ארכיון יומי: 3 במרץ 2015


Les veilleurs de l'aube-V.Malka

LES VEILLEURS DE L'AUBE – VICTOR MALKA

Dans une autre œuvre, il relate un voyage qu'il fait dans la région du Tafilalet (dans l'extrême sud du pays). Devant la beauté des paysages, il évoque, là aussi, « les prodiges de Dieu ».

Il chante le mariage, les fiançailles et les fêtes du calen­drier juif. Il compose ce qu'il appelle des « avertisse­ments » (Azharot) pour rappeler dans le détail aux fidèles leurs devoirs religieux à l'égard du ciel, et sociaux envers leurs frères dans le besoin. La caractéristique de ces textes est d'être composés en hébreu et en araméen. À l'instarde ses collègues et parce que c'est une antique tradition locale, il écrit de brefs poèmes destinés à rendre hommage à des personnalités (généralement fortunées) de la communauté

 Ces poèmes – le plus souvent des quatrains – sont chantés en particulier au moment où ces dignitaires sont appelés à la lecture publique de la Loi. Et on a beau chercher, on ne trouve pas l'équivalent de cette tradition dans d'autres diasporas d'Israël, fût-ce dans d'autres terres d'islam. D'autres brefs poèmes sont consacrés à évoquer la mémoire de sages ou de « saints » locaux dis­parus, ou encore à féliciter publiquement un fidèle guéri d'on ne sait quelle maladie. Il y a enfin des poèmes qui sont des invocations au ciel pour que cesse la séche­resse et qu'il pleuve enfin. Et quand son fils Aaron monte pour la première fois à la lecture de la Torah, il compose quelques vers pour la circonstance et pour dire sa joie 

Qu'une famine éclate à Meknès en 1780 et le poète prend sa plume pour composer une élégie chargée de conserver pour les générations futures la mémoire de l'événement. Il écrit une autre élégie bouleversante quand un drame personnel saccage littéralement sa vie et celle de ses proches (« La main de l'Éternel m'a atteint », dit- il) : une de ses filles et son mari trouvent la mort avant même d'avoir célébré le premier anniversaire de leur mariage. Mais le poète ne dit mot sur les circonstances de la catastrophe qui le frappe. Il termine son élégie par ces vers :

Que le Saint accorde la consolation

Aux endeuillés dans leur malheur !

 Qu'il envoie les anges de la compassion

Au devant de sa servante et de son serviteur.

 Mais voici un poète qui n'hésite pas à croiser le fer de la polémique avec des adversaires religieux qu'il ne nomme pas mais dont on peut penser qu'il s'agit d'un groupe de francs-maçons juifs, qui se réunissent en secret dans la ville. Il expose leurs croyances, rappelle les signes de reconnaissance des membres entre eux ainsi que les principes idéologiques qu'ils professent. Dans le livre qu'elle consacre à l'œuvre de ce poète, Mme Lysette Hassine-Mamane écrit à propos de cet épisode :

Existait-il au xvme siècle une loge maçonnique au Maroc ou à Meknès, où l'auteur aurait pu rencontrer les adeptes ? A-t-il connu des francs-maçons lors de ses voyages, ou en a-t-il entendu parler? […] Contrairement à la plupart des poésies où l'auteur donne plusieurs préci­sions sur le thème abordé, l'introduction de ce piyout ne porte aucune indication.

Mme Hassine-Mamane ajoute que, selon les récits transmis par la famille du poète, David Hassine aurait fréquenté, par curiosité, une loge maçonnique à Tanger, lors de son voyage à Gibraltar. Ayant très vite compris la laïcité de la secte, il se serait retiré bruyamment, ce qui lui aurait valu des poursuites et, dit-on, des menaces de mort.

David Hassine n'hésite pas, par ailleurs, à développer dans l'introduction de l'un de ses poèmes sa théorie sur la création poétique. Il existe selon lui trois sortes de poètes  le premier semble inspiré par l'esprit de Dieu « qui place la parole sur la langue » ; le deuxième est un technicien de la langue « dont la création, contrairement à une fleur naturelle, reste inodore, artificielle, aseptisée, inanimée ». Le troisième, enfin, est celui qui, « digne de léguer une œuvre véritable, ayant maîtrisé la grammaire et la métrique, allie le don, l'inspiration divine à la tech­nique de la langue 

Cela explique que les œuvres de ce poète aient débordé les frontières des communautés juives marocaines. Il a été étudié, célébré et souvent pris pour modèle. Un chercheur de l'université Bar Ilane à Tel Aviv, M. Ephraïm Hazan, a pu écrire : « Il n'existe pas de recueil de poèmes reli­gieux nord-africain où rabbi David Hassine ne figure pas. Nous trouvons ses poèmes dans des recueils de poésie de Jérusalem et d'Irak.

ברית מס 28 ההומור של יהודי מרוקו-המוסר בכתבי רבי חיים בן עטר

ברית מס 28

ההומור של יהודי מרוקוברית מספר 28

כתב העת של יהודי מרוקו

עריכה אשר כנפו

די. יראה ואהבה

הדיון הרחב על הנושא הזה במקורות ובמחקרים הוא מן המפורסמות שאינן טעונות ראיה, לכן, הצורך להתייחס למקורות הרבים ולספרות המחקרית הענפה העוסקים בו אינו מתבקש כאן. המשימה במאמר זה היא אך ורק לעמוד על תפיסתו של רחב״ע, תוך בדיקת השפעה של מקור זה, או אחר, על משנתו בנושא זה.

בעקבות דברי הזוהר הוא עורך הבחנה בין יראת העונש ליראת הרוממות. הראשונה מסומלת בשם אלוהים כספירת הדין, והשנייה מסומלת בשם "שמים" המשקף את הבריאה. מכאן, שהתבוננות במעשה הבריאה מעורר התפעלות לנוכח גדולתו של האל, ומהתפעלות זו מתחוללת באדם יראת הרוממות: "כי יראת הרוממות תכנס בלב משכיל בהביטו בהתבוננות במעשה שמים וארץ מה גדלו… תתלהב הנפש וירא מגדולתו". אם כן, יראת הרוממות נובעת מקונטמפלציה שכלית, ובכך היא עולה על יראת העונש, כפי שנראה מדבריו: "וזו יראה פנימית ומעלי(ומעולה) מן האי(הראשונה)". אף על פי כן, אין המחבר אומר דבר בגנותה של יראת העונש.

יראת העונש, לדעתו, היא אמצעי להשלטת חוק וסדר, שהרי מקורה בדין, לפיכך המנהיגים אוחזים בה כדי לאכוף את החוק. הראיה לכך היא עצת יתרו למשה לבחור במנהיגים יראי אלוהים, המשתמשים ביראת העונש שמקורה בדין: "ודקדק לומר יראי אלהים שצריכין להיות יראים יראת העונש" מדבריו כאן עולה, שיש היבט חיובי ביראת העונש, ואמנם במקום אחר הוא טוען בפירוש, שיראת העונש היא בחזקת מצווה מן התורה לכל אדם מישראל, משום שמחמת אימת הדין שלאחר המוות מתרחקים מן החטא: "ואמר ויראת מאלהיך זו יראת עונש יום הדין".

לבד מהערות בודדות אלו על ההבחנה בין יראת העונש ליראת הרוממות, אין הנושא הזה עולה עוד בכתבי רחב״ע. הדיון נסב יותר על היחס בין יראה לאהבה, תוך הפלגה בשבח האהבה, ויש להניח, שכוונתו ליראת העונש. באופן כללי הוא מחזיק בדעת הראשונים, שהעובד מאהבה, שכרו כפול מזה העובד מיראה: "כי שכר המקיים תורת ה' ומצוותיו מיראה הוא מחצה מהעושה מאהבה"

ברם, העובד מאהבה בלבד, לדעתו, עלול להקל ראש בחטא מתוך מחשבה שהבורא יתייחס אליו בסלחנות בשל הקרבה ביניהם: "כי יאמר שמצד קורבתו לבורא וחביבותו לא יקפיד עליו". חשש למחשבה זו אצל העובד מאהבה בלבד מוצא את חיזוקו במקובל בקרב ידידים המתייחסים זה לזה בסלחנות: "כמנהג וסדר הרגיל בין הנבראים", או כאב המפנק את בנו, אף אם התנהגותו אינה ראויה: "כדרך האב עם בנו המגעגעו והמשעשעו". אפילו משה רבנו נכשל במחשבה זו, כי בשל קרבתו לאל זחה עליו דעתו לדחות את השליחות שהוטלה עליו, ולעתים אף הטיח דברים כלפי מעלה, כגון: "למה הרעות", "והצל לא הצלת את עמך" (שמות ה כב- כג).

מפאת חשש זה, ראתה התורה צורך לכרוך יראה ואהבה בכתוב אחד, על מנת להורות, שאין די באחת מהן, אלא בשילוב שתיהן, והזיקה ביניהן היא כאותה זיקה שבין שתי המעמדות – "בית יעקב", ו״בית ישראל" כמרכיבים של האומה. השם "בית יעקב" הוא כינוי לפשוטי העם העובדים מיראה בלבד, והשם "בית ישראל" הוא כינוי לבני העלייה העובדים רק מאהבה. לכן התורה פונה לפשוטי העם בלשון אמירה ("כה תאמר לבית יעקב"){שמות יט ג} המביעה רוך ואהבה, כדי לרמוז להם שאין די ביראה, אלא יש לשאוף גם לאהבה. לעומת זאת היא פונה לבני העלייה בלשון קשה כגידים ("ותגיד לבני ישראל") {שם}, בנימה של איום ההולמת את היראה, להורות להם, שיש לצרף לאהבתם גם יראה. אמנם סימון היראה במעמד הנחות, כפי שמשתמע מן הדברים, מלמד על נחיתותה, אך חרף זאת היא בת לוויה חיונית, שבלעדיה אהבה צפויה להיכשל.

כיוצא בזה, הוא מוסיף, שאמנם היראה היא הישג גדול, אך ערכה פוחת יחסית לאהבה: "שבערך האהבה שהיא דבר המקווה תהיה היראה מלתא זוטרתא (דבר קטן)". לפי נוסח אחר, היראה היא מעין שער כניסה לאהבה, שבלעדיו אין להגיע אליה: "מן הנמנע שישיג המשיג בחינת אהבה עד שתקדים לו בחינת היראה בסוד זה השער לה' (תהילים קיח כ)". השם "שער" הוא כינוי כאן לספירת מלכות, יש לנו, אפוא, זיהוי היראה עם ספירת מלכות כתפיסת הזוהר.

הגדת אגדיר – העיר ושברה – אורנא בזיז

הגדת אגדיר  – העיר ושברה – אורנא בזיז

זיכרון הרעש כאגדיררעידת אדמה אגאדיר 001

מקורות העיר לוטים בערפל, אך לא שמה, אגדֵר – agader  היא מילה ברברית, כנראה ממקור פניקי, ופירושה מחסן תבואה או כפר מוגן, מחוזק, משוריין, ה " אגדֵרים " נישאים מעל כפרים דרומיים ובאטלס. מילה זו מצויה לעתים קרובות בטופונימיה ( ענף העוסק בתורת השמות הגיאוגרפיים ) של דרום מערב מרוקו, מעניין לציין כי בני העיר אגדיר נקראים " גדירים ".

אם נפנה לגאוגרפיה, להיסטוריה ולאגדה, נלמד כי בצפון מערב אפריקה יש מדינה בשם " ברבריה ", ובדרומה שוכן מפרץ רחב ידיים אשר גבולותיו בצפון כף ז'יר cap ghir   ובדרום כף ז'ובי cap juby

300 קילומטר מפרידים בין שתי נקודות אלו. בעומקו של המפרץ, בנקודה השקטה והמוגנת ביותר מרוחותיו של האוקיינוס האטלנטי, נמצא מקום עיגון מוקף חולות זהב מזוקקים. יורדי ים מצאו בו מקום מבטחים. מערות וצוקים שצורתם משונה מעידים על נוכחות אנושית עוד בתקופת האבן.

לפי גרסת האגדה המרוקנית למיתולוגיה היוונית, חי בארץ ברבריה ענק ושמו אטלס אשר שלט על חבל ארץ זה ועל ענקים בני המקום. באותה תקופה היה חבל ארץ זה של אפריקה מחובר לאירופה כחלק מיבשת אחת. אטלס הנהיג את הענקים במרד נגד האל יופיטר, אבי באלים, אשר לטענתם לא היה אלא אל כזב. אך יופיטר גבר על המורדים, הרגם וזרקם לים, ואת הענק אטלס העניש חמורות : עד סוף הדורות יישא את השמים על כתפיו. באותם ימים היה אטלס בעלה של גן מופלא שגדלו בו תפוחי זהב, ובנותיו ההספרידות הופקדו לשמור עליו ולטפל בו. האגדה המרוקנית מספרת שענק יווני בשם ארקולה חשק בתפוחים וניסה לגוזלם מבעליהם.

ענק זה בשם גורגון בא לעזרתו של ארקולה, ויחד הפכו את אטלס להר. יום יבוא מוסיפה האגדה ומספרת, ואטלס הענק ישוב אל צורתו המקורית, ואז " תרעד הארץ כי נקמתו על כל בני אנוש "

בבואנו לכתוב ממבט של מעוף הציפור, גבוה ורחוק, על מאורעות היסטוריים המתפרסים על פני מאות שנים, אפשר לדמות את המצב לעלייה ולירידה חדות במידות החום של הגוף, כמו בשעת מחלה. ואכן, ״החום עלה״ באגדיר פעמים אחדות. ציון ראשון ל"חום העולה״ הוא בסוף המאה השביעית, בפלישה הערבית הראשונה, כאשר האומיידים (Les Omeyades), אשר גורשו משכם, הגיעו לספרד וירדו עד לטרודנט (Taroudant), הנמצאת כ־90 קילומטר דרומה מאגדיר.

ציון שני ב"מדחום" ההיסטורי של אגדיר הוא במאה ה־11, כאשר כבשו האלמורבידים (Les Almoravides), שהגיעו ממאוריטניה, את טרודנט וייסדו ב־1062 את מרקש, הנמצאת 235 ק"מ מערבה לאגדיר. קבוצת אנשים אחרת, דייגים ברבריים, התיישבה במקום מוגן מרוחות, קרוב למעיין ולמערה שהפכה מאוחר יותר לאסם מוגן – ל׳יאגדר" – שבו אכסנו הדייגים את תבואתם. במאה ה־12 עמד אגדֵר זה לרשות השבט "קסימה"(Ksima). בין השנים 1325- 1470 סימנו המפות האירופיות את המקום בשם ״פורטו מסגינם״ (Porto Meseguinam : הנמל של שבט קסימה. בתקופה זו דייגים פורטוגזיים עסקו בדיג ובסחר בנשק. מצודה ברברית – הקסבה, "אגדיר אל־ארבעה״ – ניצבה על החוף והעניקה את שמה למבצר הראשון שהוקם בידי שושלת בית המלוכה הסעדית (Les Saadiens).

ציון שלישי ב״עליית החום" של אגדיר הוא ב־1505, כאשר הציב חואן לופז דה סגורה (Joao Lopes de Sequeira), קפטן פורטוגזי, מבצר לרגלי ההר המתנשא מעל המזח כדי לאסור את הכניסה למקום. הקפטן גילה מחדש את המעיין הנובע וכינהו founte ("מעיין" בפורטוגזית). כך נולד השם "פונטי"(Founti), שמו של היישוב הראשון לרגלי הקסבה. ב־1513 קנה מלך פורטוגל, מנואל הראשון Manuel 1er)), את המבצר, הגדילו והציב בו חיל מצב. הפורטוגזים שהתיישבו במקום כינוהו Santa-Cruz du cap de Ghe או בצרפתית cap Ghir.  Sainte-Croix du

ואולם הפורטוגזים לא הסתפקו בהשתלטות על מקורות המים. הם רצו הכול: לכבוש את השטח ולהיות בעליה הבלעדיים של האדמה הפורייה המניבה תוצרת חקלאית עשירה, בעיקר זו הבאה מעמק ה״סוס"(La vallee du Souss). עוד רצו לשלוט שליטה מוחלטת בדרכים הימיות והיבשתיות המובילות אל סודן וגינאה, ואשר בהן עוברים זהב ועבדים.

תולדות היהודים באפ' הצפ.ח.ז.ה

 

הדים לתעמולה אנטי־יהודיתתולדות. הירשברג

 לפתע צפה בדברי חז״ל בדור שאחרי המרד הבעיה, התמוהה לכאורה, כיצד הגיעו תושבי ארץ־כנען לאפריקה.

[א] רבי שמעון בן גמליאל אומר! אין לך בכל העממין מתון יותר מאמוריים. וכן מצינו, שהאמינו במקום, דגלו לאפריקי, ונתן להם המקום ארץ שיפה כארצם, והיתה ארץ־ישראל נקרית על שמך.

 דעתו זו של ר׳ שמעון בן גמליאל תמוהה ביותר, כי הרי מתנגדת היא לאמור פעמים רבות בתורה על האמורי (עיין דרך־משל בראשית, טו, טז), ולדעת חז״ל עליהם (׳דרכי האמורי׳). אין זאת אלא שסיבה חשובה מאוד אילצה את התנא, שהיה ידוע בהשקפותיו הלאומיות ועמד בראש הסנהדרין באוּשה אחר מרד בר־ כוכבא, להביע דעה אפולוגיטית זו כלפי תושבי הארץ הקדומים. את האגדה שחלק מתושבי כנען פינה את הארץ מרצונו הטוב מוצאים אנו פעמים אחדות במדרשים. אולם לפי שם אומרו הניסוח שלפנינו הוא הקדום.

[ב] בלקט־דרשות מאוחר נאספו דעות על שלושה עממין שעתידים בני ישראל לרשת: ׳דאמר דבי חלבו שמעון בר בא בשם רבי יוחנן! אבותיך ירשו ארץ של שבעה עממים, ואחר עתידין לירש ארץ של עשרה עממים. תלתא חורנייתא אילין אינון: את הקיני ואת הקניזי ואת הקדמוני. רבי יהודה אמר: ערביא, שלמייא, נבטייא. רבי שמעון אומר אסא ואספמיא ודמשק. רבי אליעזר בן יעקב אומר: אסייא וקרתיגני ותורקי. רבי אומר: אדום ומואב וראשית בני עמון.

דעתו של ר׳ אליעזר בן יעקב היא, שעתידין בני ישראל לרשת את קרתיגני, ומכאן זכותם להתיישב בה. נזכור כי תנא זה הוא בן דורו של ר׳ שמעון בן גמליאל, והוא שבשמו נמסרה לנו הדרשה על גלות ישראל לברבריה ועל גאולת ישראל לאחר שיעבודו בידי הברברי. על הנאמר כאן על הערביים, השלמיים והנבטים נעמוד בהמשך הדברים.

[ג]     ׳ת״ר, בעשרים וארבעה בניסן איתנטילו דימוסנאי מיהודה ומירושלים. כשבאו בני אפריקיא לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון, אמרו לו! ארץ כנען שלנו היא, דכתיב ארץ כנען לגבולותיה (במדבר לד, ב), וכנען אביהן דהנהו אנשי הוה. אמר להו גביהא בן פסיסא לחכמים, תנו לי רשות ואלך לדון עמהן לפגי אלכסנדרוס מוקדון וכו׳..,.׳ לאחר עניין זה בא עניין שני: ׳פעם אחת באו בני מצרים לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון וכו׳ ׳, ולאחר מכן בא מעשה שלישי: ׳ושוב פעם אחת באו בני ישמעאל ובני קטורה לדון עם ישראל לפני אלכסנדרום מוקדון וכו…..

תחילה עלינו לטפל במסגרת ׳ההיסטורית׳ של שלושת הוויכוחים. בעל האגדה, שסידר אותם יחד, אף לא התכוון לעורר בנו את הרושם כאילו נתקיימו דיונים אלה בארץ־ישראל. הניסוח עצמו מבליט, שהם לא נערכו במעמד אחד לא בזמן ולא במקום. במקומות שבהם הובאו הטענות לא נמצאו כנראה חכמים ולא הוזמנו לפני המלך. והקושי האחרון: מה עניין שמיטה אצל הר סיני ? מה עניין שנת שביעית לגבי אדמות האפריקאנים, שלפי התלונה אינם יושבים בארץ־ישראל, ולגבי המצרים, שאינם טוענים כלל כי גורשו פעם מארץ־ישראל ?

מסתבר אפוא, שבני אפריקה, המצרים ובני ישמעאל פנו בנפרד בתלונה על ישראל היושבים במקומותיהם. וכל פעם מבקש גביהא רשות מהחכמים ללכת ולהשיב לטוענים לפגי אלכסנדרום!. והנראה שיש לפנינו צרור תשובות אפולוגיטיות, שהולבשו צורת ויכוח, שהיתה שגורה אז בספרות ההליניסטית. מבין הפאפירוסים הלא־מעטים, שבהם משתקפות דעותיהם של היהודים ושונאיהם בזמן ההוא, יש להצביע במיוחד על שני קטעים, שבא בהם תיאור תלונות וטעגות־ומעגות בין תושבי אלכסנדריה, יהודים ויוונים, שהביאו נציגיהם, עורכי־דין יווניים וחכמי אלכסנדריה היהודים, לפני הקיסרים. דיון אחד התנהל ברומי לפני הקיסר טרא־ יאנוס, והוא נקט עמדה פרו־יהודית ברורה, בהשפעת אשתו פלוטינה. תיאור הדיון כמות שהוא לפנינו הוא יצירה ספרותית מובהקת, אבל ייתכן שהוא מסתמך בחלקו על מסמכים אותנטיים. את זמנו של הוויכוח השני, בין הוא אמת ובין פיקציה, יש לקבוע לפי כל הסימנים לראשית שלטונו של אדריאנוס. במיוחד אופיינית היא הזכרת ׳מלך הבימה והמימוס׳ היהודי, שלפי פקודת הנציב הרומי הוליכוהו בחוצות אלכסנדריה, כדי שהיוונים יוכלו ללעוג לו. הקיסר (אדריאנוס, כפי שמשערים) נקט גם במקרה זה עמדה פרו־יהודית או לפחות נייטראלית, ונזף ביוונים על המעשה הזה במלים! ׳דברים כגון אלה נעשים במצבים (מתוחים) כאלה !׳ הפאפירוס נשתמר במצב רע ביותר, ואי־אפשר לקבוע אם הכוונה למנהיג המרד הקי־ ריני, שאבסביוס מכנה אותו מלך, שנתפס בגופו והוצא לרחוב כדי להתקלס בו, או שנערכה הצגה היתולית, כדרך שנערכה שם בזמן ביקורו של אגריפס הראשון. את הוויכוח בדבר משמעות התיאור מסכם צ׳ריקובר במלים! ׳רק דבר אחד נראה כבטוח: הקשר שבין ״מלך הבימה והמימוס״ ובין מלך היהודים, כי לאיזה מלך אחר אפשר היה להתכוון באלכסנדריה בזמן המרד אם לא למנהיג היהודי , למדים אנו ממקום זה, שהופעת ״מלך היהודים״ עשתה רושם רב על היישוב היווני באלכ­סנדריה, ועל היישוב היהודי לא כל שכן׳ ושימשה דחיפה לחידוש המהומות ולמעשי־האיבה בין היוונים והיהודים בעיר זאת׳ .

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 154 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר