ארכיון יומי: 29 במרץ 2015


הורים וילדים בהגותם של חכמי צ.א. א.בשן

 

במישור העממי: סגולות להולדת בן

חכמים רצו לעודד קיום מצוות, ותלו בקיומן כגמול – לידת בנים. כך למשל: מי שמקיים מצות הכנסת אורחים יהיו לו בנים זכרים. לדברי ר׳ רפאל משה אלבאז(׳עדן מקדם׳, תשמ״ט, עמי פז).

במראכש היו נותנים לכלה במשך שמונה ימים אחרי החופה שבעה דגים קטנים, אותם עליה לבלוע, ומאמינים שיהיו לה שבעה בנים. בפאס ובצפרו, לפי עדות מהמאה ה־20, אם הכלה וקרובות לוקחות ילד קטן ומניחות אותו על מיטת הכלולות, הן מאמינות שלזוג יוולד בן זכר. בפורים היו מבקשים, נוסף לפרנסה ובריאות, בנים זכרים (א. מיוסט, 2000 עמי 102, 158).

סגולות ״לעורר רחמים אם יזכה להוליד בן זכר״, הועתקו על ידי ר׳ יוסף כנאפו מהספרים ׳שבט מוסר׳ של ר׳ אליהו הכהן מאיזמיר ומהחיד״א (׳אות ברית קודש׳, דף צד ע״ב).

עלייה לקבר צדיק נחשבה לסגולה. לפי זכרונות של אדם שאשתו בת למשפחה בה נולדו רק בנות, ובמשך 15 שנים ילדה לו חמש בנות. היא עלתה לקבר צדיק, וקנתה מחצלת למקום. לאחר שנה נולד לה בן(מאפו מחלוף, 2000, עמי 19).

בברכת מי שברך בזבד הבת לקרובים נאמר בין השאר: ״ויזכה לאביה ולאמה לראות בשמחתה ובחופתה בבנים זכרים״ (יצחק קורייאט, ׳נחלת אבות ותקון יצחק׳, דף יט).

בתוניסיה ובג׳רבה היו נשים עקרות או כאלה שציפו לבן נוהגות לעמוד ליד כסאו של אליהו בעת ברית המילה, בתקווה שהן תזכינה לבן(י. לבן, תשנ״ז, עמי 55).

הספד על אשה שמתה בלא בנים. אשה שנפטרה בגיל צעיר ובלי בנים היתה נחשבת כמי שראויה לרחמים, ולעתים מצאה נחמה לעקרות במעשים טובים לזולת. בחיבורו של ר׳ אברהם אנקאווא מהעיר אלמעסכר מופיעה הכותרת: ״דרוש דרשתי על אשה כשרה בת קדושים שמתה בלא בנים רחמנא ליצלן״ (׳יקרא דשכבי׳, בתוך: ׳מלל לאברהם׳, דף רעא).

ר׳ רפאל חיים משה בן נאיים כתב בהקדמה לספר דרשותיו ׳פטר רחם׳, ירושלים תרע״ג, כי הוריו רצו בן זכר. לשם כך עלו לקבר ר׳ עמרם בן דיוואן ליד ואזאן. לבסוף נדרו נדר שאם ה׳ ייענה לתפילתם, יעלו לארץ ישראל עוד בהיות התינוק יונק, וכך היה. תפילתם נענתה, ולאחר שנולד המחבר עלו לארץ עם תינוקם.

ב־1884 פורסמה ידיעה על אשה יהודית בטנג׳יר שנדרה שאם תלד בן זכר, תערוך בעת ברית המילה מסיבה מלווה במוסיקה, אליה יוזמנו עניים יהודים ונוצרים, שישבו לחוד:(1884 ,.TM, 13 Nov).

יצחק בן שימול, שליח כי״ח בתיטואן, כתב דו״ח שפורסם בשנת תרמ״ט, ובו נכתב:

לידתו של בן זכתה לתשומת לב על ידי המשפחה והקהילה. המיילדת פורצת בקריאות שמחה בהיולד בן. אדם נכבד היה מורח דבש על שפתיו, ורק לאחר מכן ניתן לאם להניקו. ואילו לידת בת התקבלה בקרירות כנחמא פורתא, ובתקוה לטוב יותר(המליץ, תרמ״ט [1889], גל׳ 93, עמי 3). כשנולד בן אומרת המיילדת ״ברוך הבא״, וכשנולדת בת אומרת ״מסעודה מימונא״ – מבורכת במזל טוב או ״מבארכא מסעודא״ – מבורכת ומאושרת. לביטוי שמחתן על הולדת זכר, הנשים פורצות בקריאות יו־יו. לפי מנהגי קהילת דבדו כשנולד בן אומרת המיילדת (בתרגום מערבית יהודית): ״אלוקים, אלוקים, הרחמים מאלוקים, ברוך הבא באליהו הנביא״. ואם נולדה בת אינה מכריזה דבר, ורק מבקשת להכין ליולדת מושב מתאים (א. מרצייאנו, תשמ״ז, עמי 103: י. בן עמי, תשנ״ב, עמי 69-67).

