26), תלמידת כתה ט׳ בכיתות ההמשך של בית־הספר האזורי ״מבועים״ בנגב׳ רושמת סיפורים מפי בני משפחתה במושב תלמי־ביל״ו, בעיקר מפי אביה (ר׳ למטה). לעליזה שבעה אחים ואחיות(אילנה הקטנה היא בת שלוש וחצי) והיא, הבכורה(ילידת ספרו, עוזרת לאמה לטפל בהם. היא הספרנית של כיתתה, פעילה בחברת הילדים של בית־ספרה, ומשתתפת בקביעות ב״מבוע״, השבועון המשוכפל של בית־ הספר. ייחודו של שבועון זה הוא בכך׳ שיש בו מדור בשם ״מפי העם׳/ ובו מתפרסמים סיפורים הנרשמים ע״י תלמידי בית־הספר מפי הוריהם, קרוביהם ושכניהם. ב־90 הגיליונות הראשונים של ״מבוע״ נדפסו כ־80 סיפורי־עם, שכולם שמורים באסע״י.

שלום אלבז (מספר! סיפורים 24—26), אביה של עליזה(ר׳ לעיל), נולד בשנת 1924 בכפר ספרו. כעבור כמה שנים עברו בני המשפחה לפאס. שלום הנער עבד בסנדלרות. עלה ב־1955, ומאז הוא חקלאי במושב תלמי־ ביל״ו.

שלום נוהג לספר את סיפוריו בעיקר בשבתות. בני־המשפחה יושבים סביבו על המיטות ומקשיבים, והוא מספר בערבית־מארוקאית. לפעמים מספרת גם האם (ילידת 1926, גם היא בכפר ספרו). גם סבתא, אמה של האם (נפטרה בראשית 1963), הרבתה לספר.

24 – העניה שהייתה לנסיכה

רושמת עליזה אלבאז – מספר שלמה אלבאז

24. הענייה שהיתה לנסיכה

פעם היתה משפחה ענייה מאוד. האב היה רבי׳ אך היה מהוסר עבודה. יום אחד, כשלא היה בבית מה לאכול, התחילו כרסותיהם של בני המשפחה להתנפח מרוב רעב. הציע הבן למכור את הבת היחידה, כי חיתה יפה מאוד ושווה כסף רב. ההורים הסכימו.

למחרת היום השכימו כל בני המשפחה קום, נפרדו מן הבת, והאב לקחה אתו כדי למכרה בשוק.

ובשוק היתה המולה גדולה. נסיכים רבים עברו על פני הבת׳ ואחד מהם, צעיר ויפה, ניגש אליה, הביט בה ושאל:— נערה חמודה׳ מה מעשיך כאן ?

—  הביאוני הנה למכירה. אם תרצה בי, קנה אותי מידי אבי — ענתה הנערה.

—        טוב — ענה הנסיך. הוא לקח במרכבתו את הנערה ואת אביה אל ארמונו, ושם ציווה לרחצה ולהלבישה בגדים יפים, וכיבד אותה ואת אביה באוכל ובכל טוב.

הבת היתה לנסיכה, ושבע שפחות שירתוה. הנסיך שילם לאביה כסף רב, והאב ביקש ממנו רשות לבוא ולבקר את בתו. הנסיך הסכים ברצון.

פעם החליט הנסיך להפליג למרחקים, והוא אמר לשריו ולעבדיו:— אין איש מכם יודע, כיצד נראה חדרה של אשתי ומה מצוי בתוכו. למי שידע זאת, אתן את אחד מבתי־החרושת שלי.

אחד השרים היה ערמומי ביותר. מה עשה ? הלך למכשפה והציע לה כסף רב, כדי שתבדוק את כל הנעשה בחדר הנסיכה, ותספר לו על כך.

למחרת היום הלכה המכשפה לבית הנסיכה, דפקה על הדלת והציגה את עצמה כדודתה של הנסיכה. היא הוזמנה להיכנס, והתחילה לספר לנסיכה על עולם ומלואו. תוך כדי סיפור הרדימה אותה. שעה שהנסיכה ישנה, רשמה המכשפה את כל סודות החדר, ובאותו יום עצמו מסרה את הרשימה לשר וקיבלה את שכרה.

בשובו של המלך׳ מסר לו את הרשימה המכילה את כל החפצים המצויים בחדר הנסיכה. המלך כעס מאוד, אך לא היה יכול לחזור בו ונאלץ היה לתת לשר את בית־החרושת כפי שהבטיח ברבים. אחר כך בא אל אשתו וציווה עליה לעזוב את הבית ולקחת אתה את מה שהיא רוצה.

האשה ביקשה את הנסיך, שיסביר לה, מדוע הוא מגרשה, אך תחנוניה לא הועילו לה. הוא רק אמר לה:— לכי מפה!

לקחה האשה את טבעת נישואיה ויצאה מן הבית. היא הלכה לחנות, קנתה בגדי גבר, לבשה אותם, וכך, מחופשת, המשיכה בדרכה. הגיעה האשד. בבגדיגבר לעיר, שבה היה חי מלך, שלא היה הולך לישון עד אשר שמע סיפור מעניין. והיו לו למלך זה עשרה אנשים מיוחדים, שכל אחד מהם היה מקבל כסף רב תמורת הסיפורים שהיה מספרם.

אותו ערב חלה אהד המספרים, והנערה, שהגיעה מחופשת כצעיר, הורשתה לספר סיפורים במקום המספר החולה. היא סיפרה למלך את תולדות חייה, אבל בגוף שלישי, כאילו לא קרו הדברים לה עצמה.

המלך נהנה מן הסיפור והעלה את המספר החדש לגדולה. הוא הצליח מאוד ועלה מעלה מעלה, עד שנתמנה לשופט הארץ, היושב לימין המלך. כאשר היה המלך יוצא לחופשה או עוזב את עיר הבירה, היה מפקיד את הארץ בידי השופט.

בינתיים החליט אבי הנערה לבקר את בתו שבבית הנסיך. הוא לא מצא אותה שם, והנסיך סיפר לו את הכול וטען:— אינני יודע איפה בתך.

הזמין האב את הנסיך למשפט בפני המלך, וכך נזדמנו האב והנסיך לאותה עיר עצמה, שבה היתה הבת המחופשת שלטת במקום המלך.

נכנסו השניים לאולם המשפט. האב לא הכיר את בתו׳ אך היא הכירה את אביה מיד. המלך חזר בינתיים לעיר־הבירה, והשופט אסף את כל העם למשפט מעניין.

סיפר האב למלך ולשופט על מכירת בתו. סיפר הנסיך, כי גירש אותה מן הבית, אחרי שאחד השרים שלו ידע את סודות חדרה.

קרא השופט כעדים את השר ואת המכשפה, והוכיח את רשעותם. פסק דינו היה — יש להשליך את השר ואת המכשפה לתוך מדורת־אש.

אחר כך פשט השופט את בגדי־הגבר שלו ולבש את בגדי הנסיכה. האב הכיר את בתו, חיבקה ונישקה• גם הנסיך שמח על שנתגלתה האמת לאמיתה, והחזיר את אשתו בכבוד רב לארמונו.