ממזרח וממערב-כרך ד'- ארמית ועברית בשירת רבי דוד בן אהרן חסין – אפרים חזן
ממזרח וממערב כרך רביעי
קובץ מחקרים בתולדות היהודים במזרח ובמגרב
בעריכת
שמעון שורצפוקס
הוצאת אוניברסיטת בר-אילןרמת גם – תשמ"ד
ארמית ועברית בשירת רבי דוד בן אהרן חסין – אפרים חזן
מלבד השירים על טהרת הארמית משמשת לשון זו גם בשאר שיריו של רדבא״ח — הרבה מהם תוך שיבוצי משפטים ולשונות מן.המקורות הארמיים, אך נמצא גם לא מעט ארמית, כשהיא כלולה ובלולה בתוך המשפטים העבריים ״— כד שבמקומות שונים משמשות העברית והארמית כאחת ובתוך רצף, כאילו מדובר בשפה אחת שלמה. ובעניין זה בולטים הניבים וצירופי הלשון הארמיים המשובצים בתוך הרצף העברי. עיקר כוחם של ביטויים אלה.הוא במטען האסוציאטיבי המתלווה להם ומקנה להם משמעות מעבר לפירושם המילולי. כך נעשה השימוש בארמית סממן סגנוני התורם תרומה לשיר בעצם השימוש בו.
כדוגמה ישמש לנו הביטוי שעניינו ברכה—״בני חיי ומזוני״, וזו ברכה הכוללת בעצם מה שאדם צריך לו, ומה שמעבר לזה יתר הוא. ועל דבר זה נאמד בגמרא (מועד קטן כח ע״א): ״חיי.בני ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא״. לאמור: שלושת אלה ,עניין של מזל הם, לפיכך נהגו לברך בהם חתן וכלה. ולברך את מי שראוי לברכה, כי יזכו בהם, כי יתמזל המזל, ויהד למבורך אותם שלושה דברים שעליהם האדם עומד. בתרגום הדברים לעברית נשמטת אותה משמעות־הלוואי והדברים באים לעצמם ולא עוד. בשימוש הניב הארמי מביא המשורר לשיר מלוא המטען ,המתלווה לביטוי במקורות. בשיר לחג השבועות, המדבר בשבחה של תורה, מבקש המשורר ״קדוש תנה חיי ובני ומזוני לעוסקים בה יומם ולילה״. הנה אותם דברים התלויים .במזל מבקש המשורר להעניק ללומדי התורה. ללא הזיקח למקור הארמי לפנינו ברכה יפה — עם השימוש בארמית והאסוציאציה למקור יש כאן הרבה מעבר לזה. הברכה מצויה גם בשיר קודם, שהוא תחינה לעצירת מטר, ובו מבקש המשורר חיים ומזונות ממש בשנה של בצורת:
הב לָן חיי הב לן מזוני בצדקת נגלית אליו בסנה.
יש שמטבע הלשון הארמי גורר את המשורר לכתוב מחרוזת שלמה בארמית, וכך מתקבלת בשיר עברי מחרוזת ארמית. אף כאן במטבע הלשון הארמי יש צורך סגנוני, שכן זו לשון הדברים במקורם. והשימוש בלשון המקור מביא עמו את ההקשרים ואת זכרי הלשון הקשורים בו. וכל זה מקבל כאילו משנה־תוקף, כשהמשורר קובע אותו במסגרת, שהיא כולה ארמית. דוגמה לעניין זה נציג מן השיר ׳שיר חדש אנובב, שנכתב לכבוד ,אברהם בן יהודה אבודרהם. לאחר הרבה דברי שבח מופלגים לחתן היקר בחמש מחרוזות עבריות, מוסיף המשודר ומשבחו במחרוזת חמישית בלשון הארמית.
דחזי בך השתא יימא לך מזרעא דיוסף אתיתא
די ביה עינא בישתא לא שלטא לא אחדא
ותרגומו: כל הרואה אותך (שרואה) עתה יאמר עליך כי מזרעו של יוסף באת, אשד בו עין־הרע אינה שולטת ואינה תופסת (אוחזת). המקור לעניין זה הוא בדברי רבי יוחנן, שהכריז כי אין הוא חושש מעין!הרע: ״אנא מזרעא דיוסף קא אתינא דלא שלטא ביה עינא בישא…״ (ברכות כ ע״א). דברים אלה של רבי יוחנן העביר המשורר אל החתן. וכיוון שזכה החתן לשבחים הרבה וכיוון שחתן עלול להיפגע מעין־הרע, קורא עליו המשורר שמו של יוסף, שעין־הרע אינה פוגעת בו. ולשון דבריו של רבי יוחנן במקורם בשינוי מגוף ראשון לגוף שני ובקביעת מסגרת הלשון המקורית לכל המחרוזת מקבלים הדברים משנה־תוקף, מעין תפילה או לחש להרחיק עין הרע.
דוגמה נוספת של מחרוזת ארמית ברצף העברי נמצא בפיוט מסוג התוכחה ׳אדם ילוד אשה׳», בין השירים הראשונים שבקובץ.
הוי קבל וקיים שיף נפק ועייל
פתח פומך קרי יממא לליל
קל כרוז קרי ואמר בחיל
שיננא האי עלמא דמי לבי הִלולא
הטור הרביעי במחרוזת הוא שיבוץ ברור מתוך עירובין נד ע״א: ״האי עלמא כהלולי דמיא״, ובגרסת עין-יעקב: ״כבי הלולא״. והשיבוץ קבע לו מסגרת, מחרוזת שהיא כולה ארמית בתוך השיר העברי. ככלל נוכל לומר, שהמרכיב הארמי בלשונו של רבי דוד הוא יסוד בולט, והוא כולל שיבוצים ממקורות ארמיים שונים: תרגומים מן התלמוד ובעיקר מן הזוהר. יש שהמשורר מעמיד מסגרת ארמית לשיבוץ והוא משלב אותו בתוך מחרוזת שהיא כולה ארמית. פה ושם נמצא גם שימוש במלים ארמיות בודדות בתור משפט עברי, כגון בשירי
לאל חי אשיחה נישמע בעגלא
קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה
המלה הארמית ״בעגלא״, השכיחה כל־ כך בזכות הקדיש, באה כאן בתוך הקשר שכולו עברי, ולא דווקא תוך שיבוץ.
עתה משהעלינו דרכו של רבי דוד בשילוב הארמית בתוך השיר העברי, עלינו לבסס דברינו בדוגמאות נוספות, ודוגמאות כאלה אינן חסרות. כבר בשיר הפתיחה בשער הראשון בקובץ ״אחוה דעי״ נמצא את החרוזים האלה:
ויקר רוח איש תבונה אשר בו רוח נשברה
יכניע לבא ועינא תרי סרסורי עברה
״ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם״ (במדבר טו, לט) — אזהרה זו זוכה לנימוק בת״י שם: ״עינא ולבא תרין סרסורין דחטאה״. וכך הוא הלשון בירושלמי ברכות פ״א ה״ה ובתרגומו של רש״י (במדבר, שם): ״הלב והעיניים הם מרגלים לגוף ומסרסרים לו את העבירות״. באופן אחר במקצת באים הדברים בזוהר: ״עיינין אינון תרי סרסורי דלבא…״ (זוהר שמות, קטז). וכל הרעיונות הללו עולים עם השימוש בלשון המקור הארמית, והמשורר משתמש בעברית ובארמית ברצף אחד. הנשוא במשפט ״יכניע״ בעברית וממנו הוא עובר אל המושא בארמית ״לבא ועינא״, והדברים משולבים, כמובן, בדרישות הצורה של השיר. לאמור: החריזה בין הארמית לעברית נשמרת על־פי המתכונת הקבועה בשיר. בשיר אחר בפתח הקובץ קורא המשורר:
מאן בעי חיי סמא דכולא
שומע יהיה תוכחת מגֻולה
הקריאה המתגרה ״מאן בעי חיי…״ הולכת בעקבותיו של רבי אלכסנדרי שהכריז (עבודה זרה יט ע״א): ״מאן בעי חיי, מאן בעי חיי״. בדברי התשובה הפנה את המבקשים אל פסוק מפורש (תהילים לד, יג): ״מי האיש החפץ חיים… נצור לשונך מרע״. שאלתו של רבי אלכסנדרי הייתה בארמית, בלשון הדיבור. תשובתו הציעה את הפסוק העברי מן המקרא. מעין זה עושה המשורר שלנו. הוא פותח בשאלה הארמית ומשיב תשובה עברית, ואף היא יסודה בפסוק (משלי בז, ה): ״טובה תוכחת מגולה…״. ועל רקע פסוקו של רבי אלכסנדרי, שבו מתבקש הפונה לשתוק, מתבקש הוא כאן להאזין ולשמוע לתוכחה הארוכה, הקוראת לו לתת דרכו על לבו ולשוב בתשובה שלמה. מכל־מקום, הלשון הארמית המעלה את שאלתו העתיקה של רבי אלכסנדרי בלשונה המקורית, מקנה לדברים קשר ורצף ומוסיפה חיזוק לשאלה ולתשובה.
Tehila le David.R.D.Hassine-EDUCATION
TEHILA LE DAVID
Poemes de David ben Hassine
Le chantre du judaisme marocain
Edtion critique etablie et annotee par
Andre E. Elbaz et Ephraim Hazan
L’eminent rabbin Abraham Ben Hassine, auteur de nombreuses decisions judiciaires, est lui aussi un fils de Rabbi David, comme Aharon Ben Hassine. II est donc possible qu'il soit le frere de ce dernier, et l'oncle de David Ben Hassine. La presence de deux Rabbi David Ben Hassine du meme age, a Meknes, exactement a la meme epoque, serait en effet bien improbable. Si cette hypothese s'averait valide, elle confirmerait que David Ben Hassine appartient bien a une famille de lettres.
Ironie du sort, Ya'aqov Abensour, qui instruit cette affaire, n'a pas ete non plus epargne par les pillards de Meknes. Le dayyan Abraham Ben Hassine, oncle de David, enregistre officiellement sa propre declaration de perte, le 24 novembre 1728 (document ms. dans une collection privee, Jerusalem).
EDUCATION
Vers 1738 David Ben Hassine commence ses etudes a la yeshiva apres la bar-misva, celebree, pour les enfants doues, a partir de l'age de dix ans, ou meme avant. Enfance attristee par la famine qui ravage le Maroc de 1730 a 1738 , et par les violences dont le jeune David est temoin pendant les guerres de succession qui ensanglantent le Maroc, et affectent particulierement Meknes, la capitale du pays depuis le regne de Moulay Ismail. Ainsi, le 22 octobre 1736 le quartier juif ou il habite, est de nouveau livre au pillage.
Grace a la decouverte recente du manuscrit autographe du Sefer Migdal David {Livre de la Tour de David), une oeuvre de jeunesse composee entre 1744 et 1749 nous avons pu reconstituer en partie le programme de l'enseignement qu'il a recu a la yeshiva. Nous ne connaissons que les initiales de son premier maitre, qu'il nomme "le rabbin R.I.B.L. ־ Que le souvenir du Juste et du Saint soit pour nous une benediction! – alors que j'etais dans ma prime jeunesse."Puis il frequente la yeshiva du rabbin Mordekhay Berdugo (1705-1762) disciple et beau-fils de l'illustre savant de Meknes Moshe Berdugo, ce qui va desormais determiner toute sa vie. Mordekhay Berdugo, dayyan a Meknes a partir de 1742 surnomme Ha-Marbis – le professeur par excellence – va prendre en main l'education superieure de cet enfant doue pour les etudes, dont il fera son gendre en 1747.
Comme dans les autres communautes juives du Maroc, l'enseignement traditionnel dispense a Meknes au XVIIIe siecle, est centre sur les sciences rabbiniques. A la yeshiva, David Ben Hassine commence par approfondir sa connaissance de la Bible, et surtout de la Thora, le Pentateuque proprement dit. Sefer Migdal David contient les premieres exegeses bibliques de David Ben Hassine, redigees a partir de 1744 pendant qu'il frequentait encore la yeshiva. Elles portent naturellement sur la parasha de la semaine (fs. 17a, 19a, 65a-b, etc.), les Lamentations de Jeremie, qu'il intitule fort a propos Qina Le-David (fs. 51a-b), Le Livre des Proverbes (fs. 43b, 52b, 54a, etc.), et surtout les Psaumes, qu'il affectionne particulierement (fs. 60a, 63a-64b, 66a, etc.), et qui constitueront plus tard une source et une inspiration privilegiees de son oeuvre poetique. Ces exegeses s'appuient sur les commentaires classiques qu'il etudie a la yeshiva: Rashi bien entendu, mais aussi Nissim Ben Reouben de Gerone, Moshe Alsheikh, Shelomo Algazi ou David Oppenheim, ainsi que les sur-commentaires d'Abraham Ibn 'Ezra, d'Eliahou Mizrahi, dit Ha-Re’em, ou de Shabbetay Bass, tres populaires en Afrique du Nord. David Ben Hassine s'interesse meme a des questions complexes de Massora (fs. 16a, 49a-b).
ברית מס 29- מרוקו הספרדית..נסים קריספיל בית הקברות היהודי בתיטואן בית הקברות היהודי של תיטואן
כתב העת ברית מספר 29.
אשרך ארץ רבת בנים וקברים ( השורה הראשונה של הכתובת על קברו של כבוד הרב אברהם בן סאעוד..
נסים קריספיל
בית הקברות היהודי בתיטואן
בית הקברות היהודי של תיטואן
כשאני מציץ לתוך יומני המחקר שלי, אני מגלה שבקרתי לראשונה אצל קהילת יהודי תיטואן ב-25.4.1994. זה היה לעת ערב, ואז פניתי לעבר בית הכנסת הגדול הממוקם בלבה של העיר. חלכאים ונדכאים זקני הקהילה שאין להם קרוב ומודע וידם לא השיגה לעלות לארץ, החלו להגיע ב19:00.
משפחה יהודית – אב, אם ובן עגלגל ומקריח, חיו במתחם בית הכנסת. האם, שהייתה לבושה חלוק לבן מהוה, דהוי ומלוכלך שהיה רכוס בחלקו העליון בסיכה, פתחה את שערי ב־ת הכנסת. מהזקנים שמעתי שהקהילה מונה קרוב ל- 200 נפשות ואחדים אמרו שיש בה בקושי 80 נפש.
בית הכנסת יכול להכיל עם העזרה כ- 500 מתפללים. קירותיו היו חשופים וניכר עליו שהוא חדש. לקראת השעה 20:00 החלו להגיע גם צעירים, ילדים ונשים שנשאו מגשים שהיו עמוסים בעוגיות. הם פתחו שולחן בין התיבה להיכל והניחו עליו את הכיבוד.
קהל בסדר גודל שכזה, לא רואים כאן אפילו בשבת", אומר לי הבן של אבודרהם שהגיע לחופשה מלימודיו בארץ כדי לבקר את הוריו. אביו של אבודרהם שהוא חבר בוועד הקהילה של יהודי תיטואן שהבחין בי, ניגש אליי ודרש שאציג תעודה מזהה. ספרתי לו, שזו הפעם הראשונה שאני נדרש כיהודי להציג תעודה בפני הקהילה היהודית, הוא התנצל והסביר שהקהילה קטנה "ובשביל הביטחון שלנו אנחנו חייבים לדעת מי הזרים המסתובבים בקרבנו".
אבודרהם סיפר לי שהערב הוא ערב ההילולא של הצדיק ר' מאיר בעל הנס. איש מהחלכאים לא ידע על קיומה של ההילולא, כי אנשי הקהילה מנוכרים זה מזה.
הילדים לדברי אבודרהם, לומדים בבית ספר ספרדי, בשפה הספרדית ובתום לימודיהם הם עוברים לספרד ומשלימים את לימודיהם בבתי ספר גבוהים. אבודרהם מתפרנס ממכירה של משקאות חריפים. האחרים עסקו במסחר. בנו של אבודרהם מציין בפניי שהוא לעולם לא יחזור לחיות בקרב הקהילה הזו, "זו קהילה שפוחדת לעשות שינוי, טוב להם כאן, הם ימותו כאן ויקברו כאן".
אלמלא אווירת העליצות שהשרו הילדים הקטנים בחלל בית הכנסת הגדול, הערב הזה היה מסתיים באווירת נכאים. בתום ההילולא אבודרהם הצביע לי על מלון "פריז" שהיה ממוקם בקרבת בית הכנסת ואמר לי שהוא חושב שהוא זול וטוב ונפרדנו לשלום.
למחרת היום שמתי פעמיי לעבר בית הקברות היהודי של תיטואן. בית הקברות שוכן על שלוחה שמשני עבריה היא תחומה בוואדיות. הוא מוקף חומה באגפו המזרחי והדרומי ופרוץ לצד צפון. עדרי צאן רועים בו ותושבים מקומייםחוצים אותו בדרך קיצור אל העיר. השכונה הסמוכה לבית הקברות ממערב נקראת בשם "ברבורי", כשלצד דרום מתנשא גיאבל דרסה אלקצ׳בא. ממרומי שלוחת בית הקברות יש תצפית מרהיבה וממנה רואים את גיאבל ע'וג'ס, גבעות קווילמה ואת רצועת החוף של מרטיל.
בית הקברות מתחיל להשתרע כ-200 מ' מתחת לחומה. כאן משולבות מצבות חדשות עם המסוגננות – העתיקות. סמוך אליהן מבנה שפתחו הדרומי מקושת, בנוי מלבנים צרופות. הקיר המזרחי שלו התמוטט וגם הגג. הוא היה כנראה בית הרחיצה או בית הלוויות העליון. שטח בית הקברות מכוסה בדקל ננסי, חצבים ובן-אפר.
על הלק מהקברים הקיצוניים צויירו צלבי קרס באדום, סביר להניח שזה קרה כנקמה אחרי הרצח של ערבים במערת המכפלה של חברון. כיוון שלא נמצא לי מדריך יהודי מקרב קהילת יהודי תיטואן שילווה אותי בבית הקברות, הצטיידתי מבעוד מועד בספרו של פרופ' ח.ז. הירשברג "מארץ מבוא השמש" ובספר מצאתי כתוב על רשמיו של הירשברג מביקור שערך בבית הקברות בתחילת שנות החמישים יחד עם מלווה יהודי בשם משה הסאן, ומן הראוי שאצטט חוקר ענק זה בטרם אכתוב על רשמיי שלי.
וכך הוא מתאר את רשמיו: "התחלנו בחלקה הקאסטיליאנית, מקום שם טמונים הדורות הראשונים של המגורשים. רוב המצבות, שהן גדולות ממידת אדם מונחות על פני הקבר, שקעו בקרקע, אבל עדיין הן ניכרות היטב, כמעט לכולן צורה מיוחדת, אנתרופומורפית, של קלסטר פנים עם החוטם, ובזה הן מזכירות במקצת את ארונות החנוטים המצריים. מצבות דומות ראיתי לאחר מכן בבית הקברות של טנג'יר, וכשהתחקיתי אחר העניין, מצאתי, כי יש דוגמתן בבתי הקברות המוסלמים ברבאט, סאלי וגם באלג'יר. אין שום כתובת על המצבות הקדומות, מר חסאן הסביר לי, שנהגו לחרוט את שמו של הנפטר רק במקרים של רווקים, או אנשים ערירים וגם מנהג זה הכניסו בתקופה מאוחרת יותר. במאתיים השנים האחרונות נתפשט המנהג, לציין את השם המת על המצבה.
משם פנינו לחלקות מאוחרות, שבהן נשתמרו המצבות יפה, וכן עברנו על פני השדה הגדול, המשתרע על שטח של עשרות דונמים רבות, כולו מוקף גדר אבנים גבוהה, ללא פרץ, מסויידים וניכרת ממרחק. דור אחרי דור נתקבצו כאן חבורות חבורות של חכמי העיר ומנהיגיה. חברי בית הדין שבאותו דור ודורשיהם. לא יכולתי למצוא מדריך מוסמך ובקיא ממר חסאן יליד העיר, שגדל ובילה את כל ימיו בין חומותיה"
ואחרי תיאורו של פרופי הירשברג והשעות הרבות בהן ביליתי בבית הקברות היהודי של תיטואן, גיליתי שהחלק העתיק ביותר של בית הקברות נמצא בפיאה הדרום מזרחית ומשתרע על מחציתה של השלוחה. החלק העתיק מטפס במעלה השלוחה עד לקו הקברים של משפחת נהון.
הייעסאס" – שומר בית הקברות הערבי שאקף מוחמד ששומר על בית הקברות היהודי מזה 40 שנה מספר שבג'אבל דרסה הייתה מחצבה שבה חצבו את אבן המצבת שהייתה עשויה מקשה אחת. את האבנים שמשקלן הגיע לעיתים לכדי מחצית הטון, היו מניחים על קורות עץ גליליות וגוררים אותן עד לבית הקברות.
בכניסה לבית הקברות עמד מבנה ששרידיו נשתמרו עד היום ובו סיתתו את האבן, חקקו והבליטו. המצבות האנתרופומורפיות העתיקות שדמו בצורתן לאדם השוכב על גבו, היובנויות מעיגול שסימן את כיוון הראש. בודדות המצבות שבהן צויין שמו ומועד פטירתו של הנפטר בתוך העיגול. היו כאלה שהשקיעו לוח שיש קטן לתוך עיגול הראש ועליו חקקו את שם הנפטר. מתחת לעיגול בקו הצוואר, הייתה חקוקה כעין הינומה שהייתה עשויה משלושה עד ארבעה קפלים. מתחת להינומת הקפלים חקקו תבליטים גיאומטריים ועיטורים. בקברי :שים אפשר לראות את עיגולי השדיים. הרגליים הסתיימו בכעין חץ.
כיוון שיהודי תיטואן מייחסים את בית הקברות העתיק למגורשי ספרד הראשונים, על הקברים הבודדים שיש עליהם ציון כתוב, מדובר על נפטרים שמתו לפני 130 עד 140 שנה. אני מעריך שלבית הקברות הנוכחי קדם בית קברות עתיק יותר שצריך לתור ולמצוא אותו. הקבר העתיק ביותר שייך לדעת היהודים ל – "צדיק דה – לה פיידרה" – הצדיק של האבן בתרגום מספרדית. מדובר על גוש סלע שעומד בודד בשטח בית הקברות ואין עליו שום ציון. יהודי תיטואן שהיו מבקרים בבית הקברות נהגו לפקוד את הצדיק ולהדליק נרות לצד האבן. אחרי האבן המיוחסת לצדיק בא הדגם האנתרופומורפי של עיגול ראש ותבליטים בדגמי קונכייה שאינם גיאומטריים.
השלב הבא של הקבורה היה המצבות הגיאומטריות של ראש עגול, הינומה, דגמים גיאומטריים ורגליים המסתיימות בצורת קונכייה.
שלב מתקדם יותר היה גוש אבן מאסיבי השומר על ראש עגול שבו כתובה הקדמה שבח לנפטר והמשך הכתוב עובר לגוף המצבה.
השלב האחרון היה גוש אבן מאסיבי, השומר בצורתו על המצבה הקדומה, אך נעדר עיגול ראש.
צדיקים, רבנים, דיינים ומורי הלכה, זכו לעיגול נוסף מתחת לעיגול הראש. כששאלתי את יהודי תיטואן לפשר התופעה, הם ספרו לי שהעיגול הנוסף מציין את הגניזה הפרטית של הצדיק. נהגו לקבור למראשות הצדיק את הטלית, התפילין וכתבים שכתב בחייו. על המצבה העתיקה ביותר בבית הקברות העתיק כתוב בעיגול הראש בכתב רש״י:" החכם ר' אברהם".
על המצבות המאוחרות יותר מצאתי את השמות הבאים: ר' יצחק בן טולילה שנת התר״ה, חיים חטואל שנת תרט״ו, דוד בן זכרי תרכ״א, דונה אשת החכם השלם יעקב כלפון שנת שמן תורק, הבחור העלוב אברהם אבורביע תרצ״ו ועוד.
ע־' מצבתו של הצדיק ר' יצחק בן וואליד שהיה נערץ על תושבי תיטואן ומרוקו הספרדית, לא כתוב מאומה. יהודי תיטואן נהגו לכנותו בשם "באבא סיניור". ביתו שבו שכן גם בית הכנסת שלו, הפך עם השנים לבית נכאת שבו היו מאוחסנים למעלה מאלף כתבי יד של חיבוריו וחיבורי חכמים אחרים שחיו בתיטואן. שם גם שמרו על מקל ההליכה שלו, אותו נהגו להביא לאישה המקשה ללדת.
בסמוך לקברו טמונים בני משפחתו ר' שם טוב בן וואליד, ר' ווידאל בן וואליד . אחריהם רבנים בני משפחת כלפון ובני משפחת נהון.
על מצבתו של ר' שמואל נהון מצאתי כתוב:
מה הציון הלז?
פה קבר האיש מרעיש הארץ
אביר הרועים גודר פרץ
האדם הגדול בענקים
דלה מים מתוקים
מבארות עמוקים
להציל עשוקים
סיני בקודש במים אדירים
ורב עמוקא ארי במסתרים
המעתיק הרים
אהב את המשרים
ואמיץ לבן בגבורים
דבר אחד לדור כל פריו קודש הילולים
משתו יגורו אלים
נר מערבי
עמוד הימני הנשר הגדול אבי התעודה
צדיק יסוד עולם….
עלה שמים ויעש לו כנפיים
ביום ד' חשון לח' אלול
שנת אהלי שדד וכל מיתרי ( 1900 )
סוף המאמר –
נסים קריספיל
בית הקברות היהודי של תיטואן
בזו ונטיפה – מקורות שונים
הכיתוב על המצבה של רבי יוסף אבאזאיו זצוק"ל
הרב הקדוש המלומד בנסים
אדמו"ר איש אלוקים
קדוש הוא כמוהר"ר
יוסף אבאזאיו
זצוק"ל שיצא מארץ ישראל לחו"ל לדלג
על ההרים ולקבץ על הגבאות
לעניי ארץ ישראל תוב"ב ובעוה"ר
פגעה בו מדה"ד ונתבקש
בשמו ונח נפשיה ועלה לשמים
ש' תרע"ד לפ"ק עיר נטיפא
המצבה הזאת הקדישה
האישה עללו אשת
הגמון ס' מאדכי שושן הי"ו
למנוחת הרב הנ"ל
( השנה מלאו לו לפי הכיתוב , מאה שנה לפטירתו מחד ומאידף שהיא כיום בת 85 לערך, טוענת שהיא זוכרת זכרון ילדות בת כארע – חמש את פטירתו של הצדיק הנזכר )
התמונה של מבנה ציון הקבר באדיבות של עו"ד יוסף קמר, נינו של רבי יוסף אבאזאיו…
