ארכיון חודשי: פברואר 2015


PROFIL INTELLECTUEL DU LETTRÉ JUIF ET DE SON CONGÉNÈRE MUSULMAN, AU MAGHREB (du 16e au 20e siècle)

 

 

PROFIL INTELLECTUEL DU LETTRÉ JUIF ET DE SON CONGÉNÈRE MUSULMAN, AU MAGHREB (du 16e au 20e siècle)

Le MarocHAÏ M ZAFRANI

Le célèbre talmudiste et auteur décisionnaire, Rabbi Isaac Alfassi, né à Qala'at Beni Hammad (1013—1103), n'émigra en Espagne que lorsqu'il était déjà vieux, après avoir longtemps enseigné au Maroc et y avoir rédigé son oeuvre monumentale, le Talmud Qatan et la majeure partie de ses responsa. Maïmonide lui-même séjourna à Fès, vers 1160.

Dans la deuxième moitié du 14è siècle vivait, dans la capitale idrisside, Nissim Ibn Malka, auteur présumé d'un ouvrage de kabbale disparu; mais les oeuvres de son fils ont été retrouvées et étudiées par G. Vajda. Bien d'autres savants maghrébins ont illustré cet Age d'Or judéo- arabe de l'Occident musulman et contribué à l'éclat de sa culture.

Leurs épreuves allant croissant sur le sol d'Espagne, les Juifs de ce pays commencèrent leur mouvement de reflux, bien avant les événe­ments tragiques de 1391, vers les terres maghrébins, désormais plus hospitalières, que leurs ancêtres avaient quittées, quelques siècles aupa­ravant, sur les pas des conquérants musulmans de la Péninsule Ibérique, le Berbère Tarik et l'Arabe Moussa ben Nosaîr.

 La ruine du judaïsme espagnol fut consommée et l'irréparable accompli à la suite des décrets d'expulsion de 1492 et 1497. Les émigrés espagnols et portugais arri­vaient par vagues successives et s'établissaient provisoirement ou défini­tivement au Maghreb, principalement au Maroc, dans les ports méditer­ranéens ou atlantiques et dans les métropoles de l'intérieur du pays, constituant un groupe ethnique, les mégorashim ou "expulsés" castillans, d'abord distinct de celui des toshabim "autochtones", fusionnant ensuite avec lui sur le terrain des activités communautaires dont il prit peu à peu la direction temporelle et spirituelle, son influence devenant très tôt dominante sur le terrain économique et dans le domaine de la science rabbinique. 

 C'est dans les élites intellectuelles des vieilles familles, d'ori­gine andalouse pour la plupart, mais dont quelques unes appartenaient aussi à la souche indigène, que s'est constitué le patrimoine culturel marocain durant les quatre derniers siècles.

La société musulmane maghrébine connaît, dans le même temps, sensiblement et lême destin. "En dépit des cénacles brillants de l'Anda­lousie proche, des noms marocains deviennent notoires, puis célèbres. Il n'existait pas encore d’empire marocain proprement dit; l'Espagne et l'Afrique Mineure, jusqu'à l'Ifriqiyya et la Sicile ne faisaient le plus sou­vent qu'un…

De Grenade à Fès, et de Fès à Tunis, une fiévreuse acti­vité règne parmi les savants. C'est l'apogée de la littérature musulmane et l'Age d'Or de la civilisation maghrébine. Puis c'est le déclin. Avant la fin du 15è siècle, les derniers Maures quittent la péninsule ibérique.

A ce moment, va se former une école vraiment marocaine. Elle a pour elle, tout d'abord, l'appoint considérable d'une grande partie des expul­sés du pays voisin. Si elle reste en relations suivies avec les centres intel­lectuels d'Orient, elle échappe néanmoins à leur tutelle; et, dans le pays, elle va rayonner, non seulement de la capitale savante, Fès, et de son Université, mais aussi, et encore plus, des zawiyya-s disséminées dans le pays  .

C'est dans ces zawijja-s ou ribat-s, couvents-écoles situés auprès du tombeau d'un saint ou d'un chef de confrérie que s'effectue une grande poussée religieuse, née de la haine de la chrétienté conqué­rante. Ils deviennent des foyers d'exaltation mystique autant que de science et finissent par concurrencer l'enseignement officiel de la mosquée cathédrale d'Al-Qarawiyyin.

Curieusement, c'est à la même époque et dans les lieux d'établissement juifs voisins qu'on assiste à une effervescence mystique croissante, née elle aussi de l'exil espagnol, et que se développe une littérature kabbalistique féconde.

תאג'ר אל סולטאן- מיכאל אביטבול

 

מכתב מספר 14תאגר אל סולטאן

אלטייב אל-ימאני מודיע ליעקב ואברהם קורקוס שהמליץ עליהם בפני מושל העיר מוגאדור, אלחאג' עבד אל-קאדק אל-עטאר

4.11.1859

الحمد للاه وحده

השבח לאל לבדו

ولا حول ولا قوة الا بالله العلي العظيم

אין חיל ואין כוח אלא באלוהים העליון, העצום

1 – صاحبنا التاجر يعقوب قرقوز المراكشي اما بعد وصلنا كتابك واستفدنا منه

אל חברנו הסוחר יעקב קורקוס המראכשי, לעצם הענין : הגיענו מכתבך ממנו למדנו.

2 – انكم بجير ونحن كذلك الحمد لله وله المنة نسأل الله ان يديم علينا نعمته

כי אתם בטוב. גם אנו מרגישים טוב, השבח והחסד לאל.נתפלל לאל שיעניק לנו תמיד חסד

3 – وعافيته امين. هذا وقد كتبنا للقايد السيد الحاج العربي العطار واوصيناه

ובריאות. אמן. כמו כן, כבר כתבנו לקאיד אל סייד אלחאג' אל ערבי אל-עטאר והמלצנו בפניו

הערת המחבר : אל ערבי אלעטאר – משפחה של סוחרים מקומיים, התמנה למושל העיר בינואר 1857 במקום הקאיד מחמד ברישיה 1856-1891

4 – بالاعتناء بكم  وملاحظتكم وها كتابه يصلك فادفعه له والتمام 11 من

להתעניין בכם ולדאוג לכם. מצורף בזה המכתב המיוועד אליו. הנך מתבקש למסור לו אותו סוף 11.

5 – ربيع الثاني عام 1276

وكيف اخواك ابراهيم

الطيب بن اليماني امنه الله

לרביע אלת'אני, שנת 1276

( חתום ) אלטייב בן אל-ימאני, יהי האל מבטחו….ומה שלום אחיך אברהם…

הקהלה והשדרי"ם – רבי דוד עובדיה

רבי יעקב קאפילוטו

כוללות הספרדים ירושליםשדרים

ב״ה

האנשים האלה שלמים. מבחר עצמים. הנה הנם אחינו אנשי נאולתינו. מע' הגבירים. החכמים הרמים. רודפי צדק הזלים זהב מכיסם להחיות רוח שפלים. ישרים ותמימים, העומדים על הפקודים פקידי ומשגיחי בו: עיקרית לגזברי ואמרכלי הקופה אשר אור להם, בעי״ת ציפרו די פאס יע״א אתה ה׳ תשמרם, וכצנה רצון תעטרם. יאירו ויזהירו כאור שבעת הימים, כיר״א.

אר'ש קדים. היא אמרת בשלמיא, שלמים מרובים שיבחי שלמים: וציליא גם היא לפני אלדינו זה השוכן בציון והבוחר בירושלם. ושכינת עוזו. הנה זה עומד אחר כתלנו כתל המערבי. למען יאריכו ימים ושנות חיים. ברוב הונים ותפארת בנים. והמה חכמים מחוכמים כי״ר. יבא הכתוב להודות להלל. ותשואות חן חן על כל תקף וחסדים, והאמת אשר עושים תמיד כל הימים. עם מע' השלוחים כאשר שמענו ונדעם. מפי מע' השלוחים יצ״ו. דאית נ הו בחזרה. מהתם להכא. כולם פה אחדמשבחים ומפארים. את כבוד תורתם תמיד. ומספרים תהלותם, אשר גמלתם לכבוד ציון עיקרית. ותהי ואת נחמתינו, ברוך ה׳ אשר לא השבית לנו. אחינו אנשי גאולתינו. יה״ר עיניכם תחזינה ירושלים דדהבא. נוה שאנן. והי צבאות יגן עליכם ועל בניכם. ובכן חלותי היא לצוות למעי ידי״ן ואו״ע מיקירי ירושלם. שד״ר לן הרב הכולל בישראל להלל כמוה״ר יעקב קאפילוטו הי״ו. אתם בחכמתכם תעמדו לימינו. להדיר עדר. כי בכגון דא נאה ויאה לו הכבוד וההדר, לפי חקר כבודו, מה טובו ומה יופיו. שלם בכל מדות טובות, אשכול ענוים, כבוד ה׳ מלא וכתר שייט עולה. בטחתי כי יעלה לרצון לפניכם. וישמחו הצדיקים בו ובתורתו. ודא דורונא דשדר לבון קבה״ו. ותכלית המבוקש הוא כי מעי ה ש דייר הנד מסוה הבושה על פניו. ולא ניסה באלה. גם כי נפש היפה היא. ובכן אתם ברוב חכמתכם. תהיו לו לפה ולמליץ. לדבר על לב המתנדבים בעם. ולהורות לו את הדרך אשר ילך בה, ואת המעשה אשר יעשה, לבל יבא חייו לידי מניעת כבוד. לא הוא ולא זולתו חלילה. ולא מוולתו להשד"ר חלילה, ובענין הקופות מלבד כי תכף בבא השד"ר למסור בידו הקופה. זאת ועוד כי מכאן ולהבא, לשים עין השגחתכם עליו תמיד כל הימים. בלי שום התרשלות, ואנן מהכא על משמרתינו נעמודה למען יעמוד זרעכם ושמכם תמיד. אתם ובניכם הון ועושר בביתם. וצדקתם עומדת לעד הלכ״ד נא״ה ודושו״ט ומעתיר בעדם, החו׳ פעה״ק ירושלים ת״ו בחדש סיון מוכתר בכתר תורה משנתינו הדר״ת ליצירה בא סי׳ אייך טו״ב לישרא״ל לפר״ג, והיה זה ברב עז ושלום

אברהם נאגין ס״ט

מאיר בנימין מנחם דאנון ס״ט

יהודה בכה״ר שלמה הכהן ס״ט

יצחק פרחי ס״ט

הצעיר חיים ס״ט

תולעת יעקב פינצי ס״ט

שמואל בכר דידיע מאג׳ר ס״ט

תפוח ההריון – יששכר בן עמי ז"ל

לעילוי נשמתו של יששכר בן עמי……..

שלושת האחיםתפוח ההריון

עיר אחת במרוקו חי חוזה כוכבים. בכל בוקר, לפני עלות השחר, היה עולה לגג ביתו, מביט בכוכבים ולפיהם הוא ידע מה יקרה בעולם. יום אחד, עלה כדרכו לגג הבית והביט בכוכבים. פתאום זרח כוכב שחור מעל לראשו. "אוי ואבוי"! קרא האיש, ״זהו סימן לגזירה שתבוא על ישראל״.

עומד האיש ועיניו בשמיים. והנה בקע כוכב לבן ולאורו הבוהק, נעלם הכוכב השחור. התקרב הכוכב הלבן ונפל מעל ביתו של האיש, כשהוא מותיר אחריו שובל של אור.

"ברוך השם״ אמר האיש, ״את הגזירה הרעה יבטלו ילדיי, כפי שסימן הכוכב הלבן שירד מעל לביתי".

כשהאיר היום, העיר האיש את שלושת ילדיו ואמר להם: "ילדיי היקרים, אני מבקש שכל אחד מכם ילך לעיר אחרת וילמד שם מקצוע. כעבור שנה, בתאריך פלוני, תחזרו הביתה״.

נפרדו האב והאם מילדיהם. הם נתנו בידם צידה ושלחו אותם בשלום.

יצאו הבנים לדרך. הם הולכים והולכים וכשהתרחקו כמה קילומטרים מהבית, הגיעו לצומת, ממנה התפצלו שלוש דרכים: דרך אחת מובילה צפונה, השנייה דרומה והדרך האמצעית מובילה לכיווץ מזרח. הצעיר בחר בכיוון צפון, האמצעי בחר בדרך האמצעית המובילה למזרח, והמבוגר באחים פנה לכיווץ דרום. התחבקו האחים ונפרדו זה מזה. לאחר שקבעו להיפגש בצומת הדרכים כעבור שנה, יצאו איש־איש לדרכו.

נקדים עם האח הצעיר. הוא הלך בדרכו. הלך והלך בעמקים, בהרים ובשממה תוך ייסורים, ואין מסביב נפש חיה. כשירד הערב, הרים עיניו למרחבים, והנה הוא רואה צריף בודד בלב השממה. התקרב הצעיר לצריף, דפק בדלת ונכנס. ראה איש זקן יושב. ״שלום לך אבי הזקן, אמר הצעיר.

הרים הזקן את עיניו. "עליך השלום בני. מה הביאך לכאן״, שאל. ענה הצעיר: ״אבי שלח אותי ואת שני אחיי ללמוד מקצוע. דרכי הובילה אותי לכאן. אם תרשה לי, אלון הלילה בביתך ומחר בבוקר אלך לדרכי".

הסכים הזקן ושלח את הצעיר למטבח להכין אוכל. לאחר שאכלו ושבעו, אמר הזקן: ״אלוהים הביאך אליי. אם תרצה, תשב בביתי ותבשל, תנקה את הבית ואני אלמד אותך מקצוע, שאיש בעולם אינו יודע. כעבור שנה, תלך לדרכך״. הסכים הצעיר. ״איזה מקצוע תלמד אותי, אבי"? שאל. ״חכה קצת, עוד מעט תראה״, השיב הזקן. הם יושבים והנה כל בהמות העולם, רמשים ובעלי־חיים יצירי כפיו של הקדוש־ברוך־הוא, באים וחגים מסביב לצריף. בא הזאב, בא הנמר, בא הצבוע. בעלי־חיים מכל המינים והסוגים סובבו את הצריף. לקח הזקן את הצעיר בידו ויצאו מהצריף. רק ראו החיות את האיש הזקן, החלו מתקרבות אליו, מברכות אותו לשלום ומלקקות את ידו בלשונן. כל חיה מנשקת את ידו וחוזרת למקומה, עד שגמרו כל היצורים לברכו. ״תן לי את ידך הימנית בני", אמר הזקן. נטל את ידו הימנית של הצעיר ואמר: ״הדבר שאלמד אותך הוא שפת החיות. תלמד להבין את שפת החיות, כולן. ידבר הזאב, תדע לענות לו. ידבר הצבוע, תדע לענות לו. כל הזוחלים והחיות יצירי האל יפחדו ממך. הנה ברכתי את ידך, בני״. "אבי הזקן״ אמר הצעיר, "את המקצוע שאתה מלמד אותי, אכן אין איש יודע בכל העולם״!

נשקו הזקן על ראשו. ״בוא בני ושב בביתי עד שתעבור השנה״. בין החיות שבאו לצריף, הייתה צביה קטנה ויפה. רק ראתה את הצעיר, דבקה בו. לכל מקום שהולך, הולכת אחריו. בכל מקום שישן, ישנה לצידו. כשהוא אוכל, רק מצלחתו היא אוכלת. אילף אותה. הוא הכין לה רצועה מזהב והיא הייתה לצידו כל הזמן. כשתמה השנה, אמר הצעיר: "אבי הזקן, אני מבקש ללכת לדרכי״. ענה הזקן: ״בני, לימדתי אותך מקצוע, לימדתי אותך את שפת החיות ומינהגיהן. עכשיו, אתה יכול לצאת לשלום לדרך". הוא ביקש ממנו לבחור לעצמו מתנה והצעיר בחר לקחת את הצביה. שלח אותו הזקן לדרכו ויחד איתו הצביה. הוא מדבר אליה בשפתה. היא מבינה את דבריו ועושה כרצונו מתוך הכנעה מוחלטת. לאחר שהלך שעות רבות ללא הפסקה, הגיע לצומת הדרכים שנקבע וישב לחכות לאחיו.

נחזור לאח האמצעי. הוא הלך בדרך והנה הוא רואה צייד היורה בקשת ופוגע בציפור בשמיים.

״לאן אתה הולך בן אדם״, שאל הצייד. ״אבינו שלח אותי ואת אחיי ללמוד מקצוע״, ענה. ״בוא ואלמד אותך ותהיה לרובה קשת״, אמר הצייד. הסכים הבחור. הוא לימד אותו את כל סודות המקצוע, עד שהפך לצייד טוב שמסוגל לפגוע בכל ציפור שבשמיים. כשעברה שנה, ביקש הבחור מהצייד: "אחי, אני מבקש ללכת לדרכי". ״טוב״, אמר הצייד, ״ומה תבקש כמתנה"?"תן לי את הקשת שבעזרתה אצור״ ביקש הבחור. נתץ לו הצייד את הקשת והבחור הלך לדרכו בשלום.

ומה קרה למבוגר שבאחים? הוא הגיע לעיר, וראה פחח יושב ועובד בחנותו. קרא לו הפחח ושאל: ״לאן מועדות פניך בן־אדם״?"אני מבקש ללמוד מקצוע״, השיב. ״בוא ואלמד אותך את מקצועי", אמר הפחח. הוא הסכים וישב איתו שנה תמימה, עד שידע את כל סודות המקצוע. בתום השנה, ביקש האח הגדול ללכת לדרכו. "מה תבקש כמתנה״, שאל הפחח. ״תן לי את פטישך״, ביקש. נתן לו את הפטיש. הוא נפרד ממנו לשלום והלך לדרכו.

כל אחד חזר למקום המפגש עם מה שהוא רכש באותה שנה. לאח הצעיר הייתה הצביה שמבינה את שפת הצעיר והוא ידע את שפתה. לאח האמצעי הייתה הקשת שמסוגלת לירות ולפגוע בציפור בשמיים, ולאח הגדול היה פטיש־פלאים שבכוחו להרוס קיר במגע קל. הגיעו שלושת האחים לצומת הדרכים. שמחו איש לקראת אחיו. לאחר שהתחבקו והתנשקו, שאלו איש את רעהו מהו המקצוע שלמד. אמר הצעיר: ״למדתי לדבר בשפת החיות והנה הצביה שהבאתי איתי״. אמרו האחים: ״המקצוע שלמדת טוב משלנו. אין אדם בעולם מלבדך שמסוגל לדבר בשפת בעלי־החיים״.

כששאלו את האח השני מהו המקצוע שלמד, סיפר שלמד להיות צייד והוא מסוגל לפגוע בציפור בשמיים. ״גם זה מקצוע טוב״, אמרו האחים. שאלו את האח הבכור והוא השיב שלמד פחחות. כגמול על עבודתו, הוא קיבל במתנה את הפטיש שמסוגל למוטט קיר ברזל במגע קל. שמחו האחים ונכנסו לעירם. והנה בפתח העיר תלויה מודעה גדולה ובה נאמר, שבת־השולטן נעלמה מזה שלושה ימים ואין איש יודע היכן היא.

שולטן העיר המודאג, אסף את יועציו כדי לטכס עיצה. הם אמרו לו שהיחידים שמסוגלים למצוא את בתו, הם יהודי העיר. הם מלומדים וחכמים, ורק הם מסוגלים למצוא אותה. שלח השולטן לקרוא לנכבדי היהודים ואמר להם: "הבת שלי נעלמה מזה שלושה ימים. אתם חייבים למצוא אותה ולהחזירה אליי״. ״יה סידי, לא ראינו את בתך״, קראו היהודים. ״אם תחזירו אותה אגמול לכם. אם לא תמצאו את בתי, כלייה תבוא על היהודים״, אמר השולטן.

יצאו היהודים אבלים וחפויי ראש. הם הלכו לבתי־הכנסת, קראו תפילות ותהילים, הכריזו על צום ופיתרון אין. (זאת היא גזירת הכוכב שחזה אבי הילדים).

נכנסו הילדים לביתם כדי לברך את הוריהם. הם מצאו את אימם בבית. האב היה בבית־הכנסת. סיפרה להם האם על הגזירה של השולטן והוסיפה: ״בעוד שלושה ימים, ייגמר הזמן שהקציב השולטן, ואם לא נמצא את בתו, הוא יכרות את ראשי היהודים, של כולם״. הלכו האחים לבית־הכנסת. כשראו את אביהם אמרו לו: ״אבינו היקר, קום ואמור ליהודים שיחדלו מהצום, ילכו לבתיהם, יאכלו, ישתו וישמחו. בעזרת השם אנו נמצא פיתרון, אל תדאגו". הלכו היהודים איש לביתו והאחים ישבו כדי להתייעץ. אמרו לצעיר: ״לך לצביה ואמור לה שתברר היכן בת־השולטן". יצא הצעיר החוצה ואמר לצביה: "צביתי, לכי וחפשי את בת־השולטן. נסי לברר היכן היא, מי חטף אותה ומי מחזיק בה? לכי הקשיבי פה, הציצי שם וספרי לי מה שמעת".

רצה הצביה למעיין, מקשיבה פה, מביטה שם ומאזינה לשיחת החיות. לפתע, באו זוג יונים, התיישבו על ענף של עץ והחלו משוחחות ביניהן. אמרה האחת: ״בת־השולטן נחטפה על־ידי שמגר בן ענק והיא נמצאת בארמונו. הארמון נמצא בשמיים, אין בו מדרגות ואין בו פתח. עומד הארמון באוויר באמצע הים, וסובבות אותו שבע חומות ברזל. בחלון הארמון יושב נשר ועליו רוכב שמגר בן ענק. אין יוצא ובא מארמונו״. שמעה הצביה את הדברים, שבה בריצה וסיפרה לצעיר כל מה ששמעה. לאחר שחזר על הדברים באוזני אחיו, הלכו האחים לשולטן. ״ברוך אדוננו השולטן״ אמרו האחים, "שחרר את היהוהים מהגזירה. אנו נביא אליך את בתך, בתנאי שתמלא את בקשותינו״. ״מה שתבקשו אעשה", אמר השולטן. ביקשו ממנו שטיח מעופף וחבלים. ״ניקח איתנו את הפטיש והקשת, ונעוף לארמונו של שמגר בן ענק שאצלו נמצאת בתך״. הכין להם השולטן את השטיח המעופף והחבלים ומיד יצאו האחים לדרך. הם עפים ועפים עד שראו את ארמונו של שמגר בן ענק, מוקף שבע חומות וניצב באוויר מעל לים.

הם הניחו את השטיח. לקחו את פטישו של הפחח, נגעו בחומה הראשונה ומיד נפתחה. נגעו בשנייה, נפתחה גם היא וכן השלישית, עד שנפתחו כל שבע החומות.

לקחו את החבלים והם מתלבטים מי מהם יעלה ראשון לארמון. עלה הצעיר בעל הצביה. הוא טיפס עד שהגיע לחלון ונכנס לחדרה של בת־השולטן.

הייתה בת־השולטן יושבת בחדרה והענק יושב בחדרו. כל בוקר, היה מכה אותה ארבעים מכות. הוא דרש ממנה להינשא לו והיא מסרבת. כשנכנס הצעיר לחדר בת־השולטן, היה הענק ישן בחדרו ולידו הנשר. שאלה בת־השולטן: "מי אתה עלם״? ״אני מעירך. אל תדאגי, באנו אחיי ואני להצילך מידי הענק״. ״כשיקום הענק ויתגלה לו הדבר, יהרוג את כולנו וישמיד את השטיח ביד אחת״, קראה הנערה. ״מה יש לעשות״ שאל הצעיר. ״לך לחדרו של הענק. אם תראה שעיניו פקוחות ופיו פתוח, סימן שהוא ישן, ואם עיניו עצומות ופיו סגור, דע לך שאינו ישן״.

נכנס הצעיר לחדר הענק וראה שעיניו פקוחות ופיו פתוח, והוא ישן ונוחר. הוא חזר לחדר הנערה, הרים אותה בזרועותיו והורידה בחבל לשטיח.

כשהחל השטיח להתרחק מהארמון, התעורר הענק. הוא הלך לחדרה של בת־השולטן וגילה שנעלמה. מיד, רכב על הנשר והחל רודף אחרי השטיח. כשראתה בת־השולטן את הענק מאחוריהם, פרצה בצעקה: ״אוי ואבוי, הנה הוא מגיע, הוא יפיל את כולנו לים״ ״אל תפחדי, אל תפחדי״, אמר האח הצייד. הוא הוציא את הקשת, ירה ופגע בנשר. נפלו הנשר והענק לים ומתו.

עפו האחים עד שהגיעו לעירו של השולטן. כל אנשי העיר המתינו ברחובות העיר וליד הארמון כדי לקבל את פני החטופה. חיבק השולטן את בתו והיא סיפרה לו את כל מה שעבר עליה. ״בעל הצביה הוא האיש שבחרתי להינשא לו", הוסיפה. קרא השולטן לשלושת האחים: ״אמרו לי, מי מכם יקבל את בתי ויישא אותה לאשה״, שאל.

אמר הצעיר: ״יה סירי, אילמלא הצביה, שהביאה לנו את הידיעה על שמגר בן ענק, לא היינו מוצאים את בתך לעולם״. אמר האח האמצעי: ״אילמלא אני שיריתי בנשר והרגתי אותו, היה הענק מטביע אותנו ולא היינו חוזרים חיים ושלמים״. קם האח המבוגר שבאחים ואמר: ״אילמלא אני שהבאתי את הפטיש, ופתחתי את חומות הברזל, לא היינו מצילים את בת־השולטן״. השולטן היה במבוכה. מה יעשה? הרי כל אחד מן האחים היה שותף חיוני להצלת בתי. לאחר מחשבה אמר: ״בואו נקרא לנערה, האחד שהיא תבחר, הוא שיישא אותה״. הסכימו האחים ועמדו שלושתם. באה בת־השולטן, לבושה בבגדי פאר ועמדה ליד הצעיר בעל הצביה. ״זה יהיה בעלי", אמרה.

שמחו האחים, שבו ולקחו את השטיח ועפו לארמונו של שמגר בן ענק. הם לקחו את האוצרות הרבים שהיו שם והביאו אותם לבית־המקדש.

רבי שלמה אבן וירגה – שבט יהודה-השמד השמיני

ספר שבט יהודה – לרבי שלמה אבן וירגה

הגיה וביאר עזריאל שוחט – ערך והקדים מבוא – יצחק בער – הוצאת מוסד ביאליק – ירושלים תש"ז. 

השמינישבט יהודה 001

בשנה הד׳ למלך הגדול אלפונשו מספרד קמו בעיר איסיגא ג׳ אנשים, אנשי החמס, והשליכו פגר אחד בבית יהודי והלכו אצל השופטים וצעקו לאמר, כי מצאו נוצרי הרוג בבית איש יהודי. אז בא השופט ואנשיו לבית היהודי ואמר: ירא ה׳ וישפוט, כי אני לא הרגתיו ושונאי בקשו להפילני! ושמו  היהודי בבית הסהר, והיה זה ערב פאשקואה די סינסינייאש אשר העברים קורין פסח. ויצא קול בתוך העיר, וקמו בלילה ראשונה לסינסינייאש והרגו מן היהודים כל אשר מצאו, ורבים מהם ברחו לבית השרים ונמלטו, אבל התענו כל ימי חגם, כי אין מדת היהודים לאכול חמץ. ובעיר פאלמה יצא הקול ועשו גם הם כמו שעשו בעיר איסיגא. ומשם של­חו היהודים שלוחים לעיירות הגדולות שישלחו שלוחים לחצר המלך, ומיד באו לחצר שלשה מחשובי היהודים, ושמם: דון אברהם בנבנשט, ודון יוסף הנשיא והר׳ שמואל ן׳ שושין. והמעלילים כאשר ידעו שהיהודים שלחו שלוחים רדפו אחריהם, והיהודים יראו מאד ונחבאו בתוך היער יום אחד, והתובעים הלכו לחצר המלך וצעקו לפניו.

 אמר המלך: זה לי ימים שידעתי מחשבותיכם וזיופים שלכם אשר תבקשו להפיל עם עני ודל, וכבר נתגלה בזמני שהכל שקר, ועמו אתם באים היום, ומלך משפט אני ולא אסבול עניינכם, ואין לכם התנצלות אלא סכלות שלכם. ולכו היום ומחר תבואו לפניו, ואראה לעיניכם קלונכם וחרפתכם. הלכו משם התובעים בפחי נפש. וביום הב׳ בבקר הגיעו שלוחי היהודים, ובקש המלך לדעת את שמם, ונכתב בספר, והסכימו שידבר השליח החשוב דון יוסף הנשיא, כי חכם היה בחכמות וידע בטיב הלשונות, והוא התחיל. וכל השרים והמלך שמחו בתבונתו וטענותיו.

אמר המלך: עלז לבי על דבריכם, כי הבאים על דבר אמת יש בהן הנעי­מות והחן חלק גדול, ודבריכם על דבר אמת שאין בו ספק, אבל מכל מקום  אשאל מכם: אם הוחזק אחד אצלכם לאיש נאמן ודובר צדק והגנבה נמצא בידוי אם תאמרו אתם שלא גנב ?

אמרו לו: ומי יוכל להכחיש מראית העין ובידיו הגנבה והם הם עדים כנגדו!

אמר המלך: וישמעו אדניכם, הנה היהודי נמצא בידו ורשותו נוצרי הרוג, ואיך אצילהו מפני שהוחזק לנאמן ושאינו רוצח?

השיבו השלוחים: אדוננו המלך; אין הדבר דומה, האיש שגזל וראוהו עדים או מי שנמצא ברשותו ואפשר שאחרים השליכוהו שם.

השיב המלך: דבריכם אמת, וידעתי באמת שאין על היהודים בזה שום  אשם, אבל יש לכם חטאים ממקום אחר, ואלה העמים מחטאתכם ושנאתכם יקומו יום יום עליכם.

אמרו השלוחים: ויגיד לנו מלכנו ונקבל כעבד הנאמן לאדוניו או כבן לאביו.

השיב המלך: נודע לכם כי באתם לארצותינו ערומים ורעבים, והנוצרים  קבלו אתכם באהבה, ואתם שלמתם רעה תחת טובה, ובדבר הרבית לקחתם את נחלתם ושורם ובקרם.

 ב׳— אם אתם עבדים וגולים למה תלבשו בגדי השרים? וזה להטיל קנאה ושנאה, ואני צויתי במלכותי שלא תלבשו משי, אבל יש לכם התנצלות, שאם לא שמעתם בקול אל — איך תשמעו בקולי? הנה יצאתם ממחיצתכם, ולבי אומר לי שהצרות ישיבו אתכם ולא יועיל לכם, ואם תצאו ממלכותי לא תהיה כצאתכם ממצרים בקול ששון ושמחה, אבל ביללה. ואיני תמה מאד מלכותכם, כי מנהג שלכם להתחיל עשירים ולמות עניים, וכשאתם באים לעולם מזל צומח בראשיכם והולך ויורד עד רגליכם, והנוצרי להפך— המזל מתחיל מרגליו והולך לראשיהם, כשיולד הנוצרי לובש סחבות בראשיתו וילדותו ובבחרותו וזקנותו רקמה.

 ג׳— מה אלה  הקבוצים שלכם ללכת בשווקים ביום הברית וכיוצא ואתם מלובשים כסגנים, ועיני העמים רואות וכלות, ואתם, חשובי עמכם, לא עמדתם כי אם על כבוד­כם וצאן אובדות היו עמכם! ד׳— שאם אתם סועדים עם הגוי תדיחו הכוס לפי שנגע, והגוים אומרים: תלונתנו על מלכנו אשר קבל בארצנו מי שלועג עלינו וקורא אותנו טמאים!

 הה׳—למה תלמדו את בניכם הניגון? ואתם בכל  ימיכם חייבין הבכיה וההספד! כי הכריז עליכם אלהי השמים שאתם רשעים ולכן פזר אתכם, ולא עשה כן לכל גוי.

הו׳ — למה תלמדו את בניכם האיש־גרימה ואין אתם יוצאים למלחמה? אין זה אלא כדי שתוכלו היטב להרוג הנוצרי! ואלו חשבתם בגלותכם ופזורכם והיותכם תמיד בסכנה לא הייתם עומקים בכמו אלה, כל זה יורה אבוד הרגשותכם ואבידת שכלכם, ואם עמי  נהגו כן הדין עמהם, כי טבע הממשלה כן חייב, ואתם רואים התפשטות ממשלתם ורצון האל עמהם, וכאשר למדתם הרע לעמי — למה לא למדתם הטוב מהם מישובם והנהגתם ומוסרם? ולא עשיתם כן, אבל למדתם מהם הרע ולמדתם להם הרע מכם! ואל תחשבו דברי דברי איש שונא, שאם אלהיכם ידע מכם בראשונה מדותיכם ואהב אתכם— איך אני אמאס בכם ? לא אמרתי זה כי אם להצילכם מיד שונאיכם!

תשובת השלוחים: שמענו דברי אדוננו המלך, דברי מלך חסד ואב רחמן למדנו, מלכנו, כי לך יאתה, וחסד אם תוכיחנו, ונאמר לתת התנצלות למקצת פשעינו אם יהיה לנו רשיון.

אמר המלך: הלואי שתדעו להשיב, כי לא לאהבת נצוה באתי, ודי לכם כבוד כי בפרטות דברתי עמכם.

אמרו השלוחים: מכל החולאים אשר הזכיר אדוננו עדיין שכח חולי אחר חזק אשר לנו, והוא כי אין מליץ עלינו טובה בלי השקפת קנאה או שגאה, אפילו שהטוב מפורסם לעיניו, ודבר אדוננו וקצפו הלא הוא כמו שהעידו המליציםלרעה. ועל דבר הרבית בימים הקדומים כן היה, ואחר יצא דבר המלך ודתו אין עסק זה בינינו, לבד מג׳ חדשים עד היום אשר הכריחתו בעל כרחינו לתת להם ברבית, כי לא יוכלו לחרוש ולזרוע אם לא יקחו ברבית, וכאשר זכרנו דבר המלך באנו לחצרותיו, ולא מציגו מקום לדבר עמו, ושאל לנו  המשנה ואמרנו לו המאורע, ואמר לנו: אין בזה אשמה עליכם, שאם המלך מנע הרבית הלא הוא לתועלת הנוצרים, ואם הם מואסים אותו תועלת אתם נצולים מאשמה, ומכל מקום בתנאי שלא תקחו אלא דבר מועט וקצוב, וכן עשינו.

 ועל דבר הגנבה מה נאמר? והנה נדמינו לעכברים שאחד יאכל הגבינה ועל כלם יאמר, ומטבע הבריאה להמצא רעים וטובים, ולנו יטילו  האשמה, האם לא ימצא בין הנוצרים מי שלא גנב או גזל? ואף על פי שנמצאו בנוצרים כל המדות החשובות וכל המעלות כבר ראינו בכל יום תולין על הגניבה והגזל, אלא שהממשלה כסות לכמה דברים, כמו שהלבניות באשה כסות לכמה מומין, והגלות להפך, כי הוא המגלה והמראה מום קטן כגרגיר חרדל בכמות כדור השמש. ועל לבוש המשי, מיום שהוכרז לא ימצא איש ממנו שעבר מאמרו, ואנו שלוחי עמך והעשירים שבעמנו, ואין לבוא אל שער המלך כי אם בלבוש יקר, והננו בבגדים שחורים מהנמכרים בזול.

 קפץ איש אחד ואמר: והנה הגשים לובשות משי ורקמה ותכשיטי זהב!

 השיבו השלוחים: והנה הכרוז לא אמר אלא ששום איש יהודי לא ילבש משי, ולא אמר: ״ולא אשה.״, וחשבנו כי מדרך המלכיות לתת רשות וכבוד  לנשים.

אמר המלך: א״כ אתם הולכין כחמור הפחמי, ונשותיכם כפרד האפיפיור, ואינו מן הדין.

ועל הקבוץ אמרו השלוחים: מה נעשה, אדוננו, ודתנו צותנו לגמול חסד, ואומה שפלה כמונו הלואי בהתחבר תתקיים. ועל הניגון וכיוצא, — מי נפש סובלת שלא תתפתה למה שרואה בשכניה, כל שכן הבחורים והנערים אשר  לא יספיק כח להכניעם, ואין בהם תבונה להשמר ממה שאינו ראוי.

השיב המלך: יש בדבריכם טענה. ועתה אל תרגזו, ותנוחו בבתיכם, ומחר תבואו, וכמה מאלה קרה אתכם וזרח בחשך אורכם. בבקר באו לפני המלך, ואמר: ראוי לשלוח חוקר יחקור בדבר.                               

אמרו התובעים: אדוננו המלך! הנה כתב מן השופטים כמה חקרו ודרשו. אמר המשנה: יביאו היהודי ויתייסר בייסורין קשים, והוא יגיד את אשר עשה.

אמרו השלוחים: אם על ידי יסורין יתאמת, ידענו באמת כי היהודי יאמר שהוא הרגו ושאכל את דמו, והיהודים רכי הלבב חלושי המזג ובמעט מצער  יכנעו לכל.

אמר המלך: לא תפחדו מזה, ואני נשבעתי בזבח מושיענו שלא לקבל שום אומדנא או הוכחה מאיש יהודי על ידי יסורין, ממה שאירע בהתחלת מלכותי, כי נגנבו ב׳ כפות זהב, והיו נכנסים ויוצאים ב׳ אנשים חשובים, נקראים יהודה אנקווה ושמואל אנקווה, ואמרו כל אנשי החצר, כי היהודים גנבום כדרכם, והכיתי היהודים ביסורין, ומיד הודו שגנבום, ותליתי אותם. אחר ג׳ ימים נמצאו הכפות ביד אחד ממשרתי. וכנראה בחרו במות הפתאומית להנצל מן הארוכה, והיא מכת היסורין.

אמר אחד מיועצי המלך: בימים הקדומים לא היו דנין שום אדם על ידי ייסורין. והביא ספר דברי הימים.     

וכעס המלך על שלא הזכירוהו בענין גניבת הכפות, ועל זה אמר המלך: אין מי שיגלה זה כי אם הגבור שבגבורים. אמר השרים: ומי הוא? אמר המלך: אמרו אתם!

אמרו הם: כבר עבר ענין זה בימים הקדומים. יש מי שאמר כי הוא האשה״  כיון שיכלה להכשיל לאדם הראשון ולשלמה עם כל חכמתו. ושאל חכם לאפ­לטון: מהו הרוב בעולמי האנשים או הנשים? והשיב: כיון שכל האנשים שומעין לנשים — כל העולם הוא נשים! ויש שאמר כי הוא היין אשר הכשיל לנח המציל בזכותו כל העולם. ואחרים אמרו כי הוא המלך, כי אם יאמר לעקור הרים — יעקרו. ויש מי שאמר כי הוא יצר האדם.                                                                   

אמר המלך: גבורים הם אלה, ויותר מהם הוא הממון. אין קנאה כקנאת המלכים, ואין שנאה כשנאתם, ואין רדיפת הכבוד ברדיפתם, ואין שמחה כמו הנצחון, ועל כל אלה אם יתנו למלך ממון יסלק מלחמתו מעל אויבו. וכן כל הדברים הזרים יתפשרו עם הממון. יכריזו בגלילותי, שמי שיביא שום  עדות יתנו לו חמש מאות כפולות וביתו חפשי מחוקי המלוכד״ ותראו כי אז יתגלה ענין זה.

אז יצא מיד כרוז בחצוצרות, וביום השלישי בא נער אחד כבן שמונה עשרה שנה, ואמר: אדוננו המלך! את האלהים אני ירא ואודיע לפניו אשר  ידעתי.

אמר המלך: האלהים אפשר שאתה ירא, אבל הממון אתה אוהב, אמור! כי מיד יותן לך שכר הרבה.

אמר: משרת לאדוני הנקרא ג׳ואן דילה וירה אני, ונתקוטט מאד עם היהודי אשר נמצא ההרוג בביתו על ענין נחלה שלקח לו על דבר הרבית זה שנים  הרבה, ולילה אחד אמר לי אדוני: אם תהרוג היהודי החזיר הזה אתן לך לבוש משי יקר מאד ועשרים כפולות! אמרתי: נער אנכי לא נסיתי בכיוצא— לך ופגע אתה כי כאיש גבורתו! אחר זה ראיתי שצוה אדוני שיקראו לששה שכניו, וכאשר באו אמר לי שאצא לחוץ. אמרתי: הלא דבר הוא! ושמתי אזני אחורי הדלת ושמעתי לאדוני אומר: אלה היהודים אחר שעשו מה שעשו  למושיענו דמם מותר, והמלכים אם ישמרו אותם הם להנאתם מפני המסים! הנה היום נקבר איש נכרי, ובית הקברות סמוך אלינו, נוציאהו ונשליכהו בבית היהודי שכננו, ויקומו העם ואני עמהם נחלק שלל. אמרו השכנים: ואם ימצאו קבר ריקם יודע הדבר! אמר אדוני: יש שם סמוך לקברו אבן גדולה, ונשליכה בקבר במקום המת! והלכו ונתאחדו, ואני ישנתי ולא נודע לי יותר מזה.

שלחו וקראו לג׳ואן דילה וירה, ואמר: אדוני המלך! אין עדות הנער עדות, כי הוא ברע עמי על דבר שבירותו.

אמר המלך: מעתה אין אנו צריכין אל הנער, ילכו ויראו אם ימצא שם אבן ולא פגר, האבן יעיד עליך! הלכו ומצאו כדברי הנער. אמר ג׳ואן: היהודי הוא שהוציא הפגר ושם האבן.

אמר המלך: אי טמאים! ואתם אומרים כי להוציא את דמו הוציאוהו היהודים, אחר שמת האדם כלום יצא ממנו דם?

ובהיותם בדבור זה באו ב׳ אנשים והעידו איך ראוהו בלילה מוליך פגר  ולא ידעו מה הוא.

אמר המלך לשרים: הלא אמרתי לכם כי אין גבור כממון, וישתבח האל המגלה האמת!

צוה המלך שיקברו את ג׳ואן דילה וירה עד ראשו ויניחוהו שם עד שימות, ולשכנים שיתלו, והארץ יראה ושקטה.

טו בשבט לפי מנהגי יהודי מרוקו

בנתיבות אבותינו
י"ל ארגון בני תורה יוצאי מרוקו וצפון אפריקה, מוסדות קהילת תפארת מיכאל.
בעריכת: הרב אברהם אסולין
ט"ו בשבט שמח

 

א. בליל ט"ו בשבט עורכים שולחן ערוך בפירטו בשבטות וירקות, וסדר הלימוד מהספר פרי
עץ הדר [1]
ב. מקימים סעודה מצוה, ומשתדלים שיהיה שבעת המינים הגדלים בארץ )כיום הרבה פירות
יבשים מטורקיה(,מרבים מדרשים המדברים משבחה של ארץ ישראל [2]
ג. מנהגנו לאכול מרקחת האתרוג שעליו בירכנו בחג הסוכות.
ד. ברכת ההאנס בורא פרי האדמה. למרות הכלל הידוע בהלכה איפה שיש ספק מה
הברכה, שהכל פוטר הכל, אבל ביכול לברך לא יסתמך על ברכת שהכל, דוגמא נפוצה
היא, מה מברכים על אננס, ובאזני שמעתי בשיעור מעשרות אנשים שברכתו עץ, וא"כ
המברך על אדמה עץ לא יצא, שהרי האדמה אינה גדלה בעץ, לכן חשוב לברך הברכה
הראויה.
ה. ברכת שהחיינו אין מברכים על פירות וירקות בשימורים, ולא על פירות יבשים, ולא
על פירות רגילים )עגבנייה או מלפפון וכדומה, היות שבמשך השנה גדלות הם מספר
פעמים ואין שמחה מהם(, או על ירקות קפואים. והטעם היות ולא ניכר שהם גידול

מהשנה, מלבד למי שמגדלם בחצירו, או תפוח עץ הנקרא ענה שנמצא זמן מועט בשוק
ואין דרך לאחסנו בקירור, וכן שעועית ירוקה וכדומה.
הסבר למה משלמים על פירות וירקות שבהשגחת מהודרת ביחס לכשרות הרבנות
הראשי. רבות שמענו למה צריך השגחה לפירות והלא כל אדם יכול ללמוד לעשר וא"כ
למה לשלם יקר יותר מאשר השוק, ראשית הסביר שבכשרות לא יביאו קטיף ביום ראשון
היות שקרוב לודאי שנקטף תוך כדי חילול בשבת, ובנוסף בכל פרדס דרך העולם שיש עצים
בודדים שמחמת חולי מתים, ובודאי שבעל הפרדס לא ישאיר מקום ריק, וכאר נוטע את
השתיל הצעיר בפחות מג' שנים העצים הללו יניבו פירות ובקטיף יקטפו ויוצא שאדם אוכל
פירות של עורלה, לעמתם גופי הכשרות יש מפה של העצים וכאשר נוטעים שתלים
מציינים זאת, ויום קודם הקטיף מקימים קטיף עבור השתלים שתרם מלאו להם שלוש
שנים, ומשמידים פרות אלו, נוסף שגוף כשרות יקפיד שלא יהיה ריסוסים של רעלים, וכן
יקפידו על נטעת העצים עם העפר שאם לא כן צריך ג' שנים לעורלה. וכן יקפידו שלא
לקיים הרכבה האסורה.

1] כך נהגו בעיר מראכש )הרב מאיר אסולין(, בעיר מכנאס כמתואר באריכות בספר ילקוט
שבע )ח"ט עמ' קו(, שכן נהגו לברך ברכת הטוב והמטיב. וכן נהג בשולחן הטהור סדנא
בבא סאלי שהיה בעשרות מינים, והיו קוראים את הסדר של ט"ו בשבט מהספר פרי
עץ הדר, ושרו שירי שבח והודאה לה' )מהרה"ג אברהם מוגרבי(. כתב הגאון רבי משה מלכה
זצ"ל בספר נטיפי מים )ט"ו בשבט(. יום ט"ו בשבט שהוא ראש השנה לאילנות, מנהג
מקובל, טוב ויפה, נהגו אבותינו הראשונים נ"ן לערוך חגיגה מפוארת ורבת רושם ביום
חמשה עשר שבט של כל שנה, על שולחנות ערוכים ומלאים מכל מיני פירות ומאכלים,
בלויית פייטנים ומשוררים חשובים המנעימים את המסיבה בשירי קודש, הלימוד
בסדר היום והברכות על פירות האילן, מפנים את תשומת לבם של כל המשתתפים
להבין "כי האדם עץ השדה", וכשם שעץ השדה מטבעו להתפתח ולהתקדם תמיד
תחילת נטיעתו גרעין, אחר נהיה לנובט ושוב לצמח, גודל ומתעבה, ולבסוף מוציא
פירות למכביר, פירות נעימים ומתוקים, נחמדים למראה וטובים למאכל, כן מוטל על
הבן אדם להתקדם ולהתפתח במידות ובדעות, לשפר עניינו ולהטיב מעשיו, לגדל את
בניו, ולחנך אותם על ברכי התורה ויראת שמים, ללכת מחיל אל חיל עד אשר יניב
פירות ומעשים ראויים לשבח.
2אולדמנצור הקהילה הייתה מתארחת בבית רבי כליפה אלמליח בשולחנות ערוכים
כשלמה המלך, ידי הרבנית, רבנו היה דורש דברי תורה בשבחה ארץ ישראל, והיו
מפייטים שירי חיבת הארץ, מידי פעם היו מגיעים אנשי הציונות מארץ ישראל, מוכרים
עצים, ואנשי הסוכנות היו טועים אותם בארץ עבור הרוכשים, רבי כליפה היה מעודד
שכל אחד יתרום לכך מרוב חביבותו למצות ארץ ישראל. או שהיו מגיעים מידי פעם
שד"רים מא"י, איזה אהבה וערכה רכש להם רבנו ובני הק"ק, ומובא בספר נר
המערב )עמ' 612 (. וז"ל אהבתם לארץ ישראל נפלאה ונערצה עד מאד. את פרוטתם
האחרונה מנדבים הם לא"י ולקופת רבי מאיר בעל הנס ורבי שמעון בר יוחאי,
והשד"ר הבא מא"י, אם ספרדי אם אשכנזי הוא, מתקבל אצלם בכבוד גדול,
ונותנים לו אכסנייא נאה ומתת כסף בנדיבות נפרזה מכפי יכלתם. פעמים רבות
קרה כי יבאו שד"רים זה אחר זה בעת שיהודי מארוקו נתונים באיזו צרה, בכל
זאת גם אז לא חדלו מלשים לב אל השד"רים ולהעניק להם די מחסורם. מובא
בספר תולדות אליהו לרבי יוסף חיים אילוז זצ"ל שהיה שד"ר אביו רבי אליהו
אילוז זצ"ל יליד תאפילאת, והיה רב העיר טבריא ת"ו והיה מתלוה עימו בכל
מסעותיו בגולה לאיסוף כספים לקופת צדקה כוללות רבי מאיר בעל הנס, בשנת
תרנט' הגיעו למרוקו, )בעמוד 54 (, מתאר את כל מסעיהם, ובין ביקוריו הגיעו
לאולדמנצור וז"ל מתידלי חזרנו לעיר דמאנת בערב ראש השנה שנת תרסא,
לעשות שם ב' ימים נוראים של ראש השנה, היא הגדולה בכל הכפרים ההם, ואחרי 

ר"ה נסענו משם לכפרים אולאדנמצור – בני ציון, וביום א ז' תשרי, חזרנו למרכאש
וצמנו שם יום הכיפורים הקדוש וחגגנו חג הסוכות ונתאחר שם עד יג' חשוון ע"כ.
וכן ברשימת השד"ר רבי אברהם פינטו זצ"ל המופיע בקובץ מזרח ומערב )ח"ב עמ'
195 (, אשר ביקר גם בכפרי דרום מרוקו, ובתאריך יח' שבט שנת תרפג', ביקר בכפר
אולאדמנצור.טו בשבט

אהבת ארץ ישראל מתוך הקונטרס: פניני המידות
א. כתב בספר מלאכת הקודש לכמוהר"ר משה טולידאנו זצ"ל הביא דברי
חז"ל )בכתובות קי ע"ב(, כל הדר בארץ ישראל דומה שיש לו אלוה. וכתב הרב
וז"ל מי שאינו עולה מחוצה לארץ לדור בארץ ישראל כאלו לא קיבל עליו
עול מלכות שמים אם יש ספק בידו לעלות ואינו עולה, ואין תרופה למכתו.
ואל אלהים הוא יודע שאלו היה ספק בידי לעלות אפילו לבדי, הייתי הולך
יום לילה לא אשקוט ולא אנוח עד המנוחה והנחלה, השלם יה את מאויי
בע"ה.
ב. כתב הגאון רבי יוסף בן נאים זלה"ה בהקדמה לספרו מלכי רבנן, וז"ל
ומעולם לא היינו אזרחים בארצות המערב ואף בהיותנו בארץ לא לנו
ונדחים מהסתופף בנחלת ה' וגלינו מעל שולחן אבינו, עוד אהבתו מתרפק
עלינו ומציץ מן החרכים בכל עת ובכל שעה להשיב שבותינו לקבץ נדחינו,
ותמיד אנחנו לישועתו מקוים ומייחלים לשוב לשבת לארצנו ונחלת אבותינו
ארץ הקדושה, ואין אנחנו בארצות העמים כי אם גרים ולא תושבים.
ג. הרה"צ רבי פנחס הכהן זלה"ה היה מצדיק העיר מרכאש, כל יהודי שהיה
עולה לארץ ישראל היה בא להיפרד מהרב ולהתברך, הרב רושם את שמו
ברשימה ואת הזמן שהוא יוצא מביתו, ובאותה שעה מופיע הרב בהדרו
ללוות אותם מעט בדרכנו לארץ ישראל, אחד מהם היה תלמידו רבי חנינה
דרעי זלה"ה שלימים היה רב העיר יפו, שהיה משתתף בשיעורי הרב
ונחשב לאחד משמשיו הקרובים. התלבט אם להודיע לרב בפרט שאתם
ימים לא קלים היו, לבסוף נגשתי לרב בחול המועד סוכות בשנת תש"ח,
הרב עודד אותי וכדרכו רשם שזמן יציאתי ממרוקו ליל הושענא רבה בשעת
חצות, הרב הזכיר לי לקחת ספר מקראי מועד ללימוד במשך הלילה, והנה
בעת חצות לילה הרב ממתין לי ליד תחנת אוטובוס, כולם מנשקים ידי הרב
ומתברכים, הגעתי לרב ונשקתי ידו, ברך אותי ואמר: לא רק אנחנו בגלות
אלא גם השכינה אתנו בגלות, ואז הרב לימד אותו כוונה מיוחדת בתפלה
וכו' ושתגיע לארץ ישראל בתפלה הראשונה תאמר רבנו של עולם הקים
.) שכינתה מעפרה

טו בשבט

 

com.juives sahariennes.M. Abitbol

UNE TRANSPLANTATION DE TETOUAN AU CAIRE• LES CRAINTES EN ALGER EN 1732.

Question

"Le rabbin Abraham Monsson un des habitants de Tetouan, ville dans laquelle il est ne et ou il a grandi avec ses freres et ses proches, s'y est marie des qu'il a ete en age de le faire. II y a epouse une femme qui lui convenait, mais peu de temps apres, il a eu des difficultes, et des peines en raison de son revenu modique. II a du em prunter ici et la, et esperait pouvoir rembourser, car il escomptait quelque succes dans le commerce ou dans les commissions: grace a son profit il pourrait rembourser ses creances. Cet espoir fut decu et il dut emigrer et quitter son pays. II vint chez nous ou il commenca a faire des affaires grace a quelques personnes qui lui voulaient du bien et lui vendaient a credit. Au debut il reussit, mais par la suite la chance tourna et il perdit tout ce qu'il avait gagne. II resta encore debiteur de quelques sommes envers diverses personnes. II partit d'ici pour Oran ou il rencontra le meme sort. Apres quelques tentatives il finit par arriver au Caire — Dieu la protege — un Juif distingue par son nom et ses actes l'accueillit, le fit entrer chez lui avec de grands honneurs, lui donna a manger et a boire, lui donna des vetements de semaine et de Sabbat en rapport avec les exigences locales. II lui fixa un emplacement particulier pour son etude, et ne cessa de le prendre en affection jusqu'a qu'il lui ait donne une somme importante pour qu'il fasse chercher sa femme pour la faire venir des pays du Maghreb et la conduire au Caire.

II lui envoya de quoi couvrir toutes les depenses et celles de sa belle mere, ainsi que celles de qui s'occupera d'elle de son depart jusqu'a son arrivee. … II promit de l'entretenir avec sa famille jusqu'a sa mort. Certainement il aurait tenu sa promesse, Notre rabbin, ayant considere tous ces honneurs, se consacra a 1'enseignement de la Torah a de nombreux eleves, ce qui lui fut egalement une source de revenus.

II decida donc de s'etablir au Caire, et de n'en plus bouger. II fit demander a sa femme de se mettre en route, Elle s'y refusa pour deux raisons: la situation politique dangereuse en ces jours oil il avait ete decrete que nul ne serait autorise a demenager d'une ville a l'autre et son refus de quitter le pays de sa naissance, et la maison de son pere. Or il avait ete expressement stipule entre eux lors du mariage qu'il ne la contraindrait pas a emigrer, qu,il n'epouserait pas une deuxieme femme sans son accord, et qu'il ne la repudierait pas, car tel est l'usage local et ainsi il est convenu au moment du mariage.

 Les conditions sont inserees dans le contrat de mariage et le mari s'engage par serment a les honorer toutes. Le mari ayant constate que la parole donnee l'engageait, chercha une echappatoire et etudia la jurisprudence pour savoir s'il pourrait passer outre a cette promesse de ne pas epouser une deuxieme femme. II se procura une sentence a cet effet et recueillit l'accord du rabbin du Caire, le grand rabbin et juge Yechoua Zaim qui l'autorisa a se delier de son serment, ainsi qu'il l'explique longuement dans un avis ecrit de sa main en apportant maintes preuves des auteurs les plus recents, Le rabbin Abraham m'envoya la sentence pour que j'exprime mon avis a ce sujet et que je l'envoie a son beau-frere a Tetouan: le rabbin et juge Isaac Halevi. Lorsque cet ecrit me parvint, je n'etais pas en etat de m'en occuper en raison des soucis et de la crainte qui s'etaient empares de nous: nous avions appris que les anges de mort, a savoir 1'armee espagnole, s'appretaient a nous attaquer et a etablir des positions pour enlever la ville

 Nous fumes pris d'une crainte sans recours. Nous etions disperses dans la campagne, egailles dans les vergers et parmis les enclos. Chaque nouveau jour etait plus maudit que l'ancien. Les malheurs se renouvellent de Sabbat en Sabbat depuis Paque jusqu'a present. C'est pourquoi notre esprit n'est pas en mesure d'etudier calmement un chapitre, ou meme une loi. Nous en sommes incapables, car les saints ecrits des anciens et nouveaux ont ete mis en ecurite sous clef, et nous n'avons avec nous que les ecrits de Maimonide, le Tour, le Beth Joseph et le Schulchan Arouch. II vaudrait mieux de ce fait que je ne ne  m,occupe pas du probleme pose, mais je ne puis m'y refuser.

 

ד"ר דן אלבו – שירים ומאמרים

 

החינוך הצרפתי בקהילת וואזן בשליש הראשון של המאה העשריםדן אלבו

ד"ר דן אלבו

דוד גומל ורעייתו סיימו את כהונתם בוואזן בתום שנה"ל 1929 בהמשך, מר גומל ניהל את בי"ס אליאנס  באזמור. מפברואר 1935 מילא תפקיד של סגן מנהל בי"ס אליאנס במרקש. מר גומל נפטר ממחלה נגיפית במרקש בשנת 1936. בשנות קיומו הראשונות רק 25% מכלל ילדי הקהילה בגיל לימודי חובה למדו בבי"ס אליאנס בקרב הבנות רמת הסְקולריזציה עמדה בממוצע על 15% ובקרב הבנים כ 10% למדו באליאנס והיתר למדו בתלמוד תורה. נתונים אלה השתפרו ככל שנוספו כיתות ומורים, הגדלת כושר הקליטה והתאמתו לצרכים הדמוגרפיים של הקהילה נמשכו ללא הפסק עד שנת 1950, שנה שבה רמת הסְקולריזציה הגיעה ל100%.

יא. המעבר לבית ספר החדש בתקופת ניהולו של מר נסים לוי.

מר נסים לוי מנהלו השלישי של ביה"ס אליאנס בוואזן, נולד בשנת 1906 באדרינופול שבאימפריה העות'מנית. בסיום לימודיו בפריז נשלח למרוקו. מאוקטובר 1924 כיהן כסגן מנהל בביה"ס במרקש ובמקנס. בתחילת שנת הלימודים 1929 החל את כהונתו כמנהל בי"ס אליאנס בוואזן. מר לוי התחתן מיד עם הגעתו ב-17 בנובמבר 1929 בפאס עם רחל נייאגו, ששירתה כמורה בבית הספר לצדו. במהלך שירותו בוואזן מר נסים לוי שלח מספר כתבות לעיתון היהודי L'Avenir Illustré על חיי הקהילה ותרם בכך לתיעוד הווייתה ותולדותיה. בתחילת שנת הלימודים 2-1931 מר לוי מדווח להנהלה בפריז, כי שם-טוב לוי בן העיר בוגר בית הספר, שובץ כמורה בכיתה השלישית. (כיתות א, ב). בתאריך 27 במרץ 1931 נפתחה כיתה נוספת בבית הספר והתקבלו עוד 53 תלמידים חדשים. גב' נהון-איסו נולדה בטהרן באיראן באפריל 1904. לאחר סיום לימודיה בפריז, נשלחה לסוריה בשנת 1923 שבה מילאה תפקיד, סגנית מנהלת בבית ספר אליאנס בדמשק, בתום שירותה החינוכי בסוריה, הגיעה למרוקו בשנה"ל 1926 מילאה תפקיד סגנית מנהלת בביה"ס בלאראש, נישאה להנרי נהון בן משה נהון, בשנת 1931 הגיעה עם בעלה לוואזן. הנרי נהון פתח בית מסחר למוצרי דלק בעיר. בספטמבר 1932 קיבלה גב' הלן נהון מינוי כסגנית מנהלת בוואזן.

בשלוש שנות כהונתו הראשונות של מר לוי, הלימודים התקיימו עדיין במבנה הראשון בקצה מעלה הרובע היהודי מצד ימין בבית שנקרא "דאר דְלוּדִיאיִּּין". בדו"ח פיקוח משנת 1930 כותב י.ד. צמח:

"בבית הספר לומדים 76 תלמידים. מחציתם בנות. בקהילה יש בין 350 ל 400 ילדים בגיל בית ספר. מאז ביקורי האחרון לפני שנתיים התלמידים התקדמו יפה. שני חדרים מלבניים וארוכים משמשים ככיתות. הצפיפות בהן גדולה ובכל כיתה יש מספר מחלקות [Divisions] אשר מסבכים את המטלה מבחינת המורה. בחנתי את התלמידים של הכיתה הגבוהה בקריאה, דקדוק חשבון, גיאוגרפיה, והיסטוריה יהודית. התשובות היו טובות…הכיתה השניה מוחזקת על ידי גב' לוי, צעירה מאוד הנראית כתלמידה בין תלמידותיה. היא הוכשרה היטב בבית הספר שלכם באנדרינופול היא עובדת בשום שכל ותלמידיה נהנים מההוראה שלה. וועד הקהילה ביקשני לקבל החלטה לגבי פתיחת כיתה שלישית המתוכננת מזה זמן רב. ביקשתי ממר לוי לפתוח כיתה שלישית לאחר פסח בהשגחת מדריך. ביקרתי אצל ראש העיר ואצל מפקד האזור סגן אלוף פאבר במטרה לאתר קרקע לבניין בית הספר החדש. המנהלת הכללית העמידה לרשות הפרוייקט הזה 200.000 פרנק".

 

 

השירה היהודית העממית – לערובי-י.לסרי-מחבבת בן שושן אהבת בן שושן

מחבבת בן שושן

אהבת בן שושןהשירה העממית

אנא ווחדי ראפד להאם, חתתא לענד נזול למגרב

אני יחיד נושא מעמסת הטרחה, עד שקיעת השמש במערב

 

דכלת לביתי ווסרת נכממם, באיית עלל לפראש נתגללב

סרתי לביתי למסילות המחשבות, ושנתי על יצועי לא תערב

 

בעד ממן טול לליל ייא לפאהם, מא נזלס לגאררו מן שארב

וככל שארך הלילה הזה, הו המבין, לא משה הסיגריה מהשפתיים

 

אוחדד מא עלם בדדרי, אוחדד מא עלם בדדרי

איש לא ידע אודות כאבי, איש לא ידע אודות כאבי

 

 

סברת האיידאכ חתתא לליל פזר כאן, ווקת כרוז מארי בכרי

המשכתי כך עד תום הליל והשחר הפציע, עת יצאה מארי מוקדם

 

תשרי לחליב למעללמתהא ייא פלאן, גאבת דנייא עלא בשרי

לקנות חלב לגברתה, הו פלוני, ואז נתערפל לעיני העולם

 

גאבת דנייא עלא בשרי

נתערפל לעיני העולם

 

רפדת כאבוס ומסס ווכרזת זעפאן, מחתאל עלא קתילהא

נטלתי אקדח ופגיון ויצאתי נזעם, מנוי וגמור לרוצחה בכל מחיר

 

כיף ממא כאן, אנא גשים מאזלת גררי

אני פתי עודני נער

 

אנא ללי תמחחנת מן סגרי

אני שהתייסרתי מנעורי

 

כרזת ווריתהא תחת דדאר, דאכלא לענד מעללמתהא

יצאתי והמתננתי בפתח הבית והיא שבה נכנסה אל גברתה

 

לחקת עליהא פדדרזא, תכללמת צבאח לכיר קולתלהא

השגתי אותה בגבול המדרגה, דיברתי, ובוקר טוב אמרתי לה

 

עמארת לכאבוס פיהא כלאת, דגגתין בלמסס דגגתהא

מטען האקדח נופץ בה, ובשתי דקירות פגיון דקרתיה

 

טאחת עלא קפאהא תגאסאת, לעמר בשי כלילת לקדרא

נפלה על עורפה מעולפת, אבדו שנות אהובת לבי

 

 

כלליתהא וורחת לדארי

השארתי אותה ונעלמתי אל ביתי

 

בלחין סמעו לחככאם וולכבר באן, זאתני לבוליסייא תזרי

כאשר שמעו אנשי החוק והעניין נתגלה, בריצה באו השוטרים כולם

 

זאתני לבוליסייא תזרי, כררזוני מסנסל וואנא דהסאן

באו אלי השוטרים בריצה, הוציאוני באזיקים ואני נפעם

 

האיים גאייס פי בחרי, האיים גאייס פי בחרי

נרגש ושקוע בים מצולתי, נרגש ושקוע בים מצולתי

 

דדאווני ליהא וננדרתהא בעייאן

הובילוני אליה לראותה בזוג עיניי

 

 קאלולי נתא ללי ביהא אהייא אינסאן, אנא גשים מאזלת גררי

אמרו לי, האם אתה ידך בדבר ? אני פתי עודני בער

 

וואנא ללי תמחחנת מן סגרי

אני שהתייסרתי כבר מנעורי

Presence juive au Tafilalet-Revue Brit 31

Dr Dan Manor

Rabbi Yaakov Abehssera, l'homme et sa pensee

Ses activites sociales

Le recueil Maasse Nissim parle de l'activite de R.Y.A comme educateur, enseignant et decisionnaire, comme celui qui oeuvre pour la paix entre tous, et qui donne des exposes sur la Thora ..

. Dans ces legendes ressort le cote picaresque de ses voyages de communaute en communaute. Ce qui est ecrit dans les legendes s'appuie sur d'autres temoignages comme  celui de Rabbi Raphael Elbaz qui a couronne le R.Y.A du titre "Voit des Visions de Dieu, arrive au sommet du savoir." De plus, il raconte les visites nombreuses du R.Y.A dans la ville de Sefrou. II en est de meme pour le temoignage de Rabbi Haim Ovadia dont la demeure paternelle servait de logis permanent a R.Y.A.

Le temoignage de la fille de Rabbi Abner Tsarfati est tres revelateur. Pendant l'une des visites de Rabbi Yaacov dans sa maison paternelle, elle etait sur le point de mourir. Grace a sa priere, elle a gueri. De R.Y.A lui-meme, nous n'avons qu'un temoignage : "Quand j'etais de passage a Tanger, mon ami Rabbi Moche Ben-Jo m'a montre une decision… et ainsi de suite…" De la, on peut comprendre que ce n'etait qu'un voyage parmi tant d'autres et que la ville de Tanger etait une sorte d'etape intermediate entre ses differentes destinations.

Pendant ces voyages, il a pu se familiariser avec la civilisation urbaine et tout ce qu'elle represente. La preuve en est la critique qu'il fait contre : la permissivite, contre le laxisme courant dans la societe d'abondance ; les vetements luxueux, les plaisirs de la table et de la boisson ; le relachement des moeurs ; la mauvaise langue, la tricherie … II s'agit ici d'un temoignage de visu comme le dit R.Y.A : "Quand nos yeux voient". La raison de ces manifestations est bien sur les seductions de la vie dans les villes, a l'oppose des villages ou le traditionalisme protege les habitants des manifestations d'hedonisme.

En effet, sa critique ne s'etend pas seulement au relachement des mceurs, elle va jusqu'au domaine des croyances et des opinions, comme par exemple la croyance en la Providence et que Dieu a connaissance de tous les details. Ces deux sujets ne s'accordent pas avec la pensee philosophique : " Ceux qui nient la providence de Dieu et ne pensent pas qu'elle veille sur chaque detail et connait les pensees des hommes". Une autre opinion contre laquelle il s'eleve a rapport au fait que le sens des Mitsvot a une importance primordiale qui libere l'homme de leur application. II desavoue les personnes qui ont cette opinion en le considerant comme "des etres malfaisants qui inventent ce qui est oppose a la Thora". Ils savent le sens des Mitsvot mais "leur intelligence meme les induit en erreur."

Nous apporterons ici une reflexion qui a un rapport avec le rationalisme. Dans ses propos, R.Y.A. parle de la superiorite de Moche ;

 il conclut son discours en disant ce qu'il definit comme une chose connue :

 " Les sages disent que celui qui trame son ami devant le juge dit a celui-ci

 « Moche, et ne dit pas :

 rends-moi justice comme Maimonide". Cependant, le plus important de sa critique sur le rationalisme de son temps est qu'il montre l'importance de l'esoterisme contre les detracteurs de la Kabala. II favorise les sciences occultes la Kabala, contre les detracteurs dont il rejette l'esprit nefaste et, (comme je l'ai suggere autre part), il s'agit des maskilim

הספרייה הפרטית של אלי פילו-ר' שלמה יצחקי

רשיכאשר ירדתי השבוע לשפוך את הזבל , עיניי צדו ערימת ספרים. מונחים על מדף שנמצא בחדר הזבל….כהרגלי ומחלתי לספרים, התחלתי לעיין בספרים ומה רואות עיני ספר על רש"י שנדפס לפני 101 שנה בדיוק, הנה הוא לפניכם….הספר מתפורר כולו וחייב לטפל בו……

רשי 2

 

קריאה בתורה אצל י.מרוקו

 

מפטיר והפטרה פרשת יתרו בנוסח יהודי מרוקו

ראשון פרשת יתרו נוסח מרוקו

איתמר מלכא

Le premier homme volant était berbère

http://zamane.ma/fr/le-premier-homme-volant-etait-berbere-2/

Abbas-Qasim-Ibn-Farnas

Abbas Qasim Ibn Farnas (810-887), habitant de Cordoue, est considéré comme le précurseur de l’aéronautique. Ce « savant fou » ne tombe pas du ciel : il a été l’un des premiers scientifiques à s’intéresser à la chimie et à la codifier. Ayant reçu une importante formation scientifique, cet Icare d’origine amazigh est l’auteur d’inventions fameuses : on lui attribue la fabrication du cristal, de l’horloge à eau (clepsydre) et d’une sphère armillaire pour visualiser le mouvement des astres. Mais il devient célèbre surtout pour sa tentative de vol à main ailée… Ibn Hayyan, chroniqueur de l’époque y fait allusion dans son livre Muqtabas.

Il raconte que notre casse cou se serait littéralement jeté du haut d’une colline du nom de Russofa, près de Cordoue, en l’an 875. Agé de 65 ans, équipé d’une gaine garnie de plumes de rapace, Ibn Farnas aurait plané, dit-on, une dizaine de minutes. L’exploit a marqué la foule et les jambes du malheureux héros, qui se sont brisées à l’atterrissage. Ibn Farnas comprendra par la suite son défaut de conception : il manquait une queue à « l’appareil ». Hélas, Il mourut avant de rectifier le tir. Le courage n’étant que rarement récompensé, Ibn Farnas fut persécuté toute sa vie par les conservateurs, qui jugeaient que ses travaux relevaient de l’apostasie.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

פברואר 2015
א ב ג ד ה ו ש
« ינו   מרץ »
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728

רשימת הנושאים באתר