ארכיון יומי: 28 במרץ 2015


2.1.2 היערכות חדשה – מציונות לרפורמיזם לאומי

l'avenir illustre

יהודי קזבלנקה : עיונים במודרניזציה של הנהגה יהודית

בתפוצה קולוניאלית

ירון צור . הגר הלל

האוניברסיטה הפתוחה

ציוני קזבלנקה ישתמשו בכשלון העלייה של קבוצת היהודים מפאס ומצפרו כדי לחזק את מגמתם החדשה: צמצום הלחץ המשיחי והכלכלי לעלייה. כשלונם של העולים מקהילות פאס   וצפרו באו־ץ־ישראל, הם יסבירו בשלב מאוחר יותר, נבע מהעדר הכשרה (ליאתניר, 29.2.36, עמודים 2ו-3ו); על כן חייבים יהודי מרוקו לעבור הכשרה מתאימה (פוליטית, כלכלית, חברתית ותרבותית), כדי להשתלב במפעל הציוני, הכשרה שיש להתחילה כבר בגולה. מסקנה זו הובילה להפניית משאבים חדשים שנועדו לקדם אינטרסים מקומיים בקהילה.

האם יעצו לאוכלוסיות העניות והחלשות של מרוקו לצאת לפלשתינה….שלא תמיד גילתה להם הכנסת אורחים כמו היום ? –

 לאווניר אילוסטרי 20/05/1932 – עמוד 2

לא הם משיבים על שאלתם.     

ה״לאו״ הזה בא להרגיע את הנציבות הצרפתית, להרגיע את המנהיגות ואת החוגים התומכים בכי״ח, אך בעיקר לפוגג את מתח העלייה בקרב ההמון, מתח שנבע מהרצון לראות בתנועה הציונית תנועה המבשרת את פעמי הגאולה, ובעלייה – פתרון מיידי למצוקות העולם הזה.

ציוני קזבלנקה ידעו שהרצון לשמש גורם בעל השפעה בקהילה, מחייב הערכה נכונה של הכוחות המרכזיים אשר פועלים בחברה המקומית. לפי תפיסתם היה נחוץ לעצב אסטרטגיה ברורה שתגדיר את מי אסור לתקוף, עם מי אפשר לכרות ברית, על אילו הישגים של היריב ניתן להישען ומאילו נקודות תורפה אפשר להיבנות. ואכן, במהלך השנים עוצבו המגמות שהנחו את ציוני קזבלנקה במערכת היחסים שקיימו עם הגורמים החשובים בקזבלנקה: גורמים חוץ־קהילתיים וגורמים פנים־קהילתיים.

• גורמים חוץ־קהילתיים – ביסוד גישתם של ציוני קזלבנקה עמדה המחויבות לשמור על יחסים תקינים עם הנציבות הצרפתית ועם השלטונות המוסלמיים. לאור המסורת הארוכה של היהדות המסורתית בגולה הקפידו מייסדי העיתון לתת "לקיסר את אשר לקיסר״, ולהביע בכך את מלוא הנאמנות לשלטון בכל הזדמנות ראויה. תמונות הנציבים התנוססו בעמודי השער, פקידים בכירים מהמטרופולין זכו לברכת "ברוך הבא" בסיוריהם השונים, הסולטן ויורשיו – לאיחולים ומלות הוקרה. לשלטון הצרפתי דאגו ידידי ליאווניר להבהיר שאין סתירה בין דבקותם בלאומיות היהודית לבין נאמנותם לאימפריה הצרפתית, נהפוך הוא: ״הישארו יהודים! זוהי הערובה הטובה ביותר לכך שתהפכו צרפתים טובים״(ליאווניר, 9.1.30, עמוד 2), ואילו את השלטון המוסלמי המקומי הם הרגיעו בסיסמאות, כגון: "ציון שלנו היא פה במרוקו״(ליאתניר, 30.9.29, עמוד 13). נוסף על הפגנת הנאמנות לשלטון הם שקדו על טיפוח קשרים אישיים עם בעלי השררה, אך נמנעו מהתערבות בנושאים מדיניים רגישים ושמרו על נייטראליות בתקופות של התערערות מערכת היחסים עם הסביבה החיצונית (יהודה, תשמ״א, עמוד 239, הערה 51).

גורמים פניס־קהילתיים – הממסד הקהילתי בקזבלנקה חשש מהתנועה הציונית הואיל וראה בה מהדורה מודרנית של תופעת השבתאות. רבים ניבאו שהציונות, כמו השבתאות הזכורה לשמצה, תסתיים בכישלון ובמפח נפש שיביאו כלייה על יהודי הגולה. ציוני קזבלנקה הושפעו מטיעונים אלה והם היו נחושים שלא לאפשר לציונות מעמד של תנועה משיחית המונית, שאינה ניתנת לשליטה. כדי לנטרל את הציונות מהאלמנט המשיחי, הם פעלו בקרב יהודים שכבר עברו תהליך של הינתקות מהמסורת: רק מי שעבר כברת דרך בתהליך החילון והמודרניזציה, הם יאמרו, יכול לקלוט את המסר הציוני בצורה הנכונה (ליאתניר, 26.ו ו.9ו, עמוד 2). לכן הם בחרו למקד את פעילותם הציונית בערים מודרניות ופנו בראש ובראשונה למגזר המתמערב ולא למגזר הילידי־המסורתי; מגזר, שמערכת החינוך של כי״ח במרוקו הצעידה אותו על דרך המודרניזציה, וציוני קזבלנקה ביקשו להישען על הישגיה. אך שנים של ברית עם השלטון הקולוניאלי ועם האוליגרכיה המקומית גרמו להתמסרות ולהסתאבות בקרב הנהגת כי״ח. מנקודת תורפה זו של כי״ח קיוו ציוני קזבלנקה להיבנות.

ציוני קזבלנקה קיוו למלא את הצרכים של המון המהגרים הדחוקים במלאח. מצד אחד הם הדגישו את אטימותה של האידיאולוגיה היהודית־המערבית נוסח כי״ח, ומצד שני את כשלונה של המנהיגות־מטעם בקזבלנקה להתמודד באופן יעיל עם המוקד של המצוקות הכלכליות והחברתיות. מבחינתם, מצוקת ההמונים היתה עשויה לשמש בסיס נוח לצמיחתה של אופוזיציה שתהנה מתמיכה ציבורית רחבה ותפעל בהשראתה.

טורש, שיזם את ניסיונות ההתארגנות של ציוני קזבלנקה, ידע שמצוקה בסיסית יכולה לשמש מנוף לכוח פוליטי לוחם, בתנאי שיגובשו כלים מתאימים. הוא גם היה מודע לעובדה שהכלים שעמדו לרשותו היו מעטים: מאבקו למען מתן מעמד חוקי (ליגאליזציה) לאגודה ציונית מקומית ועצמאית לא הניב פירות, משאביו היו מוגבלים והוא היה רחוק מעמדות מפתח במוסדות הקהילה. ניסיון בן שנתיים לעורר את יהדות קזבלנקה לפעילות ארגונית ענפה לימד אותו שהיהדות המקומית אינה רגילה לפעילות ציבורית, וכן שמוסדות ההנהגה מגבילים כל יוזמה חוץ ממסדית ואינם מאפשרים לו חופש פעולה.

למוד כשלונות ומפלות בחר טורש בדרך הארוכה כדי לשנות את פני הקהילה, דהיינו, להקנות נורמות חדשות לעילית המנהיגה, כגון: דמוקרטיזציה של מוסדות הקהילה וערעור ההגמוניה של העילית השמרנית המחזיקה במוסרות השלטון. בד בבד הוא עורר את העילית החדשה, עילית שצמחה על ברכי הערכים והדפוסים המודרניים, ודרבן אותה לפעילות ציבורית עצמאית משלה.

טורש תכנן לסלול לעצמו נתיבי השפעה במוסדות הקהילה ובצמרת ההנהגה על־ידי שורת צעדים קטנים וזהירים, שהראשון שבהם נועד לגבש גרעין תומכים יציב; גרעין שיוכל ליזום פעילות מקומית עצמאית חרף ההגבלות של הפדרציה הציונית־הצרפתית.

עליית הנוער ותנועת ש.נטר-י.ש

הנוער בעלייה.

תנועת שרל נטר במרוקו – יוסף שרביט.

כתנועה ציונית דתית קידמה " שרל נטר , את בוגריה לעלייה. היו שהגיעו לניר עציון, במסגרת הגרעין שארגן אשר אוחיון, והיו שהגיעו לעין הנצי"ב, במסגרת גרעיני " קאסטור "

ניתוחו החינוכי סוציולוגי של עקיבא קשת מקיף ומרתק. לדבריו, " שרל נטר , התמודדה על ההגירה הפנימית במרוקו. בהיותה תנועה המורכבת בעיקר מבני נוער משכילים הלומדים בבית ספר תיכון, נרתמה לדאוג לשכבה חברתית נחשלת שהיגרה לערים הגדולות.

עם כניסת הצבא האמריקאי לערים הצפוניות של מרוקו בשנות הארבעים, נוצר מוקד משיכה כלכלי חברתי ליהודי הדרום במרוקו. עקב כך החלה הגירה מהכפרים והעיירות הקטנות לערים הגדולות בצפון.

הדרום היה אמנם יפה אבל עני, והתושבים ביקשו להיטיב את מצבם הכלכלי בפנותם לערים הגדולות. המאפיין את הדרום הוא קיומן של משפחות ברוכות ילדים, עד שנים עשר או שלושה עשר ילדים. משפחות אלה הגיעו בעיקר לקזבלנקה והן שנקלטו במללאח והפכו לאוכלוסייתו.

נוצר פיצוץ אוכלוסין על השלכותיו החברתיות והתרבותיות השליליות : דירות של שנים שלושה חדרים אכלסו שתיים שלוש משפחות. המסגרות החינוכיות של כל ישראל חברים ו " אוצר התורה " לא יכלו לקלוט את הילדים הרבים.

כמו כן, תנועת " הצופים " לא יכלה לקלוט אותם משום שמבחינה ציוויליזטורית היו ברמה נמוכה " – אומר עקיבא – " זהו הרקע למעורבותה החברתית של " שרל נטר ". " אני אומר " שרל נטר ", אולם עלי לומר אלפונסו צבע, כי הוא היה ההתגלמות של שרל נטר.

זה אפוא הרקע ליוזמת " היחידות העממיות " – Unites Populaires, שבהן נקלטו בני הנוער שהיגרו מהדרום. אלה היות מסגרות פרה-סקולאריות. הג'וינט תמך כי אלפונסו צבע היה האיש הנאמן והמהימן, ואיליו נרתמו הרבנים בהנהגת הרב רוש.

וכאמור, בשיטה הפרה- סקולארית למדו הילדים צרפתית, חשבון ויהדות, וקיבלו אוכל ובגדים ובקיץ השתתפו במחנות הקיץ, שהיו בעבורם חוויה חברתית חינוכית בריאותית, משום שהילדים שהו באוויר צח למשך שבועיים שלושה. התפללו שלוש פעמים ביום. היו תרגילי סדר ומשחקים, היו סיפורים ושירים. כל אלה היו בהשראת תנועת הצופים ולא חלק אינטגראלי ממנה ".

מחלקת " עליית הנוער " ששאבה את " הגייסות " שלה בשנות הארבעים והחמישים בעיקר מילדי מרוקו – שאבה את חניכיה מהמאגר האנושי שהיה מצוי ב " יחידות העממיות " ומבוגרי " שרל נטר " האחרים. הייתה בעיה להחליט מי יישלח לחינוך דתי ומי לחינוך כללי. 

סיפורה של תנועת " שרל נטר " אינו רק סיפור של תנועת נוער. הוא סיפור של מסד יסודי שעליו כוננה פעילות חינוכית חברתית ופעילות ציונית כללית ודתית – ארוכת טווח ורבת השלכות.

בהשפעת עקיבא קשת דרש אלפונסו צבע להכריע בסוגיה על פי ההגדרה העצמית של ההורים, ולא על פי ההבחנה המקובלת – לפיה ילדי בית הספר " אוצר התורה " ו " אם הבנים " מופנים למגזר הדתי של " עליית הנוער ", ותלמידי בית הספר של כל ישראל חברים למגזר הכללי.

אלפונסו צבע ביקש לדאוג שלהורים תהיה השפעה בעניין זה. בשל לחץ זה נפסקה עליית הנוער לזמן מה. נשמעה דרישה כמעט אולטימטיבית " " או שאתם מעניקים חינוך דתי או שאין עליית נוער במרוקו "

רבני מרוקו היו שרויים בדילמה, ואף קשה היה להשפיע עליהם, שכן מצד אחד הם היו מפורסמים באהבתם ללא תנאי לארץ ישראל, ומצד שני לא יכלו להאמין שיש בארץ ישראל חינוך לא דתי. עקיבא קשת האיץ ברבנים להתערב בבעיה זו : אכן יש חינוך לא דתי בארץ ישראל, ישנם קיבוצים לא דתיים וילדים גלויי ראש. על הרבנים היה להתמודד עם סוגיות אלה. להלן תורחב סוגיה זו.

עקיבא קשת פעל בד בבד בשני מישורים – בקרב האוכלוסייה המודרנית יותר ובקרב זו המסורתית יותר- באותו יחס של כבוד והערכה : היה לנו עניין להיכנס ליהדות מרוקו של מחר דרך " בית מדרש לרבנים " ובתי ספר של כל ישראל חברים, שהיו יותר משכילים, ולפיכך שולבו שליחינו לתוך המסגרות הללו בהשפעתו של אלפונסו צבע ", מדגיש עקיבא.

במשך תקופה מסוימת לימד עקיבא קשת מחשבת ישראל בבית מדרש לרבנים ברבאט, אחת לחודש. בבית מדרש זה היה שליח ; שם התוודע לרב דוד עובדיה, רבה של קהילת צפרו ומנהיגה. לדבריו, בית הספר " אם הבנים " בקהילת צפרו עלה ברמתו היהודית והכללית על בית הספר של כל ישראל חברים, הודות למסירותו של הרב דוד עובדיה, שדאג גם לחינוך הבנות.

" בצפרו הקטנה הזאת, הציורית הזאת, התקיימו חיי קהילה תוססים – אם לא בא לבית הכנסת יהודי ביום ב', ג,, היו פוקדים את ביתו לביקור חולים, מצוידים בפיתות. הרב דוד עובדיה היה איש ציבור מובהק משרת ציבור במסירות אין קץ, עובד ה', עובד הציבור.

לא ראיתי כמוהו בכל אפריקה הצפונית. הוא לא נתן שילדים יעלו לסקטור הכללי של " עליית הנוער ", בין אם למד ב " אם הבנים " בין אם למד בכל ישראל חברים.

מפעל מרשים של שיעורי ערב לעברית ויהדות לילדים ולנוער פעל ברחבי מרוקו בהשפעת אלפונסו צבע בהשראה ארגונית של " שרל נטר ". ליושב ראש הוועדה הזו נתמנה דניאל לוי. בכל מרוקו התקיימו שיעורים בכל ערב בימי א' ובמרוצת הקיץ.

שיעורים אלה הקיפו כמה אלפים של משתתפים. שיעורים אלה נועדו להשלים לימודי יהדות עבור תלמידי כל ישראל חברים, שבבתי הספר שלהם לימודי העברית והיהדות היו צנועים.

עקיבא קשת היה קשור לפעילות לא שגרתית במרוקו – שידורי יהדות ושיעורים של פרשת השבוע ברדיו מרוקו, בכל יום שישי. השידורים נמשכו עד שנת 1958, גם לאחר שחזר ארצה, משום שהיו להם הקלטות של שיעוריו.

מוחמד במדינה, תלמידו של כומר

מאחורי הקוראן

חי בר-זאב

בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו

בהוצאת " דפים מספרים " 

״והר סיני עשן כולו מפנגי אשר ירד עליו השם באש, ויעל עשנו כעשן הכבשן ויחרד כל ההר מאד. ויהי קול השופר הולך וחזק מאד משה ידבר והאלקים יעננו בקול״ (שמות יט, יח).

פרק ג: מוחמד במדינה, תלמידו של כומר

השינויים והתמורות שהתחוללו אצל מוחמד במדינה מוחמד מחקה את מעשיהם של יהודי מדינה יהודי מדינה חוששים מהתקרבות מוחמד ליהדות מוחמד טוען שישו הנוצרי התיר כמה איסורי אכילה מוחמד מטיף למען ישו

מוחמד חושב שלהיהודים נאסרו מאכלים מפני שהיו רשעים הקוראן מעתיק מדברי האוונגליון ישו הנוצרי

ישו לפי התלמוד וישו לפי הקוראן ישו ומוסרו

שאול, פאולוס מתרשיש

הקוראן מעתיק מן האוונגליון דברי קטרוג נגד היהדות טענת מוחמד: יהודים ונוצרים מבקשים את גן העדן רק לעצמם האם היהודים לא רוצים שהאומות ייכנסו לגן עדן? התייחסות הקוראן לפרשת ישמעאל ויצחק

פרק ג

מוחמד !מדינה – תלמידו של כומד

השינויים והתמורות שהתחוללו אצל מוחמד במדינה

כמובא בקוראן, בהיות מוחמר במכה עומד ודורש בתקיפות, הציקו לו אנשי עירו הערבים על שהוכיחם קשות וביזה את אליליהם. לפי המסורת ח׳דיג׳ה, אשתו הראשונה והנחשבה צדקת ומאמינה, מתה עליו בשנת 619 לספירת הנוצרים; לפיה נפטר גם דודו אבו טאלב, שגם אם לא האמין בו, הגן עליו מפני רודפיו. ייתכן שבאותה תקופה נפטר גם מורו הראשון וַּרְקה, ירא השמים, הפדגוג והאידיאליסט. גם אין זה מן הנמנע שנרצח או שעזב את מוחמד, כשהכיר בתלמידו שינויים של ממש.

מוחמד נקלע למשבר אישי ופוליטי. קהילת מאמיניו מנתה כמה עשרות בתי-אב, אולם אף אחד מראשיהם לא היה תקיף או בעל מעמד להגן עליו לנוכח התנגדות נכבדי הערבים משבט קורייש. בעקבות זאת ביקש מוחמד לחזק את הקשרים בתוך קהילתו, בעקבות דיכאון בו לקה – ואולי גם את מעמדו. הוא החל לשאת כמה נשים במקביל דבר שנמנע ממנו כל עוד היתה ח׳דיג׳ה בחיים. לפי המסורת, בשנת 622 התבקש על-ידי שני השבטים הערביים של העיר מדינה, שנהגו עד אז להתכתש ביניהם, לבוא לעיר ולשמש כבורר. מוחמד ניצל הזמנה זו בכדי לעקור אליה בלוויית כמאה איש מקהל חסידיו. ההגירה, הִיגְ'רה, מסמלת את תחילת הספירה בלוח המוסלמי. בעיר זו ישב עשר שנים, עד מותו בשנת 632. מוחמר עבר אז לא רק שינוי במקום מגוריו; במדינה התחולל שינוי קיצוני, מהפך של ממש, באישיותו של האיש, באמונתו, בדתו, במידותיו ובהתנהגותו האישית.

אם כל מה שנכתב בקוראן יצא מפיו של מוחמד, ברור שהמורה בעיר מדינה היה או כומר או יהודי מומר לנצרות, המכיר במקצת את היהדות ובקי בוויכוחים הדתיים הקלאסיים בין יהודים לנוצרים. אפשר שהיה זה אותו מורה שבמכה, אך כאמור בפרקים הראשונים, מסתבר יותר שזה מת או עזב את מוהמד, ובמקומו בא מורה אחר. אין זה מן הנמנע שהויכוחים במדינה לא יצאו מפיו של מוחמד, אלא נוצרים קנאים לדתו של ישו או יהודים מומרים הוסיפו את הדברים לאחר מותו.

הקוראן מביא את הויכוחים אלה בצורה לא ברורה. אנו נוסיף הסבר משלנו בהסתמך על מקורות יהודיים, התנ״ך והתלמוד. הסבר זה יבהיר היטב את הדברים ויציג תמונה ברורה של העניין.

מוהמד מחקה את מעשיהם של יהודי מדינה

כשהגיע מוחמד למדינה, מצא בה אוכלוסייה של ערבים וגם קהילה גדולה של יהודים שהיו מאמינים ואדוקים בדתם היהודית. ייתכן שהיו ביניהם כאלה שלא היו מדקדקים בכל המצוות, ולא היו מקפידים על תפילות סדירות בכל יום וכדומה.

בהיות מוחמד ממאמיני התורה, התחיל לחקות את מעשיהם ומנהגיהם של יהודי מדינה. עוד בהיותו במכה נהג להתפלל ולקיים אי־אלו מצוות יהודיות כצדקה, אבל במדינה הוסיף עליהן מצוות נוספות. בתפילתו כיוון את השתחוויותיו לכיוון ירושלים כמנהג היהודים.

מוחמד ניסה לשכנע את הערבים, שכשיבואו להתפלל ביום השישי, יפסיקו להתעסק במיקח וממכר:

״הוי המאמינים! בהישמע הקריאה לתפילה ביום ההתוועדות, מהרו אל (מקום) הזכרת שם אלוקים, והניחו את המיקח והממכר״, (סב, ט).

يَا أَيُّهَا الَّذِينَ آمَنُوا إِذَا نُودِي لِلصَّلَاةِ مِن يَوْمِ الْجُمُعَةِ فَاسْعَوْا إِلَى ذِكْرِ اللَّهِ وَذَرُوا الْبَيْعَ ذَلِكُمْ خَيْرٌ لَّكُمْ إِن كُنتُمْ تَعْلَمُونَ 9

הוי המאמינים, בהישמע הקריאה לתפילה ביום השישי, מהרו אל ( מקום ) הזכרת שם אלוהים, והניחו את המיקח והממכר, בזאת ייטב לכם, אם יודעים אתם

כנראה רצה שיחקו את היהודים; הלא, שכשמגיע סוף יום הששי,178 הם מפסיקים להתעסק במסחר ובאים לבית הכנסת להתפלל. לצערו לא מעוניינים הערבים לשמור שבת. מורו מצווהו שיאמר להם ששכר עולם הבא הוא יותר גדול מרווח בעולם הזה: ״בראותם [הערבים] אורחת סוחרים או הצגה של שעשוע, נפוצו ופנו לעברם, והשאיר אותך עומד. אמור: כל השמור אצל אלוקים [בעולם הבא] טוב מן השעשוע ומן הסחר. אלוקים הוא הטוב שבמכלכלים״ (סב, יא).

בין אם שמר מוחמד את שבת ובין אם לאו, מכל מקום אחרי הניתוק מן היהודיםהוא מסכים שמצות השבת לא ניתנה אלא רק לבני ישראל: ״השבת לא ניתן אלא לאלה שנחלקו בדבר״.

מבצע יכין – שמואל שגב

1 -הקדמת המחבר – שמואל שגב – הרצליה, ערב פסח 1984.

עלייתם של יהודי מרוקו לישראל, היא אחת האפופיאות הגדולות ביותר בתולדות המדינה והתנועה הציונית. זוהי אפופיאה שבה ממלאים תפקיד ראשי העולים עצמם, אך שותפים להם בכל השליחים הרבים – שליחי הסוכנות היהודית מתנדבים מישראל ומהגולה ובמידה קטנה יותר גם שליחים של ארגונים יהודיים שונים.  

מהכפר אגויין, הלכו רפאל וחקלאי ומתן לכפר אנגישני, ששכן על הר נישא. הכל היה ירוק מסביב והמים בשפע. בכפר התגוררו כ-20 בתי אב יהודיים שמנו כ-138 נפש, מהם 50 חקלאים. אלה הטביעו את חותמם על הכפר וקבעו את אופיו. רפאל התרשם שכפר זה יכול לעלות כולו לישראל.

בבדיקות רפואיות שערך ד"ר מתן במקום נמצא, כי היו בכפר ארבעה נערים בגיל פחות מ-16 שנה, שהיו שחפנים. אבל לדעת הרופא, הם יוכלו להבריא כעבור 20 חודש. בשיחה עם רפאל, אמרו ראשי הכפר, כי הם מבקשים לעלות לשיראל, אך התנאי שלהם היה – כולם או אף אחד.

בשובו לישראל, דיווח רפאל להנהלת הסוכנות על מסעו למרוקו והביא את הכפר אנגישני, כדוגמא להכרח להעלות כפרים בשלמותם. הייתה זו תקופת שפל בעלייה ומספר היורדים עלה על מספר העולים החדשים.

על כן גם הדו"ח של רפאל בישיבת הנהלת הסוכנות, ב-28 בספטמבר 1953, היה מלווה בדיון נרגש על הירידה. במהלך ויכוח עלה פעם בפעם נושא הסלקציה, אך למרות השפל בעלייה – לא הסכימה הנהלת הסוכנות לבטל את ההגבלות על העלייה היהודית ממרוקו.

בסוף 1953, התפטר יצחק רפאל מהנהלת הסוכנות ובמקומו כיו"ר מחלקת העלייה נתמנה ש.ז שרגאי ואילו ברוך דובדבני נתמנה לנציג מחלקת העלייה בפאריס, כשאר משימתו העיקרית הייתה לטפל בעלייה מצפון אפריקה.

ביוני 1954, יצאו שרגאי ודובדבני לסיור במרוקו, במטרה להכיר את השטח ולבדוק אפשרויות להגברת העלייה. שרגאי ודובדבני סיירו לאורכה ולרוחבה של המדינה, נסעו באוטובוסים, שוטטו ברגל, ולא פעם נזקקו לחמורים, כדי להגיע לכפרים הנידחים בהרי האטלס.

המגע עם היהודים בהרי האטלס, התקיים בצורה דיסקרטית. כך, למשל, הם הגיעו לכפר סוק אלח'מסה ביום השוק השבועי. הם הכירו מיד את היהודים על פי חזותם החיצונית אך הם נמנעו  מליצור עמם קשר. על פי סימנים מוסכמים, המתינו שרגאי ודובדבני ליהודים בשדה הפתוח, מחוץ לכפר.

כאשר נפגשו, קראו היהודים בהתרגשות " הצילו " ובלשון ציורית מאוד הם תיארו את מצבם : " אתם רואים את ההר מנגד ? שם גרים הברברים, מולם גרים הישמעאלים ואנו בתווך :.

יהודי האטלס נבדלו במאוד בחיצוניותם מיהודי מרוקו שהתגוררו בגטאות או בערים הגדולות. רבים מהם היו גבוהים וחסונים, זקן שחור ונאה עיטר את פניהם, לראשם חבשו מצנפת שחורה ומוגבהת ועל גופם ג'לאבה – גלימה – שחורה וארוכה.

רגליהם יחפות ומאובקות, או נתונות בתוך סנדל שטוח ומרופט העשוי עור קשה ובלתי מהוקצע. בדרכם אל השוק או ממנו – הם הלכו לבדם, נבדלים מערביי המקום. גם במשאם ומתנם המסחרי הם נבדלו במאוד משכניהם. בכפריהם הם התגוררו בבתי חימר או בבתי אבן עלובים וישנו על הרצפה על גבי מחצלות.

הגברים שעסקו במסחר או במלאכה, נהגו לצאת את בתיהם ביום ראשון בשבוע וצעדו קילומטרים רבים, עד שהגיעו לכפר ערבי. שם הם תיקנו נעליים, או עשו מלאכת נגרות פשוטה או עסקו באשפתות. אחרים היו מוכרים קצת חיטה, נרות ודברי סידקית.

וכך היו עוברים מכפר לכפר ושבים לבתיהם רק ביום שישי – אם לא נרצחו בינתיים על אם הדרך, בהשאירם אלמנה ויתומים התלויים בחסדי קהילה קטנה ודלה.

החיים בכפר היהודי לא היו שונים מהכפר המוסלמי אלא בכך, שהקרקע סביב הכפר עובדה בידי המוסלמים. רק בכפרים מעטים הייתה ליהודי האטלס קרקע משלהם, או קרקע שהם חכרו מפיאודלים ערביים.

למשפחות ה " מבוססות " היו ענפי עזר, כמו – לול ובו כמה עופות, כבש, פרד או חמור. הריחוק בין הכפרים אילץ את הצעירים להתחתן עם בנות אותו הכפר וחיתון פנימי זה, נוסף על תזונה גרועה, גרם לניוון מתמיד. 

מורשת יהדות ספרד והמזרח- י.בן עמי

לעילוי נשמתו של יששכר בן עמי…..

  4 – בין ספרדים ואשכנזים באמסטרדם.    יששכר בן עמי דף מס' 135.

                     מאת יוסף מכמן – מורשת יהודי ספרד והמזרח

היחסים בין שתי העדות קיבלו גם ביטוי מוסדי במסגרת הנהגת שתי הקהילות ומעמדן כלפי השלטונות העירוניים. כבר בראשית השתקעות האשכנזים באמסטרדם אנו נתקלים בתופעות יוצאות דופן. בעוד שכל קבוצה יהודית – המאוחדת במבטא, בנוסח תפילה ובמנהגים – שואפת להקים לה במהירות מסגרות קהילתיות, כגון בתי כנסת ובית קברות, מגלים האשכנזים הראשונים באמסטרדם נטייה ברורה להיצמד אל הספרדים ולא להינתק מהם.

וכך קרה שעברו שמונה עשרה שנה קודם שהתקיימה התפילה הראשונה בציבור של העדה האשכנזית באמסטרדם, שכן קודם לכן התפללו בשלושת בתי הכנסת של הספרדים. ספרי התורה הושאלו על ידי פורטוגזים עשירים, ויש להניח שאלה לחצו על האשכנזים לקיים תפילה נפרדת בגלל הצפיפות בימים הנוראים, שהרי לאחר התפילה הראשונה אין האשכנזים מקיימים את תפילותיהם בנפרד אלא מזמן לזמן.

שנה שלמה עברה עד ששכרו להם חדר קטן והפכו אותו בלית כנסת, אף שכבר אז גרו הרבה אשכנזים בעיר. אשכנזים רבים המשיכו, אפוא, להתפלל עם הספרדים, עד שאלו קבעו בסעיף שלוש של תקנון הקהילה המאוחדת בשנת 1639, שהכניסה ללא ספרדים תהיה מותרת אך ורק באישור המעמד ( הוועד ).

פרשה דומה קשורה בית הקברות. הספרדים רכשו להם סמוך לבואם בשנת 1602 חלקה לבית הקברות, הרחק מן העיר אמסטרדם, בעיירה חרוט, ולאחר מכן קרוב יותר בעיירה אודרקרק. והנה, אין האשכנזים מזדרזים כלל לקבור את מתיהם בבית קברות משלהם.

המעמד של הספרדים מפציר באשכנזים כמה פעמים לרכוש לעצמם חלקה לבית הקברות, אך לשווא. לבסוף מחליט המעמד ב-11 באוגוסט 1642, שלהבא לא ייקברו עוד מתי האשכנזים בבית הקברות הספרדי, כי הם התרבו עד כדי כך, שאין מקום לקבור את כל המתים.

ורק אז, ובעזרת הלוואה כספית שהעמיד המעמד לרשות קהל האשכנזים, נרכשה חלקת אדמה על יד העיירה מאוידרברג, המשמשת עד היום כבית הקברות של קהל האשכנזים.

אך בזה לא תמה התעסקותה של הקהילה הספרדית – או ביתר דיוק : של האדונים של המעמד – בקהילה האחות. לעתים טוענים ההיסטוריונים, כי היה זה יצר השלטון של המעמד, אשר רצה להטיל את מרותו על האשכנזים, שהביא להתערבותם בענייניה הפנימיים של הקהילה האשכנזית.

אולם האמת ניתנת להיאמר, שהאשכנזים המציאו להם שוב ושוב עילות לכך. התכונה המאפיינת ביותר את קהילת האשכנזים באמסטרדם במשך מאת השנים הראשונות לקיומה, וזו לא פסקה לחלוטין במאה שלאחריה, הם הסכסוכים המתמידים שהתחוללו בקרבה.

דומני שלא היה בית כנסת אחד של קהילה גדולה באירופה, ששמע כל כך הרבה גידופים והשמצות וראה כל כך הרבה קטטות ואפילו תגרות ידיים בין כתליו, כמו בית הכנסת האשכנזי המרכזי, ולאחר מכן בית הכנסת הגדול.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 150 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר