ארכיון יומי: 30 במרץ 2015


החינוך הצרפתי בקהילת וואזן בשליש הראשון של המאה העשרים

החינוך הצרפתי בקהילת וואזן בשליש הראשון של המאה העשרים

ד"ר דן אלבו

ברית מספר 30

באפריל 1931 נקנתה חלקת הקרקע שעליה נבנה בסופו של תהליך תכנון ורישוי בית הספר החדש. בעידודו ותחת הנהגתו של מר נסים לוי נבנה בית ספר החדש בצפון מערב העיר על שטח של שני הקטר וחצי. בית הספר כלל ארבע כיתות גדולות מרווחות ומוארות שתוכננו לקלוט עד 40 תלמידים לכיתה. חדרי שירותים, חדרי מנהלה, (חדר האוכל והמטבח נבנו מאוחר יותר על ידי מר ואקנין), חצר גדולה את המבנה הקיף פרדס הדרים (תפוזים וקלמנטינות) וכן שטח חקלאי ובו גינת ירק גדולה שעובדה על ידי התלמידים בשיעורי חקלאות. מיקום בית הספר בקצה מרחב הבינוי הצפון-מזרחי של העיר, הפונה להרי ששאוואן נבחר על ידי המנהל הראשי של אליאנס במרוקו מר יוסף דוד צמח. בזכות המרחב הפתוח שממנו נשקף נוף ירוק יפיפה, הפסגות המושלגות של הרי ששוואן, האוויר הצלול והשקט הפסטוראלי – תנאי הלימוד היו אידיאליים. ואולם המיקום המרוחק חשף את התלמידים היהודים הרכים לפגיעות של ילדים ערבים, שלא אחת התנפלו עליהם וגנבו מהם פרטי לבוש, את התיק, הקלמר או את דמי הכיס. הדרך לבית הספר וחזרה זכורה לרבים מילדי הקהילה כחוויה לא נעימה. בתום שירותו בוואזן באוקטובר 1933 מר לוי קיבל את תפקיד המנהל בבוזאד ובמוגדור.  

בפתחו של השליש השני של המאה העשרים קהילת וואזן ידעה שינויי עומק בתחומים רבים: בוגרי בית-ספר הצרפתי החליפו בהנהגה את הגווארדיה הוותיקה, שהיתה מורכבת מסוחרים עשירים שומרי מצוות דוברי יהודית-ספרדית. בבחירות שהתקיימו ב- 1 בפברואר 1932, נבחרו לוועד הקהילה שישה חברים בשנות העשרים והשלושים המוקדמות לחייהם, דוברי צרפתית, בעלי אוריינטציה חילונית פרו-צרפתית: מימון לוי, מכלוף גוזלן, אלי אלחדד, אלי בניון, שלמה סבג ומשה בוטבול. למהפך פרסונאלי זה היו השלכות חיוביות על הידוק הקשרים עם הממשל הצרפתי המקומי. בפתיחת שנה"ל 1933 הגיע מספר התלמידים והתלמידות בבית ספר המעורב בוואזן ל-165. בפרק זמן שלא עלה על עשור, רמת הסְקולריזציה בקהילה הגיעה לכ 60%. בשנת 1932 בית הספר עבר למבנה מודרני, חדיש ומרווח. רמת ההצלחה של בוגרי ביה"ס בבחינות הסרטפיקה דטוד הגיעה כמעט ל- 100%. לא אחת תלמידיה זכו במקום ראשון מכלל תלמידי מחוז רבאט אליו השתייכה וואזן, שכלל בין היתר, גם בתי-ספר צרפתיים של ילידי הפקידות והקצונה הצרפתית הבכירה שגרה בבירה רבאט. הישגיה קבלו ביטוי גם בהשתלבותם המוצלחת של בוגריה בבתי הספר של אליאנס כמורים ומנהלים, באדמינסטרציה הפרוטקטורלית והמרוקנית ובמוסדות האקדמיה בצרפת ובישראל.תהליכי עומק סוציולוגיים ודמוגרפיים משכו 

את היהודים לערי החוף וביניהם גם את יהודי וואזן. משעה שהערכים הרפובלקניים סומנו כקו אופק היהודים החלו לצעוד לעברו תחילה כמשאלת לב ולכשהנסיבות הבשילו הצעדה לעברו הפכה לממשית. בית ספר אליאנס פתח בפני יהודי מרוקו את השער אל המודרניות אבל בה בעת זרע את זרעי ההגירה העתידית החוצה, לאותן מדינות שבהן יכלו ליהנות משוויון זכויות מלא. ניתן לומר, שרשת אליאנס לא רק זרעה את זרעי ההגירה, אלא גם ציידה את היהודים בכלים להתמודד עמה בהצלחה בהגירתם לאירופה, לארצות דרום אמריקה, לקנדה ולישראל.

 

 

החתונה היהו. המסורתית במרוקו י.ש

החתונה היהודית המסורתית במרוקו

אוניברסיטת חיפה 2003

מקדם ומים כרך ח

מאת יוסף שיטרית ואחרים

4.2.2 הפונקציה הכפייתית והמסדירה

עבור בני הקהילה מקורותיהם של הטקסים הם בעיקרם אנונימיים הן בחברה המסורתית הן בחברה המודרנית, וזאת גם כאשר ניתן להצביע על יזמה זו או זו שהביאה לייסוד הטקס ולמיסודו. גם במקרים כאלה ביצועו המחזורי או המתחדש של הטקס משכיח לרוב את מקורו ואת זהות יוזמיו, והופכו לאירוע שמחוללו אנונימי או כמו־אנונימי. תכונה מייסדת זו חשובה ביותר למיסודו ולהסדרת ביצועו של הטקס. בדרך זאת החברה מראה את עצמה בפעולה על פי תסריטים ותרחישים המקובלים על כולם ומפגינה את סדרי ההגמוניה שביסודה, את שליטתה על סדר יומם של בניה ואת יכולתה להבנות מקטעים שונים בחיים החברתיים שלהם בצורת אירועים ממוסדים ומאורגנים. החברה עושה זאת כדי לכונן או לאשר מעמד חדש בחייו של בן הקהילה, שבא לו מתוקף היותו בן הקהילה או מתוקף סדר חברתי מוגדר, או כדי להצהיר על שינוי מחזורי בתהליך או בנוהל מסוים וחידוש המחזוריות הנוגעת לו. כך, למשל, בחברה המסורתית טקסי החתונה השוגים מכוננים ומסדירים את מעמדם החדש של החתן והכלה בבעל ואישה בקהילה ובגרעין שקיבל לגיטימציה לייסד משפחה חדשה. כמו כן, בין שמקורם של הטקסים אנונימי בין שהוא ידוע באופן ברור, כיבוד הטקס וקיומו על כלליו המקובלים מצביעים על היענותם של בני הקהילה לצו ההביטוס התרבותי שלהם ועל קבלתם את ההכוונה החברתית המשתמעת מכך. בחברה המסורתית במיוחד הסירוב להשתתף בטקסים המקובלים על בולם או סירוסם ושינוי כלליהם נחשב עברה שכרוכה בה כביכול הפרת הסדר הציבורי; הנוהג כך צפוי לעתים לעונש חמור. תוקפם של הטקסים כאירועים חברתיים מוסכמים והלגיטימיות שהם זוכים לה מועצמים הן על ידי ביצועם החוזר בפעלה החברתית הן על ידי הדגשת תכונתם המייסדת כיצירים חברתיים סימוליים אנונימיים; המקיימים את הטקס יוצאים לכאורה מן ההנחה, שהטקס נותן ביטוי לרצון של הכוח העליון המכוון את מהלכי הקהילה, ובאותו הזמן גם לרצון של בלל בניה.

מבחינות רבות קיומו השגרתי והתקין של הטקס משמש הצהרה מופגנת, חוזרת ונשנית, על תקפותם של הסדרים החברתיים המקובלים ועל הרלוונטיות הנמשכת שלהם להגדרת הזהות הקהילתית. ממד הצהרתי והפגנתי זה של הטקסים מתקיים במיוחד בחברה המסורתית, שבה משמשים הטקסים ערוץ מרכזי בתקשורת התרבותית הפנימית והבין־דורית.

הפונקציה המשמרת, המעצבת והמחנכת

קיום הטקסים בצורה מחזורית או מתחדשת תורם לעיצוב ההביטוס הקהילתי ולשימורו ואף להנצחתו, ובכלל זה הערכים והמיתוסים המייסדים אותו בתודעה הקהילתית ובפָעלה החברתית. הוא גם מאפשר את העברתו מדור לדור בצורה חיה ומוחשית, ואף דרמטית או תיאטרלית לעתים." החזרה על ביצועו הנמשכת לאורך שנים ודורות מקבעת את הטקס כחלק מהותי של המסורת הקהילתית, ותורמת לשימורו בזיכרון החי של בני הקהילה. כך, למשל, בלא הטקסים הליטורגיים הרבים בצורת שלוש התפילות היומיות שנקבעו בתרבות הרבנית קשה להניח שהמסורת היהודית כפי שאגו מכירים אותה היום היתה מתקיימת. כמו בן, בלא טקסי התפילות והקינות המיוחדות לתשעה באב והמנהגים הקשורים לתקופת בין המצרים קשה להעלות על הדעת, שזכר החורבן היה נשמר בצורה חדה כל בך בקהילות היהודיות המסורתיות. אולם דרך ביצועם הטקסים משמרים לא רק את ההביטוס הקהילתי אלא גם את הסךרים החברתיים המקיימים אותו, שכן הביצוע מאשר את הלגיטימיות שוב ושוב. אי קיומם של חלק מן הטקסים המסורתיים או התרופפות ביצועם יכולים לשמש סימנים ברורים לתמורות שחלו בסדרים החברתיים־התרבותיים המקובלים; הם מעידים על פרימת הלכידות הקהילתית ועל היחלשותה של הסולידריות החברתית המסורתית.

לבד מן החינוך הקהילתי הפורמלי למסגרותיו השונות, הטקסים ממלאים אפוא תפקיד מרכזי בקיבוע הערבים והסךרים של החברה ובניהול מושכל של הזיכרון הקהילתי או הרב־קהילתי, ותורמים לייצוב ולעיצוב של החברה ושל ההביטוס שלה. הם תורמים בו בזמן גם לעיצוב אישיותם וזהותם של בני הקהילה המשתתפים בהם באופן סדיר דרך רישומם בזברונם ובשגרת חייהם ודרך המחשת הערכים המייסדים והמכונגים של התרבות הקהילתית שהם מציגים להם, ולמעשה כופים עליהם.

הטקסים נערכים לרוב בפומבי, בפגי קהל רחב או מצומצם, ומביאים לשיתוף בני קהילה שונים בביצועם. אלה ממלאים בהם תפקידים, מרכזיים או מזעריים, מוגדרים וצפויים בדרך בלל בהתאם לכללי ההביטוס הקהילתי. כאמור, הטקסים מציגים לעתים מקטעים משמעותיים מתוך הפעילות החברתית בעורה דרמטית ותאטרלית; על ידי כן הם תורמים לשילוב כל אלה שנוטלים בהם חלק ומביאים אותם למעשה להזדהות עם ערבי החברה שביסוד הטקסים ולקבל אותם כל פעם מחדש תוך הזדהות מלאה. הזדהות זו, אם מודעת היא ואם לאו, היא תנאי לליכוד החברתי ולתחושת הסולידריות שמתלווה אליו בתודעת בני הקהילה.

אשר לבני הגילים הצעירים, הטקסים תורמים לעיצוב אישיותם הקהילתית ולחינוכם הנמשך כבנים נאמנים לקהילה, לערביה ולסדריה, וזאת דרך שיתופם בהצגה הכמו־תאטרלית שביסוד החוויות שהם מזמנים להם ויצירת הזדמנויות חוזרות להתנסות כלל־קהילתית. מאז ומתמיד שימשו הטקסים אמצעי סוציאליזציה ראשון במעלה.

עמוד 62

מימונה ־ מדרש השם ומנהגי החג-אהרן ממן

 

אהרן ממן

מרקם הלשונות היהודים

בצפון אפריקה.

מימונה ־ מדרש השם ומנהגי החג

מבוא

חג המימונה, פרץ זה מכבר מרשותם של יוצאי צפון אפריקה והוא הולך ונעשה במידה רבה נחלת הכלל בארץ ובתפוצות, מלומדים רבים ניסו לעמוד על מהותו ולהסביר את משטעותו. ולא בכדי. ככל שמתרחב מעגל החוגגים של חג זה, ביניהם אנשים שמעולם לא שמעו עליו קודם לכן, כן נוצר הצורך להצדיק את קיומו ולהסביר את רקע צמיחתו. למעשה, גם בקרב החוגגים המקוריים, עוד בהיותם באפריקה הצפונית, תהו על טיבו של החג, ואף נתנו בו טעמים לרוב. אותם טעמים מתגלגלים גם כיום בפיותיהם של הבריות אף בעלוני הסברה של אנשי הציבור המארגנים את החגיגות הציבוריות של המימונה. דא עקא, שמרוב עצים אין רואים את היער ומרוב טעמים אין רואים עוד את המקורי. ׳בחינה מתודולוגית ריבוי הטעמים מהווה בעיה, והריהו בבחינת עושר השמור לבעליו לרעתו. ריבוי זה מעיד, מן הסתם, על חוסר רציפות בשלשלת מסירת ״מצוות החג, טעמיו ורמזיו״ ואולי על העדר מסורת כלל.

ואמנם ראשיתו של חג זה לוטה בערפל ההיסטוריה. אף אין בידינו תעודה כלשהי מימים קדמונים, שתעיד באופן חד־משמעי על טיבו של החג. לא נותר אפוא לחוקרים אלא ליתלות באסמכתאות עקיפות: במסורות שבעל־פה, רופפות ככל שתהיינה, בהתבוננות מנהגי החג ובניתוח הלשוני של שם החג.

לאמתו של הדבר, לא רק מסורת הטעמים אינה מגובשת. העיון השטחי ביותר עשוי להראות, שגם החג עצמו לא נתגבש בדפוסים קבועים, לא בעבר ולא בימינו. כל קהילה חגגה אותו בסגנון משלה ובהדגשים שונים. יש ששמו דגים חיים על שולחן המימונה ויש שלא נהגו כך. יש שנהגו לאכול חמץ – מופליטה או כוסכוס – עוד בליל המימונה, ויש שהחמירו שלא לאכול שום סוג של חמץ עד למחרת היום. יש ששמו כוס שמן בתוך קערת הקמח, ויש שלא נהגו לשים על השולחן לא קמח ולא שמן. יש שנהגו לחבוט על בני ביתם בענפי ירק או בשיבולים ויש שלא. יש שהלכו בבוקרו של יום המימונה אל המעיין, אל הנהר או אל הים, ויש שלא הלכו. וכיוצא באלה הבדלים.

גם אופיו הציבורי של החג טרם נתגבש. רמז לדבר אתה מוצא בהצעה להופכו ל״אחד במאי יהודי ישראלי… ליום של הזדהות וסולידריות בין תושבי ישראל״, אך אין הכוונה לדון כאן בגלגולי החג בזמננו, במדינת ישראל.

חוסר הגיבוש עשוי לרמז, שגילו של החג צעיר יחסית, על כן אין לו מסורת, אך אפשר שהיותו חג עממי ובלתי מחייב מבחינה הלכתית או לאומית הוא שגרם להיעדר הגיבוש ולנתק בשלשלת המסירה. בכך שונה חג זה מהחגים שנתמסדו בתולדות האומה ושגלגוליהם מתועדים בספרות הכתובה, כגון החגים הדתיים והלאומיים.

הערת המחבר : ואמנם יש הסבורים כי לא הוחל לחוג מימונה לפני המאה השמונה־עשרה. ראה להלן.

נושא המימונה כבר נידון בהרחבה ובהעמקה על ידי מיטב החוקרים בזמננו ונציין כאן אחדים בלבד: את ההיסטוריון ח״ז הירשברג, במאמרו המקיף והמפורסם ״המימונה וחגיגות אסרו חג של פסח״, את חוקר הפולקלור, י׳ בן־עמי, שייחד מחקר לנושא, ״חג המימונה של יהודי מרוקו״, ואת האנתרופולוג וההיסטוריון הארווי גולדברג. קשה אפוא לחדש דבר לאחר ממצאיהם, אלא כמעמר אחר הקוצרים.

עם זה, מבקש אני לעיין מחדש בניתוח הלשוני של שם החג, ניתוח העשוי להשליך אור על משמעות השם וגם על מנהגי החג ומקורו.

נראה שאת בליל המנהגים על משמעיהם המרובים אפשר ליישב, בדרך של הצטרפות זה לזה והתרבדות זה על זה. ואולם שם החג מחייב ביאור חד־משמעי, בהיותו נתון בצורה ובצירוף מוגדרים.

כעשרים הסברים הוצעו בניסיונות לעמוד על טיבו ההיסטורי של חג זה, חלקם המבוססים על מדרש אטימולוגי של השם ״מימונה״, חלקם המנמקים את עצם קיומו של החג וחלקם הדנים באחד ממנהגיו. ההסברים יש שהם משלימים אלו את אלו, אך יש מהם הסותרים זה את זה, והעיקר, יש שאנו יודעים בדיוק מתיי וכיצד באו לעולם. הרב י׳ משאש נתן להירשברג טעם מסוים על השם ״מימונה״(ראה להלן) ולימים נתן לאיינהורן טעם אחר. כשאיינהורן שאלו לפשר הדבר, השיב לו הרב משאש, כי מה שאמר להירשבדג בשעתו לא היה אלא משום ״דרוש וקבל שכר״… בדרך הטבע, המידיינים כבר דחו הסברים אחדים וקיימו אחרים מטעמים שונים. כאן נתמקד בבוחן האטימולוגי־סמנטי בשם החג, כדי לאשש או לדחות קביעה זו או זו.

דון יצחק אברבנאל-בנציון נתניהו

 

דון יצחק אברבנאל

מדינאי והוגה דעות

בנציון נתניהו

הוצאת שוקן / ירושלים ותל אביב

מן המבוא למהדורה הראשונה

גם אין זה מתקבל על הדעת, שמנהיג בעל שיעור קומה ייטוש את עמו לשֵם יתרון גשמי כלשהו. אבל אם נוציא מכלל ההסברים האפשריים שיקולים של דת וכדאיות, עלינו להניח שהמרתו של דון שמואל באה בעקבות משבר חברתי, משבר שהביא לידי קרע חסר תקנה בינו ובין יהודי קסטיליה.

אף על פי כן אין מסקנה זו גורעת מן התעלומה האופפת פרשה זו בחייו של דון שמואל, ולא עוד אלא שהיה אף מגבירה אותה. נסתפק כאן בציון כמה עובדות בחייו של דון שמואל המומר. ידוע לנו שמעולם לא חזר ליהדות, שהתמסר אך ורק לצבירת הון ולשיפור מעמדו בחברה הנוצרית, שהגיע לדרגה הגבוהה ביותר בניהול עסקי הכספים של המדינה, וכן שרבים מיוצאי חלציו נישאו לאצילי ספרד.

אין ספק שידע קודם המרתו, שהדבר יגרום לפילוג במשפחתו  ולניתוק גמור של כמה מבניה מחייו. העובדה שהדבר לא שינה את החלטתו מעידה על תקופה של החלטה זו וכן על הרגשתו, שלא יוכל להמשיך בחייו כיהודי. ואמנם לפחות שניים מבניו הבכירים, וכן יהודה הצעיר, שלימים נעשה אביו של דון יצחק, ניתקו את יחסיהם עמו ועקרו לפורטוגל, שבה קנו להם בכישרונותיהם ובכוח המצאותיהם עושר, מוניטין וקשרים מכניסי רווחים עם נסיכיה של פורטוגל. הודות להם הוסיף שם משפחתם להזהיר בהיסטוריה היהודית.

המרתו של דון שמואל והעובדה שלא חזר ליהדות הותירו רושם עמוק בתודעתם של בני אברבנאל. אפילו במילה אחת אין דון יצחק מזכיר בחיבוריו הרבים את המרת הדת של סבו. ודאי ראה בדבר כתם כבד על דברי ימיה המפוארים של המשפחה, כתם, שאולי ביקש שלא מדעת, למחותו במסירותו הנלהבת לעמו ולאמונתו. שום מחבר יהודי בימי הביניים לא הִרבה לעסוק בבעיית האנוסים כאברבנאל. אבל מאחורי עמדתו המורכבת ביחס לאנוסים, מאחרי התוכחה הקשה והחמלה העמוקה שבהן הוא מטפל בהם בכתביו, טמונה, אפשר, לא רק תגובתו השקולה על בעיית האנוסים החמורה בזמנו, אלא גם עמדתו האישית כלפי התנסויותיו העגומות, ואולי השליליות, של סבו, שאותן רצה , אך, אהה, לא יכול היה לשכוח.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 161 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר