ארכיון יומי: 20 במאי 2014


הרב-א.אסולין-הלכות חכמי מרוקו

תורת אמך ◆ פנינים לחג שבועות

 

המלקט: הרב אברהם אסולין

 

מנהגי מרוקו, לוב, תוניס, אלג'יר.

הקדמה.  חג השבועות כשמו כן הוא  שסופרים שבע שבועות בחינת הכנה אשה לבעלה שבעה נקים. ולכן הפליגו חכמי הסוד במעלת  הטבילה  בחג שבועות כנגד שער הנ' ואז קודשא בריך הוא מתייחד, עם כנסת ישראל.                                                                                                        

נהגו הנשים בעת שמדליקות נרות לברך שהחיינו.

ולא חילקו בין הדלקת נרות שבת ליו"ט. נהגו העם (שבת אות ז), ועונות אמן בברכת שהחיינו של הבעל בקידוש. וכתב הבן איש חי (פרשת במדבר ש"א ה"א), ופה עירנו נוהגים הנשים לברך שהחיינו בהדלקת הנרות בכל יום טוב שיש בו ברכת שהחיינו בקידוש. וכן כתב הרב רפאל ברוך טולדאנו הלכות יו"ט (סימן תסב), נשים המברכות שהחיינו בשעת ההדלקה, אין לפקפק בדבר, דבלאו הכי יכולות לברך שהחיינו על כניסת יום טוב, אלא דאם ברכה מבעוד יום, לא תוכל לעשות מלאכה, שכבר הכניסה את יום טוב. וכן כתב בשו"ת אור לציון (ח"ג פ"יח אות ב), שרשאיות לענות אמן בברכת שהחיינו שבקידוש ואינו הפסק אף שכבר בירכו ברכת שהחיינו בהדלקת הנרות.  וכך ראה בקודש בשולחנם של בבא סאלי, בבא חאקי, בבא הנה (מפי רבי אברהם מוגרבי). וכתב הרב משה פיינשטין בספרו אגרות משה. והטעם היות שניכר כניסת החג בעצם הדלקת הנר כמו אצל הגבר בעת הקידוש שבליל  החג. וכן נהגו בלוב לברך ברכת שהחיינו אחר הדלקת נרות יו"ט. (סידור עוד אבינו חי).

לימוד מקראי מועד.  נהגו להיות ערים בלילה ולקרא מקראי מועד. כתב החיד"א בספרו לב דוד (פרק לא). שמעתי כי רצו קצת לומדים קבעו לומדים פרקים ברמב"ם, ויש שלמדו האדרא, ולא רצו ללמוד תיקון האר"י ע"ה את קסתי נתתי אשר לא טוב עשו לבנות במה לעצמם ולשנות מנהג ישראל.

פתיחת ההיכל.  בעת פתיחת ההיכל קרואים הציבור את הכתובה.  החתן – הקב"ה.  הכלה – עם ישראל. והתנאים –  התורה. ולכן קוראים גם את התרי"ג מצות בלילה, וטעם קריאת הכתובה לפי  שעם ישראל מתייחד עם התורה.  ואמרו בעת שהשליח ציבור אומר בתפלת המוסף כתר שמגיע לתיבת איה' אז נחתם האדם על חלקו בתורה שהם חיינו, כי הם חיינו ואורך ימנו ובהם נהגה יומם ולילה, וכל אחד לפי הכנתו כך זוכה נשמתו ביותר בפרד"ס התורה.

 עמידה בקריאת עשרת הדברות

נהגו בקהילות ספרד לעמוד כנתינתם מהר סיני וכתב הרמב"ם בשו"ת פאר הדור כתב לבטל מנהג קדמון זה שלא לעמוד בעת קריאת עשרת הדברות וכל זאת מפני תרעומת הקראים. וכתב על כך החיד"א בספרו טוב עין (סימן יא), דשאני הכא שקורין בס"ת כל התורה מידי שבת בשבתו, וגם ביום זה הם קוראים עשרת הדברות איזה חלק בס"ת, בכי האי לית לן בה שמוכח שהכל אמת, אלא שהם עומדים בהם להיות שהם יסוד התורה ונכתבו בלוחות, ורוצים לעשות איזה זכר לקום אמירתן ובזה ליכא שום קפידא, והוחזקו במנהג זה כמה שנים כידוע,