כשהמיילדת מסיימת את מלאכתה בחיתוך הטבור, בניקויו וחיתולו, היא אוחזת בתינוק בשתי כפותיה, ובעומדה מול המזוזה היא נושאת עיניה למרום בתפילה בערבית יהודית:

השבח וההודיה לשמך הגדול והקדוש על גאולתך את היולדת ופרי בטנה. יהיה רצון מלפניך שהבן הזה יגדל בתורה ובמעשים טובים, חכם וירא ה׳ בחיי אביו ואמו, ויביא ברכה וגאולה לעם ישראל. אחר־כך היא מניחה בפי התינוק גרגיר סוכר ואומרת לו: ״תמתק התורה בפיך כסוכר המתוק הזה״. מוסרת אותו לאם, ומברכת אותה בברכת מזל טוב, ולאחר מכן סועדת עם המשפחה.

במשך שמונה הימים עד הברית נהגה המיילדת לבקר בבית היולדת יום יום, להחליף התחבושת על הטבור. היו שמים רצועת בד טבולה בשמן ומלח סביב בטנו עד שהטבור מתרפא לגמרי. את שכרה קיבלה המיילדת ביום הברית.

היו אמהות שהחזיקו את התינוק ומלמלו באזנו את כל האלף בית, כדי שיתחיל את חייו בשמיעת אותיות התורה. כהגנה מפני השדים היו מניחים לידו צרור מלח ולמראשתיו ספר תהלים. עד ליום הברית היו הנשים באות לבקר את היולדת ולברכה.

שיר למיילדת ולתינוק

המקור: בערבית יהודית

המיילדת מיילדת שלנו, מתוקה כניסתך למפתננו

 את הילד לקחנו אנו, ואילו הבת לשכנתנו.

המיילדת המיילדת, מתוק בואך אל דירתי,

 זה הילד שלי הוא, ואילו הבת לשנואתי. (לסרי, תשמ״ז, עמי 39).

כביטוי לנחיתות הבת לעומת הבן היו שרים במכנאס שירים אלה, המובאים כאן בתרגום מערבית יהודית: מיילדת מקובלת מזלות מבשרת

בשרתיני בבן

תזכי בעיניים פקוחות לגן עדן.

שונים מאד היו השירים ששרו כאשר נולדה בת:

מיילדת אילו היה זה בן

 כי אז זוג נזמים לך אתן

 אך הנה בשרתיני בבת,

 מקל על ראשך ינחת.

כאשר אמרת בת לי

אמרתי לתהות חלילה לי

כי עם החינה בידיה

 בגדי משי יהיו מלבושיה.

מיילדת עיניך שמה

 אם בן, בשרי אמא

אך אם בת מבשרת

תיכווה לשונה בגחלת. (אסתר טולידאנו, תשל״ז, עמי 70-61).

שיר שהיה נהוג לשיר בצפרו:

מיילדת אם הוא זכר ניתן לך מנה יפה

 אם תאמרי היא נקבה סתום פה וגם שפה

מיילדת אם הוא זכר ניתן לך מה שתרצי

אם תאמרי היא נקבה מעין המחט תצאי. (׳יקרא דשכבי׳ לחברת גמ״ח, תרפ״ו! ד. עובדיה, ׳קהלת צפרו׳, ג, עמי 84).

במרוקו, כשהיו אומרים בעת הלידה ״בסימן טוב״ – היה ברור שנולד בן (א. מיוסט, 2000, עמי 143).

ר׳ שלום משאש כתב כי ״דעינינו הרואות בכל באי עולם שאין שום אחד מתפעל ומרגיש כלל בחסרון הבת כלל ובעת לדתה נשמע בבית קול נהי והמה בוכים״ (׳תבואות שמ״ש׳, ח״ג אהע״ז, סי׳ יט).

היה מנהג אצל יהודי מרוקו כי כשנולד בן, היה המלמד בא עם תלמידיו לבית היולדת עם אגרות נגד מזיקים ועין הרע, ושרים ״המלאך הגאל אותי מכל רע״ (בראשית מח, 16): ״שיר למעלות אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי״ (תהלים קכא, 1) ואלה נתלו בבית היולדת.

בכל לילה עד הברית היו מתכנסים הקרובים בבית היולדת, אומרים פסוקים נגד מזיקים ושרים פיוטים. אחד האורחים נוטל סכין גדולה ודוקר סמלית את הקירות של החדר בה שוהה היולדת, כדי לגרש את השטן. הנוכחים אומרים את הפסוק ״והבאים זכר ונקבה מכל בשר באו, כאשר ציווה אותו אלקים״(בראשית ז, 1). מבית הכנסת מובא ׳כסאו של אליהו׳ לבית היולדת, כשהוא מעוטר בשטיחים וברדידים (ש. מייזליש, תשמ״ה, עמי 106).

רבי עמרם בן דיוואן זצוק"ל-הרב א.ע.

בעזרת ה'

אל מעי"ן העד"ן

הרב מאיר אלעזר עטיה

קורות חייו ונפלאותיו של הצדיק הקדוש המלומד בניסים

רבי עמרם בן דיוואן זצ"ל

אשר הגביר בניסיו ונפלאותיו

אמונה בשם, יחודו והשגחתו

הקצין הצרפתי שיצא מדעתו וירד מנכסיו

סיפור זה סופר אישית על ידי מיודעינו מר משה דהאן נ"י, מעשה זה קרה בשנות ה-40 בזמן היותו עוד במרוקו, לפני עלייתו לארץ…… 

*בשנים בין 1930-1931 בא להתיישב בוואזן אחד מהקצינים הצרפתים בדימוס, הממשל הצרפתי הקולוניאלי  היה מאד מעודד קצינים רבים שיבואו למרוקו ולפתח החקלאות שהיתה בפיגור לעומת ארצות אחרות שחלה בהן התפתחות וקידום החקלאות המכנית.

. ממשלת צרפת העניקה אשראי או הלוואות נוחות לזמן ארוך על מנת לעודד אנשי צבא בדימוס מדרגת סגן ומעלה, מצד אחד הכוונה היתה להגדלת התוצרת החקלאית שעשתה דרכה לצרפת עצמה, ומצד השני על מנת להקל על קצינים אלה שהשתתפו כבר במלחמת עולם השניה, ויש לדאוג להם שלא יסבלו מחוסר מעש.

הפוטנציאל של הקרקעות לא היתה בעיה, כי מרוקו היא  ארץ רחבת ידים.

אך לצערם של היהודים, המתיישב הקצין הצרפתי ז. פייר פורנייז בא להתנחל בשכנות של בית הקברות היהודי בכפר אשג׳ן, המקום שהוקצב לו היה על חלקת גבעה גבוהה, ממש מעל ראשם של היהודים הרבים הבאים להשתתף בהילולת ל״ג בעומר ובהילולתו ליום פטירתו של הצדיק רבי עמרם זצ״ל אשר נערכו כאמור ביום ט״ו באב ובראש חודש אלול.   

בהתחלה, על האדמה שהוקצתה לו לשם גידול בעלי חיים וחזירים, הקים גם מטעים של עצי פרי שונים, אלא, וישמן ויבעט, כשהתבםם טוב, שם עיניו באדמות שהיו רכושה של הקהילה היהודית אשר בחלק הראשון הוקם עליו בית הקברות היהודי עוד מזמן שהקהילה של אשג׳ן היתה קיימת בערך משנת 1730 כאמור, בהתחלה היתה שייכת לכפר הערבי אשג׳ן אשר היתה סלעית ושימשה למעבר תושבי הכפר וכמוצא לשדות ולמטעים שלהם.

אחר כך לועד הקהילה הוצעו אדמות לקניה להרחבת בית הקברות וכרזרבה לצורך פיתוח בבוא הזמן. הרכישה נעשתה בהשראתו של הגביר משה לוי ז״ל שהיה גם בעל חווה רחבת ידים, ערביי הסביבה כיבדוהו מאד ובתיווכו נקנו הרבה דונמים של מטעי פרי הדר, עצי זיתים, העיסקה נעשתה כמה שנים לפני בואו של המתישב הצרפתי ז׳פייר פורנייז.

הקצין התחיל להקניט היהודים ולהפחיד את אלה הבודדים שבאו להתייחד עם מתיהם, פעם ע״י התנכלות עובדיו הערבים בחווה שלו, ופעם הוא בעצמו היה מתקרב לחומה  של בית הקברות שהפרידה עם אדמות הכפר ועם הגישה לחוותו של הנוצרי האנטישמי ומתחיל לירות באויר לשם הפחדת הבודדים שהתכפלו מיד, מי שברגל ומי על בהמתו, תחבורה עדיין לא היתה בנמצא.

החוואי פורנייז כשראה שהתכסיסים שבהם השתמש לא עזרו לו לסלק היהודים מהמקום, וכחיל קצין במילואים פנה לרשות שיפוטית.

היתה אז התקופה ששלטון ״החסות״ הצרפתי היה במלוא עוצמתו, היתה מתהלכת מין שמועה שאמרה שהצרפתים מצאו במרוקו גן עדן עלי אדמות, וכל ״הקלושרים״ השוכנים תחת הגשרים והעניים המרודים שבאו למרוקו בזמן ההוא. התעשרו, נעשו יבואנים גדולים, וכל עניני הנדל״ן היו בידיהם, פשוט הם שלטו במרוקו ללא מצרים, הם חשבו שהכל מגיע להם, והם ״האדונים״ של הממלכה המרוקנית;

בבתי משפט המחוזיים והעליונים ישבו משפטנים צרפתיים, היו גם בתי דין שרעיים (דתיים) אבל אלה לא דנו בדיני נפשות ובדיני ממונות, רק השופטים הצרפתיים ועורכי־דין מלומדים ישבו במשפט הצרפתי, הם שניהלו כל בתי המשפט במרוקו, לכן החוואי פורנייז היה כל כן בטוח שאם יגיש קובלנא נגד היהודים על מנת להפקיע האדמות שמעברלגדר בית הקברות היהודי הוא יצליח לסלקם מהמקום ויעמיד בית קברות במין סנדוויץ מאד צר.

המשפט התנהל שנים רבות, היהודים העמידו מטובי עורכי הדין יהודים מלומדים, וסוף סוף תודה לאל הצרפתי הקצין הפסיד במשפט, ושילם פיצויים על כוונותיו הזדוניות נגד הקהילה, הוא נשאר מסוגר בארבע אמותיו, ונאלץ על כורחו להסתפק באדמות שהוקצאו לו בראשית התנחלותו.

במשך הזמן נולדו לו שני בנים, אשתו היתה צרפתייה טובה, יודעי דבר אמרו שהמאבק של בעלה נגד היהודים על מנת לסלקם היה למורת רוחה, עברו שנים, ובשנת 1939 הגרמנים הכריזו על מלחמת עולם השניה נגד צרפת ונגר מדינות אחרות באירופה, הקצין נקרא אל הדגל, גוייס לחיל ההנדסה ונשלח ללבנון שהיתה גם כן מושבה צרפתית, שם הצבא והקצינים היו צריכים לתחזק הכבישים והגשרים, וחששו מהארמיה השמינית תחת פיקודו של הג׳נרל רומל, שנחתה בטריפולי.

החווה של מר פורנייז בכפר אשג׳ן התחילה לסבול מחוסר טיפול ומידים עובדות של הערבים שעבדו אצלו, המלחמה הביאה למחסור בכל, ואין מי שהיה קונה התוצרת של החווה, הבנקים הפסיקו לתת הלוואות, הממשלה הצרפתית הפסידה במלחמה והגרמנים פלשו לצרפת, ושררה בה אנדרלמוסיה כשמחצית ממנה כבושה ע״י הנאצים.

אשת פורנייז בעלת החווה לא יכלה לשאת לבדה בניהול החווה, במטעים ובאדמות, במיוחד כשהעוברים בחווה לא היו מקבלים שכרם בזמן, כספים לא היו לה כדי להחזיק העובדים, בנתיים העמידה בחווה שומר אחד ערבי ונטשה עם ילדיה את המקום, וחזרה לצרפת מולדתה.

בעל החווה הוכה בתדהמה כשנודע לו על הידרדרות אחוזתו ועל עזיבת אשתו את המקום, הוכה בהלם נוראי ובדכאון נפשי, עד שמפקדיו ראו לנכון לשלוח אותו לאישפוז בבית חולים בבירות.

כאמור לאחר שהנאצים כבשו החלק הדרומי והמזרחי בצרפת שוחררו הרבה קצינים כאשר חתמה צרפת על  שביתת נשק.

 הקצין פורנייז השתחרר וחזר מיד לחוותו, עיניו החשיבו כאשר ראה העזובה והשממון שאליהם ירדה חוותו, מספרים שמבית חולים במזרח התיכון עזב כאשר מצבו השכלי, כולו היה מעורער ולא יציב.          

כשהגיע למקום מיד פנה לבנו של הגביר משה לוי, אברהם לוי והציע לו אם הוא יהיה מוכן לקנות ממנו את אחוזתו וכל הרכוש והקרקעות של החווה שלו, הצעה שבעל החווה פורנייז היה שואף לבצע מקודם בכיון הפוך.

אולם אברהם לוי ז״ל הלך להתייעץ עם גיסו יוסף עמרם שהיה גם כן אמיד, ומר יוסף עמרם ז״ל שראה צחוק הגורל למצב שאליו הגיע המתישב הצרפתי, התחיל לנהל עמומשא ומתן והחווה של ז.פ. פורנייז כאמור נמכרה לנ״ל במחיר חיסול.

קהילת וואזץ ראתה בזה נס גדול כשהקצין האנטישמי הצרפתי ז.פ פורנייז יצא מדעתו ונשאר בלתי שפוי בדעתו זה מה שנאמר בתהלים ז׳ פסוק ח׳ בור כרה ויחפרהו ויפול בשחת יפעל: ישוב עמלו בראשו ועל קדקודו חמסו ירד הבור אשר חפר הקצין דהיינו שהיה בכוונתו לסלק את היהודים ולהפקיע את אדמותם הסמוכים לציונו הקדוש של הצדיק בזה שתבעם למשפט אזי גמולו שבעצמו יפול בו והוא עצמו הצטרך לשלם פיצויים לקהילה הקדושה המטפלת בעינייני צדקה וחסד ובטיפול המקום בו קבור הקדוש. זאת ועוד ישוב עמלו בראשו ועל קדקדו חמסו ירד, שכאמור מצבו השכלי התערער ולא יציב.

כן יאבדו כל אויבך ישראל

Brit-La vie Juive a Mogador

 

brit-la-vie-juive-a-mogador 

Brit

Revue des Juifs du Maroc

Numero special

Salomon Hai Knafo

La vie juive a Mogador

Presente et annote par

Asher Knafo

Ot Brit Kodesh

Hiver 2008

II fonda une synagogue au nom de son pere le Grand Rabbin David Knafo. Rapidement cette synagogue devint le centre spirituel de sa famille et de nombreux habitants de Lod qui venaient la pour s'impregner de la sagesse de Salomon et de son harmonieuse priere. Nombreux furent ceux qui venaient avec leurs enfants pour que Salomon Hai leur inculque les traditions et les coutumes de nos ancetres. Sa faculte de communiquer aux autres, enfants comme adultes, les valeurs spirituelles du Judai'sme en firent ici aussi un guide de la communaute.

II fut elu comme membre de la municipality de Lod et cette election le consacra comme chef des Juifs Nord-africains a Lod.

En 1982  en s'installant a Jerusalem, il concretisa son reve et celui de son epouse Esther. La comme a Lod, leur maison etait ouverte a tous. De tout le pays les gens venaient a Jerusalem specialement pour leur rendre visite. Ils devinrent le centre familial et celui de tous les ressortissants de Mogador en Israel et dans le monde.

Les connaissances de Salomon Hai Knafo sur l'histoire des Juifs marocains en general et des Juifs mogadoriens en particulier etaient fabuleuses. II ecrivit plusieurs articles qui furent publies dans Brit ־ La Revue des Juifs du Maroc. Plusieurs chercheurs venaient le voir pour enqueter sur l'histoire du Maroc et sur plusieurs sujets qui concernaient la vie des Juifs a Mogador ou au Maroc.

Jusqu'a ses derniers jours il resta attache a la lecture et aux livres. II fonda l'association "Ot Brit Kodech" qui avait pour but d'approfondir l'etude et l'investigation de la culture judeo-marocaine. II fut rempli de joie quand parurent les livres de son grand-pere Rabbi Yossef Knafo "Zakh Venaki" et "Perouch le Pirke Avot". II suivit avec attention la preparation des autres livres a partir des manuscrits de son ai'eul qu'il avait soigneusement conserve.

Salomon Hal Knafo, decede a Jerusalem le 7 nai 1995, etait incontestablement une de grandes figures du Judaism marocain.

La vie juive a Mogador 

Le texte qui suit a été écrit en réponse à des questions qui ont été posées à son auteur, mon père Chlomo Haï Knafo par Mme Brouria Horowitz. Nousn'avons plus les questions mais il me semble qu'elles seront assez évidentes  à la lecture des réponses. Et si vous demandez quel est l'ordre des choses, j'ai mis ici une réflexion de l'auteur dont la place initiale était au milieu du texte. -Asher Knafo

Je crois que je chevauche un peu sur les questions, j'y suis entraîné parce que chez nous tout marche ensemble. Les coutumes, les fêtes, les relations, l'éducation. Tout était tellement partie liée, que les événements se suivent et je ne peux décrire une chose sans en citer une autre, alors elles s'enchevêtrent. J'ai voulu répondre à chaque question bien distinctement, mais je n'ai pu le faire et je suis obligé de mélanger les faits.

Les origines de Mogador

D'après les dernières fouilles et les recherches historiques sur l’emplacement actuel de la ville de Mogador, une ville existait déjà, profondément ensablée. On ne connaît pas la raison de sa destruction. On ne sait s'il faut l'attribuer au climat humide et froid, à la fuite de ses habitants ou si sa destruction est due aux éléments déchaînés. Car encore de nos jours, aux moments des grosses marées, la mer emporte tout un pan de la triple muraille. Elle s'engouffre sous quelques maisons, sape la base des fondations, forme une espèce de tunnel par lequel il est possible de passer, à marée basse, de la rue directement à la mer

Or, selon la légende, la ville n'a pas plus de 200 ans d'existence. C'est ce qu'atteste l'inscription sur le fronton du port de Mogador. Elle mentionne : "Celui qui pénètre dans cette ville avec son seul bâton, en sortira tout habillé."

Il parait que le Sultan qui l'avait bâtie, aurait dit en regardant les environs (où il n'y avait que des dunes de sable) : "Sa subsistance viendra de loin, et sa démolition interviendra un jour de Shabbat ou un jour de fête". Certains disent que ce sont des prédictions

Tout en leur souhaitant bonne chance, le Sultan prévenait les habitants éventuels de se méfier des apparences et de ne pas croire qu'ils auraient une vie facile. Peut-être faut-il voir dans la seconde prédiction, une prédiction relative aux Juifs qui, non seulement ne produisent pas le jour du Shabbat et les jours de fêtes, mais dépensent beaucoup pour ces occasions. D'autant que les tribus des alentours lorsqu'elles venaient à saccager la ville, commençaient par le Mellah habité par les Juifs. Et bien entendu, cela se passait probablement le Shabbat et les jours de fêtes.

La ville d'Agadir, seul port du Maroc sur l'océan atlantique, se révolta contre le gouvernement de Sidi Mohamed Ben Abdallah, Sultan du Maroc, résidant alors à Marrakech

En fait, ce n'était pas une révolte, mais un refus de payer les impôts aux délégués du Sultan. Autrement dit, les habitants ne se considéraient pas obligés d'obtempérer aux ordres du Sultan. En réalité, il n'y avait pas de pouvoir absolu, tout le sud vivait sous un régime féodal, et les Caïds se faisaient souvent la guerre, et les plus gros mangeaient les plus petits.

Il y avait des tribus qui vivaient sous d'autres régimes, surtout dans les pays montagneux dont le pouvoir était entre les mains du Conseil des Anciens

C'est à la suite de cette incartade que le Sultan a fermé le port d'Agadir au commerce intérieur et au commerce extérieur. Pour combler le trou budgétaire produit par cet acte, il avait érigé le port de Mogador. Tout d'abord, il semble qu'il fut le port d'attache de nombreux bateaux pirates que possédait le Maroc. Or, sans population sédentaire le port ne pouvait subsister. Le meilleur moyen d'assurer une subsistance à une population était d'y installer une communauté juive avec tous les moyens en mains. Et c'est ainsi que le Sultan fit appel à quelques-unes des meilleures familles juives issues d'autres villes du Maroc, principalement de Marrakech. Mais revenons à Mogador. Toute la ville était ceinte d'une muraille comme nous l'avons décrit plus haut. Cette muraille formait des remparts plongeants directement dans la mer. Au fait de ces remparts des créneaux dans lesquels s'encastraient les gueules de longs canons en bronze du 17 cmc et 18une siècle

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 161 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר