ארכיון יומי: 2 במרץ 2015


פינת ההלכה – לפי חכמי מרוקו-מאת: הרב משה אסולין שמיר.

ליהודים הייתה אורה ושמחה, וששון ויקר". –
גילוי סתרי ההיסטוריה היהודיתרבי חיים בן עטר קבר
ב"מגילת אסתר".
לברכה והצלחת ראש הממשלה מר בנימין נתניהו, ומרדכי היהודי מבנימין,
הזועקים זעקה גדולה ומרה נגד עמלק הפרסי ועשיו האובמי
מאת: הרב משה אסולין שמיר.
רבנו חיים בן עטר בעל "אור החיים" הקדוש כותב בספרו "ראשון לציון" למגילת אסתר, שגם אחשוורוש שנא
יהודים כמו המן, רק שלכל אחד מהם היה תפקיד במזימה האנטישמית נגד היהודים: המן העמלקי רצה להשמידם
מבחינה פיזית כמו היטלר ימ"ש, ואילו אחשוורוש רצה להשמידם מבחינה רוחנית. לקראת סיום "המשתה לכל שריו
ועבדיו", אחשוורוש מחליט להזמין גם את היהודים כדי לבולל אותם מבחינה רוחנית, ולהשכיח מהם את המשך בנין
המקדש השני בו החלו עזרא ונחמיה, בעקבות הכרזת כורש זקנו של אחשוורוש )עזרא א' א'(. את זאת לומד רבנו
האוה"ח הק' מהכתוב: "ובמלאת הימים האלה עשה המלך לכל העם" = עם ישראל. כמו כן מהכתוב: )עזרא א' ו'(
"ובמלכות אחשוורוש בתחילת מלכותו, כתבו שטנה על יושבי יהודה וירושלים".
אחשוורוש ראה שתמו 70 שנות גלות עם ישראל לאחר החורבן ולא נגאלו, כפי שאכן הבטיח ה' ע"י הנביא )ירמיה
כט, י( "כה אמר ה' לפי מלאת לבבל 70 שנה, אפקוד אתכם": 45 שנות מלכות נבוכדנצאר, 23 שנות אוויל מרודך
}כולל שאר המלכים שמלכו עד אחשוורוש: כורש, כנבוזי, דריווש הראשון{, 2 שנים של אחשוורוש = 70 שנה.
את זה הוא לומד מן הכתוב: "בימים ההם" = "ב' ימים" = ב' שנים. כידוע המילה "ימים" בתנ"ך רומזת לשנה ככתוב: –
"ימים תהיה גאולתו" )ויקרא כה' כט'(, לכן "בשנה השלישית כשבת המלך" = שנתישבה דעתו כדברי הגמרא. הוא
עושה משתה, בו השתמש בבגדי כהונה וכלי המקדש, כדברי הגמרא )מגילה יב' ע"א( "בהראותו … את יקר תפארת".
מוסר השכל: יש לקרא את מגילת אסתר בעיון רב לא רק ברובד הגלוי, אלא גם ובעיקר ברובד הסמוי, היות והיא
נכתבה ברוח הקודש ע"י מרדכי היהודי בן יאיר בן שמעי בן קיש איש ימיני, שהיה מאנשי הכנסת הגדולה, ומוצאו
מזרע שאול המלך מבנימין. כזכור, שאול המלך לא השמיד את עמלק כפי שציווה אותו ה', והנה צאצאיו מרדכי
ואסתר, נאלצים שוב להתמודד עם המן העמלקי לאחר 520 שנה.
במהלך המלחמה, לא שלחו את ידם בביזה ככתוב "ובביזה לא שלחו את ידם", )אסתר ט, טז(, כדי לתקן את לוחמי שאול
ששלחו את ידם בביזה ולקחו מן הצאן "ויחמול שאול והעם על אגג ועל מיטב הצאו והבקר… )שמואל א, טו, ט(.
"זכור את אשר עשה לך עמלק…" )דברים כה, יז יט(. –
עמלק של המן הגגי ועמלק של ימינו. –
בשבת הסמוכה לפורים, תחול "שבת זכור" בה מצווים מדאורייתא לזכור את מעשי עמלק על ידי קריאה בספר תורה,
ולכן משתדלים להוציא ספר תורה מהודר לשם כך, בו קורא המפטיר בספר שני את פרשת "זכור", ואחר כך קוראים
בהפטרה מתוך ספר )שמואל א טו( המתאר את מלחמת שאול בעמלק, חטאו וקריעת המלוכה משאול וזרעו.
אין שום איסור בתורה הדומה לציווי הכול כך מפורט, כמו הציווי למחות את עמלק: "זכר… ולא ירא אלוקים… תמחה
את זכר עמלק… לא תשכח". לא רק שנזכור, אלא גם נמחה, וגם לא נשכח לאורך ההיסטוריה.
עמלק "מלווה" את עם ישראל מאז יעקב אבינו כאשר עשיו הרשע הסבא של עמלק עורך "קבלת פנים" צבאית –
ליעקב אבינו וב"ב החוזרים מלבן הארמי ומנסה לחסלם. לאחר יציאת עם ישראל ממצרים, עמלק מתייצב על משמרתו
ונלחם עם ישראל ברפידים. )שמות בשלח יז, ח טז(. עמלק שוב מתגלה בדמותו של המן האגגי. –
בגרמניה המזוהה עם עמלק כדברי הגמרא )מגילה ו ע"א( לפסוק: "אל תתן ה' מאווי רשע, זממו אל תפק" )תהלים קמ, ט(..
"אמר יעקב לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, אל תיתן לעשיו הרשע תאוות לבו. זממו אל תפק זו גרממיה של רומי". –
ויש גורסים גרמניה של רומי. במשפטי נירנברג לאחר השואה, עמדו לדין 23 פושעי מלחמה נאציים, 11 מתוכם נידוני
למוות. היה צפוי שיוצאו להורג ע"י כיתת יורים בהיות המשפט צבאי, אבל הוחלט לבסוף לתלות אותם. אחד מהם,
הצורר ה ר מ ן = המן רשע{ גרינג ממקימי הגסטפו התאבד בכלאו שעתיים לפני ביצוע גזר הדין, כך שביום כ"א – – –
תשרי תש"ז } 1946 { יום הושענא רבה = יום החיתום, נתלו רק עשרה, מעין מהדורה חוזרת של עשרת בני המן –
שנתלו על העץ. שנת תש"ז אכן רמוזה באותיות הקטנות בשמות עשרת בני המן שנתלו במגילה: פרשנדתא,
פרמשתא, ויזתא = ת ש ז – – 1946 . האות ו במלים "ואת" המופיעה בבני המן רומזת לריבוי, היות ומבחינה תחבירית
היא מיותרת. זה רומז לאלף השישי בו הצוררים הנאציים נתלו. גם המלה "ואת" המופיעה לפני כל אחד מבני המן,
באה לרבות כדברי רבותינו )ילקוט מעם לועז אסתר רלז( רומזת על תליית עשרה נוספים בנוסף לעשרת בני המן. כמו כן,
המלה את רומזת תמיד לריבוי כדברי הגמרא )סוטה יז, ע"א(.
מעניין לציין, שאחד הנידונים הגרמניים יוליוס שטרייכר שבמשך למעלה מעשרים שנה הפיץ שנאה נגד העם היהודי
בעיתונו "דר שטירמר" בו שימש כעורך, אמר לפני שחבל התלייה נכרך על צווארו: "חג פורים 1946 ."
כל זה מסביר את דברי חכמים ש"אסתר ברוח הקודש נאמרה" )מגילה ז ע"א(.
כעמלק אחרון של ימינו, מהווים היאטולות מאירן/פרס צאצאי המן הרשע המכריזים השכם והערב על רצונם –
להשמיד את ישראל ללא כל התגרות מצדנו כמו "קבלת הפנים הצבאית העמלקית" לה "זכינו" עם יציאתנו ממצרים.
המסר המרכזי במגילת אסתר לדורנו. –
"נס פורים היה הכנה לבית שני…יהיה לעתיד לבוא נס כזה קודם הגאולה" )שפת אמת(.
אירועי המגילה התרחשו בתקופת אחשוורוש ששלט באימפריה הפרסית במשך 20 שנה בין השנים: 485-465
לפנה"ס. הוא התמנה למלך לאחר שאביו דריוש הראשון יצא למלחמה נגד מצרים בה נהרג. אחשוורוש בנו המשיך
במלחמה ואף מצליח לכבוש אותה, דבר המסביר את הרקע למשתה שנמשך 180 יום, כדי לבסס את מעמדו
באימפריה שהתרחבה. שמו הפרסי הוא "חשיארש", ואילו בפי היוונים כסרכסס. בפי היהודים כונה "אח שורוש", –
היות ומי ששמע את שמו צעק "אח ראשי", היות והוא רושש את העם בגלל גובה המיסים למימון שיגעונותיו: כיבושי
נשים וארצות. אשתו "ושתי" הייתה נכדתו של נבוכדנצאר דבר המסביר את מעמדה הרם וסירובה להתייצב לפניו,
ואילו אמו "אטוסא" הייתה ביתו של כורש זקנו, דבר שהקנה לו מעמד מכובד.
היהודים שראו כי טוב ליבם ביין הפרסי, סירבו לעלות לארץ ישראל בימי עזרא ונחמיה, ובעצם עלתה רק "דלת העם".
שמות הגיבורים הראשיים במגילה: מרדכי )מורדוך( ואסתר )אסתיריס( מזכירים שמות אליליים פרסיים. כמו כן אסתר
בבית אחשוורוש, ומרדכי "יושב בשער המלך" בתפקיד של שר. כל זה משקף תפאורה של "יהודי אמריקה של אז". –
הרבי מגור מחבר "השפת אמת", כותב על פורים: "נראה כי נס פורים היה הכנה לבית שני. כי היה צריך להיות
כוח ועוז לב … וכן אפשר שיהיה לעתיד לבוא נס כזה קודם הגאולה כמו שאמרו חז"ל: מעמיד עליהם מלך קשה
כהמן… שנס כזה הכנה לגאולה". לדבריו, הגאולה אינה באה על מגש של כסף, אלא יש צורך בכוחות רוחניים ="עוז
לב", ופיזיים = "כוח". כלומר, יש צורך בתעוזת המנהיגות נגד עמלק, והכנות צבאיות מצד שני. לכן, הקב"ה זימן את
גזירת המן שהובילה אותם לתשובה שלמה וקבלת התורה שבע"פ מרצון: "קיימו וקיבלו עליהם". ניתן להם ניסיון צבאי
שהרגו באויבם עמלק כמו שהשואה שמשה כהכנה להקמת המדינה.
פורים מקיף את כל החגים: פ = פסח, ו = ו' בסיון שבועות, ר = ראש השנה, י = יום הכיפורים מ = סוכות )בארמית(.
כיפורים = כמו פורים. את השגות כיפורים נוכל להשיג ע"י שמחה בפורים.
"והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור, משפחה ומשפחה…" )אסתר ט, כח(. האורות של אז, מאירים –
גם כיום מידי שנה בשנה כדברי חכמים לכתוב "והימים האלה נזכרים ונעשים". האורות של כל חג מאירים בכל חג
כדברי רבנו האר"י הק', כך שצריכים רק להתעלות כדי לקבל את אותם אורות.
המן האגגי של ימינו = רבים מהפרסים וגרורותיהם כמן חיזבאלה וחמס הצועקים מעל כל במה, שרוצים להשמיד
את מדינת ישראל ואף פועלים להשגת פצצה גרעינית לביצוע זממם. המנהיג הפרסי כיום" "ח/המנ אי. = המן. –
אחשוורוש של ימינו, מהווים רבים מראשי אירופה ואמריקה מזרע עשו ממנו יצא עמלק, שבמשחקי מלים
דיפלומטיות דוחים את הקץ לרגע בו תהיה לפרסים פצצה גרעינית ואז יהיה מאוחר מידי לפעול.
הפתרונות לבעיית עמלק בימינו אחדות ומנהיגות. –
אומרים חז"ל שרק מרדכי היהודי קלט את גודל האחריות מהשואה ההמנית הקרבה, ולכן החליט לקחת פיקוד
ולפעול בכל החזיתות: פקודות לאסתר מול אחשוורוש. אסתר גוזרת על היהודים לצום 3 ימים יד, טו, טז בניסן –
"שנפלו" גם על "ליל סדר פסח" כך שבאותה שנה לא קיימו מצוות אכילת מצות ולא שתו ארבע כוסות, כך שנשאר
להם רק מצוות "אכילת מרור העמלקי, וקריאת "והגדת לבניך" מתוך זעקה.
הרב חרל"ף )מי מרום מעיני הישועה פרק י"ח( אומר: שיש צורך בשני מנהיגים כמו משה ואהרון, מרדכי ואסתר, אליהו –
ומשיח. המשותף לכולם: הביטוי הפותח את השם, א מ. –
מנהיג אחד מטפל ברוחניות של העם כמו משה, מרדכי ומשיח. השני מטפל בהנהגה הפנימית כמו אהרון, אסתר
ואליהו. המלה המשותפת "א מ" מסמל את האם היודעת לטפל טוב בילדיה, בבחינת "אם הבנים שמחה הללוי ה". – –
עמלק = 240 = ספק. "אין שמחה כהתרת הספקות" כדברי חכמים. ברגע שנתיר את הספקות הן בנושא אמונתנו
השלמה בבורא עולם, הן בנושא אמונתנו בתורתנו הקדושה, והן בנושא נחלת אבותינו על כל גבולותיה לא תהיה –
תקומה לכל אויבינו הרבים. והכל צריך להתקיים מתוך אחדות כדברי אסתר למרדכי: "לך כנוס את היהודים". לכן
השם "בית הכנסת" ולא בית תפילה. קודם יש להתכנס ולהתאחד, ורק אחר כך להתפלל כדברי תורת הח"ן, ואז נזכה
ל"אורה ושמחה וששון ויקר".

סיפורים מחיי יהודי מרוקו – ח.דהן ז"ל

ספר זה לעילוי נשמתו של חנניה דהן ז"ל

עין רואה ואוזן שומעת

סיפורים מחיי יהודי מרוקו אותם ראיתי ושמעתיחנניה דהן

מאת חנניה דהן ז"ל. 

כוס קטנה או כוס גדולה

היה היה אדם שמדי לילה, לפני לכתו לישון, היה רגיל לשתות כמה כוסות ״מאחיא״ (כעין עראק), ובהיותו בגילופין עשה צרות רבות לאשתו ולבניו – מכות, שבירת כלי הבית ועוד. אשתו, שלא יכלה עוד לסבול מהרגלו, הלכה לרב העיר וביקשה גט, כי לא מצאה דרך אחרת להיפטר ממנו. הרב הזמין אותו אליו ודיבר על לבו. ובראותו שהאיש אינו יכול להיגמל משתיה מופרזת, אמר לו ״שמע בקולי, בוא ונעשה הסכם בינינו, שמהיום והלאה תשתה רק כוס אחת, ואולי בזה תיגמל לגמרי משתיה״. הצעת הרב היתה בנוכחות אשתו של האיש, שהבטיח לקיים את עצת הרב.

האיש ניסה וניסה, ולא יכול היה להתגבר על הרגלו. הוריד מהתקרה כוס הדלקה גדולה, שהיתה מצויה כמעט בכל בית, ומדי כל ערב היה שופך לתוכה כמות גדולה של ״מאחיא״ ושותה כדרכו, בהתאם לכמות שהיה רגיל לה. האשה חזרה לרב וסיפרה לו את התחבולה של בעלה.

הרב הזמין אליו שוב את האיש ואמר לו: ״הרי סיכמנו בינינו שתשתה רק כוס אחת כל ערב״. ״נכון״ אמר לו האיש ״אני שותה רק כוס אחת, אבל כבודו לא הסביר לי באיזו כוס מדובר. גם כוס ההדלקה נקראת כוס

״זו אשמתי״ אומר לו הרב ״לא עלה על דעתי, שכוס ההדלקה תהיה בעיניך ככוס לשתיה.״ האיש הבטיח שמהיום והלאה, הוא ישתה רק כוס רגילה לשתיה. ״גדול וקטן שם הוא, ועבד חופשי מאדוניו״. 

הרב שויתר על הריוח שמגיע לו

בזמנים קדומים, לפני כ-80 שגה, ועוד לפני הכיבוש הצרפתי, פרנסת היהודים, תחת השלטון הערבי, היתה בדוחק. רבים מהם היגרו לברזיל, לסחור בכפרים של הכושים, שאז לא ידעו אפילו מה ההבדל בין כסף לבדיל, או בין חתיכת זכוכית לאבן פנינה יקרה וכו'. יהודים אלה עזבו את משפחותיהם אפילו לעשרים-שלושים שנה. שם התחתנו עם נשים כושיות (לא יהודיות) ואפילו הולידו שם בנים ובנות. נשותיהם נשארו עזובות ועגונות. כדי לנסוע לברזיל, היה צורך בכסף רב להוצאות הנסיעה. בין היהודים התפתח מסחר משונה. אדם שרצה לנסוע לברזיל, פנה ליהודי עשיר, שישלם לו הוצאות הנסיעה, תמורת התחייבות בכתב, שבחוזרו הביתה למשפחתו, ולא חשוב לכמה שנים, את כל מה שיביא איתו מברזיל יחולק שווה בשווה בין שניהם. כי בדרך כלל אלה שחזרו מברזיל התעשרו מאד והביאו איתם כסף רב. אחד מאלה (מעירנו), ושמו נסים אברג׳ל שרצה גם הוא להתנסות בהרפתקאה זר פנה להרה״ג, רפאל אנקווה זע״ל, שהיה עשיר ובעל נכסים, ואמר לו, ברצוני גם אני לנסוע לברזיל. אינני רוצה לעשות העיסקה המקובלת, עם סתם אדם, שאולי תהיינה לי בעיות אתו, בזמן בואי. אבקש מכבוד הרב לממן לי את הוצאות הנסיעה, ואשאיר בידו כתב התחייבות, שכל הרכוש שאביא אתי, יחולק בינינו שווה בשווה. איכשהו העסקה סוכמה ביניהם והרב שילם לאיש את כל ההוצאות לנסיעה וקיבל לידו את כתב ההתחייבות.

יש לעיין שכמה מבין הנוסעים האלה לא חזרו בכלל למשפחותיהם ונשארו בברזיל עד שמתו שם. תופעה זו סבלו ממנה בעיקר נשים שנשארו עגונות עשרות בשנים עד אשר הרבנות הראשית במרוקו הנהיגה גט על תנאי, לכל אחד שרצה לנסוע לברזיל. הגט קובע שאם האיש לא יחזור לאשתו בעוד כך וכך שנים, הרי היא בחזקת מגורשת ויכולה להינשא לכל אדם אחר. אותו איש, נסים אברגיל, שעשה העיסקה עם הרב, חזר מברזיל והביא אתו רכוש רב. ביום שבת, אחרי תפילת שחרית, ערך סעודה גדולה לבני הקהילה, על שחזר בשלום למשפחתו. עוד לפני סיום הסיפור, אציין שבעירנו, היה אדם זקן, קרוב למשפחת אשתו של הרב אנקווה. איש זקן זה ושמו בנימין אסראף (המוכר לי – ח.ד.), היה בעל חכמת חיים נדירה ובעל תבונה רבה. הוא קנה לעצמו בפני הבריות תואר של יועץ בחזקת עורך דין. ואכן, בשכל ובתבונה טבעית רבה, הוא פתר כמה בעיות שהובאו בפניו.

במוצאי שבת ההיא, הלך לביתו של נסים אברג׳ל ואמר לו ״יחד עם השמחה שחזרת לביתך, הרגשתי שאתה בכל זאת עצוב, ושמחתך אינה מלאה״. ״אמת״ הוא עונה לו ״הרי כבר למחרת אלך לבקר את הרב, ואתן לו את חלקו – מחצית הרכוש והממון שהבאתי אתי. האם יש לי מנוס מההתחייבות הכתובה שהשארתי בידו? ״ ״תן לי סכום מסויים, ואעוץ לך עצה, שהרב לא יקבל ממך אפילו פרוטה אחת״. למחרת היום האיש הלך לרב, הביא אתו שתי שקיות ובכל אחת מהן בדיוק מחצית ההון שהוא הביא אתו, הניח על השולחן שתי השקיות. ״הנה, כבוד הרב, חלקך בשקית אחת וחלקי בשקית שניה. אבל רצוני לומר לכבודו (בהתאם לעצה שקיבל מאת ימין אסראף), כסף זה הרווחתי אותו באיסורים חמורים, אכלתי מכל הבא ליד, בשר חזיר ובשר בהמות לא כשרות. נשאתי אשה כושית שאינה יהודיה והשארתי בנים בחזקת ממזרים, ועוד עבירות חמורות, שהעונש עליהן הוא בגיהנום. כפי שהרב השתתף אתי בריווח, אני מבקש בכתב שכבודו יהיה גם שותף לכל העבירות החמורות שעברתי עליהן, ושהעונש יפול על שנינו״. הרב ידע איכשהו מי הציע לו עצה מתוחכמת זו. ״קח ממני את הכסף הטמא שלך. שלם לי רק דמי הנסיעה שנתתי לך. ובפניך אני קורע את כתב ההתחייבות שהשארת בידי, ובזה אני פוטר את עצמי מכל העבירות שדרכן השגת הכסף הטמא הזה״. וכך היה. הרב ויתר על חלקו, ויצא נקי מכל עבירה. ימין אסראף קיבל דמי שכר הצעתו מידי נסים אברג׳ל, שכלל לא חשב בינתיים על העונש המגיע לו, בעבור אותן העבירות. ״ותבונה בלב יועץ״.

קהילת ג'יברטלר – חכמיה יצירותיהם וקשריהם עם חכמי מרוקו.

             1 -קהילת ג'יברטלר  – חכמיה יצירותיהם וקשריהם עם חכמי מרוקו.

העליות לארץ ישראל.גיברלטר

יוסף אמזלאג אדם אמיד, עלה בשנות ה-20 של המאה ה-19 לירושלים. בנו חיים 1828 – 1916עבר לגור ביפו בשנות ה-50 של המאה ה-50, היה סוחר מצליח, ומונה  בשנת 1872 בתור סגן הקונסול של בריטניה בעיר זו. בנו יוסף ובן אחיו בו ציון היה להם אותו תפקיד בעיר.

מעבר לעליית יהודים ממרוקו לארץ ישראל, יהודים שעלו ממרוקו עברו דרך גיברלטר. במכתב מתיטואן בשנת 1834, נזכר יהודי העומד לעלות דרך מוגדור וגיברלטר לארץ.

לאחר שמרוקו זכתה לעצמאות בשנת 1956 והעליה לארץ נאסרה על ידי השלטונות\ הוקם על ידי שליחי העליה באישור הממשל הבריטי מחנה מעבר בגיברלטר לעולים שהוברחו ממרוקו בדרך הים. גם הספינה " אגוז " שטבעה בכ"ג בטבת תשכ"א בלילה שבין 10 ל-11 בינואר 1961, ועליה 43 נוסעים, הייתה בדרכה לגיברלטר.

חכמי גיברלטר.

הודות לחכמים שמרה הקהלה על אופיה המסורתי, טופחה העזרה לארץ ישראל.  הנכונות לתרום לישיבות להגדלת התורה ולהדפסת ספרים, היו מהחכמים שנולדו בגיברלטר ואחרים שהם הרוב\ באו אליה ממרוקו.

רבי חסדאי אלמושנינו : 1640 – 1727, שהיה דיין בתיטואן ועבר לגיברלטר, חיבר את הספר " משמרת הקדש " פירוש על רש"י וכן את הספר " חסד אל ", דרושים ונימוקי תנ"ך ומאמרי חז"ל. הוא נזכר על ידי רבי יהודה עייאש מאלג'יר 1700 – 1760, בכינוי : הרב הגדול חסדאי ז"ל. בשנת 1727כתב לו רבי יעקב אבן צור 1753 – 1673 שפעל בפאס ובמכנאס.

בנו רבי יצחק אלמושנינו, חכם זה נחשב הרב הראשי הראשון של גיברלטר. הוא עבר עם אהיו מתיטואן לגיברלטר בשנת 1737 בהיותו בן 25. בזמן המצור על המקום בשנים 1779 – 1782 עבר ללונדון\ וכיהן כרב של קהל הפורטוגזים, ונפטר שם בשנת 1785.

הוא נזכר בארכיון משרד המושבות הבריטי ב-16 ביולי 1783 כמי שביקש בשמו ובשם אביו לקבל פיצוי ב-31 במאי 1782.

רבי יצחק הלוי : חתום על פסק דין עוד בהיותו בתיטואן בשנת 1719, יעקב אבן צר " משפט וצדקה ליעקב ", עבר מתיטואן לגיברלטר, ונזכר בשנת 1725, חיבר את הספרים | דת יהודית | שנכתב במקורו בלאדינו, על דיני אישות.

הרב יעקב אנקוואה תרגם את הספר לערבית יהודית והודפס באלג'יר, וכן חיבר יחד עם רבי אברהם לארידו, את הספר " פת לחם ", דיני התנהגות הסעודה וברכת המזון. החכם נזכר בהקדמה לשאלות ותשובות של רבי יצחק אבן ואליד, " ויאמר יצחק " בדברים אלה : " אשר לפנים בישראל הייתה אור תורתו זורחת בגיברלטר ".

רבי אברהם לארידו : מתיטואן במנה על בית דינו של רבי יצחק הלוי. רבי יעקב אבן צור כתב לו. אחיו יוסף כיהן כדיין בטנג'יר 

רבי משה בן יצחק הלוי : קבי יוסף בן נאיים כתב עליו : אחד מחכמי גיברלטר והוא ובנו של הרב החסיד מהר:ר יצחק הלוי.

הדיין רבי דוד בן אברהם כאלפון : עמד בקשר מכתבים עם דייני תיטואן, סלא, פאס ומכנאס, חתם בשנת 1730 על פסק דין בקשר לסכסוך בין שני יהודים על חזקת חצר. יעקב אבן מלכא . הוא חתום על פסק דין על שאלה שנשאלו חכמי גיברלטר בשנת 1739, יחד עם רבי משה טולידאנו ורבי משה בן ביטאן

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון

גילוי דעת של תומכי ההשתלבות נגד הכרוז הישראלייגאל בן נון

שלושה ימים לאחר ההודעה הרשמית של מועצת הקהילות, החוגים האינטלקטואליים היהודיים המקורבים לשמאל הגיבו אף הם על הפרובוקציה הישראלית. לדברי החותמים מטרת התגובה הייתה להרגיע במהירות את הרוחות שכן נוצרה אווירה ציבורית שיכלה לפגוע בציבור היהודי. הם השתכנעו שרק עמידת ההנהגה היהודית לימין השלטונות המותקפים תיצור רגיעה שתאפשר לדרוש זכויות ללא תסביך נחיתות. ביוזמתו של ג'ו לוי, המזכ"ל לשעבר של המפלגה הקומוניסטית,פרסמה קבוצה של 24 בעלי מקצועות חופשיים גילוי דעת חתום ב-16 בפברואר:

בערים רבות במרוקו הופץ בכמויות רבות כרוז ציוני אנטי-מרוקני. מטרת פרובוקציה זו הייתה לחדד את האווירה העכורה שיצרו ארגונים ציוניים מחתרתיים, אווירה שמלבים מאמרים אחדים המתפרסמים בעיתונים כמו אלפג'ר ואלעלם [העולם] וגם התנכלויות משטרתיות נגד יהודים מרוקנים. אם אזרחים נאמנים ובעלי מצפון משני הצדדים לא ישמיעו את קולם כדי לשבור את מעגל האימה שבו חשדנות אחת גוררת שנייה, כדי לפרוץ את הכבלים בתוכן, ציונות ואנטישמיות מולידות אחת את השנייה, ארצנו עלולה למצוא עצמה במצב שבו ייפגעו האינטרסים החיוניים ביותר שלה. לכן, אנו יהודים מרוקנים החתומים מטה, מתוך מודעות לעובדה שאנו משרתים את האינטרסים החיוניים ביותר של מולדתנו, שאותם אין אנו מפרידים מן האינטרסים האמיתיים של קהילתנו היהודית מרוקנית, מגנים פומבית וללא היסוס את התעמולה הציונית כמכשיר בידי הקולוניאליזם וכנשק מסכסך שמשתמשים בו נגד העם המרוקני בכללותו. אנו מוחים נגד פעולות המסיתים הציונים המנצלים את שאיפתם העמוקה של היהודים המרוקנים לחיות בכבוד, בשלווה ובביטחון, בכוונה להסיתם לצאת ממולדתם, כי על מוסלמים ויהודים לשלב את כוחותיהם כדי להשלים את השחרור הלאומי וליצור במולדתם תנאים לחיים מאושרים המבטיחים לכולם דמוקרטיה, שלווה וביטחון. כדי להגן על ארצנו נגד כל השמצה, אנו מוחים נגד המסע הבין-לאומי המתנהל נגד מרוקו על ידי צבועי האימפריאליזם שמנסים ליצור כאן אווירה של גזענות ולגרום לגינוי ארצנו ולבידוד הקהילה היהודית מן הקהילה הלאומית. עמדתנו אינה מושפעת מרצון למצוא חן בעיני מישהו. היא נובעת מרגשות לאומיים שמאז העצמאות הכירו במרוקו כמולדתם הבלעדית וכלכלו את מעשיהם לפי עמדה מצפונית זו. באותה מידה אנו רואים חובה לעצמנו לגנות כל גילוי של אנטישמיות. אנו מצהירים שבזכות עמדות פטריוטיות גרידא, אנו נגן על זכויותינו וחירויותינו הלאומיות נגד כל אפליה, מתוך הכרה שמולדת זו שייכת לנו ושאף אחד לא ינתק אותנו ממנה.

 בקבוצת החותמים הראשונה היו שישה מורים, חמישה מהנדסים, חמישה פקידים בכירים במשרדי ממשלה, ארבעה משפטנים ושלושה רופאים. שמונה מתוך 24 החותמים על גילוי הדעת, ובהם יוזם העצומה, היו חברים במפלגה הקומוניסטית או מקורבים אליה. ב-28 במארס נפגשו החותמים בביתו של רלף בן-הרוש-מאודי בקזבלנקה והביעו את סיפוקם מן התהודה הרבה לעמדתם.

בשלב שני חתמו על גילוי הדעת יותר ממאה אנשי ציבור ובעלי מקצועות חופשיים. לדברי נציגי המפלגות גילוי דעת זה תרם להרגעת הרוחות והיזמה התקבלה בשביעות רצון ובאהדה. עם זאת, החותמים ציינו שהם יתנגדו לכל אפליה או פגיעה בזכויות היהודים ובחירויותיהם הלאומיות.עיתון השמאל אתחריר (השחרור) פרסם את העצומה בציינו שגורמים ציוניים הפועלים במרוקו ומחוץ לה כבר הרעילו קודם לכן את האווירה בזמן כינוס ועידת הליגה הערבית בקזבלנקה. אנשי המסגרת, לעומתם, טענו שהעצומה התפרסמה במימון שר ההסברה אחמד עלאוי, שגם הפעיל לחץ על ראשי הקהילה להסתייג מן הכרוז של גתמון. 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 161 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר