ארכיון חודשי: אפריל 2014


הרב אברהם אסולין-הלכה ומאמרים מאת חכמי ורבני מרוקו

תורת אמך ◆ חודש ניסן ◆ הלכות ומנהגי ק"ק מרוקו, תוניס, לוב, אלג'יר.

 

המלקט: הרב אברהם אסולין – חלק ראשון

 

א.     הקדמה. כתב החיד"א בספר לב דוד (פרק ל אות ט), ליל הסדר כל מעשיו ובפרט בלילה הקדוש הלזו, ידקדק שיהא אליבא דהלכתא, ולצאת ידי חובתו אליבא דכולי עלמא. בשגם כל ימי חלדו, כל פינות שהוא פונה יהיו לצד ימין ולא יתפוס קולות, על אחת כמה וכמה הלילה המקודשת, היא נפלאת, הקולות יחדלון.

ועוד כתב החיד"א בספר דבש לפי (מערכת ח אות יח), הנזהר בפסח מחמץ בכל שהוא, מובטח לו שלא יחטא כל השנה. וכן כתב בגורי האר"י ז"ל וזה רמז ושמרתם את המצות וקרי ושמרתם את המצוות כמו שאמרו זכרונם לברכה, ורמז שאם שמרתם את המצות שמירה מעליא כהלכות הפסח, אז תהיו בטוחים ושמרתם את המצוות לבלתי תחטאו. ולכן מובן למה יהודי צפון אפריקא חומרות רבות נהגו. וכתב בספר מליץ טוב אבוחציריא (סימן קט), אנו נוהגים להחמיר כסברת מור"ם ז"ל בהגה באיזה מקומות כמו בהלכות פסח, ובאיסור ערוה, ובענין גיטין וקידושין. ןכ"כ בשו"ת ויען שמואל מרצינו (סימן כא), וז"ל אנו בהלכות פסח מחמירין ואזלינן בתר סברת המחמירין.

ימי ניסן.

ב.      הכנות לפסח. החלו כבר זמן רב קודם חודש ניסן, את החיטה ממנה אופים את המצות היו זורעים וקוצרים בשדות הסמוכים לכפר, את החיטה היו שומרים מכל טיפת מים ואורזים אותם במקום נקי למצה שמורה וכך נהגו כפסק הרמב"ם "ושמרתם את המצות" שצריך שמירה משעת קצירה.

ג.         בכל חודש ניסן אין אומרים תחנון משום שרוב החודש ימים טובים הם, ופסק הש"ע (א"ח סי' תכט ס"ב), תענית ציבור אין מתענים. משמע מדברי מרן הש"ע שתענית יחיד מותר להתענות, ומנהגנו שאין מתענים תענית יחיד כגון יארציט וכדומה, כפסק הרמ"א. פסק בעל ברית כהונה (עמוד קטז אות כב), שנהגו להתענות תענית יחיד בניסן, וכן ערב ר"ח אייר, ועוד כתב (אות כג), שחתן מתענה לפני חופתו בניסן. וכן בשו"ת שואל ונשאל (ח"ג סימן חי), שמתענה היחיד. וכן כתב הגר"י עייאש ז"ל במנהגי אלג'יר (עמוד יא אות כב), וז"ל וכן בכל חודש ניסן מתענה היחיד ביום יארצייט וכ"כ הגר"ח פלאג'י זצ"ל בספר מועד לכל חי (אות יג), כתב שאין קפידא להתענות יארצייט ומשמרת בערב ראש חודש וכיו"ב בניסן. וכ"כ בספר שולחן גבוה (סימן תכט ס"ב), וכ"כ בהגדה מים ימימה (עמוד א'). ומנהגנו כפסק הרמ"א שאין מתענים תענית יחיד כחתן או אם חל יום השנה על ההורים כמו שכתב בשו"ת שאלו לברוך (יו"ד סימן יד), וכן עשיתי בפטירת מו"א זצ"ל שהייתה שנה א' מעוברת והנחתי התענית עד החודש שמת והיה חודש ניסן ונפטרתי מתענית. ועם שכתבתי בהלכות(א"ח סימן יא). דיש להתענות בחודש ניסן היארצייט לא כתבתי רק להלכה ולא למעשה, וכתב הגאון הרב רפאל ברוך טולידאנו בספרו קצור שולחן ערוך (סימן שעט הלכה יג), ונהגו שאין מתענין בו תענית כלל, אפילו יום שמת בו אביו ואמו, אבל תענית חלום מתענה, מלבד תענית בכורות בערב פסח. ובסעיף טז כתב חתן וכלה ביום חופתם נהגו להתענות, אפילו בראש חודש, ו"א שאפילו חתן וכלה לא יתענו. ויש לילך בזה אחר המנהג.  (וכן מפי הרה"ג רבי שלמה דיין, הרה"צ רבי פנחס שניאור).

ד.      מכירת חמץ בצפון אפריקה לא הייתה נחלת הציבור והטעם כי לא השאירו חמץ. ובעלי מפעלים וכדומה היו ניגשים לבית הדין המקומי ושם היו עורכים את מכירת החמץ. וכך נהגו באולדמנצור, מראכש. (מפי הגאון רבי משה אוחנונא), וכן בהגדה כה לחי לר' יצחק חזן זצ"ל (דיני חמץ סעיף יב אות ד), וז"ל הדרך הבטוחה היא לבער כל החמץ שיש לו מביתו ומרשותו ולא ישאר ממנו כל זכר כלל, ובזה יהא ליבו סמוך ובטוח מכל חשש חמץ. וגם בשכר זה ינצל כל השנה מכל חשש של עבירה חלילה ולא יאונה אליו כל רע.

יש לציין שמנהג זה לא פשט בכל העולם, ובמרוקו לא היה נהוג מנהג זה של המכירה הכללית, וכל אחד משתדל לבער כל החמץ שיש ברשותו מלפני הפסח, ומי שאי אפשר לו פונה לרב ומסדר לו שטר מכירה לגוי שהוא מכיר, ומוכר בפרטות חמץ שיש  אצלו ומקנה לרב בקניין המועיל על פי הדין. ולכן בימינו מי שלא נשאר אצלו חמץ כלל, אין צורך למכור. כמו כן חמץ הבלוע בסירים אינו צריך מכירה כיון שלאחר מעת לעת נותן טעם לפגם וכמובן שיצניעו סירים אלו עד לאחר הפסח.

ה.      אין שמחה אלא בבשר ויין. היו שוחטים בהמה לכבוד החג. ואלו שלא היה באפשרותם, היו שוחטים עופות גם בימי החג. וכאשר היו קונים עופות היו מפקירים את הזפק והקורקבן, ולאחר השחיטה היו זורקים אותם לנהר. ראה בשו"ת שושנים לדוד צאבח (או"ח דף נא), (מפי הגאון רבי יהושע מאמאן שליט"א), וכך נהגו באולדמנצור וכן בבוגמז. ידוע בכל האזור שיינות משובחים מיצרים בדמנאת ולכן הרה"צ כליפה אלמליח זצ"ל היה נוסע במיוחד מהכפר לדמנאת ששם היינות מובחרים. וחיזרו אחר יין אדום דכתיב (משלי כג, לא), אל תרא יין כי יתאדם. מכאן אמרו הפוסקים שיין אדום הוא המובחר. וכתב הט"ז טעמו של הטור שהזכיר זאת בארבע כוסות ולא בקידוש משום שבארבע כוסות יש רמז לדם שהיה פרעה שוחט את ילדי בני ישראל וטובל בדמם לצרעתו. והפרי מגדים נתן טעם נוסף שהוא זכר למכת דם במצרים.

אכילת מצה.

ו.        מנהגנו שאין טועמים מצה מראש חודש ניסן עד ליל הסדר.מובא בבאר היטב (ש"ע סימן תעא סק"ד), וז"ל ובשיירי כנסת הגדולה כתב דרבים נוהגין שלא לאכול מצה מראש חודש ניסן. ושמעתי מפי הגאון הרב יוסף שרביט שליט"א רב העיר אשקלון שכן נוהג בביתו, וכן מנהג העיר פאס.והרה"צ דוד מלול זצ"ל רבה הראשי לירוחם כך נהג בביתו וכך מנהג בבני מלאל. (מפי נכדו. וכן שמעתי מהגאון הרב משה אוחנונא שליט"א ראב"ד פ"ת). בתוניס היו משפחותשלא אכלו מר"ח כך נהגו בבית הרב איש מצליח זצ"ל הי"ד (שמעתי מהגאון הרב צמח מאזוז שליט"א). והרה"צ רבי בוגיד סעדון זצ"ל מחבר שו"ת ישיב תשובה ז"ח ועוד לא היה אוכל מצה ממוצאי פסח עד שנה הבאה בליל הסדר שכן תהיה עריבה עליו המצה. וכן נהגו חסידים ואנשי מעשה בלוב (שמעתי מהגאון הרב ציון בוארון שליט"א). וכן מובא מנהג זה בהגדה כה לחי לר' יצחק חזן זצ"ל וזה לשונו שכל ילדי הכפר היו מלווים את אפיית המצה וכו' וריחה הטוב הנודף למרחוק ומעורר חשק ותיאבון לאוכלה, ולא ניתן לנו אפילו לטעום ממנה, כי מקובל היה בידי אבותינו שלא לטעום ממצת הפסח רק עד הפסח עצמו.

ז. מנהגנו בשבת הגדול כפסק הרמ"א (סימן ת"ל), שכתב והמנהג לומר במנחה ההגדה מתחילת עבדים היינו עד לכפר על כל עונותינו וכו' וכן מנהג יהודי מרוקו לקרא את ההגדה ברוב עם לאחר תפילת המנחה, והטעם כדי שידעו את קריאת ההגדה. (נהגו העם. חג הפסח אות ג), ואמר לי הגאון הרב ציון בוארון שליט"א שבעודו ילד השתתף במעמד המרגש שכל הציבור קוראים את ההגדה וכך נהגו יהודי לוב לקרא את ההגדה ברוב עם לאחר תפילת המנחה.

ח. נוהגים בבדיקת חמץ לקחת עשרה פתיתי לחם פחות מכזית והילדים מטמינים אותם בבתיהם. ועצה טובה לרשום מקום הנחתם, וקודם הברכה יברך, ויכול בברכה אחת לבדוק כמה מקומות וכן אנשי ביתו יכולים לבדוק במקומות הנוספים. ואם המרחק גדול כגון מחוץ לעיר ובודאי שיסיח דעתו, אז בברכתו יפטור את המקומות הסמוכים בלבד, ושם יברך שוב. ויזכור שאינו מחפש רק את עשרה הפתיתים, אלא יבדוק בכל ביתו. וכן חשוב להזכיר לנקות את השואב אבק, או תיקי הילדים, והמטאטא. וכן מי שמתגורר בבנין צריך לבדוק את קומת הכניסה והמדרגות השייכים לביתו, וכן בחדר אשפה והחניה שהינם רשותו. ובבוגמז נהגו לשים עשרה חתיכות של כבד, שחששו שיאבד חמץ ברשותם וכך פוסק הט"ז. ושמעתי טעם נוסף מהרב יוחנן אלול בשם החיד"א בהגדה "שמחת הרגל". שואל מה הטעם שחמץ אסור במשהו וכתב שהרדב"ז חיפש תשובה, עד שמצא היות והחמץ נמשל ליצר הרע, ולכן נהגו במקום פתיתי לחם היו מנחים כבד שנמשל הוא ליצר הרע שאותו מבערים בשריפת חמץ.  

רבי ישראל נג'ארה

פיוט לרבי ישראל נג'ארה – מקורות השירה

 

אז שר משה וישראל / לאל אשר ראה עָנְיָם

יום בושו עובדי האליל / וטֻבעו בלב הים

ויצאו כל נשי חיל / תֹף בידה לקחה מרים

 

שוררו שיר לא-ל נאדר בכח

הוציא אותם לחרות מסבלות

 

יום שביעי שמחו, כי מצאו מנוח

ואויביהם צללו כאבן במצולות

 

חן משורר יערב כריח ניחוח

ןכקרבן השלמים מנחה ועולות

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון-סניף פאס־מכנאס של ״המסגרת״ והתמוטטותו אחרי חלוקת הכרוז הישראלי בפברואר 1961

יגאל בן־נון

סניף פאס־מכנאס של ״המסגרת״ והתמוטטותו אחרי חלוקת הכרוז הישראלי בפברואר 1961

מבצע ״בזק״ זכה לביקורת בקרב שליחי ״המסגרת״ ומתנדביה. מפקד שלוחת מקהלה גד שחר הסתייג מן הכרוז ומתוכנו וראה בו מעשה הרפתקני ויהיר מצד גתמון דבר שלא הוסיף דבר לא ליהדות מרוקו ולא למבצע העלייה: ״מבצע בזק נועד להעניק זריקת עידוד לפעילים בשטח ולא שירת כלל את יהודי מרוקו״. אך התגובה החריפה ביותר באה ממפקד שלוחת גסטון אדגר גדז׳ שראה בהפצת הכרוזים סכנה שמטרתה התגרות ותגרור תגובה חריפה מצד השלטונות נגד הקהילה, ואז יגבר רצון היהודים לעזוב את מרוקו. לדברי גדז׳, פרסום הכרוז היה חלק ממדיניות הרפתקנית שהנהיג גתמון מאז הגיע למרוקו, מדיניות שהייתה מנוגדת לזו של קודמיו הזהירים.

בהשפעת פרשה זו ניתק ראש הדז' את קשריו עם גתמון, סירב להיפגש עמו ופירק למעשה את שלוחת גסטון שסיפקה כוח אדם למבצעי ההברחה. גדז', שדאג להפריד בין הסכסוך של ראשי השלוחה עם גתמון ובין הקשרים עם ״המסגרת״, דיווח על מעשי גתמון לחברי הנהלת הדז׳ אמיל סבן והרב אברהם חזן ויצר קשר עם נשיא הדז׳ הקודם אלפונסו סבאח בישראל. זה בא לפריס ונפגש עם גרזי, עם שלמה יחזקאלי, שהיה קצין המבצעים במטה בפריס, ועם עוד נציג בכיר של המוסד.

 בפגישה זו העלה גדז׳ את טענותיו כלפי גתמון ואת הסכנות המאיימות על יהדות מרוקו ועל פעילות ״המסגרת״ בגלל מעשיו של גתמון. הד לעמדת גדז׳ כלפי מעשיו של גתמון נמצא בספרו של יוסף שרביט שכותב: ״בשלב מאוחר יותר הסתייג אדגר גדז׳ משליח ארץ ישראלי שנקט עמדה אחרת והעדיף דווקא לחולל מהומה גדולה ולחשוף יותר מנהיגים יהודים למעצרים של כוחות הביטחון המרוקנים, בהנחה שסכסוך עם מרוקו ייטיב עם העלייה החפוזה״.

            כרמית גתמון מציינת שמעט פעילים ידעו את זהות בעלה, את מראהו ואת כתובתו וגם מאיר קנפו ראה אותו רק פעם אחת או פעמיים באקראי מבלי שידע את שמו ולכן לא חששו לביטחונם ולא הסתתרו. שיחה עם כרמית גתמון, 16 באוגוסט 2002. לעומתה טוען קנפו שהכיר אישית את כל השליחים והיה נפגש כל בוקר עם רגב. שיחה עם מאיר קנפו, תל־אביב, 26 באוגוסט 2002. מרסל אנתיבי מציין שקנפו ראה רק פעם אחת את גתמון כאשר נתקעה מכוניתו של אנתיבי שנסעו בה גתמון ואשתו וקנפו סייע לחלץ אותה מן השלג.

חברי תנועת הדז', ששימשה כיסוי לפעולות ״המסגרת״, חששו שתנועתם עלולה להיות נושא לחקירות ומיהרו לשרוף חלק מן הארכיון שלה. המשטרה אכן ערכה חיפוש במשרדי התנועה בפאס ובקזבלנקה. ראשי התנועה היו משוכנעים שמנהיגם אדגר גדז׳ עתיד להיעצר, אך הוא שהה אז בפריס ונפגש עם הממונים על גתמון.

 היחסים בין גדז׳ ובין גתמון,שהשתבשו בימי ביקור נאצר בקזבלנקה, הגיעו לידי משבר חריף אחרי המעצרים. גרז׳ האשים את גתמון שנתן הוראה לאנשיו שנעצרו למסור את שמו כמעורב ברשת הישראלית, שכן הוא בעל אזרחות צרפתית ואין לו ממה לחשוש. לטענתו, קיווה גתמון שמעצר ראש הרז׳ יעורר בהלה בקהילה ובהנהגתה; הטלת אשמת הפצת הכרוזים על הדג׳ תערער את אמון השלטונות במוסדות הקהילה אם יואשם אחד ממנהיגיה בפעילות ציונות חתרנית.

 גם חבר ועד קהילת קזבלנקה סלומון בן־ברוך ששיתף פעולה עם ראשי ״המסגרת״ התקשר לדב שומרוני ומחה בפניו על חוסר הזהירות שאפיין את פעולת ״המסגרת״ באשר סיכנה את הפעילים בפאס וגרמה להתמוטטות רשת המתנדבים. לדבריו: ״היה זה הרגל של הישראלים ליצור מהומות ופיצוצים כדי לזרז את ההגירה״.

הערת המחבר : לדברי גדג', הזהיר אותו שליח ״המסגרת״ שמעון המל(שמו) מראש מפני הרפתקנות גתמון. חשדותיו כלפי גתמון התחזקו אחדי שאיש הדד דוד בן־שושן, מדריך בפנימיית בית־ספר אורט בקזבלנקה, סיפר לו שגתמון הציב מעקב אחריו כדי לסבך אותו עם השלטונות מכיוון שחדל משיתוף פעולה עמו. דוד בן־שושן אינו זוכר שיחה מסוג זה אך אינו מפקפק באמינות גדז׳. סגנו של גדד, אדמון אללוף, מציין שהוא וחבריו התלוננו נגד מבצע הפצת הכרוזים וטענו שזו פרובוקציה. אנשי ״המסגרת״ ביקשו מראשי הדד להפעיל לחץ על גדז׳ שיחזור למרוקו מפריס אחרי מבצע בזק. שיחה עם אדגר גדז׳ בביתו בבולוניי באחד בנובמבר 1999, שיחה עם ארמון אללוף במרכז הקהילתי לח־פיאט בפריס ב-5 באפריל 2000.

פתגמים ואמרות ממקורות שונים

מתוך ספרו של חנניה דהן – " אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו

בצירוף השוואות ומקבילות ממקורות יהודיים ואחרים – כרך א'

219 – זוואג׳ אל־קוק, וטלאק אל־־ברקוק.פתגמים

א.   חתונה בעונת הארטישוק,

וגירושין בעונת השזיפים.

חתונה בימי העוני, וגירושין בימי העושר.

     

220 – זוואג׳ א־סגיר-טלאק אוו א־נכּיר.

חתונה בגיל צעיר, או גירושין או ניכור.

 

הנחפז להתחתן, עד מהרה יתחרט

הוא עדיין ילד-חן, וכבר רוצה להתחתן. (פניני ספרד נאי)

הנישואין והחרטה באים בזה אחר זה (שם סח׳)

 

221/1 לוכּאן מא כּאן אל־ברד די לילת־סבת,

 ול־קנט די לילת אל־חד,מא יתזווג׳ חד.

לולא הקור של ליל־שבת, והשעמום של מוצאי־שבת,

איש לא היה מתחתן.

 

221/2 חתא קדרא מא בקאת בלא ב׳טא.

 אף סיר לא נשאר ללא מכסה.

 

לכל אלפס ־ כיסוי. (זה לעומת זה 767 ו)

 כל יעקב מוצא לו רחל. (שם

) סוף בשר לאכילה, סוף בתולה לנישואין.

(שם 1-431) אין פסח ללא מצה, ואין בת שחתן לא תמצא. (פניני ספרד קנוי)

אף סיר לא נשאר ללא מכסה.(383 REFRANERO)

פינת ההלכה – לפי חכמי מרוקו

פרשת "מצורע"

הפטרה: "וארבעה אנשים"

ה' ניסן תשע"ד

זמני החג

י"ם

ת"א

חיפה

כניסה

18:25

18:42

18:32

יציאה

19:38

19:40

19:40

ר"ת

20:19

20:16

20:16

הגיגים לפרשת השבוע

"זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן" (ויקרא יד' ב)

אמר רבי חמא ברבי חנינא: מה תקנתו של מספרי לשון הרע? אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה, שנאמר: "מרפא לשון עץ חיים" (משלי טו' ד)… ואם עם הארץ הוא ישפיל דעתו שנאמר: "וסלף בה שבר ברוח" (ערכין טו:)חוברת 5

לפי הגמרא שלפנינו תקנתו של האדם המדבר לשון הרע היא לעסוק בתורה, שואל רבינו החיד"א ב"אהבת דוד" הרי לימוד התורה נעשה בעזרת הלשון, אם כך, כיצד זה ניתן לתקן בדבר שבו נעשתה העבירה, והלא הכלל הוא ש"אין קטגור נעשה סנגור"? ומתרץ לפי מה שכתב הרב "גור אריה" שבמקום שבא לתקן את החטא עצמו מותר הדבר, ואין זה נקרא שה"קטגור נעשה סנגור" ולכן ניתן לתקן את חטא הלשון באמצעות הלשון. תירוץ נוסף מביא רבינו על פי דברי חז״ל שאמרו שבעל תשובה נעשה בריה חדשה, וכיון שהוא בריה חדשה הרי שהלשון שחטא בה הלכה וכעת יש לאדם לשון חדשה, משום כך לא שייך לטעון ש"אין קטגור נעשה סנגור", שהרי הלשון שהיא הקטגור כבר לא נמצאת כאן אלא פנים חדשות באו לכאן.

 

"ועץ ארז ושני תולעת ואזוב" (ויקרא יד' ד)

מבאר ה"כלי יקר" שהמצורע צריך להביא לטהרתו שתי צפורים, אחת שוחטים ואחת משלחים, והטעם הוא משום שלאדם יש שני סוגי דיבור: דיבור של איסור ודיבור של מצוה. כנגד הדיבור של איסור, כגון לשון הרע וכדומה, מביא המצורע ציפור ושוחט אותה "אל כלי חרס על מים חיים" (ויקרא יד' ה) כי אם המצורע הוא עם הארץ תהיה לו תקנה, כי לעם הארץ יש דין של כלי חרס שאין לו תקנה כי אם בשבירה וכנגדו נאמר שישחט את הצפור, העושה מעשה פטיט, "על כלי חרס". ואם המצורע הוא תלמיד חכם שנכשל בדיבורי איסור תקנתו היא שיעסוק בתורה שנמשלה למים חיים לכך נאמר "על מים חיים". זה הטעם לכך שבתורה נאמר חמש פעמים הביטוי "זאת תורת…" בענין המצורע לומר לך שהעוסק בחמשה חומשי תורה ניצול מהצרעת הבאה על לשון הרע. את הצפור החיה מביא המצורע כנגד פטפוטי דברים של מצוה כגון תורה ותפלה, אלא שצריך לצרף לדיבור הזה את עץ הארז, את תולעת השני ואת האזוב, דברים המורים על הכנעה ושפלות ללמד את האדם שאפילו בדיבור התורה יהיה בעל "לב נשבר ונדכה" וכפי שאמרו חז"ל (סוטה ה) שעל האדם לא נאמר "ונרפא" ואילו על הבשר נאמר "ונרפא" שנאמר: "ובשר כי יהיה בעורו שחין ונרפא" (ויקרא יג' יח) כי מי שיש לו לב בשר ורך יש לו רפואה לכן נאמר "וטבל אותם בדם הצפור השחוטה" להזות עליו משתי הצפרים כדי להסמיך עליו שני דברים כאחד גם תשובה על העבר וגם תיקון על העתיד.

 

"ולקח הכהן את הכבש האחד והקריב אותו לאשם" (ויקרא יד' יב)

שואל הספורנו מדוע צריך המצורע להביא קרבן אשם? הלוא קרבן האשם מביא מי שמעל בקדש כמו שקרבן חטאת מביאים על חיוב כרת? ומתרץ על פי מה שאמרו חז"ל שנגע הצרעת הוא עונש למי שעבר על איסור לשון הרע ועל גסות הרוח ושניהם מהווים מעילה בקדש, ועל מעילה זו בקודש מביא המצורע קרבן אשם. ומניין למדנו שלשון הרע וגסות הרוח מהווים מעילה בקדש? לשון הרע עיקרו נאמר בסתר ונראה שהאדם מנסה להסתיר זאת מה', כפי שאמרו חז"ל: "העובר עברה בסתר כאילו דוחק רגלי שכינה" (חגיגה טז.) ועל המתגאה נאמר "גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל" (תהלים קא' ה), אמר הקב"ה זה גונב מלבושי אין אני והוא יכולים לעמוד בעולם אחד, וכפי שמסופר בפירוש על עוזיהו באמרו "ובחזקתו גבה לבו עד להשחית וימעל בה' א-לוקיו והצרעת זרחה במצחו" (דברי הימים ב כו' יט)

"זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן" (ויקרא יד' ב)

שואל ה"חפץ חיים" מדוע יש להביא את המצורע דוקא "אל הכהן"? ומתרץ ש‏מאחר שלפי חז"ל הנגעים באים על עוון לשון הרע שמקורו בפה, משום כך לכך טהרתו תלויה בפיו של הכהן דוקא, כמאמר הכתוב "שפתי כהן ישמרו דעת, תורה יבקשו מפיהו" (מלאכי ב' ז). כלומר, שעל פי מאמרו של כהן המצורע מתרפא, שאם הכהן יאמר "טהור" המצורע נטהר ואם הכהן יאמר "טמא" המצורע נטמא. ללמדך, ש"מות וחיים ביד הלשון". זו הלשון שבחטאה באו הנגעים על האדם, וזו היא הלשון שמרפאת את הנגעים. 

 

‏"זאת תהיה תורת המצורע" (ויקרא יד ב)

‏"כל המספר לשון הרע וכל המקבל לשון הרע וכל המעיד עדות שקר, ראוי להשליכו לכלבים. שנאמר לכלב תשליכון אותו, וכתיב בתריה לא תשא שמע שוא, וקרי ביה לא תשיא" (פסחים קיח)

בפניני הגר"א מובא מהגמרא שלפנינו ביאור למאמר חז"ל: "אמר רב פפא לית דעניא מכלבא ולית דעתיר מחזירא" (שבת קנה) [אין עני מהכלב ואין עשיר מהחזיר], שלכאורה אינו מובן מדוע מספר זאת לנו הכתוב? אלא שלמרות הידוע שכל התורה נאמרה מפי הגבורה, אנו רואים שלא כל הלאוים שבתורה שוים בעיני הבריות, יש לאוים שהעולם נזהר בהם עד מאד, כגון "ואת החזיר לא תאכלו", שאם רואה אדם את חברו שאוכל חזיר, יפרוש ממנו ולא ירצה להתחתן עמו. מאידך, יש לאו חמור מזה הרבה, וקל הוא בעיני האדם, כגון לדבר לשון הרע. נמצא שהלאו של "חזיר" הוא "לאו עשיר", שהכל יראים ממנו, והלאו של "לשון הרע" הוא "לאו עני", שאין מי שירא ממנו, אמנם אמרו חז"ל "כל המספר לשון הרע ראוי להשליכו לכלבים", והטעם בזה, כי גם המספר דרכו תמיד לנבוח ככלב, זהו שאמר רב פפא דרך רמז, "לית דעני מכלבא", רצה לומר, אין לאו עני מלשון הרע, "ולית דעתיר מחזירא", היינו מהלאו ד"ואת החזיר לא תאכלו", שכולם יראים ונזהרים ממנו. 

 

"על פני השדה" (ויקרא יד' ז)

רבינו בחיי מבאר את הטעם לטומאת המצורע ואומר שטומאת המצורע היא מפני רוח הטומאה שפורחת על המצורע שמקורה מכחות הטומאה הנאצלות מהנחש הקדמוני, אבי אבות הטומאה, שהוציא שם רע על בוראו, והמצורע נענש על שהלך בדרכו והוציא שם רע ובזה הוא נדמה לנחש הקדמוני, ועל כן הקיש הכתוב את המצורע למת שהוא אבי אבות הטומאה. מוסיף רבינו בחיי שמניין הנגעים בפרשיות אלו הוא וזה כנגד עשרת הדברות, לומר לנו שבזמן שהיו בני ישראל מקיימים את התורה והמצות בארץ היו נצולים מהנגעים, ואם לאו היו לוקים בהן.

 

"והעמיד הכהן את האיש המטהר ואתם לפני ה'" (ויקרא יד' יא)

מעניין הדבר שבכל הפרשה של טהרת המצורע לא כתוב "איש", רק בפסוק זה. מבאר ה"משך חכמה" שיש בדבר הזה חידוש גדול, שהרי ידוע מה שאמרו חז"ל ש"ביאה במקצת שמה ביאה" (זבחים לב) כלומר, טמא שהכניס רק את ידו לעזרה נחשב כאילו נכנס כולו. והרי כאן מכניס המצורע את ידיו לשער ניקנור בעוד שהוא עדיין הוא לא סיים את טהרתו, והיינו אומרים שמדובר במצורע שהוא קטן מגיל בר מצוה שבא להיטהר, ועל הכנסתו חלקית למקדש אין בזה איסור משום מכניס דבר טמא, לכן בא הכתוב ואמר "האיש המטהר" דהיינו גם גדול שהוא בר מצות, אם נכנס במקצת עונשו כרת או מלקות, בכל זאת כדי לטהר אותו מצרעתו, התירה התורה.

 

"ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמר כנגע נראה לי בבית" (ויקרא יד' לה)

מבאר הרש"ר הירש שהחטא שבגללו באים הנגעים בבתים הוא חטא האנוכיות, כפי שמדגיש הכתוב: "אשר לו הבית", שהאדם מייחד ביתו רק לעצמו ומסתגר בו ואינו נחלץ לעזרת הזולת. וכמדת סדום שאומרת: "שלי שלי, שלך שלך", לכאורה העקרון בסדום המיוסד על דקדוקו של חוק, אבל הוא מתעלם מהצורך לצרף לכל חוק גם את האהבה לבני אדם, לפי שרק על כך יכון קיומו הפרטי של כל בית ובית. והודיע הקב"ה לבני ישראל: "כי תבואו אל ארץ כנען… ונתתי נגע צרעת… כנגע נראה לי בבית", כלומר מהרגע שתאחזו בארץ אשר אני נותן לכם, אטיל סימנים בבתיכם, ומי שמייחד את ביתו לעצמו בלבד, עתיד לבוא אל הכהן ולהודיעו: דומה שכעין תו אלקי נראה לי בבית.

 

"ואם ישוב הנגע ופרח בבית" (ויקרא יד' מג)

אומר הרמב"ן  שהנגע הזה שבא שנית בבית, אחרי שחלצו את האבנים הראשונות אשר היה בהם הנגע ובנו את הבית באבנים אחרות ובעפר האחר, איננו אותו הנגע הראשון, אלא זהו נגע אחר שבא לבית, ודבר זה שונה מהפריחה האמורה באדם, שאחרי שהכהן מסגיר את האדם שרואים אם פשתה הפריחה, שם מדובר באותו הנגע עצמו שהתפשט בגוף, כי בנגעי אדם מדובר בליחה שתחת העור "כי פעמים רבות תסתתר הליחה תחת העור ותשוב אל פנימית הגוף ואחרי כן תשוב ותמשך אל העור ואל חיצוניו". אבל בנגעי בתים הענין הוא שזהו נגע ומכה מא-לקים, שתהיה רוח רעה במקום ההוא, גם לאחר החלפת האבנים. 

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל

 קהילת צפרו – רבי דוד עובדיה

פרק ראשון

יסוד וביסוס ההלכה העולמית על אדמת ספרד ומרוקו ושיטת הכלל " תרי מגו תלת " – עמודי ההוראה – הרי"ף הרמב"ם והרא"ש ז"ל – שקבע לו מרן הקדוש בפסקין בשלחן ערוך.

תעודה מספר 174

התק"ס

בעה"ורבי דוד עובדיה

בהיות בא היקר יוסף בן אברהם ההמכונה אביטבול והביא איזה קנס מכפר אוטאט מחמת שאירע שמה איזה קלקול מאישה פנויה שהייתה דרה בחצר אחד עם ה' אנשים ונתעברה והפילה וכשבאו לתובעה להודות ממי נתעברה אמרה שלא ידעה מאיזה איש מהשכנים נתעברה.

ועמד היקר יוסף הנזכר עם חכם עירם וקנסו לאישה הנזכרת והשכנים סך – קקם – אדעתא להגיע הקנס לידינו וכשהדיע הקנס לידי אני החותם אחד ראיתי לעשות בקנס ההוא הטוב והישר בעיני אלקים ואדם שיתחלק לעניי תורה והייתי ירא שיגיע הקנס הנזכר ליד מי שיעכב אותו לעצמו ולא יתן ממנו לעניי תורה כלום.

ולכן אמרתי לשלוח ממנו לידיינו החכם החשוב השלם והכולל הדיין המצויין בנן של קדושים כמוהר"ר שאול סיריו יש"ץ סך – סם – ויסכים עמנו לפטור האנשים והאישה מכל וכל שזהו קנס שלהם כפי כחם וממונם ולכן פטורין ומותרים מעתה ומעכשיו.

ואף על פי שראויים לקנס גדול מזה מכל מקום כיוון שנתפשר עמהם שלוחינו כבוד הרביוסף הנזכר מה שעשה עשוי על מנת שישלימו סל הפשרה שנתפשר עמהם דהיינו סך – קם – אחרים שעדיין לא פרעו אותם.

וכשיתנו הסך הנזכר הנשאר ליד הרב יוסף הנזכר הרי הם פטורים מכל וכל ותבוא עליהם ברכת טוב נאם החותמים בניסן התקס ליצירה.

ע"ה שלמה א"א מימון אביטבול – אברהם א,א יעקב אציני ס,ט.

מאחר שהסכימו שנים מבית דין ישמרם אל על הקנס ההוא ופיטרו להאנשים הנ"ל כמו שנראה בעיניהם אין אחר מעשה בית דין הנזכר כלום וגם אנכי איש צעיר מסכים עמהם ולראיה חתום צפה פאס יע"א וקיים

שאול

סוף התעודה 174.

הרב מפקח על הדת ומתריע על סטיות ממנה, ומייסר את העוברים על דת. האמצעים בהם השתמש לשם כך היו מגוונים, אך תמיד נקטו בכלל מן הקל אל הכבד, החל מהתראה בעובר עבירה, ועונש קל כגון התרחקות ממנו, שלא ימולו את בניו ולא יגמלו לו חסד

ואם לא מקבל עליו כופים אותו בשוטים על ידי ישראל, ואם זה לא מועיל מייסרים אותו על ידי גויים ואם אינו מתייסר אז מנדים אותו נדוי גמור.

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה כרך שלישי

תעודה מספר 90

התקס"ט או התקע"ד.

בהיותנו מקובצים יחד עם יחידי קהלינו קהל צפרו יע"א אתה ה' תשמרם, כן יהי רצון ראו עינינו צרה דעניותא, עניות תורה ומצות, ומדות טובות חדלו בישראל חדלו בעוונותינו הרבים ומוחלפת היא השיטה שלפנים הארץ הלזו הייתה כלילת יופי בכל מידי דמיטב, אשר כל שומע שומעה שש ומתפאר בסיפור מעלותיה ומדותיה הטובות.

ולעת כזאת נהפכה הקערה על פיה ותהי להיפך ובחמלת ה' עלינו צור פוקח עורים פקח עינינו, והי העקוב למישור כן יהי רצון, ולכן הסכמנו בהסכמה גמורה דא תהי למיקם עלינו ועל זרעינו אחרינו זה יצא ראשונה שמהיום הזה והלאה בל יוסף עוד שום בר ישראל לתבוע חבירו לפני ערכאות הגויים שאין עבירה גדולה מזו שמחלל את השם ומיקיר שם האלילים.

והתורה אמרה ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, ומפי השמועה למדו לפניהם ולא לפני גויים, וידוע שחלול ה' אינו מתכפר לא בתשובה ולא ביסורין עד יום המיתה רח"ל לזה צריכים אנחנו להזדרז ברוב עוז ותעצומות על הדבר הזה בל יזכר ובל יפקד ובל יעלה על לב לעולם כי זה הוא עיקר קיום הדת.

ואם חס וחלילה יעבור שום אחד מישראל היום הזה והלאה ולא יקבל עליו הסכמתנו זאת וימרה את פינו ויתבע את חבירו לפני הערכאות הרי הוא מותרה מעכשיו וחיובא רמי עליה לתת קנס סך חמישים אוקיות ולא יעבור כי כן גמרנו אומר ואם יתן כתף סוררת ולא יקבל עליו את הדין בסבר פנים יפות.

אנחנו נחלץ חושים לעשות בו משפט כתוב בעונשים קשים ככתוב על ספר חוקה לרבותינו בעלי התקנות חלקם בחיים ולשומע ינעם, ודבר שהיה בכלל התקנה שמעו ותחי נפשיכם שמהיום הזה תקבלו על ידי להתגבר כארי לעבודת רלוקים כי היא הייתה לראש פנה וראשונה  שבראשונות .

ותקיימו בעצמכם קרא כדכתיב " צדק לפניך יהלך " דהיינו התפילה שתהי מוקדמת לכל צורכי ועסקי האדם ואחר כך וישים לדרך פעמיו שכל אחד יפנה לעבודתו ולעסקיו ובזה תמצאו חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם.

ונגע לא יקרב אליכם ותצליחו בכל מעשה ידיכם ואלא בראשונה חס וחלילה שכאשר יעור איש משנתו אך יצוא יצא מפתח ביתו אין מתיישבת עליו דעתו עדי הלוך ילך לרחובה של העיר להתקבץ שם הללו בעלי אסופותעלי שיח שיחה בטלה עזבו את ה' וימירו את כבודם, בדבר שפתים אך למחסור.

על זאת האיש החי סגור לבו יקרע עלי אומרים לרע ולטוב רע ולא יעלה על לבו ליכנס לבית הכנסת עד ימלא רצון יצרו הרע ואחר שימלא תאותו וחפצו ויטמא עצמו בנבלות הפה וליצנות וכהנה רבות מאבות הטומאות כשיפנה יבור אל בית אלוקים טעון על כתפו משאות שוא ומדוחים במה יתרצה זה אל אדונינו.

ובמה יקדם פניו האם בעולות ומרמות ותוך אשר לא ימוש מרחובה ומעריבין קודש בחול ואין מסדילין בין קודש לחול חלילה לנו עם ה' מעשות זאת והחי יתן אל לבו. דברינו אלה ולא יטה מהם ימין ושמאל כי מהם תוצאות חיים בזה ובבא ואשר יכביד אזנו משמוע הדברים האלה ענוש יענש בסך חמישה אוקיות בכל יום שיעבור .

וכולי האי ואולי יחנן ה' צבאות עליו ויקל ממנו מעט מזער מאשמתו וימצא ארוכה למחלתו, אך אמנה מי שהוא נחוץ לדרכו או אנוס במעשיו ומפני דוחקו מוכרח הוא במעשיו לעמוד ברחובה של העיר פטור הוא מחיוב הקנס שהאנוס רחמנא פטריה, ועוד תקננו שמהיום הזה והלאה כי יעשה איש מישראל שמחה לבניו כגון מצות תפלין או חופה או שידוכין שלא צתאנה הנשים אחריהם בתופים ובמחולות ובקול מצהלות עד בנבקעת הארץ לקולם.

כי זו רעה חולה להכשיל את האנשים במראית העין והרהור הלב שהעין רואה והלב חומד והרהורי עבירה קשים מעבירה, ועובר על זה ויצא יתן קנס סך שתי אוקיות וחצי לכל אחת מהיוצאים, ועוד שלא יקיפו הבחורים את ראשם בשמחת החופה ואם לא ישמעו ויעבורו המקיף והניקף יתנו קנס שתי אוקיות וחצי אוקייא לכל אחד.

ועוד זה אין לו שיעור כי יפול מחלוקת ומריבה בין אישה לחברתה ונשים באות לשמוע חירופין וגידופין אסופות אסופות אין מספר וכל הדרך מליאה אין מקופ פנוי לעבור והאנשים העוברים בין הבתרים רואים את הלחץ זה הדחק ודוחקים ונכנסים ביניהם גם הוא עוטן פלילי.

אשר על כן מהיום הזה אנו גוזרים ומתקנים שלא יוסף שום איש ואישה לעמוד במחלוקת אחרים, ואם יעברו גל עליהם יעבור כוס הקנס כאשר יראה בעיני הקהל ישצ"ו. ובשבתות ןבמועדים שלא נתנו לישראל אלא לעסוק בתורה ולהודות ולהלל לשם יתברך כי על על כל אשר גמלנו והם לא כן עושים.

ומי יתן והיה שילכו איש לביתו ויתגרו בשינה החרשתי יבחר הרע במיעוטו וימנעו מחטוא מלבד שאין עושים כן בזה להם לעגה להם, שגומלים לנפשם רעה ויושבים שורות שורות במבואות אלה מזה ואלה מזה לשוח בשדה על המחיה ועל הקלקלה אשר הם ספורים יקננו לא די זה ונוסף הוא שהנכשלים בנשים העוברים והשבים לפניהם.

ויהיו לישראל התוך וכן להפך הנשים היוצאות ויושבים שורות שורות במבואות ומכשילים האנשים העוברים בינתיים וגורמים רעה לעצמן ולאחרים חוטאים ומחטיאים ומקרא מלא אמרו רוח אפינו משיח אלהי ישראל דוד המלך עליו השלום על כבודה בת מלך פנימה.

שזה הושה והדרה ובהיותה יושבת בירכיתי ביתה לא פעם בחוץ פעם ברחובות, והרי אנחנו מסכימים על זה שמהיום הזה והלאה לא תעשה כזאת בישראל והעובר יענש כאשר יראה בעיני הקהל ישצ"ו, גם אנו מסכימים שלא יכנסו הנשים בבית הכנסת של האנשים שדבר זה רע ומר ויוצא חוץ מדרך ארץ.

ומחק המוסר ונוסרו כל הנשים ולא תעשנה עוד כתועבות האלה ומעתה הרי הרשות נתונה בהסמתינו ביד הנגדי המעולה הרב שלום אדהאן יצ"ו בראותו למראה עיניו או בשומעו למשמע אזניו מפי מגידי אמת על איש ואישה כי עברו על איזב פרט מהפרטים הנזכרים בהסכמתינו זאת שיענשו בעונש המפורש בהסכמה בלי שום המלכה ושומע לנו ישכון בטח ושאנו מפחד רעה.

ובשכר זאת לה' הישועה יחישה גאולתינו ואת פדות נפשינו בחיינו ובחיי כל קהל בית שיראל בעגלא ובזמן קריב כן יהי רצון החומים בספר ובשנת מי זאת השקפה כמו שחר יפה.

סוף תעודה מספר 90 

יהדות פורטוגל במוקד-י.ט.עסיס, מ. אורפלי

יהדות פורטוגל במוקד – מחקרים על יהודים ויהודים בסתר

עורכים : יום טוב עסיס, משה אורפלי

מעמדם הפוליטי והמשפטי של יהודי פורטוגל

בהחלטתם משנת 1361 קבעו הקורטם של אלוואם (Elvas) כי יהודים ונוצרים לא יחיו יחדיו. על היהודים לחיות בשכונתםjudaria, ועל נשים נוצריות נאסרה הכניסה לשכונת היהודים אלא אם כן ליווה אותן נוצרי. למרות ההגבלות חיו יהודי פורטוגל בתנאים נוחים, יחסית ליהודי קסטיליה. בימי פרננדו(1383-1367) סבלה פורטוגל עקב מדיניות כלכלית כושלת ובגלל המלחמה עם קסטיליה. בשנת 1373 בהתקפה על ליסבון היו מנת חלקה של השכונה היהודית מעשי שוד וביזה. כתוצאה מן המצב הקשה היגרו יהודים מפורטוגל לקסטיליה. בין המהגרים היו גם חשובי הקהל ומנהיגיו, ובהם גם גדליה ויוסף בני שלמה אבן יחיא, אשר ידובר בהם להלן.

לאחר מותו של פרננדו ביקשו תושבי ליסבון לסלק את היהודים מתפקידיהם השונים בחצר המלכות. מעמדם הרם עורר רוגז וקנאה ושניים מהם הגיבו בצורה שאף הגבירה את ההתנגדות לחצרנים היהודים. כתוצאה מן ההתרחשויות הוחרם רכושם של יהודים רבים; הפרשה עצמה מעידה על מעורבותם העמוקה של היהודים בפוליטיקה של פורטוגל. בסופה של הפרשה היה ז׳ואאו מלך פורטוגל, ובימיו נהנו יהודי פורטוגל מהגנה ומיחס אוהד. יהודים לא נאלצו עוד להופיע בבית המשפט בשבתות ובחגים. במשך 48 שנות מלכותו, עד מותו באוגוסט 1433, שמר המלך על יהודי פורטוגל מפני סכנות ואיומים.

הימים ההם היו ימי לחץ על יהודי קסטיליה וארגוניה. פראן מרטינז, הארכידיקן של אסיג׳ה, ניהל תעמולת שטנה והסתה נגד היהודים, שהגיעה לשיאה בגזרות הקשות שפקדו את היהודים בשתי הממלכות האיבריות הגדולות. הגזרות פסחו עלפורטוגל בזכות צעדי הזהירות שנקט הרבי מור משה נבארו. פורטוגל הייתה לארץ מקלט לפליטי גזרות קנ״א מקסטיליה.

המלך דוארטי(1438-1433) נקט מדיניות עוינת כלפי היהודים וסטה לחלוטין ממדיניות קודמיו. הוא יזם חוקים רבים נגד היהודים ולא חסך שום מאמץ להפריד בין יהודים ונוצרים. גדליה נגרו, מומחה למזלות, הודיע כי ימי מלכותו של דוארטי יהיו רעים וקצרים. יורשו פדרו היה קטין. בימיו של פדרו כונסו כל החוקים מימי אפונסו השני ועד דוארטי תחת השם הבלתי מדוייק: Ordenagdes do Senhor Rey D. Afonso V.

במהלך המאה הי״ד גברו הלחצים נגד היהודים מטעם גורמים שונים, ובראשם הכנסייה. היא דרשה שוב ושוב לאלץ את היהודים ללבוש בגד מיוחד, בהתאם להחלטת הוועידה הלטיראנית הרביעית משנת 1215. אפונסו הרביעי החליט בשנת 1325 שהיהודים ישאו סימן מיוחד. בשנת 1391 ציוה ז׳ואאו הראשון שכל יהודי ישא כוכב גדול משושה, בצבע צהוב, על אפודתו או מעילו. העבריין היה עלול לאבד את בגדיו או להיעצר ל־15 ימים. החוק מעולם לא יושם בקפידה ועל כן הבעיה עלתה לדיון שוב ושוב

דוארטי אסר על יהודי ממלכתו להעסיק משרתים נוצרים בהתאם לחוק הכנסייה והטיל קנסות כבדים על העבריינים. הקנס הוכפל בעבירה השנייה, ואילו בשלישית הוחרם כל רכושו של העבריין. כן נאסר על יהודים להיכנס לבתיהן של נוצריות רווקות, אלמנות ונשואות שבעליהן נעדרו מבתיהם. אף על נשים נוצריות, שלא היו מלוות בנוצרים מבוגרים, ״בעלי זקן״, נאסרה הכניסה לבתי היהודים. יחסי מין בין יהודים ונוצרים נאסרו בחומרה והעונש על העבריינים היה גזר דין מוות. 

בימי אפונסו החמישי היה יחסו של המלך ליהודים מצוין, ואילו יחס הקורטס אליהם היה שלילי ביותר. בשנת 1451, למשל, השמיעו הקורטס בסנטרים ביקורת על היהודים שלבשו בגדי משי בניגוד לחוק. בשנת 1461 נאסר   על יהודי סינטרה לעזוב את ה – judaria והוטל קנס על אלה שסחרו בימי ראשון וביהדות פורטוגל במוקדחגים לפני סיום התפילה. גם הקורטס של קואימברה הכבידו על היהודים בהחלטות שחיבלו בפרנסתם. מדיניותו החיובית של המלך לא מנעה אפוא את הפעילות והתעמולה נגד היהודים. דרישתו של דוד אבן יחיא נגרו, אחיו של האסטרונום גדליה, שלא ימירו בניו אחרי מותו את הונו לנכסי דלא ניידי, שמאייאלצו לעזוב את פורטוגל, מובנת על רקע האווירה האנטי־יהודית ששררה אז בארץ.

עם עלייתו של ז׳ואאו השני לכס המלוכה נתחדשו התלונות וההתקפות נגד היהודים. הקורטס באיבורה, בשנת 1481, שימשו שופר לשנאתם של תושבים רבים ברחבי המלכות. המלך גילה הבנה לרגשות אלה נגד היהודים ולביקורת שהושמעה על רכושם. אין ספק כי עמדת המלך עודדה את הכוחות המתנגדים ליהודים. המלך עצמו לא נמנע מלהשתמש בשירותיהם של רופאים יהודים. אחד מרופאיו היה מומר בשם אנטוניו, ששנאתו ליהודים הייתה גדולה ואף כתב כנגדם חוברת מלאה שטנה.

 (Cortes Generales) – בית נבחרים בספרד

לגירוש היהודים מקסטיליה ומארגוניה היו השלכות רציניות ביותר על מעמדם של היהודים בפורטוגל. כתוצאה מהתיישבותם של יהודים מקסטיליה בפורטוגל, חל שינוי עצום מבחינה דמוגרפית וכלכלית במצבה ובמעמדה של הקהילה היהודית בפורטוגל לאחר שנת 1492. היחס למגורשים היה רע ככלל, ופרשת שילוחם לסן טומה(San Tome) של ילדים יהודים שנחטפו מחיק הוריהם מראה את אכזריותו של המשטר, אשר ביקש לשבור את רוחם של הפליטים שהגיעו לפורטוגל כדי לשמור על יהדותם. ז׳ואאו ה ־II נקט צעדים ממשיים וקשים כדי להביא להמרתם של היהודים, אלה אשר לא אבו לעשות זאת בביתם בקסטיליה. מדיניות המלך הייתה מכוונת הן כלפי יהודי פורטוגל והן כלפי מגורשי קסטיליה שהצטרפו אליהם. תכניתו של המלך להשיא את בנו לבתם של המלכים הקתולים לא יצאה לפועל עקב מותו של הנסיך הפורטוגלי.

לאחר שהציע המלך ז׳ואאו השני ליוסף אבן יחיא לבחור בין טבילה וקבלת האדנות על ברגנסה לבין מוות, ברח יוסף אבן יחיא יחד עם בניו דוד, מאיר, שלמה וכל משפחתו, ועם הון של למעלה מ־100,000 קרוזאדוס. כך עשה יצחק אברבנאל שעבר לקסטיליה, משם עם הגירוש, לנאפולי ומשם בשנת 1503, לוונציה. נקמתו של המלך לא איחרה לבוא. הוא אילץ את כל שאר בני המשפחה להמיר את דתם וחלקם סבלו עינויים קשים.

מנואל הראשון שינה את מדיניותו לחלוטין. הוא השיב ליהודים את זכויותיהם ושיקם את מעמדם. מנואל נהג, כמובן, ממניעים אינטרסנטיים טהורים וחשב שיחס הוגן והגון כלפי היהודים יביא לו יותר תועלת מאשר מדיניות של דיכוי ועינוי. כאשר הביאו לו היהודים מתנה דחה אותה כדי להדגיש את טהרת מניעיו. מלבד מדיניותו התועלתית, הייתה למנואל קרבה ואהדה למדע, לאמנות ולספרות. מספרם הגדול של מדענים, סופרים וחכמים יהודים גרם אף הוא לעידוד מדיניותו האוהדת כלפי היהודים. הימים הטובים חלפו כאשר הוצעו למנואל תנאים ורווחים טובים יותר ממה שסיפקו היהודים. מנואל חשב לשאת את איזבל, הנסיכה מספרד, שנישואיה ליורש העצר של פורטוגל לא יצאו לפועל. שני תנאים הציבו הוריה של הנסיכה, המלכים הקתולים, לנישואים: הצטרפות פורטוגל לברית נגד צרפת וגירוש היהודים משטחי פורטוגל. יועציו של מנואל אשר נתבקשו לחוות את דעתם היו חלוקים. גורל היהודים היה עתה בידי המלך.

הקהלה והשדרי"ם – רבי דוד עובדיה

הקהלה והשדרי"ם – רבי דוד עובדיה זצוק"ל

קהלת צפרו

רבי חיים משה פיזאנטי

כוללות ירושלים ת״ו ה׳ תקצ״ח (1838)

חבר בי״ד של הרב חיים אברהם גאגין בירושלים.שדרים

אחד מהשדר״ים שקבעו גביית הקופות שהיו למשך דורות למען ירושלים. בשם קופת שמעון הצדיק, קופה מיוחדת לנשים בשם רחל אמנו, שיהיו נגבים בשמחת חתן וכלה וברית מילה.

בשנת התקצ״ח יצא למרוקו בשליחות ירושלים, בשליחותו זו השתמש לפעמים כעוזרו בר׳ ברוך קובו שיצא בשנת תקע״ה (1815) לעצמו להביא טרף לביתו רבי ברוך זה נשאר הרבה שנים במרוקו ושם נהרג.

במכתביו הבאים הלאה מדבר על הדין ודברים שהיה לו עם השד״ר כמהר״א שד"ר טבריה שהקדים ובא לעיר צפרו לפניו כשלשה חדשים והקהל דחו נדבתו לזמן כי הם עסוקים בגביית מס המלך, וטענת שדרי׳נו היתה שהואיל ונדחה שוב אינו חוזר ונראה ומזלו גרם. ואם כי זכה בדינו, למען השלום נקבע שיגבו את נדבתם שניהם כאחת, ומהתם מעיר פאס עומד על עקרונו גביית הקופות ובתוכם מזכיר גם את קופת ויברך דוד במכתבו עומד על כך ושלח שליח מיוחד לגבות הקופות מחשש שהשד״ר מטבריה ישלח ידו ואכל מהקופות הללו .

במכתבו מספר איך ששמו של רבי יהודה אלבאז היה הולך לפניו בין רבני ירושלים ובפרט כשחזר ר״א ישראל משליחותו והגיד להם על ייחודה של עיר צפרו מכל ערי המערב ובראשה רבם רבי יהודה אלבאז רוב רחמיו וחסדיו עם השדרי״ם, והוא שולח לו כמתנה מספרא דבי רב חק״ל תפוחין .

תחילת חדש תמוז שנת תקצ״ח(1838) מוש״ק בסדר ושנת בל תרומות הקדשים אשר ירימו בני ישראל לפ״ג

אלה בני שם…. הגבירים החכמים הרמים פוסקי צדקה ברבים העומדים על הפקודים פרנסים גוברים וכל העוסקים עם הצבור לשם שמים אשר במתא צפרו יע״א ועל צבא תהלתם… הדיינים המצויינים שמורים לבני ישר…

בארשות החיים לדעת השלום להם ואת שלום העיר. ואולם האמנתי כי אדבר שלא מתוך עצלות ולא מתוך שכחה אחזתי את ידי מלבא בדברים שבכתב כי מתוך עצבות וצערי חיים בצעריייך ירוש׳ רבו משערות ראשי עד כי הכרחתי במעשי להיות נע ונד בארץ דבדו ואגפיה בחג הפסח לבקש תרופה למחלתינו ומאין יבא עורינו. ואחרי שובי בר"ח סיון לא שלותי ולא שקטתי פה העירה חיים שאל לאסוף ולקבץ נדרים ונדבות וקופות הנהוגות כי באמת אמרו חזקת שליח עושה שליחותו אדהכי והכי דרך ובא רב אחאי כמהר״א הכהן הי״ו שד״ר מעה״ק טבריה תובב״א, אף הוא מתכוין לדבר מצוה וכך עלה במחשבה כי היה לו איזה צד זכות להקדימני יען וביען כבר נראה ונדחה בחי שבט בעבור מם המלך וכשאני לעצמי עמדתי כנגדו להיות שואל כענין

ומשיב כהלכה באמור אליו מזלך נרם ונראה ונדחה אינו חוזר ונראה, מדין מוקדם נגד ירושלים מוקדמת בבריאה לדידי עדיפנא [אין] בעלי חיים נדחין דבאמת אמרו הבל מעלין לירושלים היא העולה לקדושה למנוחה לכבוד ולתפארת וחיובא רמייא על ישראל ועל רבנן בארץ ובחו״ל להכין אותה לסעדה ולשום לאבילי ציון פאר וכבוד. ומי הקדמני כי היתה אס כל חי ועד יומא בי האידנא הלא היא ברבת רבתי עם לאלפים ולמאות רבתי בדעות המלאה לה חכמה ודעת ויראת ה׳; ומי הוא זה אשר נגעה יראת הי בלבו להכניס את עצמו למקום סכנה באמור אלי לך ושוב…

ובהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל פה העירה עמד השואל איהו ניהו הרב השד״ר הנז' לתבוע תבע כבראשונה… ותצא דינה ירושלים קדושה ראשונה… אמנם לאהבת השלום הם אמרו ב׳ ידים זוכות כאחת ובתנאי ועל מנת שיוותרו הקהל יותר ויותר ממנהגם ומעלה עשו ונתנו לירושלים חלק יפה בסדר ואופן שיגיע לה מנה יפה וריוח וברכה והצלחה אשר לא היה לעולמים… ויומא כי האידנא הגם דטרידנא טובא בגביית הנדבה נתיישבתי שליש ישוב לעשות משפט כתוב… נא לשון בקשה ישלחו הצדיקים את קופת רחל אמנו וקופת ויברך דוד ע״י ידידינו החכם השלם והכולל איש ירושלים זרע קדש כהמ״ר ברוך קובו נר״ו בן לאותו צדיק הרב המופלא וכבוד ה׳ מלא כמוהר״ר יוסף קובו נר״ו הוא ההולך קדמת אשור למענו ולמען ציון וירושלים ומפיו ידעו ויכירו החפץ חיים לבוא אל תוך קהל עדתם עתה ממש …

 וידיעתי מכרעת כי בימים הללו ובזמן הזה רובא דרובא מתושבי העיר מפוזרים הם בכל פאות על ההרים מערי הפרזות ועל הגבעות ואנה אני בא לקבץ על הגבאות… ורק בהעלותי על לבבי צערי ציון כי הין בעון זה שנתיים הרעב בקרב הארץ נפישי נפיחי בפן ואין חתן ואין מרחם מדלית איסר באשר עיני צדיקים תחיזנה בכתב הכוללות ההולכת ע״י ידידינו ברוך ה׳ הנד אמרתי אל לבי הלא טוב לי לקיים מה שאמרו אחוז מזה וגם מזה דהיינו קופות הקבועות בפאס וצפרו…

ואחרי סמוך ארוצה ואבואה למשבנותם להיות קובץ על יד נדרים ונדבות כל איש אשר ידבנו לבו כמנהגן של ישראל… זוהי סיבה וזוהי ביאה מידידינו ברוך הבא בשם הי… הלא בה דברי איש צעייר מצוערי העיר זה שמי וזה זכרי

חיים משה פיזאנטי ס״ט

שרד מעה״ק ירושלים תוב״ב

טכס התחדיד – רפאל בן שמחון

טכס התחדיד מתוך הספר " יהדות מרוקו ההתחדידווי ומסורת " רפאל בן שמחון

תבארכ אללאה עליה.

כאשר אורחת באה לבקר, חייבת היולדת להציג בפניה את עוללה על כר משי ואחר כך למסור לה אותו. זו מצידה פורצת בקריאות גיל של יו יו יו ואומרת : תבארכ אללאה עליה – ברכת ה' עליו, ומוסיפה : רבבי יחדיכ למוואליכ – ה' ישמרך להוריך. כמו כן עליה להראות כאילו היא יורקת עליו, כל שברקיקה הזו תוכיח לאם התינוק שכל ההסתכלויות בטלות ומבוטלות 

אם המבקרת לא תעשה כך, הדבר עלול לסכן את חיי התינוק. כל זאת אם האורחת באה מכל סיבה שהיא לבקר את היולדת ביום תכ'מיס, אז היא באה ביום אחר ומביאה אתה את הג'ראמא.

ילד מכוער.

כאשר היולדת מגישה את עוללה לאורחת כדי לראות אותו, אסור למבקרת לומר לאם " איזה ילד יפה ", אלא את ההיפך " איזה ילד מכוער " כדי להוכיח לה שאין לה מחשבות רעות ושאין היא מעוניינת לגרום שום עין רעה לתינוק.

אחר כך המבקרת מנשקת את התינוק ומניחה את כף ידה על פניו. הנחת כף היד על הפנים החא סימן של ח'מסא, שהם כמובן נגד עין הרע.

נודולכום פלפרח דדרארי.

אחרי האיחולים, הברכות והכיבודים, המבקרת מניחה על חזהו של התינוק, מתנה כספית ורק במטבעות – מצלצלין, כי המתכות מבריחות את המזיקים. רצוי לתת תמיד חמישים וחמש וכדומה ולא סכומים של, ישרים, ארבעים, שלושים…שני המרכיבים האלה של המתנה בצורת מטבע, וסכום הכסף המסתיים במספר חמש, הם סגולה לשמירה על התינוק.

אחד מגרש את השדים והשני מכריע את עין הרע. היולדת מצידה, מודה למבקרות במלים נרגשות : קבאל מא נרדולכום פלפרח דדרארי בזכות די אליהו הנביא. – בקרוב נחזיר לכם בשמחות של הילדים שלכם, בזכות אליהו הנביא.

הבת לעומת הבן, לא התקבלה במתנות, ונהגו לומר : רזק לבנת עלא מולאנא – פרנסת הבת מאת אלקים.

היולדת אינה רושמת את שמות התורמות, וגם לא מנהלת פנקסנות בנידון, כי יש לה זיכרון מצויין וזוכרת כל אלה שהביאו לה מתנה, על מנת שתחזיר להם בבוא העת. והיא גם לא תחזיר אותו סכום שקיבלה, כי אם תמיד קצת יותר, וזאת כדי להראות רוחב לב ולא קמצנות.

כאשר יש בת במשפחה, האם מיודה למבקרות בסגנון אחר : קבאל מה נודולכום פלעארס די אולדכום ובנאתכום – בקרוב נחזיר לכם בחתונות בניכם ובנותיכם. יש לציין שבניגוד לבנים, כאשר יש בת מביאים מתנות בצורת בגדים ומלבושים ולא מטבעות כסף, כי לגבי הבת, אין חשש לעין הרע, וגם לא נערכות מסיבות וחגיגות מיוחדות.

האורחות נהגו גם " לנחם " את הורים באימרה : רזק לבנת עלא מולאנא – פרנסת הבת מאת הבורא, וההורים קבלו בסיפוק את הנחמה. הגברים ניחמו כדרכם את ההורים " בת תחילה סימן יפה לבנים ( בבא בתרא, קמא, ע"א ).

ביקור הגברים בבית היולדת.

בעוד שהנשים מבקרות את היולדת במשך היום, הגברים באים רק בערב בתום יום העבודה. בניגוד לנשים, הגברים אינם רגילים להביא מתנות, אלא מברכים את אבי הבן ולא את היולדת, בעברית ולא בערבית כנהוג, והברכה היא : בסימן טוב והצלחה ".

הם מתיישבים סביב שולחנות ערוכים מכל טוב, משמיעים דברי תורה, קוראים קצת זוהר, שומעים דברי אגדה, מישיות ומילתא דבדיחותא, מתכבדים בשתיה ובכל מיני כיבודים. רבים נשארים עד חצות ומשתתפים עם בעל השמחה בטכס התחדיד.

כל ערב אבי הבן מזמין את הפייטן לביתו וזה מנעים ליושבים, בפיוטים ומתאים לכל מזומן שנכנס שיר או פיוט מיוחד.

שבת אבי הבן.

השבת שלפני הברית נקראת " שבת אבי הבן " וכל קרובי המשפחה והידיים מתפללים עם בעל הברית. כל מתפלל מתכבד בעליה לתורה, והוא מפגין את כוחו בנדבה הגונה שהוא מנדב לרב או לבית הכנסת. אבי הבן התכבד בעליית " מוסיף " והכוונה שיוסיפו לו עוד צאצאים ומצוות.

כן נזהר מלעלות ל " משלים ", אחרון, כי זה יסמל עבורו " סוף " חס ושלום. אם אבי הבן תלמיד חכם ודל אמצעים, הקהל שבא להתפלל עימו ושאר המתפללים הקבועים, עולים לתורה ומרימים תרומה לאבי הבן הנזקק. וזה עזר מאוד לבעל הברית להתגבר על ההוצאות הרבות. אחרי התפילה, אבי הבן מזמין את כל באי בית הכנסת לביתו לקידושא רבא, והמוזמנים מתכבדים בסעודה קלה ובשתיה.

מצווה לעשות סעודה ומשתה בשבת הראשונה לפני המילה, לחיי היילוד. סעודת מצווה זו מקבילה לסעודה של " שלום זכר " הנהוגה אצל האשכנזים, שעושים אותה בליל שבת.

מקדם ומים-כרך "ז "-מאיר קנפו(רמון) ספינת המעפילים ״אגוז״

מקדם ומים כרך ז…….

יהודי צפון אפריקה ויהודי המזרח התיכון במאה העשרים תמורות ומגמות בקהילות ובישראל.

עריכה: יוסף שטרית וחיים סעדוןמאיר כנפו 2

הפקולטה למדעי הרוח והמרכז לחקר התרבות היהודית בספרד ובארצות האסלאם.

אוניברסיטת חיפה – תש"ס – 2000

שש שנים בשירות ״המוסד״ במרוקו

מאיר קנפו(רמון)

ספינת המעפילים ״אגוז״

לקראת סוף 1960 היה מספר המעפילים קטן למרות ריבוי מבצעי ההברחה: ולכן גיבשה ״המסגרת״ תכנית פעולה חדשה להגברת מאמץ ההעפלה. המשכנו לפעול גם באמצעות המבריחים. התכנית הייתה רכישת ספינה מתאימה לצורך הפעלתה בקו מרוקו־גיברלטר. בחודש ספטמבר 1960 נרכשה הספינה Pisces, ושמה הוסב ל״אגוז״. על פי הנחייתו של בן רכשתי סירת הצלה מעודפי הצבא האמריקני. הייתה זו סירת גומי מתקפלת גדולה שהתנפחה בעזרת בלוני־גז. שילמתי תמורתה ליהודי בשם בן־נעים 20,000 פרנק. נתמניתי למפקד חוליות החוף למבצעים של ״אגוז״. בנסיעתה הראשונה הבאנו את סירת ההצלה, חיים בן־שטרית ואנוכי, על גבינו עד שנמסרה לצוות ״אגוז״.

מבצעי ״אגוז״ תוכננו להיות המוקד העיקרי למבצעי לעלייה ואורגנו בקפידה. לפני כל ״יציאה״ שהו אנשינו בחוף ובדקו כל תנועה של דייגים, פטרולים וכן'.

חוף ההברחה ממרוקו נקבע במפרץ רינקון ליד אלחוסיימה. העולים היו מובאים במכוניות של חברי ״מקהלה״ או ״גונן״ עד הגשר, ומשם בהדרכתנו הולכים בלילה ללא ירח. חלק מהעולים נתמכו על ידינו מספר קילומטרים עד לחוף. היה זה מראה מדהים. על העולים נאסר לעשן, ואפילו להחליף דברים ביניהם.

החוליה שעליה פיקדתי ושהייתה אחראית להעמסת העולים הסתובבה על החוף כשפנינו לוטות בכובעי גרב שחורים עם נקבים לעיניים. הייתי מאותת בפנס שבידי לספינה, ומן ״האגוז״ הייתה נשלחת סירה, וזו עשתה את דרכה מספר פעמים הלוך ושוב. קודם נשים וילדים, אחריהם הגברים, ובסוף המזוודות (אחת לכל משפחה). העלייה לסירה הייתה מאורגנת ומסודרת להפליא.

שתים־עשרה פעמים הפליגה ״אגוז״ מחופי מרוקו עד גיברלטר והובילה עולים למחוז תקוותם. בהפלגה השלוש־עשרה, ב־10 בינואר 1961, אירע האסון. בליל ה־ 11 בינואר 1961 נטרפה ״אגוז״ בים על מ״ד הנשמות הטהורות שהיו בתוכה, וביניהם איש ״המוסד״ והאלחוטן של הספינה חיים צרפתי ז״ל.

יצאתי מקזבלנקה לאל־חוסיימה עם חברי החוליה בשני כלי רכב. בראשון היינו חיים בן־שטרית ואנוכי, ובשני שאר חברי החוליה, חמישה במספר. השעה הייתה 9 בבוקר ומזג האוויר למרות החורף היה בהיר, ואפילו חמים. הנסיעה הפעם התנהלה בסדר. השלג לא חסם אותנו כמו בנסיעה הקודמת. בדרך מסרתי לחברי החוליה הנחיות והסברים על המבצע. לשניים מהם היה זה המבצע הראשון.

הדרך אל חוף הים התיכון חצתה את הרי הריף. הייתה זו דרך הררית וקשה מאוד. הכבישים ברמה ירודה. בשני הצדדים מהכביש מדרונות תלולים. באותו יום היה מאוד קר. לפעמים הייתי יורד מהרכב והולך רגלית קדימה כדי לסמן לחיים את הדרך שהיתה מכוסה ערפל סמיך וכבד.

הגענו סוף סוף לחוף לאחר יותר מ־12 שעות נסיעה קשה ביותר. סרקתי עם חברי החוליה את החוף ואת הסביבה, ולאחר שנוכחתי לדעת שהכול בסדר השארתי שם חבר מהחוליה שהיה יכול להודיעני מיד על תנועה חשודה ליד החוף. עם יתר החוליה חזרתי לגשר, ומתחתיו חיכיתי לבואן של מכוניות המעפילים אשר כל מכונית לפי לוח זמנים מדויק תוריד את נוסעיה ותיסע לחניה במקום מיועד לכך, מוכנה לכל תקלה או לביטול המבצע.

העולים אורגנו על ידינו עם כל חפציהם בשיירה, והחלה צעידה בשביל צר זרוע אבנים וסלעים. העולים הלכו אחרינו בשקט מופתי ובאמונה עיוורת. אני זוכר, שאיש מהם לא שאל לאן אנו הולכים ומתי נגיע. הגעתי לחוף. חשתי הקלה. עד כה הכול התנהל בסדר. החלפתי סימני פנס עם הספינה כמוסכם, ולאחר רגעים מספר התקרבה אלינו הסירה הקטנה. נכנסתי עם עוד שלושה מחברי החוליה למים הקרים, וקיבלנו את הסירה. היו בה שני ספרדים לא יהודים, ולאחר ששטה כל פעם עם שישה מעפילים השלמנו את המלאכה בזמן קצר ביותר.

בזמן העמסת העולים התקרב אליי חבר החוליה עדי (מוריס בן־הרוש) וביקש רשות להסיר את כובע הגרב מפניו כדי להיפרד מהוריו, אחים ואחיות, שנמצאו בין המעפילים. גם אני נסחפתי מההתרגשות ובפעם הראשונה הסרתי את כובע הגרב שלי ונפרדתי בנשיקות מכל העולים. למה עשיתי זאת בפעם הראשונה? עד היום אין לי הסבר. האם הייתה לי תחושה לא טובה? לא הרגשתי כך, להפך, הייתי מלא אושר וגאווה שהנה עוד 43 יהודים מגשימים את חלומם.

הספיגה התרחקה. היינו כולנו מאושרים. נסענו בל הלילה בחזרה לקזבלנקה. אגוז טבעה אחרי שעתיים של הפלגה בערך. כל העולים מצאו את מותם שם.

לאחר יומיים פלט הים אל חופי מרוקו 22 גוויות, והן הובאו לקבורה בחלקה היהודית בבית הקברות באל־חוסיימה. על 22 האחרים אין אנו יודעים דבר עד עצם היום הזה. גלי הים והמצולות כיסו עליהם לצמיתות. יהי זכרם ברוך.

בחודש דצמבר 1992, לאחר מאמצים של שנים, הצליחה ממשלת יצחק רבין ז״ל להגיע להסכם עם בית המלוכה המרוקאי, ועצמותיהם של הקדושים הובאו ארצה במבצע ״איילת השחר״ ונקברו בהר הרצל. לפני הבאתם לקבורה הגעתי בליווי מוריס סיסו ז"ל לשדה התעופה בלוד ושם אמרתי: לפני 32 שנה הבטחתי לכם להביא אתכם לחוף מבטחים, ואליו לא הגעתם. ואני, שנפרדתי מכם אז על החוף, באתי היום להצדיע ולהחזיר לכם חוב של כבוד. ומאז במשך כל השנים ראיתי בדמיוני את העיניים הנוצצות שלכם שם על חוף אל־חוסיימה ואת תקוותכם להגיע למדינה האהובה עליכם.

קריאה בתורה ובהפטרות לפי נוסח יהודי מרוקו

ראשון פרשת מצורע נוסח מרוקו / parshat metzora

 איתמר מלכא

http://youtu.be/273asgPC4E0

הפטרת מצורע בנוסח יהודי מרוקו / haftorah metzora

הרב אברהם אסולין-הלכה ומאמרים מאת חכמי ורבני מרוקו

תורת אמך ◆ פרשת שמיני ◆ לאור חכמי מרוקו ◆ מס' 48◆

המלקט: הרב אברהם אסולין

זאת תהיה תורת המצורע (יד ב).

זוהי תורתו של מוציא שם רע (ערכין טו:), עון המוציא שם רע חמור מאד מחמת שלשה דברים  א. החטא נעשה על ידי

האבר הראשי והמובחר שבאדם, הלשון.  ב. ההרגל בו נעשה טבעי וקשה לפרוש ממנו.  ג. אינו יודע נגד מי חטא וממי יבקש סליחה, העסק בתורה מתקן את שלשתן. הלימוד נגמר באבר הראשי, הלשון. העסק בתורה מבטל את ההרגל  של לשון הרע, התורה מביאה תועלת לכל מי שיטה אזנו לשמוע אותה כמו שנאמר מרפא  לשון עץ חיים, התורה הנקראת עץ חיים סגולתה לרפא את הלשון מכל הבחינות(נטיפי המים).

 

הדרך לשמירת לשון הרע, לימוד מוסר

רבים לומדים הלכות שמירת הלשון ובכל זאת לא מצליחים להתגבר על פיהם?

וביאר הרב  על הפסוק בתהילים (לט, ב), "אמרתי אשמרהדרכימחטוא בלשוני", שדיבור לשון הרע בא בשורשו ממידות רעות: קנא, תאוה, וכבוד, השוכנים בלב, והדרך להינצל מכך, על ידי תיקון המידות, והוא ביאור הפסוק, "אמרתי אשמרה דרכי" – תיקון המדות.  מחטוא בלשוני" שכן על ידי כך לא אגיע לעניני איסור לשון הרע.

מי רוצה חיים?

נאמר במדרש (ויקרא רבה טז, ב).

"מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב", מעשה ברוכל אחד שהיה מחזיר בעירות, שהיו סמוכים לציפורי, והיה מכריז ואומר מי רוצה לקנות חיים, וכך התאספו אנשים רבים סביבו, והתאסף עמם רבי ינאי, ואז אמר להם הרוכל  את הפסוק מהתהלים, מי ששומר פיו זוכה לאריך ימים. אמר רבי ינאי אף שלמה מכריז ואומר שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו. א"ר ינאי כל ימי הייתי  קורא הפסוק  הזה ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט, עד שבא רוכל זה והודיע: מי האיש החפץ חיים" לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם "זאת תהיה תורת המצורע"  תורת המוציא שם רע.

ומעשה זה טמון רעיון גדול למרות שרבי ינאי היה בדלת אמותיו, למד משיטתו של אותו רוכל לא מספיק לשבת בבית המדרש אלא צריך ללכת ממקום למקום, לפשט ולקרב להם את הלכות לשון הרע (אמרי משה).

        

 

אור חדש – הלכות ומנהגי צפ"א

קורות היהודים באפר"הצ – א. שוראקי-כיבוש המגרב בידי הערבים   642 – 900

קורת היהודים בצפון אפריקה

נתן א. שוראקי

כיבוש המגרב בידי הערבים   642 – 900

התנגדות הברברים והיהודים לערבים.קורות היהודים בצפון אפריקה - אנדרי שוראקי

מסע הכיבושים הנפלא מהאמין של מוחמד וחבריו, שהחל במֶדינה, הגיע בשנת 642 לצפון אפריקה. המושל הערבי של מצרים, עמר אבן אל-עץ השתלט על קירני ועל טריפולטניה. ניוון ואזלת היד של הכיבוש הביזנטי בידי הפטריצי גריגוריוס ודאי שעוררו חמדה לא מעט.

יורשו של עמר, עבדאללאה אבן-סעד, הצליח להתגבר על היסוסיו של הכליף עומר. הוחלט על שיגור משלחת. שבטי ערָב העמידו מתוכם את הגדודים, שהועמדו תחת פקודתם של אצילי מֶגינה. צבא בן עשרים אלף איש, תחת פיקודו של עבדאללאה אבן-סעד, הכריע בנקל את ההתנגדות של ביזנץ, הפטריצי גריגוריוס, שהכריז עצמו מלך, בזיליאוס, נפל בקרה אחרון זה, שבעקבותיו גורש המערב מאדמת אפריקה למשך יותר מאלף שנים.

הדבר היה בטריפולטאניה, בסבּייטלה, בשנת 647. אבל אחרי הניצחון במערב אך החלה התנגדותו של המגרב לאמיתה. משנת 670, אחרי חורבן קרת החדשה, נשענה הפלישה הערבית על בירה חדשה זו של אִפריקיה, קיירואן. עברו עוד כחמישים שנה, עד שחדרו הערבים לכל רחבי המגרב ואז מיהרו לגייסו את הארץ לכיבוש ספרד, ובכך ריכזו והפנו את כל חיותה נגד אויב אחר.

גם עם תום הפלישה, ואפילו עם השלמת האסלאמיזציה, עדיין לא בא הקץ על התנגדות הבּרבּרים לערבים. מאבק מתמיד זה הגיע לשׂיאו המפואר ביותר, בתום המאה התשיעית, כאשר קמו הברברים, שהתאסלמו וגירשו את אחרוני הערבים מאפריקה, רדפו אחריהם במדבריות טריפוליטאניה, השתלטו על מצרים, הגיעו למזרח, מיגרו את הכליפוּת ויסדו שושלת חדשה זו של הפאיטמים.

גם אם אין מענייננו להיכנס לפרטיו של מסע כיבוש ממושך, ברי כי שומה עלינו להתעכב על אחת הפרשיות המביאה אותנו אל עצם עצמה של פרשת הקורות שלנו : ההתנגשות הגדולה בהרי אַורס בין הפולש הערבי לשבטים הברברים.

ראינו איך התעצמו בני בוֹתר ובני בראנֵס, החל מן המאה השלישית, כאשר קיבלו את מתנתה של רומי לאפריקה : הגמל, זה "מנצח המדבר ", שנעשה זרוע עוּזם של הנוַדים הגדולים. משך מאות שנים, התקוממו נגד רומי,נגד הווַנדלים ונגד ביזנץ, והם שהיו לוחמיו ואדוניו האמיתיים שלהמגרב.

כבר ראינו שמאבקם נגד רומי קירב אותם אל היהודים, שדיברו בשפתם ולפי האגדה, שותפים היו במוצאם. כל גם ניסינו, בפרים הקודמים, להתחקות אחר דרכה זו של הנפש הברברית את היהודים, גלגול הנוסך אור על עובדות כה רבות, שאין להן הסבר זולת זה.

הישגיה של הנצרות, התפתחותן של כיתות כופרות, הנהירה ההמונית אל חיק האסלאם. ההיסטוריונים הערביים מעידים פה אחד : במאה השביעית הצטרפו הרבה מאוד שבטים ליהודים

אחד מהם , שבט הג'ראוָה, נתן למגרב גיבורה, שגחמה את התנגדותו : הכאהאנה. היא ירשה את מקומו של הגיבור הנוצרי במאבק זה, קוציילה, שנסתייע בסכּרדיד אל רוּמי, מנהיגו הראשון של העם הברברי, במרבקו נגד הפולש הערבי. אכן, זה סמל מוזר להיסטוריה זו, שאותה מספר לנו אבן ח'לדון, המרתקת יותר מכל רומן.

קוציילה, שעמד בראשם של בני עוריבּה המתנצרי מקרב בני בראנס, עוטי הבּורנוס, וקיבל תמיכה מן המגרב כולו, ואף נשען על קשריו עם היסודות ה " מלוּטנים  מכל רחבי הארץ, נחל ניצחון מזהיר על עוקבּה בתחוּדה, סמוך לביסקרה, מקום שמנשאת כיום ה " קובּה " המפורסמת של סידי עוקבּה, ולאחר נצחון זה, מ-682 ועד 687, היה קוציילה, לדברי אל- ביאן " אדון אפריקיה והמגרב כולו ".

אולם בשנת 687 נוצח ונהרג ליד קיירואן. שבטי בראנס המוכּים נאלצו להניח את הנהגת המאבק לבני בוֹתר, ובמיוחד לשבט ג'ראוָה, הגֵרים הסרים למשמעתה של הכוהנת, המצוינת בכוחות שלמעלה  מדרך הטבע, המעורבת עם שדים ומלאכים : ה " כאהנה ".

בני ג'יראוה שולטים היו בגליל אַרוס המזרחי, והודות לגאוניותה של הכאהנה נעשו נושאי דגלו של המגרב, נוכח הסתערותם של השבטים הערביים, שזאת הפעם עמד בראשם חסן אבן אל נעמאן אל גסאני, מושלה הערבי של מצרים.

משהחריב חסן את קרת החדשה, שאל מי המנהיג האדיר ביותר באפריקה, הורו לו על אישה אחת, שהייתה מושלת בברברים ונודעה ברבים בשם כאהנה. שוכנת היא, כך אמרו לו, בהררי אַורס. אישה יהודיה זו הייתה מגידת עתידות וכל שהגידה נתקיים תמיד. אם תיהרג היא, לא ימצא עוד חסן לא התנגדות ולא יריב. יצא חסן להלחם בה….

בשנת 688, שנת 69 להג'רה, לדברי אבן חלדון, תפס חסן עמדותיו מצפון לורס, על חוף הנהר אל מסכּיאנה. הכוהנת שילחה את הברברים שלה נגד חילות האויב והניסתם. גירשה את שבטי הערבים מאורס ומגליל גאבּס, והבריחה אותם לטריפוליטניה. בעקבות ניצחון זה נעשתה מלכת המגרב. אף שלא ארכה מלכותה יותר מחמש שנים.

בשנת 693 יצאו הערבים בהחלטה נחושה להתקפה נוספת. גם הפעם בפיקודו של חסן, וזאת הפעם זכו בניצחון. " הכאהנה עצמה נהרגה בהר אורס, במקום הקרוי עד היום הזה ביר אל כאהאנה – באר הכוהנת. מתי אירע הדבר ? כאן סותרות עדויותיהם של המחברים הערבים זו את זו. אחת המסורות גורסת :

בשנת 74 או 79 להג'רה – 689 – או 693 לספירה : בשנת 82, 701 מצהיר אל ביאן : בשנת 83 – 703 קובע אל קיירואני.

נתחונו של חסן שם קץ לניסיונם האחרון של הברברים להקים להם מדינה עצמאית. כפי שמעיד גוֹתיֶה, בבהירות האופיינית לו, הגשימה קוציילה, משנת 682 עד 687, והכוהנת משנת 688 עד מותה, את חלומו הישן של המלך מאסיניסה, אשר שוא נהו אחריו הרומים והונדלים והביזנטים, הערבים עצמם ואחריהם התורכים והספרדים, החלום שהיה ההימור ההיסטורי של צרפת במאה העשרים " אחדותו של המגרב.

הנה כך מלכה הכוהנת באכזריות – כפי שמעידים עליה ההיסטוריונים הערבים כאיש אחד – ובכוח אָרחות הגמלים הברבריות הגדולות שלה, ובשארית חילות הביזנטים בהנהגתם של הג'יראוַה, ניסתה לגבש את האחדות הרופפת של ממלכתה.

כאן המקום להביא את הקינה המוזרה בפולקלור היהודי ערבי, שמצא קזיס, ההיסטוריון של יהדות תוניסיה, אצל יהודי קונסוטטין, והוא תולה אותה בזכרהּ של הכאהנה :

בני ישורון, אל נא תשכחו את רודפיכם

את הכּשׂדים, את הקיסר, את אדריאנוס ואת כהיא.

ארורה זו, אכזרית הייתה מכל שקדמו לה יחד

היא מסרה את בתולותיה לחייליה

ובדם עוללים טבלה את רגליה

ה' יצרהּ, כדי נשכפר על עוונותינו

ה' שׂנא את המענים את עמו

השיבו לי את בנַי, ויתאבלו עלי

השארתי אותם בידיה של כהיא.

האם רק חומרת שליטתה בחייליה ונתיניה היא שהביאה לעריקות המונית מצבאה, כמו שמספרים ההיסטוריונים הערביים אבן חלדון ואבן אל את'יר ? או שמא יש להסיק מכך שמעיקרו אין המגרב מסוגל לקום כחטיבה עצמאית מאוחדת ?

סוף, סוף הרי היו אותן שנים ספורות של מלכות קוציילה הנוצרי והכאהנה היהודית היחידות בכל קורות אפריקה הצפונית, שבהן לא באה בעוּלוֹ של כובש זר. 

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 139 מנויים נוספים

אפריל 2014
א ב ג ד ה ו ש
« מרץ   מאי »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  

רשימת הנושאים באתר