מורשת יהדות מרוקו

עולים במשורה

מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה, 1951-1956

אבי פיקאר

באדיבותו ובאישורו של המחבר, אבי פיקאר

בצד שיקולים שנגעו לבריאותם, לגילם ולכושר עבודתם של המהגרים החדשים היה מקום, כמעט בכל מדינות ההגירה, לשיקולים של שיווי משקל אתני ושמירת צביונה התרבותי, הלאומי ולעתים גם דתי של החברה הקולטת. ב־1882 נאסרה בארצות הברית כניסתם של פועלים סיניים, ומאוחר יותר הורחב האיסור גם לבני אומות אסיאתיות אחרות. הכניסה הותנתה בידיעת אחת השפות האירופיות.

הערת המחבר : החוק התקבל בתמיכה רחבה שהצליחה לגבור על הווטו הנשיאותי שהטיל וודרו וילסון. ראו אואדה, ארץ הגירה, עמי 44; אריאלי, המחשבה המדינית, ב, עמי 309.

ב־1921 נחקקו החוקים הראשונים שהגבילו את כניסתם של מהגרים מדרום אירופה וממזרחה ובהמשך נוספו עליהם תיקונים והגבלות.״"

הערת המחבר : ב־1921 חוקק הקונגרס את חוק ההגירה שקבע מכסות הגירה כלליות בשנה וחילק אותן על פי העדפות לאומיות וגזעיות. החוק התיר כניסתם של מהגרים בני מדינת מוצא אחת לארצות הברית כל עוד לא עלה שיעורם על שלושה אחוזים מאזרחי אותה המדינה שהתגוררו בארצות הברית ב־1910. המטרה הייתה להגביל את כניסתם של מהגרים מדרום אירופה וממזרחה. החוק לא חל על מהגרים אסיאתים. הגירתם של אלה הייתה כאמור אסורה לחלוטין. ב־1924, לאחר שהתברר שאין די בחוק הקיים, הוא תוקן כדי להגביל עוד יותר את הגירתם של בני קבוצות בלתי רצויות. מכסות ההגירה השנתיות לכל ארץ מוצא עמדו עתה על שני אחוזים ממספר אזרחי המדינה שחיו בארצות הברית ב־1890, בראשיתה של ההגירה הגדולה מארצות לא־פרוטסטנטיות. ב־1929, עם המשבר הכלכלי, הוגבלה מכסת המהגרים השנתית הכללית ל־150,000 בלבד. הגבלות אלה הוגמשו לאחר מלחמת העולם השנייה, וב־1965 בוטלה ההעדפה הלאומית להגירה ומכסות ההגירה חולקו באופן שוויוני יותר (אואדה, ארץ הגירה, עמי 45).

חוקי ההגירה של ארצות הברית סגרו את שעריה של ׳ארץ החופש " בפני אנשים שנזקקו להגירה יותר מכול והותירו אותם פתוחים בפני אלה שנזקקו לה פחות. אוסטרליה מנעה את הגירתם של לא־אירופאים, קנדה העדיפה מהגרים מצפון מערב אירופה, וגם מדיניותה של ארגנטינה, שצמצמה את ממדי ההגירה אליה בשנות השלושים, התבססה על חשש משינויים במבנה האתני של אוכלוסייתה עקב גל הגירה של יהודים מגרמניה.

מדינות שקיבלו מהגרים מסיבות כלכליות וראו בהם מנוף לפיתוח המדינה והחברה התנו את כניסתם בבדיקת יכולתם לתרום לכלכלה ובהקפדה על שמירת הצביון האתני של המדינה. הסיבה למדיניות פתיחת השערים, התועלת למדינה הקולטת, הכשירה את סגירתם מסיבות כלכליות ואתניות, מדיניות שנקטו רבות ממדינות ההגירה בשנות השלושים של המאה העשרים. סקירת מדיניות קבלת זרים של מדינות הגירה חשובה להבנת השוני שבין מדיניות זו לבין מדיניות של ׳שיבה׳ שנוקטות מדינות בעלות ׳זכות שיבה ׳(רפטריאציה).

מדיניות הגירה של לאומיות של פזורה

מדינות הגירה ביססו את מדיניות כניסת המהגרים על תועלתה של המדינה. פתיחת שערי הארץ להגירה הייתה הכרעה פנימית של המדינה הקולטת וכמוה ההכרעה בדבר צמצום ההגירה והגבלתה. המהגרים עצמם לא השתתפו בדיון הפנימי על כללי הגירה. שונה היא מדיניות ההגירה בקרב מדינות של ׳לאומיות של פזורה׳, מדינות בעלות תפוצה מחוץ לגבולות המדינה.

ארנסט גלנר, חוקר הלאומיות, הגדיר תנועות לאומיות שונות ׳לאומיות של פזורה׳. סוג זה של לאומיות מאפיין לדעתו קבוצות מיעוט משכילות יחסית לסביבתן אולם חסרות כוח פוליטי ושלטוני. בתקופה האגררית היו קבוצות מיעוט כאלה ל׳קהילות מתמחות׳ בעלות תפקיד חברתי וכלכלי חשוב. המעבר לתקופההמודרנית אפשר לרבים מבני קבוצת הרוב לרכוש לעצמם אותן התמחויות וכך נותרו בני המיעוט בלא תפקיד חברתי וכלכלי ועקב זאת גם בלא הגנה שלטונית. השלטונות יכלו לספק את רצונותיה של קבוצת הרוב באמצעות נישול המיעוט המתמחה ורדיפתו. אחת האפשרויות שעמדה לפני מיעוט כזה, בצד הניסיון להיטמע בחברת הרוב, הייתה לחדול להיות מיעוט, הווה אומר להקים מדינה משל עצמו. לעתים קרובות היה לקבוצות כאלו בסיס טריטוריאלי, תחום שהן היו בו חלק ניכר מהתושבים. התנועה הפוליטית של לאומיות הפזורה שאפה אם כן להשיג ריבונות ועצמאות בטריטוריה זו, ולאחר השגת הריבונות לדאוג לבני הפזורה הנרדפים, לספק להם מקלט פיזי ולפעול פוליטית למענם.

הערת המחבר :   גלנר, לאומים ולאומיות, עמי 143-134. בצד היהודים מכניס גלנר לקטגוריה זו גם את היוונים ואת הארמנים. לכל אחת משתי הקבוצות האחרונות, למרות פיזורן הרב, היה בסים טריטוריאלי שרבים מאנשיה היו מרוכזים בו והוא המקום שהמיעוט הקים בו לבסוף את מדינתו. ליהודים לא היה שום בסיס טריטוריאלי ממשי והמבנה החברתי שלהם לא היה מאוזן. גלנר רואה במפעל הציוני ׳טרנספורמציה מדהימה׳ שהצליחה ליצור ריכוז טריטוריאלי ולייצר שכבות חברתיות שהיו חסרות במדרג החברתי של העם היהודי. הוא אינו מתייחס למתח, שאמור ללוות כל לאומיות של פזורה, בין צורכי המרכז הלאומי בבסיס הטריטוריאלי לבין צורכי הנותרים בפזורה, מתח שאינו קיים בתנועות לאומיות המייצגות קבוצות המרוכזות בבסיס טריטוריאלי, שצורכי המרכז הלאומי שלהן תואמים את צורכי בני האומה. בהקשר הציוני דובר רבות על המתח שבין הצלה לבניין ועל התייחסותה של התנועה הציונית למצוקת יהודי אירופה נוכח השואה או התעלמותה ממנה. ראו צור, לאומיות פזורה, עמי 183-180.

כדי למלא משימה זו מחוקקות מדינות שמייצגות לאומיות פזורה חוקי הגירה המסייעים לבני הלאום. בישראל בא הדבר לידי ביטוי בחוק השבות. אולם ישראל איננה יחידה. כך גם המצב במדינות נוספות שמחוץ לגבולותיהן יש קבוצות המזוהות אתן מבחינה לאומית כמו למשל ארמניה, גרמניה, יוון ופינלנד. חלקן מדינות לאום טריטוריאליות שהימצאותם של בני הלאום מחוץ לגבולותיהן היא תוצאה של סרטוט מחדש של הגבולות (כמו אחרי התפרקות ברית המועצות או יוגוסלביה) או תוצאה של נדידה, שאירעה לעתים מאות שנים לפני כינונה של מדינת הלאום המודרנית. חלק מן המדינות האלה הוקמו בזכות פעולתן של תנועות של לאומיות של פזורה.

בשונה ממדינות ההגירה, במדינות שמייצגות לאומיות שנמצאת מעבר לגבולות המדינה הלגיטימציה להגירה של בני הלאום אינה נובעת מסיבות כלכליות או מחישוב התועלת שיביאו המהגרים למדינה הקולטת אלא מהעובדה שהיא נתפסת כמדינתם של אותם מהגרים באופן מוחשי או סמלי. הם אינם עוברים למדינה אחרת אלא ׳שבים לביתם׳. גרמניה למשל הגבילה את כניסתם של מהגרים זרים וראתה בהם רק עובדים אורחים ,(guest worker' אך ראתה בחיוב את הגירתם של  ׳גרמנים אתנים׳(Aussiedler). קטגוריה זו מתייחסת לצאצאיהם של תושבי האזורים שהיו מאוחר יותר בשטחן של גרמניה ואוסטריה. מאז המאה השתים עשרה החלו דוברי גרמנית לנדוד מזרחה ודרומה למקומות שהשליטים ראו בהם גורם :־בלי מועיל: להונגריה, לאזור ווהלין שבפולין, לחצי האי קרים ולאזור הוולגה. משנות החמישים של המאה העשרים החלו גרמנים אתנים ממזרח אירופה ׳לשוב למולדת אבותיהם׳, כפי שמגדירה זאת המדיניות הגרמנית הרשמית.

־וון המודרנית רואה בצאצאיהם של דוברי היוונית את בני הלאום היווני. למהגרים ממוצא יווני מוענקת אוטומטית אזרחות והגירתם מוגדרת ׳שיבה למולדת׳ אף שלרבים מהם אין שום קשר ליוון המודרנית (הם באים ממקומות שנמצאים כיום ברוסיה, ברומניה או בטורקיה) והיוונית שבפיהם שונה מאוד מהיוונית המדוברת ביוון.

הערות המחבר :  אף שגרמניה היא אחת המדינות שזרים היגרו אליה בהיקף המשתווה רק לארצות הברית ושיעורם של הללו הוא 8.6 אחוזים מאוכלוסייתה אין היא רואה את עצמה מדינת הגירה. ראו בייד וויינר, ׳הקדמה׳, בתוך: הנ׳׳ל, הגירה, עמי vii; בייד, מהגירה, עמי 31-12.

שם, בוולגה, הוקמה ב־1924 הרפובליקה האוטונומית סובייטית של גרמני הוולגה. עם פלישת הנאצים לברית המועצות ב־1941 החריב סטלין את הרפובליקה, טבח חלק מתושביה והגלה את האחרים.

1       בייד, מהגירה, עמי 4; הופמן, גרמנים אתנים, עמי 15-12. הגל הגדול של גרמנים ׳אתנים׳ הגיע למערב גרמניה מיד אחרי מלחמת העולם השנייה. חלק גדול מישיבה׳ זו נבע מגירוש, יישוב מחדש וטיהור אתני של אזורים שמיעוט גרמני התגורר בהם או של אזורים שהיו שייכים לגרמניה וסופחו למדינות מזרח אירופה. לאחר מכן המשיך גל השיבה, אולם מניעיו היו בעיקר מצוקה פוליטית וחברתית. הגירה מסיבות כלכליות בלבד הייתה נדירה. ראו מינץ ואולריך, דפוסים משתנים, עמי 69. עד תום המלחמה הקרה ב־1989 לא הגבילו השלטונות הגרמניים את הגעתם של גרמנים אתנים למערב גרמניה. הם רק נדרשו להוכיח את שורשיהם הגרמניים וזכו לקבל אזרחות מיד גם אם נכנסו שלא כחוק(שם, עמי 72-71; יעקובסון ורובינשטיין, ישראל והעמים, עמי 227). עם נפילת מסך הברזל הקשיחה גרמניה במקצת את התנאים להתאזרחותם של גרמנים אתנים בה, אך גם היום זו עדיין מדיניותה הרשמית בכל הנוגע למתגוררים בשטחי ברית המועצות לשעבר. ראו טרואן ובייד, ׳הקדמה׳, חוזרים הביתה, עמי xv.

רפאל ישראלי

בחזרה לשום מקום

יהודי מרוקו בראי תקופה וניסיון חיים

שרבוטי זיכרונות והבזקי רשמים מכאן ומשם אינם ממין התיעוד ההיסטורי וודאי אין בהם לא יומרה לדיוק קפדני, לא ניסיון להיאחז במסגרת נתונה של זמן ולא מאמץ לספר דברים על פי סדר התרחשותם או עניינם. היות ודרכם של זיכרונות ושל רשמים להתל בזוכרם, והיות ועם חלוף השנים דוהים הזיכרונות והרשמים והם נדחים מפני ההזיות והעיוותים, ימחלו לי המקפידים שבין הקוראים על הפיכת סדרי בראשיתם והכנסת אנדרלמוסיה בהם.

ככל שניטשטש החוף הספרדי ברוח הבוקר הסגרירית, ששמיו מכוסים ענני צמר־גפן טרוטים המרחפים בהם ללא תכלית כאילו לא גמרו בדעתם להתייצב ולהוריד מטר או להפליג הלאה משם – עלתה והתבהרה תבנית החוף של טנג׳יר, והעיר הקסומה ההיא החלה מצטיירת בכל יפי הדרה מעבר למצר הים המפריד, שלו מלאו לבו להסיח את הסודות שכמס בתוכו, כי אז יריעות רבות היו מלאות ולא היה סוף לסיפורים.

יכול היה לשוב ולשרטט את גלי המאורים הקנאים שיצאו דרכו לכבוש את העולם, החל באיבריה הוויזיגוטית ובצרפת הפרנקית והלאה משם; את נאומו בן־האלמוות של המצביא טארק בפניהם לאחר שנחתו בראש הגשר ליד ההר הנושא את שמו: ״הוי בני חיל, אין לכם מפלט, שהים מאחוריכם והאויב לפניכם,״ וגו', לאמור צאו וכבשו את הארץ, כי אין בחירה אחרת – מילים המהדהדות עד היום הזה, ואולי ביתר שאת מחר ומחרתיים; במצרים אלה עברו כוחותיהם של כובשים מהוללים אחרים מבני המוראביטון והמוואחידון, השושלות שעשו שמות בבני עמנו כשפרשו את שלטונן על מרוקו, ואף התקדמו והחלו אותו על אנדלוסיה המוסלמית בימי הביניים; ובכיוון ההפוך, בימים הסמוכים יותר לעידן החדש, עשרות אלפי היהודים המגורשים מספרד ומפורטוגל שמצאו מדרך לרגלם ומנוח לנפשם בארצות צפון אפריקה, שביכרו על פני ארצות הסולטן העות׳מאני אחרי שנסגרו בפניהם ארצות אירופה הנוצריות, שגם עליהן הייתה אימת האינקוויזיציה; ולאחרונה ניסיונות הבריחה של יהודי מרוקו דרך מצר זה אל חופי מבטחים, כשלאחר שקיבלה את עצמאותה והסתפחה לאויבינו מנעו שלטונותיה ה״מיטיבים״ מיהודיה לעלות מן הארץ.

 יותר מכול זכורה לנו הטרגדיה של עשרות היהודים, משפחות־משפחות, שבשנות ה־60 שמו נפשם בכפם, עלו על ספינה רעועה בחוף מרוקו, הפיסס (לימים עוברתה לאגוז/ אלא שבמקום להגיע לחופי ישראל נטרפו בים והיו לסמל להעפלה במהדורתה המחודשת, שזכרה עולה מדי שנה בעצרת ממלכתית. ועוד זיכרונות ומאורעות לרוב, שלו באנו לספר בכולם הייתה דעתנו מוסטת מן העניין העיקרי. ועד שחומות טנג׳יר ומגדליה זקפו קומה בשמש שהחלה קופחת, וכבר ירדנו נחפזה אל החוף, וכבר מנהל החבורה חומק מאחורי הכותל לתת שלמונים ללובש מדים מעונב ומוקפד. אלמלא כן, היו דורשים מאתנו כמכל תייר נכנס את דרכונינו הישראליים, שלא הוטבעה בהם אשרה מרוקנית(זו ניתנה בגיליון נפרד מחשש היטמאות, רחמנא ליצלן), ומבוכה הייתה יורדת על הפקידים והמוכסים. כך אפוא, אנו ברוכים בשערי מרוקו כנתיני המלך בעבר שנתינותם עומדת לעד, אך בהיחבא, כי בינתיים החלפנו נאמנויות ופנינו לנלוזה שבהן. שאנו מוזמנים בגאון בשער הראשי כנשים לפי חוק, ומוכנסים בהסתר בחלון האחורי כפילגשים – זה לא בישר טובות. עם הסלידה המובנת ממעשים שלטוניים שאז חשבנו לתומנו כי ארצנו חסינה מפניהם, הפציעה לפתע ההכרה כי כך שרדו אבותינו לדורותיהם תחת משטרים מושחתים, שלולא כן ודאי היו התעמרויות השלטון בנו בלתי נסבלות. ובעוד אנו דנים בתופעה בינינו לבינינו, נוכחנו במו עינינו בדוגמה חיה ומהממת של השיטה. בן-תשחורת על אופנוע, שפילס דרכו בתרועה גדולה בין הולכים ושבים בשוק הצפוף בבזאר של טנג׳יר, צד את מבטו של שוטר מנומנם אשר קפץ על רגליו ועצרו. הרוכב נעצר בחריקה מחרישת אוזניים, אך מיהר לשלוף שטר כסף מארנקו, הושיטו לשוטר לעיני כול, כאילו הליך מקובל הוא, ויצא לדרכו ללא ניד עפעף. אנו הזדעזנו לא מעט מהמפגש הראשון שלנו עם סדרי השלטון בארץ שכה התאווינו לשוב ולראות, אך יותר מזעזע היה שוויון הנפש של ההמונים שראו במתת, שאפילו לא נתלוותה לו שקלא וטריא, דבר מובן מאליו. חברינו, חתך ממוצע של החברה הישראלית, דיברו ביניהם בסוגיה זו, וניכרה בהם גאווה על ש״אצלנו זה לא יכול לקרות״, או תמיהה ״איך יכולנו לשאת את זה בכל שנות ישיבתנו בארץ הזאת?״. אולי כיום, 30 שנים מאוחר יותר, גם הגאווה וגם התמיהה לא היו באות אל העולם מאחר שגם אצלנו הידרדרו הדברים (אם כי, לפי שעה, לא עד כדי שחיתות שלטונית פומבית), ואצלם אולי חל שיפור.

עליית יהודי אטלס – יהודה גרינקר הספר נכתב בשנת 1973

לכן אני חוזר על הצעתי המקורית המהווה לפי דעתי הפתרון האפשרי ביותר, והוא להקים חברה אשר תהיה מורכבת מגורמים שונים, כולל אנשי מרוקו בעלי יכולת והשפעה, והיא תקבל לרשותה כל הרכוש שלא ניתן למכירה לערבים או להעברה לארץ, אפילו במחירים מוזלים 50-70 אחוזים מהערך, ועל ידי כל נוכל להציל לפחות חלק הגון מרכושם של יהודים אלה.

אבקשך לעיין מחדש בהצעתי זו ולנסות למצוא לה פתרון בהקדם האפשרי. לפי דעתי שאלת הצלת הרכוש אינה קיימת לגבי תושבי הכפרים, היא תעמוד בחריפות לגבי רכושם משל כל יהודי מרוקו, באשר המצב הפוליטי כאן אינו יציב. ומי יודע מה ילד יום.

תשובה שיש בה משום עידוד בכיוון הצעתי, קיבלתי מלוי אשכול ז"ל :

קיבלתי את מכתבך המעניין בקשר לארגון העליה ממרוקו ואשר לשלושת הבעיות שהצגת :

1 – מתוך התקציב העומד לרשותנו כיום, ומתוך הצורך לחלק את מקומות הקליטה בהתיישבות בין הזרמים השונים נראה לי כי לא נוכל לקלוט השנה למעלה מ-500 – 600 משפחות מתושבי הכפרים אשר אורגנו על ידיך. יש על כן להפסיק את תזוזת אנשי הכפרים עד להודעה חדשה מאתנו.

אנו עושים מאמצים רבים להגדיל מספר היחידות בהתיישבות לשנה זו ובאם ישאו מאמצינו פרי נוכל לקלוט משפחות נוספות מתוך אלה שנשארו בכפרים.

2 – עליך לעשות כל מאמץ להשתחרר במרוקו מהמטען של מקרים סוציאליים הנספחים לאנשי הכפרים. אין אני צריך להדגיש הקשיים הנגרמים הן לכפרים הקולטים והן למדינה בהבאת מקרים אלה ארצה. יש לבוא בדברים עם הג'וינט וארגונים נוספים כדי להסדיר בעיה חמורה זו במקום.

3 – בענין הטרנספר של הרכוש נראה לי כי צריך לטפל בדבר. אנו נדאג להקמת גוף אשר יעסוק בענין זה.

את תוצאות טיפולנו נודיעך.

אבקשך להעביר אלי תיאור המשך פעולתכם בארגון העליה.

הנני מאחל לך ולחבריך הצלחה בעבודתכם.

לוי אשכול / ראש המחלקה להתיישבות 28.2.55

בשנת 1952, נתמנה לוי אשכול ז"ל כשר האוצר, בנוסף על תפקידו כחבר הנהלת הסוכנות היהודית ויושב ראש של מחלקת ההתיישבות שלה.

בתשובתי לאשכול ז"ל ביום 9.3.55 כתבתי בין היתר :

הנני מאשר בתודה את קבלת מכתבך מיום 28 לחודש החולף אשר חיכיתי לו בצפיה רבה. כן אני מודה לך מאד על האינפורמציה שהעברת אלי בענין ההתיישבות. כל מאמץ אשר ייעשה להחיש ולהגביר את העליה של אנשי הכפרים הוא מצוות השעה.

אנשי הכפרים כאן אינם יודעים נכונה מה הוא מצבם היום ומה יהיה בעתיד הקרוב. אין ברצוני להשתמש במתים מפוצצות אל לפי דעתי אין מלה שהולמת יותר המצב מאשר " הצלה ". המדובר בחומר אנושי טוב, רגיל לחיי עמל, ויודע עבודת אדמה ומסתפק במועט. לא תהיה זו מליצה אם אומר שאנשים אלה קשורים לעבודת אדמה בכל רמ"ח אבריהם.

ענין המקרים הסוציאליים אף הוא דורש טיפול מהיר. עד כה התנהל בעצלתיים. כי במקום לסמוך על וועדי הקהילות והג'וינט שאינם מראים כל נכונות לכך, לפי שעה יש, לפי דעתי לחייב את משרד העליה לטפל בבעיה זו. אם יש באפשרותך לעזור בשטח זה, אנא עשה זאת בהקדם.

אשר להעברת הרכוש דרושה גם כאן פעולה מהירה. כי רבו המקרים של יהודים שעוזבים את כפריהם ומשאירים את רכושם, כולל נכסי דלא ניידי, ויש חשש שמגפת העזיבה תתפשט בכל הכפרים. ועם פיזורם של האנשים בערי המרכז יקשה עלינו לארגנם לעליה, ולא כל שכן – להתיישבות.

שבחי רבי חיים בן עטר

גדליה נגאל

אווירת התמיהה והמבוכה המאפיינת את תחילת הפגישה בין המלך לר׳ חיים, משתנה עד מהרה. מהרגע בו השליט מתבקש להציץ במראה הופכת האדרה הסגולית לזאת של כובד ראש. שאלותיו של ר׳ חיים בדבר המימצאים הנראים במראה הולכות ונשנות, והמבנה הדיאלוגי  (המשותף למרבית הנוסחים) מסייע להסרת החייץ האגדי ולביסוס אשלית המציאותיות. מראיית העולם כולו, דרך ראיית ממלכתו, מגיע המלך לראיית ארמונו וחדר משכבו.

דומה, כי מוטיב המראה והמבנה הדיאלוגי של סיפורנו מקורם בסיפור נוצרי ביניימי על נואפת, שעקבותיו בולטים בסיפור חסידי מסויים, שלא מן הנמנע כי השפיע על הסיפור הנדון. אמנם בסיפור הנוצרי והחסידי היורה הוא הנואף [הזומם לפגוע בבעל] ולא הבעל הנבגד, אלא שמוצרי מפלח החץ לבסוף את לב הנואף כשם שבסיפורנו הלז נורה. גם בסיפור הנוצרי וגם כאן נטמנת הגוויה והאשה מנסה להסתיר את האירועים מבעלה בשובו ממרחקים. בסיפור הביניימי נשפטה הנואפת למוות ונדונה לשרפה, ואילו כאן המלכה אינה נפגעת, שהרי כלל לא נאפה.

כנרמז לעיל, אין לחשוב כי הסיפור הנוצרי השפיע ישירות על הסיפור הנדון, ויש להניח כי השפיע בעקיפין, דרך הסיפור שנדפס בסיפורי קדושים. הנחה זאת מתחזקת בגין עובדת הדפסתו של הנוסח (היידי) הראשון של הסיפור בלמברג, , מקום בו נדפסו אוספי־סיפורים רבים, וע״פ בית־עקד־ספרים לח. ד. פרידברג גם ספר סיפורי־קדושים.

בספרות הסיפורית היהודית לדורותיה מצאנו סיפורים רבים אודות ויכוחים עם כמרים ומכשפים, שכתוצאה מהם נתבטלה גזירה חמורה. לא־פעם מתקשרת בסיפורים דמותו של הגיבור־המציל עם אגדת הסמבטיון ועם גולי עשרת השבטים אשר מעבר לנהר. גם על ר׳ חיים בן עטר מצוי סיפור — בשני נוסחים — שענינו שביתת ר׳ חיים באחת השבתות מעבר לסמבטיון. נוסח אחד נדפס בספרו של ר׳ אברהם הלוי ן׳ סוסאן ודומה לו נוסח נוסף שנדפס בספרו הנ״ל של ר׳ אברהם שטרן.

ר׳ אברהם ן׳ סוסאן שמע את הסיפורים אודות ר׳ חיים בן עטר בכל הנראה מאביו, שגדל בעיר סאלי שבמארוקו, מקום לידתו של בעל ״אור־החיים״. שהייתו של ר׳ חיים מתוארת בלשון מליצית, והיא, ככל הנראה, לשונו של המסגנן האלמוני עליו רומז המחבר בהקדמתו. את נוסחו של ן׳ סוסאן אביא בנספח, ואילו להלן אסכם את נוסחו של שטרן:

אחרי עלייתו של ר׳ חיים בן עטר לארץ ישראל, הוא יצא את הארץ כשד"ר (שליחא דרבנן), ובאחת מנסיעותיו הגיע עד לסמבטיון הנודע. אחרי חצות היום, באחד מימי הששי, עבר ר׳ חיים את הנהר ובחיותו תועה ביער עבות פגש בענק שגרזן בידו. מתוך פחד עלה ר׳ חיים וטיפס על אחד העצים. הענק כרת עצים ובקע ענפים, ובכל מעשה ומעשה היה אומר ״לכבוד שבת קודש״. הבין ר׳ חיים כי יהודי לפניו, ירד מן האילן ונתקבל בלבביות, ואף הוזמן על ידי הענק לביתו. לקבלת שבת לקחו הענק לבית הכנסת, מקום בו עמד כל אדם בהתאם למדרגתו הרוחנית. היו אשר מדריגתם אפשרה להם להיכנס פנימה, והיו שזאת אילצתם להישאר בפרוזדור. הענק, מארחו של ר׳ חיים, היה שמש בית הכנסת וגם בעל קורא. מיד עם היכנסם לבית התפילה ניגש ר׳ חיים אל ארון הקודש, וכל הנוכחים התפלאו על מדריגתו הרוחנית הגבוהה. בסיום התפילה הוזמן ר׳ חיים על ידי הרב לסעוד על שולחנו, אך השמש טען כי הלז הוא אורחו. הרב והשמש נתפשרו: שתי ארוחות השבת יסעד האורח על שלחן השמש, ואילו את הסעודה השלישית יסעד על שלחן הרב.

בסעודה השלישית דרש הרב דרשה על פסוק מסוים, וציין כי זה עתה שמע בישיבה של מעלה פירוש חדש על הפסוק, אשר נמסר שם בשמו של ר׳ חיים בן עטר. ר׳ חיים (שהרב לא הכירו) טען שלאותו פרשן היתה כוונה שונה ועמוקה מזו שבדברי הרב. כזאת אמר פעמים מספר, עד שהרב הבין שהיושב ליד שולחנו אינו אלא ר׳ חיים בן עטר, בעצמו. הרב הרעיף אותות חיבה וכבוד על אורחו החשוב, ולאחר השבת דאג שיחזירו אותו בשלום אל מעבר לנהר.

מדברי שטרן לא ברור אם שמע גם סיפור זה (הבא בספרו אחרי סיפור ביטול הגזירה) מפי ר׳ שמחה גולדברג. אולם הדבר מתקבל על הדעת, שכן שטרן מקפיד להזכיר את מקורותיו, ולו היה שומע סיפור זה ממקור אחר, היה מציין זאת. בנוסה נוסף, שנדפס זמן רב אחרי ״מעשה הצדיקים״, נמצאים מספר

שנויים. יציאתו לדרך של ר׳ חיים באה לשם תיקון חטא, אותו חטא בשעה שעבר בשתיקה על ביזוי תלמידו. הוא התחיל את גלותו ביום הראשון בשבוע, וביום החמישי חכך בדעתו היכן לשבות. מחשבותיו סובבו על פרשת השבוע, ותוך כדי חידוש פרשנות נרדם. רוח עזה אחזה בו, והעבירה אותו לתוככי־יער

מעבר לסמבטיון. שם פגש ר׳ חיים חוטב עצים ממלמל ׳לכבוד שבת׳ בכל פעולה ופעולה, אשר הזמינו לשבות בביתו. חוטב העצים, שכיהן כרבה של הקהילה, אמר ליד השלחן דברי תורה ששמעם במתיבתא דרקיעא בשם ר׳ חיים. כאשר כינה האורח [ר׳ חיים] את בעל הפירושים הללו בשם חיים בן עטר, ללא הוספת כנויי כבוד, כעס הרב המארח, ובתור עונש סגרו במחסן עצים. במוצאי שבת גילה " שר של אש׳ לרב, כי אורחו הוא ׳צדיק הדור׳, וכי שמו הוא רבי חיים בן עטר. הרב מיהר לבקש סליחת האורח, ובשומעו כי קיבל על עצמו גלות לשם כפרת עוון, התיר לו נדרו, ור׳ חיים שב למקומו.

בניגוד למכתב הראשון מה־26 בינואר 1914 בו הוא מתחייב ״לחסל״ את התופעה, כותב הפעם מר מויאל שאין טעם להיכנס למלחמה פרונטלית עם הרב זאב, כיוון שהוא הצליח לגרוף לצידו את הרבנים, וכתוצאה מכך עלול להיפגע שיתוף הפעולה בינם לבין הקהילה. מויאל מדווח שהוא מנסה למשוך לצידו מחדש את הרבנים המקומיים. הוא מספר על פגישה משותפת עם הרבנים, בה הביע עמדה שאינה מתנגדת ללימודים בבתי המדרש, אך ביקש לשחרר את התלמידים הטובים גם ללימודי חול בשעות מסוימות, שלאחריהן יחזרו לרבנים ולבתי המדרש. הוא מציע שורת צעדים בוני אמון כגון, ועדה משותפת, סיוע פדגוגי שישפר את שיטות הלימוד של הרבנים, בתי המדרש ישמרו על עצמאותם אך יהיו נספחים לבתי הספר של ״אליאנס״ ויהנו מהיתרונות החומריים שבקרבה זו ועוד. על פי דיווחו, התוכנית מצאה חן בעיני הרבנים. אולם הוא ממשיך וכותב את הדברים הבאים: ״אך רק רבי זאב שפניו הביעו את תוכנם התנגד וצעק היזהרו ממנו כי הוא רוצה להיכנס בתוכנו על מנת לחנוק אותנו.״״

התוכניות ושיתוף הפעולה טורפדו אפוא בגלל עמדתו של הרב הלפרין. כתוצאה מכך חל גם שינוי בגישתו של מנהל בית הספר. אם מתוך המכתב הקודם אנו למדים שלא היתה לו כוונה לכפות עצמו על האוכלוסייה הדתית כדי לא ליצור קרע, הרי שעתה משתנה המגמה בגלל פעילותו הענפה והאגרסיבית של הרב הלפרין שיצרה תחרות ומאבק חזיתי ב״אליאנס״. הוא כותב להנהלה המרכזית בפאריז על כך שרתם לתוכניותיו את המפקח על החינוך הכללי, הקפטן נאנסי הצרפתי, והלה תמך בהן ומסר ל״אליאנס״ את המונופול על החינוך במלאח. קפטן נאנסי קבע דרך פעולה שאינה משאירה בחירה להורים: כל תלמיד שלא יבוא ללמוד בבית הספר של ״אליאנס״ לא יוכל ללמוד בבתי המדרש. לדבריו, במקום לנהוג בדרכי נועם ושיתוף פעולה נאלץ מר מויאל להשיב מלחמה שערה ולנקוט באמצעי כפייה תוך הסתייעות בשלטונות המדינה.

הרב זאב הלפרין לא פסק מפעילותו וסירב לקבל את מרות השלטון. המאבק על החינוך גרם להסלמה והחרפה ביחסים בין הזרמים, שהגיעו לשיאים חדשים. על כך כותב מר מויאל בדו״ח השנתי לשנת הלימודים 1916-1915:

שנת הלימודים שנגמרה היתה קשה ביותר לסגל בכלל ולמנהל בפרט. המאבק נגד הרעיונות המפגרים של אנשי מקנאס לא פסק. אנשי מקנאס במקום להתקדם עוד נסוגו לאחור תחת לחץ ודחף של פנאטיזם שנוצר עוד לפני המלחמה ע״י איזה שהוא ״רב זאב״ יהודי פולני. האיש הזה שנעלם עם פרוץ המלחמה(ברח ללאראש) זרע כבר פורענות בקבוצה הכי מתאימה בכל מרוקו. לא ישבתי בחיבוק ידיים, הוא מצא במנהליכם יריב קשה, נאבקתי בו בקרב בני עמנו, אך גם הלשנתי עליו בפני השלטונות. הוא הסתלק ממש לפני שעמדו לגרשו, אולם הרע כבר נעשה. ביה״ס התרוקן לטובת המדרשים שאורגנו מחדש ע״י הרב זאב בסיוע חב׳ שהקים שנקראת ״מחזיקי הדת

כאמור, פעילותו של הרב זאב הלפרין צברה תאוצה גם בהעדרו (לאחר שברח לטנג׳יר בעקבות הלשנה), באמצעות חברת ״מחזיקי הדת״ ,אותה הקים במקנאס. ההתנגדות לחינוך ולהשכלה של ״אליאנס״השפיעה על ההורים שסירבו עתה לשתף פעולה עם בית הספר של ״אליאנס״ והתנגדו ללימודי החול.

לדעת מר מויאל, עמדתם הקיצונית של ההורים נבעה מחששם מפני הליברליזציה, שמא תפגע בנוער ובאווירה הדתית כפי שקרה בקהילה היהודית השכנה בעיר פאז, שבה התחולל השינוי בקצב מהיר. התגובה השמרנית בקהילת מקנאס היתה הקיצונית ביותר מבין קהילותיה השונות של מרוקו. תוך מספר שנים חלה תזוזה של ממש בדעת הקהל. גם אם חלק מהרבנים נטו להמשיך בשיתוף פעולה עם ״אליאנס״, התארגן מולם ציבור גדול שהתנגד לכך. הורים שביקשו לשלוח את ילדיהם ללימודי חול מצאו עצמם בקונפליקט עם ״מחזיקי הדת״. הקונפליקט התפתח גם בין רבנים מקומיים שדגלו בשיתוף פעולה לבין ״מחזיקי הדת״ שיצגו קו קיצוני ובלתי מתפשר. גל של קנאות דתית שטף את העיר. כדוגמה לכך מביא מר מויאל את אורח החיים הדתי שהתפתח לאחרונה במלאח של העיר, כאשר יהודים התארגנו בקבוצות ושקדו ביחד לילות שלמים בלימודי התלמוד והקבלה. מר מויאל מייחס את השינוי לפעילותו של הרב זאב הלפרין ולשיטותיו החדשות ה״מדעיות״ כביכול שהביא עמו מ״החדר הפולני״, שסחפו בהתלהבות ציבור רחב. לדעתו פעילות זו הצליחה כנראה משום שאומצה על ידי חלק מהרבנים המקומיים.