ונראה שמאחר שנהגו העם כן לקום בעשרת הדברות,

נראה שחייבים הכל לעמוד, ואין לשום אחד להשאר יושב, דגם אם אין מן הדין לקום, עתה שנהגו כל הקהל בזה, נעשה חיוב על הכל ואם ח"ו בעני ההמון נראה כמזלזל וכו'. ראה בספר נוהג בחכמה (עמוד קמג אות ט), להגר"י בן נאים. כתב הרב יצחק חזן בשו"ת יחוה דעת (ח"א סימן יג), ואם נהגו אבותינו ואבות אבותינו לעמוד לא הלכו בזה נגד דעת מרן, והרי ראינו לכמה פוסקים רבים וגדולים שישבו המנהג ויש כמה שקילסוהו, אין לנו לבטל המנהג מפני חשש תרעומת המינים וכו' ועוד כתב הרב ולולא דמסתפינא הוה  אמינא כי זה שכל האחרונים לא העלו על שפתם את תשובת הרמב"ם זו, מטיל ספק בנכונותה. 

וכתב הרב שלום משאש זצ"ל בשו"ת שמש ומגן (ח"א סימן נז), גם אם מצווים המינים בינינו הם שונים מאילו שהיו בזמנו של הרמב"ם שבזמנם חילקו בין עשרת הדברות לשאר התורה, אך אלו של זמננו אינם מאמינים בה' ובתורתו וכופרים בעיקר, וכ"ש שהם כופרים בערת הדברות עצמם, אשר על כן גם אם נעמוד או נשב, הרי אצלם אין הדבר מעלה או מוריד מאומה, ומסיים הרב, מקום שנהגו לעמוד אין לבטל מנהגם, שאדרבה בזה מורידים כבוד התורה, אלא מצוה עליהם להחזיק במנהגם הטוב שאין בו כ"א כבוד והדור ותפארת לתורתנו הקדושה, וכל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות.   

 וכך כתב רבי רפאל ברוך טולדנו בספרו קיצור ש"ע (הלכות חג שבועות ה"ט), ויש לעמוד בעת קריאת עשרת הדברות מעין דגמת קבלתם בסיני, וצריך להיות באימה וביראה דגמת מעמד הר סיני שהיו באימה וביראה, וכך אנו נוהגים. ושמעתי מהרב אברהם מוגרבי ששנה אחת בחג השבועות התפלל עם חמיו הרב אברהם אבוחצירא זצ"ל, ועם סדנא בבא סאלי ובעת עשרות הדברות עמדו כל הציבור ללא עוררין. וכן נוהגים יהודי אלג'יר כמובא בספר מטה יהודה (סימן א אות ו). וכן בספר עלי הדס (פ"ו אות לג), מנהג יהודי תוניס. פסק בשו"ת דברות אליהו אברז'ל (ח"ז סימן יח), כתב שגדולי תימן שנהגו גם הם במנהג זה של עמידה בעשרת הדברות, בשו"ת ויצבור יוסף להגר"י צוברי זצ"ל (ח"ב פרק ששה עשר סימן יד), וכן הגר"ש עדני זצ"ל בספרו נחלת יוסף (ח"ב מנהגים סימן ב), וז"ל ונהגו פה כשקורא עשרת הדברות כל הציבור עומדים ושכן המנהג בצנעא מימי קדם, בשעת קריאת עשרת הדברות בספר תורה כל הקהל כאחד עומדים על רגליהם ועומדים כך בחרדת קודש באימה וביראה עד שגומר דיבור עשירי ואז חוזרים ויושבים. ובשו"ת ישכיל עבדי (ח"ב סימן א), נשאל בנדון זה מהגאון הרב שבתאי בוחבוט הרב הראשילבירות הואיל ויש מערערים על מנהגם, ובסוף תשובתו כתב ותצא דינא בנ"ד דאין להם לזוז ממנהגם והנח להם לישראל קדושים במנהגם הקדוש שכוונתם רצויה לשמים ואף למי שרוצה לנהוג מחדש אין בידנו כל למונעם לא ע"פ הפשט, והסוד עכ"ל. ובספר כתר שם טוב (ח"א עמוד שטו). כתב נהגו לעמוד בעשרת הדברות בקהילות הספרדים בלונדון ואמשטרדם.

תרגום ההפטרה.

 מנהגנו באולדמנצור לקרא את ההפטרה ביום הראשון ואחרון של חג השבועות לקרא את ההפטרה עם אונקלוס ועוד ביאורים (מפי רבי שלמה פחימה).

מאכלי חלב. 

אחר תפילת שחרית נהגו לערוך קידוש וכל אחד מתכבד בכוס שמנת, מעשה הנשים לקיים הפסוק דבש וחלב תחת לשוניך, ועוד טעם שבני ישראל קבלו את התורה. ומעתה לאכול בשר לשחוט צרכים, וכן כליהם היו אסורים לכן אכלו מוצרי חלב. וראיתי בשו"ת מים חיים (ח"א אור"ח סימן ריד), כתב מנהג העולם שנוהגים קרובי החתן לקדם פני הכלה בכוסות חלב, ונראה הטעם, שבזה רומזים ברכה לכלה שתהיה פרה ורבה ומניקה את בניה, וישראל היו במתן תורה היו דוגמת החתן, והתורה היא הכלה, על כן אנו מקדמין פני התורה ביום נתינתה במאכלי חלב, לרמוז לעצמנו ברכה שנהיה פרים ורבים בתורה, ויונקים חלבה וטובה, כמ"ש דדיה ירוך בכל עת וכו'. ועוד כי חלב בגמטריא ארבעים זכר לארבעים יום של נתינת התורה.

 נהגו לאכול מצה עם חלב,

 בק"ק במראכשבוגמז ועוד מקומות. ובספר נוהג בחכמה (עמוד רב אות א), כתב טעם, כמאמר רז"ל המצה רומזת ליצר הטוב, והתורה נמשלה לדבש שנאמר דבש וחלב תחת לשונך, ואמרו רז"ל בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין וכ"כ בספר שמו יוסף (אות קמג עמוד טז), להגר"י בן ואליד הטעם הנ"ל. ועוד טעם באכילת מצה, שמעתי מהרב מאיר אסולין, לפי שפסח עד עצרת, יום אחד וביניהם הינם ימי חול המועד.

קריאת האזהרות.

 אחר הצהרים קראו הציבור ביום הראשון את האזהרות לרבי יצחק בן ראובן את מצוות עשה, ולרבי שלמה אבן גבירול את מצוות לא תעשה וביום השני (בחו"ל), מצוות לא תעשה לרבי יצחק בן ראובן, ומצוות תעשה של רבי שלמה (מפי רבי מאיר אסולין).  בארץ יש קוראים אחר שחרית, אומרים אזהרות רשב"ג ובערב אחר מנחה אומרים אזהרות של רבי יצחק. כתב בספר ש"ע המקוצר (סימן צג אות ד). טעם אמירתם אולי עבר אחד מהקהל על איזו מצוה, ויהרהר בתשובה לתקן דרכיו לפיכך יכוון למה שקורא ויתבונן בפירושם. יש קומות שהאחרון המסיים יוצא למפתן הדלת שופך מעט חלב לסימנא טבא, שהרי התורה נמשלה דבש וחלב תחת לשוניך.

מגילת רות.

נהגו עם ישראל לקרא מגילת רות בחג השבועות וטעם אמירתו מובא בילקוט רות מה ענין רות אצל עצרת, ללמדך שלא נתנה תורה אלא על ידי יסורים ועוני וכו' ועוד כתבו  שהתורה כולה גמילות חסדים, וכן במגילת רות יש בה גמילות חסדים. ובספר שלמה חדשה (דף קכא), נתן טעם בירושלמי אמרו דוד המע"ה נסתלק בעצרת והקב"ה ממלא שנותיהם ובודאי נולד בעצרת ומגילת רות ליחוס דוד המלך ע"ה. (בר"י ס' תצד אות יג).

קריאת תהלים.

 עם ישראל מרבה באמירת תהלים שחיברו דוד המלך ע"ה. בחג שבועות הוא יום ההילולא. איתא בגמרא (ב"ב דף יד עב), דוד כתב ספר תהלים והתחבר על ידי עשרה זקנים, על ידי, אדם הראשון, מלכי צדק, אברהם אבינו, משה רבנו, הימן, ידותון, אסף, ושלשה  בני קרח. ועל ידי אמירת התהלים מסוגל לשוב בתשובה, שהרי דוד המלך בכל דרכיו חיבר את התהלים גם בשעות הקשות כמו שבנו רודף אחריו, ועלינו לדעת שאנו קוראים אמירת למנצח וכדומה או עיניני מלחמה לכיון לנצח את היצר הרע וכן על זה הדרך.

שפיכת מים. 

מנהג עתיק הוא שפיכת מים על האחרון המסיים את האזהרות. ומובא בספר היכל הקודש (פרק פד), להרמב"ם אלבאז זיע"א גדול המקובלים במרוקו חי באזור תארודאנת, לפני כארבע מאות וחמישים שנה. וז"ל ונהגו כל ישראל לזרוק מים זה על זה ביום השבועות וג"כ טובלים בטבילה או טהרת תשעה קבין קודם שחרית לזיכרון טל תחיה שהיה יורד עליהם בהר סיני יום מתן תורה וכו'. והציבור המתפללים כל אחד בידו נטלות עם מים ושופכים עליו מדה הגונה של מים. שנה אחת המסיים היה הילד שלמה פחימה כגיל חמש, אביו ביקש מהציבור שיניחו לבנו היות וקטן הוא, אך לשווא, ואף סבו מנכבדי הקהילה ניסה כוחו אף הוא לשווא וטענת הציבור שמנהג אבותינו בידנו ואין לשנות. וכתב בספר נוהג בחכמה (עמוד רה אות ד), טעם שפיכת מים, נלמד ומה מים אינם הולכים אלא למקום נמוך כך התורה אינה מתקיימת אלא בנמוכי רוח ומים ועל כן שופכים מים בשבועות ללמוד להלוך בדרכי ענוה. ובספר נהגו העם (שבועות אות ט), וז"ל ושמעתי הטעם כשנולד משה רבנו הצפינה אותו אמו ג' חודשים וכאשר לא יכלה עוד להצפינו שמה אותו בתיבה על שפת היאור ובדר זו ניצול ע"י בת פרעו, ולפי דברי חז"ל (קידושין לח.), משה רבנו נולד בז'  באדר ובכן מלאו לו ג"ח בשישה בסיון יום שחל בו חג שבועות שאז שמה אותו אמו על שפת היאור, ולזכר המאורע שחל בו ביום שזכינו לקבל את התורה על ידו, נוהגים לזרוק המים אחד על השני לחבב את המים שע"י ניצול מקבל התורה. עוד טעם שמעתי אחר לזכר שעת מתן תורה, שאז פרחה  נשמתן של ישראל, והקב"ה הוריד טל תחיה להחיותם ולזכר זה זורקים המים אחד על השני. והן אמת שרבנים במרוקו מחו במנהג זה כמובא בשו"ת מים חיים (סימן ח"א רטז), מנהג שפיכת המים בשבועות היה בעירי מכנאס בזמן הקדום אצל אנשים ריקים דוקא, וחכמי העיר מוחין בכל שנה ובשנת התר"ל עשו תקנה לבטל מנהג זה, והודיעו בה האיסורים הנמשכים מזה, הן איסור סחיטת בגדים ביו"ט והן איסור צערא דגופא דחברו, ועוד איסור המחלוקת וכו'. וידידי רבי יוסף חיים דבדה בקובץ תפארת משה (מנהג שפיכת מים בחג השבועות), כתב חילק בין דברי הרבנים שמחו נגד התופעה השלילית כנזכר, אבל מי שרוצה לקיים המנהג כתקנת אבותינו ורבותינו נ"ע והוא להתיז מעט מים לטעמים שהזכרנו, קדוש יאמר לו, שהרי בביהכ"נ יען כי לא ממדובר בכמות רבה וכן מדובר יראי ה' לכן הנה מה טוב ומה נעים להמשיך במנהג הזה ולשומרו בתוך גבולותיו, גבולות  התורה. כתב הראש"ל רבי משה שלמה עמאר בשו"ת שמע שלמה (ח"ד אור"ח סימן ז), וז"ל הנה פשוט וברור שעיקר המנהג היה להזות עליו טיפות מים הרומזים לתורה וחסד. והיו הולכים ומוסיפים, עד שהליצנים היו זורקים זה על זה בספלים ובדליים וכו' וגם שלא בקריאת האזהרות, ובמקום דלא אפשר לשמור על עיקר המנהג בזה להזות מעט מים ממש באזהרות, טוב יותר שיבטלו מנהג זה ולא לחלל שה"ש וחילול המועד ח"ו. 

לימוד בספר איוב.

אחר חג השבועות מתחילים בלימוד ספר איוב, מתוך הספר ארבע גביעים, שעל ידי לימוד זה מתרחק האדם מיצר הרע.

ביום איסור חג,

 עורכין טקס לויה של הגניזה כל אחד מביא את הגניזה מביתו ומלוים את הגניזה לבית עלמין בשירה וריקודים ואף מקימים סעודה קטנה, כך נהגו לעשות באולדמנצור, ובשו"ת מים חיים (ח"א אור"ח סימן נ), כתב שכן מנהג מכנאס, וכן תלמסאן באלג'יר, ונתן טעם כי סיבת בילוי הספרים היא, מפני רוב הלימוד שלמדנו בהם, ולכן עושים שמחה ושירה על רוב למוד התורה, שעכשיו שאנו רואים ספרים ודפים בלוים, נודע הדבר שיש למוד תורה הרבה בעיר. וראיתי טעם אחר ומה כניסת התורה לבית המדרש בשמחה גם בעת גניזתם ערכתנו לכתבים.  וכן קראתי שכן נהגו הקהילה הספרדית בירושלים. ובספר נוהג בחכמה (עמוד נ).

 הרב אברהם אסולין לתגובות: a0527145147@gmail.comת

אור חדש – הלכות ומנהגי צפ"א

עליית יהודי האטלס-יהודה גרינקר

עליית יהודי אטלס – יהודה גרינקר הספר נכתב בשנת 1973

מבוא לספר מאת חנניה דהאן

העלייה ההמונית ממרוקו ימיה כימי המדינה : עשרים ושלוש שנים עברו מאז הדהדה תרועת שופר הגאולה בתפוצות ישראל, וטלטלה קהילות, עדות ושבטים לחופי המולדת. נתקיים חזונו של הנביא " מי אלה כעב תעופינה וכיונים את ארובותיהם ( ישעיה ס' – ה' )

שונא מתנות יחיה

ט"ז שבט תשט"ז – 29/01/1956

לאות הכרה ותודה רצו חברי ארגון " שובה " לכבדנו במתנות מזכרת. שלחתי מכתב ליצחק בן שמש ובו כתבתי לו בין היתר :

" אנא מסור לחברי ארגון " שובה " כי כתוב, שונא מתנות יחיה, ומכלל הן אתה שומע לאו. ואני עדיין רוצה לחיות ולזכות ולראות את ארגון " שובה " נאחז בהצלחה בקרקע המולדת ויהיה זה שכרי הגדול ביותר….

מבין אני ליחס ולרגש הפועם בלב חברי " שובה " הרוצים לזכות אותי במזכרת כביטוי להרגשתם הטובה. אי לזאת אני מציע דרך פשוטה, לנטוע מספר עצים על שמי באחד מיערות הקרן הקיימת לשיראל, וזה יהיה לפי רוחי….

העליה צורך השעה.

בשנים 1952 – 1954 השתררה תקופה של שפל בעליה לארץ. ולא עוד אלא שבשנת 1953 עלה מספר היורדים על מספר העולים. בשנה זו עלו לארץ 10.347 ובשנת 1954 – 17.250. ההתעוררות לעליה החלה שוב בשנים 1955 – 1956, עם עליית ההצלה מארצות פצפון אפריקה ובעיקר ממרוקו. בשנת 1955 עלו למעלה מ-36.000 נפש, רובם מצפון אפריקה.

תנועת השחרור שקמה במרוקו הביאה בעקבותיה חוסר יציבות פוליטית וכלכלית. הפחד פן ישתלטו הערבים על המדינה ויתפשו השלטון מידי הצרפתים גרם לזירוז העליה של יהודי מרוקו. אם בשנת 1953 עלו מארץ זו רק 2501 הרי שבשנת 1954 הגיע מספרם ל-9977, סימן מובהק של פחד וחרדה מפני הבאות שהיה להם על מה להתבסס.

ערב קבלת העצמאות החמיר המצב במרוקו, התנועה הלאומנית החלה לגלות קיצוניות יתרה בשאיפתה ובהחלטתה הנחושה לסלק את הצרפתים. המתיחות הפוליטית הלכה וגברה, ומצד היהודים גבר הרצון לעלות לארץ ישראל. הדאגה לגורלם של יהודי צפון אפריקה הועמדה אז בראש דאגותיה של מדינת ישראל ושל יהדות העולם כולו.

שנת 1955 עמדה אפוא בסימן עליית ההצלה של יהודי צפון אפריקה ושל מרוקו במיוחד, בה ישב עוד בשנות החמישים הקיבוץ היהודי הגדול ביותר בכל ארצות המזרח התיכון – כשלוש מאות אלף יהודים. גל העליה הראשון ממרוקו התרחש בחודש אוגוסט 1954.

כל הסימנים העידו על כך שגל זה ילך ויגבר, ויהיה צורך בתכנון מחודש של פעולות הקליטה בארץ. נולד הרעיון " מהאניה אל הכפר " דהיינו : העולים יאורגנו עוד בארץ מוצאם ליחידות שלמות למקום התיישבותם המיועד בארץ. ממרוקו נשלחו היחידות המאורגנות למחנה המעבר, " גראנד אראנאס " כ-8 קילומטר ממרסיי, משם לחיפה ומחיפה למקום התיישבותם.

תכנית זו באה לא רק להציל את יהודי צפון אפריקה אלא גם להגשמת מבצע התיישבותי בקנה מידה גדול שהמדינה לא ידעה כמותו. במבצע זה הוקמה ההתיישבות רחבת הממדים בלכיש, בתענך ובאזורים אחרים.

עליית הנוער ותנועת שרל נטר-י.שרביט

הנוער בעלייה.

תנועת שרל נטר במרוקו – יוסף שרביט.

סיפורה של תנועת " שרל נטר " אינו רק סיפור של תנועת נוער. הוא סיפור של מסד יסודי שעליו כוננה פעילות חינוכית חברתית ופעילות ציונית כללית ודתית – ארוכת טווח ורבת השלכות.העלייה ממרוקו

סם אביטל ( אביטבול ).

ממרנייה נסענו ברכבת לאלג'יר דרך אוראן. בינתיים, באופן לא ברור פשטה שמועה בין היהודים בדרך שאנו נמצאים ברכבת לארץ ישראל. כשעצרו ליד הרציף באוראן חיכו לנו עשרות עצירים יהודים עם תרמילים על הגב, מוכנים להצטרף אלינו.

הרכבת הייתה עמוסה ולא היה מקום לנוסע נוסף, אבל לא הייתי מוכן לוותר עליהם. בעוד אנחנו מותחים את עצמותינו על הרציף נכנסו הם על פי הנחיותי לקרון ותפסו את מקומנו. אנחנו נותרנו בחוץ כשהסדרנים מסרבים לאפשר לנו לעלות ומורים לרכבת לנסוע.

בהחלטה מהירה הוריתי לבחורים להתיישב על הפסים. למנהל שהגיע מיד הסברתי שלא ייתכן שעם כרטיסים ביד אנחנו נישאר בחוץ. בפאריס נערך אז הג'מבורי – כנס " הצופים " הצרפתיים, ואנחנו – כך הסברתי – נציגי מרוקו לכנס. המטוס מחכה באלג'יר ואנחנו עלולים לאחר את הטיסה. לא הייתה לו ברירה והוא הוסיף קרון מיוחד עבורנו.  

בתחנת הרכבת בעיר אלג'יר קיבל אפרים בן חיים את פניהם בהתלהבות עצומה. מיד יצאו ל " מחנה העלייה " סמוך לעיר טנס, הנמצאת במרחק של 170 קילומטר מאלג'יר. מחנה זה יה ערוך להמתנה של ימים אחדים עד בוא האונייה.

מהמחנה ניתן היה לצפות על מקום הגעת האונייה המתוכנן. כל שהציע המחנה היה מספר אוהלים ומרק אפונה פעם ביום, לארוחת ערב. תנאי הניתוק והעדר אמצעי קנייה ( שנבע מהאיסור להצטייד בכסף מהבית ) יצרו מצב קשה, שהלך והחמיר עוד יותר עם הגעת משפחות עם ילדים, במיוחד מאחר שלא קיבלו שום אזהרה מוקדמת על כך שאין חלב וירקות ואין נוכחות רופא.

הכול ציפו לאונייה הממאנת להופיע. שירים וריקודים ביקשו להיות תחליף למזון, אבל בתום כשלושה שבועות השיר נדם :

" יום אחד אספתי כל תושבי המחנה והתנצלתי. הודיתי להם על סבלנותם. אמרתי שזה חלק מייסורי הגאולה. קשרתי את הדברים בייסורים של יהדות אירופה וסיכמתי : מי שרוצה לחזור לא נראה בו בוגד. נעזור לו לחזור למקום מגוריו. היה רגע ארוך של דממה. לפתע פרץ מישהו בשירת " התקווה ", כולם הצטרפו. חלק פרצו בבכי, כולם חזרו לאוהלים, אף אחד לא עזב את המחנה ".

אט אט הצטרפו עוד מעפילים, לכדי 700 איש במחנה. המבצע היה כמובן ללא ידיעת השלטונות, ולכן לשם כיסוי שיוו למחנה אופי של מחנה נופש. ערב ערב היו יוצאים כחמישה עשר בחורים לסיור בסביבה כדי להרגיל את הערבים לנוכחותם, כדי שבזמן היציאה האנייה לא יעוררו תשומת לב מיוחדת.

למפקד משטרה מקומי הוסבר שמחנה נופש זה הוא מעשה הומניטארי עבור משפחות צעירות העובדות קשה כל ימות השנה. " ואז, לילה אחד , במוצאי שבת, הגיעה האנייה. ראינו את איתותי האור שלה מהים. ההתלהבות במחנה הייתה עצומה וקשה לתיאור.

געגועים של אלפיים שנה ושל מאות דורות עמדו להתממש על ידי אנשים אלה באנייה הזאת, וכל אחד מהם רצה להבטיח את מקומו בתוכה. קשה היה להשתלט על האנשים. ביקשנו לעשות סדר, אך איך ייתכן סדר בשעת הגאולה ? 

L'esprit du Mellah-J.Toledano

L'esprit du Mellah – Joseph Toledano

Humour et folklore des juifs du Maroc

A la mémoire de Rabbi Yedidia et son fils Abraham qui :

S'ils avaient pu jusqu'à ce jour vivre

Auraient mieux que moi ecrire ce livre

Elli a 'ndo mghrof touel — Ma yitherklo ido  

Qui a une longue louche ne se brule pas la main

Il ne faut pas compter sur les miracles, il faut prendre ses precautions. Il faut calculer a 1'avance ses actes et ne pas agir sur un coup de tete ou de maniere irreflechie comme le recommande le Talmud: la reussite exige la preparation. Une idee proche est exprimee par ce proverbe en Hakitia. qui garantit l'impunite a qui prend ses precautions: 

En boca cerrada no entran moscas 

Dans une bouche fermee, il n'entre point de mouches.

26    – Zreb-ta'tal  

Qui se presse arrive en retard

Rien ne sert de courir il faut partir a point, c'est la lecon de la sagesse universelle verifiee sous toutes les latitudes. On connai't le conseil de Talleyrand a son cocher:

"Va doucement, je suis presse!".

27    – Elli a'ndo fmmo -ma intelf   

Qui a une bouche ne sera jamais, perdu

C'est le conseil donne aux timides n'ayez pas peur de demander votre chemin, qui demande trouve. qui a un bouche ne sera jamais perdu

28    Derb el hdid mahdo skhon

II faut battre le fer tant qu'il est chaud

C'est aussi un conseil donne aux timides: profitez du moment c'est maintenant ou jamais!

29    A 'ich nhar-tsma' khbar

Chaque jour apporte ses nouvelles 

Vive dias-veras maravillas

Plus tu vivras — plus tu verras des merveilles

Ces deux proverbes contrastent avec le scepticisme desabuse du Roi Salomon dans l'Ecclesiaste Ce qui a ete c'est ce qui sera; ce qui s'est fait c'est ce qui se fera: il n'y a rien de nouveau sous le soleil

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

מאי 2014
א ב ג ד ה ו ש
« אפר   יונ »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר