הלכות ומנהגי ק"ק מרוקו, תוניס, לוב, אלג'יר. חודש ניסן
תורת אמך
◆ חודש ניסן◆ הלכות ומנהגי ק"ק מרוקו, תוניס, לוב, אלג'יר◆
מוסדות תפארת מיכאל המלקט: הרב אברהם אסולין
הלכות ומנהגי ק"ק מרוקו, תוניס, לוב, אלג'יר.
א. הקדמה. כתב החיד"א בספר לב דוד (פרק ל אות ט), ליל הסדר כל מעשיו ובפרט בלילה הקדוש הלזו, ידקדק שיהא אליבא דהלכתא, ולצאת ידי חובתו אליבא דכולי עלמא. בשגם כל ימי חלדו, כל פינות שהוא פונה יהיו לצד ימין ולא יתפוס קולות, על אחת כמה וכמה הלילה המקודשת, היא נפלאת, הקולות יחדלון. ועוד כתב החיד"א בספר דבש לפי (מערכת ח אות יח), הנזהר בפסח מחמץ בכל שהוא, מובטח לו שלא יחטא כל השנה. וכן כתב בגורי האר"י ז"ל וזה רמז ושמרתם את המצות וקרי ושמרתם את המצוות כמו שאמרו זכרונם לברכה, ורמז שאם שמרתם את המצות שמירה מעליא כהלכות הפסח, אז תהיו בטוחים ושמרתם את המצוות לבלתי תחטאו. ולכן מובן למה יהודי צפון אפריקא חומרות רבות נהגו. וכתב בספר מליץ טוב אבוחציריא (סימן קט), אנו נוהגים להחמיר כסברת מור"ם ז"ל בהגה באיזה מקומות כמו בהלכות פסח, ובאיסור ערוה, ובענין גיטין וקידושין. וכ"כ בשו"ת ויען שמואל מרצינו (סימן כא), וז"ל אנו בהלכות פסח מחמירין ואזלינן בתר סברת המחמירין.
ימי ניסן.
ב. הכנות לפסח. החלו כבר זמן רב קודם חודש ניסן, את החיטה ממנה אופים את המצות היו זורעים וקוצרים בשדות הסמוכים לכפר, את החיטה היו שומרים מכל טיפת מים ואורזים אותם במקום נקי למצה שמורה וכך נהגו כפסק הרמב"ם "ושמרתם את המצות" שצריך שמירה משעת קצירה.
ג. בכל חודש ניסן אין אומרים תחנון משום שרוב החודש ימים טובים הם, ופסק הש"ע (א"ח סי' תכט ס"ב), תענית ציבור אין מתענים. משמע מדברי מרן הש"ע שתענית יחיד מותר להתענות, ומנהגנו שאין מתענים תענית יחיד כגון יארציט וכדומה, כפסק הרמ"א. פסק בעל ברית כהונה (עמוד קטז אות כב),שנהגו להתענות תענית יחיד בניסן, וכן ערב ר"ח אייר, ועוד כתב (אות כג), שחתן מתענה לפני חופתו בניסן. וכן בשו"ת שואל ונשאל (ח"ג סימן חי), שמתענה היחיד. וכן כתב הגר"י עייאש ז"ל במנהגי אלג'יר (עמוד יא אות כב), וז"ל וכן בכל חודש ניסן מתענה היחיד ביום יארצייט וכ"כ הגר"ח פלאג'י זצ"ל בספר מועד לכל חי (אות יג), כתב שאין קפידא להתענות יארצייט ומשמרת בערב ראש חודש וכיו"ב בניסן. וכ"כ בספר שולחן גבוה (סימן תכט ס"ב), וכ"כ בהגדה מים ימימה (עמוד א'). ומנהגנו כפסק הרמ"א שאין מתענים תענית יחיד כחתן או אם חל יום השנה על ההורים כמו שכתב בשו"ת שאלו לברוך(יו"ד סימן יד), וכן עשיתי בפטירת מו"א זצ"ל שהייתה שנה א' מעוברת והנחתי התענית עד החודש שמת והיה חודש ניסן ונפטרתי מתענית. ועם שכתבתי בהלכות (א"ח סימן יא). דיש להתענות בחודש ניסן היארצייט לא כתבתי רק להלכה ולא למעשה, וכתב הגאון הרב רפאל ברוך טולידאנו בספרו קצור שולחן ערוך (סימן שעט הלכה יג), ונהגו שאין מתענין בו תענית כלל, אפילו יום שמת בו אביו ואמו, אבל תענית חלום מתענה, מלבד תענית בכורות בערב פסח. ובסעיף טז כתב חתן וכלה ביום חופתם נהגו להתענות, אפילו בראש חודש, ו"א שאפילו חתן וכלה לא יתענו. ויש לילך בזה אחר המנהג. (וכן מפי הרה"ג רבי שלמה דיין, הרה"צ רבי פנחס שניאור).
ד. מכירת חמץ בצפון אפריקה לא הייתה נחלת הציבור והטעם כי לא השאירו חמץ. ובעלי מפעלים וכדומה היו ניגשים לבית הדין המקומי ושם היו עורכים את מכירת החמץ. וכך נהגו באולדמנצור, מראכש. (מפי הגאון רבי משה אוחנונא), וכן בהגדה כה לחי לר' יצחק חזן זצ"ל (דיני חמץ סעיף יב אות ד), וז"ל הדרך הבטוחה היא לבער כל החמץ שיש לו מביתו ומרשותו ולא ישאר ממנו כל זכר כלל, ובזה יהא ליבו סמוך ובטוח מכל חשש חמץ. וגם בשכר זה ינצל כל השנה מכל חשש של עבירה חלילה ולא יאונה אליו כל רע.
יש לציין שמנהג זה לא פשט בכל העולם, ובמרוקו לא היה נהוג מנהג זה של המכירה הכללית, וכל אחד משתדל לבער כל החמץ שיש ברשותו מלפני הפסח, ומי שאי אפשר לו פונה לרב ומסדר לו שטר מכירה לגוי שהוא מכיר, ומוכר בפרטות חמץ שיש אצלו ומקנה לרב בקניין המועיל על פי הדין. ולכן בימינו מי שלא נשאר אצלו חמץ כלל, אין צורך למכור. כמו כן חמץ הבלוע בסירים אינו צריך מכירה כיון שלאחר מעת לעת נותן טעם לפגם וכמובן שיצניעו סירים אלו עד לאחר הפסח.
ה. אין שמחה אלא בבשר ויין. היו שוחטים בהמה לכבוד החג. ואלו שלא היה באפשרותם, היו שוחטים עופות גם בימי החג. וכאשר היו קונים עופות היו מפקירים את הזפק והקורקבן, ולאחר השחיטה היו זורקים אותם לנהר. ראה בשו"ת שושנים לדוד צאבח (או"ח דף נא), (מפי הגאון רבי יהושע מאמאן שליט"א), וכך נהגו באולדמנצור וכן בבוגמז. ידוע בכל האזור שיינות משובחים מיצרים בדמנאת ולכן הרה"צ כליפה אלמליח זצ"ל היה נוסע במיוחד מהכפר לדמנאת ששם היינות מובחרים. וחיזרו אחר יין אדום דכתיב (משלי כג, לא), אל תרא יין כי יתאדם. מכאן אמרו הפוסקים שיין אדום הוא המובחר. וכתב הט"ז טעמו של הטור שהזכיר זאת בארבע כוסות ולא בקידוש משום שבארבע כוסות יש רמז לדם שהיה פרעה שוחט את ילדי בני ישראל וטובל בדמם לצרעתו. והפרי מגדים נתן טעם נוסף שהוא זכר למכת דם במצרים.
אכילת מצה.
ו. מנהגנו שאין טועמים מצה מראש חודש ניסן עד ליל הסדר.מובא בבאר היטב (ש"ע סימן תעא סק"ד), וז"ל ובשיירי כנסת הגדולה כתב דרבים נוהגין שלא לאכול מצה מראש חודש ניסן. ושמעתי מפי הגאון הרב יוסף שרביט שליט"א רב העיר אשקלון שכן נוהג בביתו, וכן מנהג העיר פאס.והרה"צ דוד מלול זצ"ל רבה הראשי לירוחם כך נהג בביתו וכך מנהג בבני מלאל. (מפי נכדו. וכן שמעתי מהגאון הרב משה אוחנונא שליט"א ראב"ד פ"ת). בתוניס היו משפחותשלא אכלו מר"ח כך נהגו בבית הרב איש מצליח זצ"ל הי"ד (שמעתי מהגאון הרב צמח מאזוז שליט"א). והרה"צ רבי בוגיד סעדון זצ"ל מחבר שו"ת ישיב תשובה ז"ח ועוד לא היה אוכל מצה ממוצאי פסח עד שנה הבאה בליל הסדר שכן תהיה עריבה עליו המצה. וכן נהגו חסידים ואנשי מעשה בלוב (שמעתי מהגאון הרב ציון בוארון שליט"א). וכן מובא מנהג זה בהגדה כה לחי לר' יצחק חזן זצ"ל וזה לשונו שכל ילדי הכפר היו מלווים את אפיית המצה וכו' וריחה הטוב הנודף למרחוק ומעורר חשק ותיאבון לאוכלה, ולא ניתן לנו אפילו לטעום ממנה, כי מקובל היה בידי אבותינו שלא לטעום ממצת הפסח רק עד הפסח עצמו.
ז. מנהגנו בשבת הגדול כפסק הרמ"א (סימן ת"ל), שכתב והמנהג לומר במנחה ההגדה מתחילת עבדים היינו עד לכפר על כל עונותינו וכו' וכן מנהג יהודי מרוקו לקרא את ההגדה ברוב עם לאחר תפילת המנחה, והטעם כדי שידעו את קריאת ההגדה. (נהגו העם. חג הפסח אות ג), ואמר לי הגאון הרב ציון בוארון שליט"א שבעודו ילד השתתף במעמד המרגש שכל הציבור קוראים את ההגדה וכך נהגו יהודי לוב לקרא את ההגדה ברוב עם לאחר תפילת המנחה.
ח. נוהגים בבדיקת חמץ לקחת עשרה פתיתי לחם פחות מכזית והילדים מטמינים אותם בבתיהם. ועצה טובה לרשום מקום הנחתם, וקודם הברכה יברך, ויכול בברכה אחת לבדוק כמה מקומות וכן אנשי ביתו יכולים לבדוק במקומות הנוספים. ואם המרחק גדול כגון מחוץ לעיר ובודאי שיסיח דעתו, אז בברכתו יפטור את המקומות הסמוכים בלבד, ושם יברך שוב. ויזכור שאינו מחפש רק את עשרה הפתיתים, אלא יבדוק בכל ביתו. וכן חשוב להזכיר לנקות את השואב אבק, או תיקי הילדים, והמטאטא. וכן מי שמתגורר בבנין צריך לבדוק את קומת הכניסה והמדרגות השייכים לביתו, וכן בחדר אשפה והחניה שהינם רשותו. ובבוגמז נהגו לשים עשרה חתיכות של כבד, שחששו שיאבד חמץ ברשותם וכך פוסק הט"ז. ושמעתי טעם נוסף מהרב יוחנן אלול בשם החיד"א בהגדה "שמחת הרגל". שואל מה הטעם שחמץ אסור במשהו וכתב שהרדב"ז חיפש תשובה, עד שמצא היות והחמץ נמשל ליצר הרע, ולכן נהגו במקום פתיתי לחם היו מנחים כבד שנמשל הוא ליצר הרע שאותו מבערים בשריפת חמץ.
לתגובות:a0527145147@gmail.com
מפטיר והפטרה לשבת וראש חודש בנוסח יהודי מרוקו
מפטיר והפטרה לשבת וראש חודש בנוסח יהודי מרוקו
Les juifs de Colomb-Bechar-J.Ouliel
Les juifs de Colomb-Bechar
Et des villages de la Saoura
1903-1962
Jacob Oliel
La societe becharienne atteignit une sorte d'equilibre : en depit du cloisonnement et des petites tensions inevitables, les trois communautes semblaient vivre en bonne intelligence, les conflits se limitant le plus souvent, comme chez tous les Mediterraneans, a de violentes invectives…
L'edification de Notre-Dame du Sahara constitue l'exemple parfait de solidarite et des bonnes relations inter-communautaires : apres la collecte de l'argent necessaire, aupres de tous les Bechariens, sans distinction, et la construction de la cathedrale, la pose de la premiere pierre, le 8 mars 1953 eut lieu en presence de Mgr Mercier, Eveque du Sahara entoure du R.P. Huchon, superieur des Peres Blancs, de l'enfant de choeur, Daniel Cid-Garcia, du Grand-Rabbin Chalom Abehssera et des Chefs religieux musulmans, le Qadi Si Mohamed Bessaih, le Bachaga, le Cheikh ben Abdallah et l'Agha des Nomades, Si Ben Nedjima.
Dans la periode du Ramadan, le mois du calendrier musulman consacre au jeune, une autre forme de solidarite – ou de complicite – se mettait en place : ceux des Musulmans bechariens que leurs activites empechaient de se plier a la regie commune imposee par le Ko'ran, se rapprochaient de leurs amis israelites qui, en cachette, leur servaient un repas. Le plus difficile, disait l'un de mes amis, n'est pas de trouver ou manger, mais ou stationner : ils devaient, en effet, garer la voiture le plus loin possible, pour ne pas donner l'eveil et, en cas de decouverte, devenir la cible des gamins charges de lapider ceux qui transgressaient le jeune du Ramadan.
«La misere est moins penible au soleil», dit la chanson; a Colomb-Bechar, personne ne supportait de passer le Chabbat ou l ,Aid, la Paque ou Noel, egoi'stement. Outre la tradition, assez repandue, de l'assiette du pauvre, les anciens se rappellent la generosite de particuliers, qui, le vendredi, faisaient distribuer, a tous les pauvres sans exclusive, de la farine (M. Elie Benassaya) ou du pain (M. Pastor, le boulanger). Plus tard, M. Simon Benitah" ouvrira son depot chaque jeudi, pour distribuer sucre, the, farine, huile aux families necessiteuses.
Dans la societe becharienne, les fetes religieuses etaient l'occasion de manifester sa solidarite, individuellement et collectivment, chacun considerant comme un devoir de prendre en charge les pauvres. II en etait de raeme a l'occasion des grandes rejouissances strictement privees : pour la circoncision de son fils, Monsieur Bounina avait tenu a inviter plus d'une douzaine d'enfants dont les families trop modestes ne pouvaient assumer les frais d'un tel evenement.
Le souvenir de la circoncision du petit Bounina me hante encore :en entendant hurler de douleur ces pauvres enfants, je dois avouer m'etre lachement felicite d'appartenir au Judaisme: pratiquee huit jours seulement apres la naissance (sur un enfant inconscient de ce qui lui arrive), l'operation me parait moins barbare qu'a l'age de 12 ans. Entre les communautes, un des facteurs d'apaisement, sans doute le plus important, devait etre le souci pour chaque famille, chretienne, musulmane ou juive, fut-elle la plus desheritee, de manifester son respect aux anciens, qu'elle se faisait un devoir de garder en son sein ; il est vrai qu'a l'epoque, l'hospice n'existait pas et la maison etait assez grande pour permettre d'accueillir les grands-parents.
גירוש ספרד-ח.ביינארט
" גירוש ספרד " חיים ביינארט
זאת ועוד. מציאות הכנת שטרי מלכות מחייבת הכנה של טיוטה, ואותה לכל הדעות הכין חואן די קולומה כשהוא נזקק לאיגרת שטורקימדה שלח למשנה למלך אנריקי ולהגמונה של ג׳ירונה. טיוטה כזו ודאי שהובאה לידיעת פרנאנדו ואיסבל ומסתבר שגם נקראה לפניהם. לכן קשה היא ההנחה, כפי שהעלו אורפלי ומוטיס דולדר על קיומו של נוסח נפרד לאראגון. אם נקבל הנחה זו חייב שיימצא נוסח נפרד למלכויות ולנסיה וכמוהו גם למלכות מורסיה, ועוד כהנה וכהנה. הדעת מחייבת שאלה יוכנו לפי צורכיהן של מלכויות אלה..בהשוואה בין נוסחי הצו קרוב לוודאי שמדובר בנוסח שגם אותו הכין חואן די קולומה, וזאת על אף העובדה שבצו שנמצא בברצלונה נזכר פרנאנדו בלבד כמי שציווה על הצו. חתימה יחידה על הצו ולא חתימת המלך והמלכה בעיה היא לעצמה. דבר ודאי הוא שאיגרתו של טורקימדה שנזכרה לעיל היא מקור ראשון לצו הגירוש. אף יש לציין שדרכי עבודת הלשכה המלכותית בנדודיה, אף היא השפיעה על שיטת הכנת צו הגירוש.
כיצד יש לפרסם את הצו ברבים, על כך ניתנו הוראות מפורשות, וראויים הדברים שיובאו כלשונם:
ראשית, עם בואם אל העיר האמורה יקראו ויזמנו את השופט, שופט ההרמנדאד, החוראדוס והמועצה של העיר האמורה, וכולם בהיותם מתכנסים יישבעו לשמור בסוד את כל האמור להלן על־ידי הקומיסר והנוטריון.
לאחר מכן יימסר הצו, או הצווים, שיישלחו מטעם הכתר לאותו איש או לאותם אנשים שלהם יועדו הצווים, והמעשה יירשם כפעולה נוטריאלית.
לאחר מכן יימסרו להם הצווים, שיישלחו מטעם האבות האינקוויזיטורים, לשופט ולשופט ההרמנדאד וכל מי שהצו היה נמען אליהם ותקבע דרך הפעולה הנוטריאלית כיצד יקוים האמור בצווים, תחץ כפיית העונשים האמורים בצווים.
לאחר מכן יתפרסמו הצווים ברבים בנוכחות השופט, שופט ההרמנדאד, המוציאים לפועל (corredores publicos) הציבוריים של העיר כשהם מלווים בתקיעת חצוצרה או חצוצרות שבבעלות העיר, ואחד הקורדורים יקרא את הצו בכל המקומות הציבוריים שבהם מקובל הדבר בעיר.
עדות על פרסום צו הגירוש בדרוקה קלעתאיוד, טרסונה, בורחה ובעיירות מליין(Mallen), מגאליון, אחיאה וטאוסטי — כולן באראגון — מצוי באישור שניתן ב־8 בינואר 1493 בסרגוסה, והיא מאשרת כיצד שלמו הקומיסרים הממונים על הגירוש לחיימה מונקלום (Jayme Monclus), הקורידור של סרגוסה, סכום של 100 סולידים על ההכרזה ברבים של צו הגירוש במקומות הנ״ל.21 הוא כמובן היה זה שגם הכריז ברבים את הצו בסרגוסה.
הוראה זו אינה משאירה ספקות על מעורבות האינקוויזיציה בגירוש ובהכנת הצו על פרטיו ופרטי פרטיו. ההכנות לפרסום הצו נעשו בקפדנות ובכל כובד הראש ביחס למשימת מלכות זו. ברם, מופלא הדבר אם היה אברהם סניור, גזבר ההרמנדאד שנתמנה לתפקידו זה כאיש אמונה של המלכה, מודע לדרכי פרסומו של הצו. הצו לא השאיר כל מקום לספקות ביחס להוצאתו אל הפועל והוא אורגן במחשבה תחילה ולאחר בירור יסודי להשלכותיו של המעשה על תוצאותיו.