גירוש ספרד-ח.ביינארט
" גירוש ספרד " חיים ביינארט 
בחתימה על חוזה כניעתה של מלכות גרנדה ב־25 בנובמבר 1491 נסתם הגולל על שליטת האסלאם בחצי־האי האיברי. ב־2 בינואר 1492 נכנסו פרנאנדו ואיסבל בתהלוכת פאר והדר לגרנדה, בה שהו עד סוף חודש מאי של אותה שנה. את גרנדה ביקשו פרנאנדו ואיסבל לקבל כשהיא נקייה מיהודים, ועל כך סוכם בחוזה הכניעה של בואבדיל, שליטה האחרון של גרנדה. בחוזה נאמר במפורש שעל יהודי גרנדה לצאת ממנה תוך חודש ימים. גם לאנוסים־בורחים, שחזרו ליהדות בגרנדה, הותרה היציאה משם תוך אותו חודש, מבלי שלאינקוויזיציה תינתן הרשות לשפטם על שיבתם אל צור מחצבתם. נמצאנו למדים שניתן להם חודש ימים לשם יציאה מן המלכות לצפון אפריקה; ברי, כל זאת, על מנת לסיים את פרשת הימצאות היהודים שם בכל ההקדם. להלן נעמוד על פרטי היציאה משם.
הערת המחבר : יש לציין שבחוזה המקורי אין סעיפים, אותם הכניס הגנז מנואל גארסיה גונסאליס. עיין שם, עמי 421. בסעיף 7, שניתן לכלל האוכלוסייה המוסלמית, נקבע מה מותר להוציא מן המלכות. יוצא אפוא שגם ליהודים ניתן אותו היתר(עיין שם, עמי 426).
יש עוד להוסיף שסעיף 13 בחוזה קבע ששום יהודי לא ישמש חוכר מסים וגובה מסים ולא תהיה לו שום זכות שיפוט עליהם (על המוסלמים). מן הדין להזכיר שסעיף זה דמיונו רב לחוזי כניעה קדומים. עיין למשל של טודילה: טולידו: טורטוסה. ועיין בער, תולדות, מפתח. מן הראוי להשוות לאמור בחוזה הכניעה של גרנדה את החוזה של אלמריה שנכבשה בשנת 1490 (לסעיפי הכניעה אין מספור).
ההשוואה בין חוזי הכניעה של אלמריה וגרנדה מלמדת על תכנון מדויק, לא רק של הכניעה אלא גם של מה שאמזר היה להתרחש לאחר מכן. השאלה הראשונה הנשאלת, באיזה מספר של יהודים מדובר. בגרנדה נמנו 110 ראשי בתי אב יהודיים. לכן ראויים פרטי סופו של היישוב היהודי בגרנדה שיועלו וייזכרו. ב־23 במאי 1492, וזאת לאחר שכבר נחתם בגרנדה צו הגירוש הכללי של יהודי ספרד אך לא נתפרסם ברבים, התירו פרנאנדו ואיסבל ליצחק פרדוניאל (Ysaque Perdoniel) לצאת ועמו ביתו:
ליטול עמו את רכושו, את בני ביתו ומשרתיו, כולל חפציהם, תכשיטיהם, זהב, כסף, מטבעות יצוקים ושאר כל דברים אף אם הם אסורים [בהוצאה מן המלכות]; מותרים הם לצאת ממלכויותינו הן בדרך הים והן בדרך היבשה: זאת לבקשתו של שליטה האחרון של גרנדה בואבדיל.
הערת המחבר : הרכוש שהותר להם להוציא הגיע לכדי יחמש מאות כפולים קסטליאנים ולא יותר׳. בסכום זה נכללו כל התכשיטים שהיו אמורים לקחת אתם: כן הותר להם ליטול את כל הקישוטים המוריסקים המעובדים בזהב ובכסף, כפי שהותר למאורים שיצאו מן המלכות.
ידועה הדרך שבה יצאו: דרך נמלי מלגה ואלמריה הסמוכות לגרנדה. שם הועמדה להם ספינה (Carraca) גינובזית שבעליה היה הגינובזי פרנציסקו קטאניו(Francisco Catano); את מסמכי הנסיעה הכין הנוטריון חרונימו פריוואנט (Jeronimo Frevant). העלייה על האנייה היתה בחודש יוני במלגה, ולאלמריה הגיעה הספינה ב־29 ביוני 38.1492 יהודים יצאו אתם בגירוש והרכוש שנטלו עמהם הגיע לכדי 30,101 ריאל ועליו שולם מס מעשר בסך של 10,861 מרבדי.
על הגירוש מגרנדה פיקח מזכיר המלכים, פרנאנדו די ספרה (Zafra). והלקח שנלמד היה צריך לשמש, כאמור, גם בהכרעה הסופית ששעתה הגיעה. עמו היו שותפים במעשה ובעצה, אינייגו לופס מנדוסה, הקונדי די טנדיליה (Tendilia) שהצטיין במלחמת גרנדה ובכיבושה והרנאנדו די טלבירה, אב הווידוי של המלכה.
ב־31 במארס 1492 חתמו פרנאנדו ואיסבל על צו הגירוש. אדמת ספרד טוהרה משלטון האסלאם: לשאלת אמונתם של האנוסים נמצא הפתרון בהקמת המוסד המיוחד: האינקוויזיציה. ספרד הנוצרית חרתה על דגלה את רעיון המדינה של רועה אחד וצאן אחת unus pastor un Unum ovile et ובה יצאה קסטיליה כמנצחת. היא הפכה למובילה במדינה המאוחדת.
סוף פרק ראשון